קטֹנתי – פיוס הלבנה

קיצור מהלך השיעור

שנינו בגמרא[א]:

רבי שמעון בן פזי רמי, כתיב ויעש אלהים את שני המאורות הגדולים וכתיב את המאור הגדול ואת המאור הקטן! אמרה ירח לפני הקדוש ברוך הוא: רבש"ע, אפשר לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד? אמר לה: לכי ומעטי את עצמך! אמרה לפניו: רבש"ע, הואיל ואמרתי לפניך דבר הגון, אמעיט את עצמי? אמר לה: לכי ומשול ביום ובלילה. אמרה ליה: מאי רבותיה, דשרגא בטיהרא מאי אהני? אמר לה: זיל, לימנו בך ישראל ימים ושנים. אמרה ליה: יומא נמי, אי אפשר דלא מנו ביה תקופותא, דכתיב והיו לאותות ולמועדים ולימים ושנים. זיל, ליקרו צדיקי בשמיך: יעקב הקטן שמואל הקטן דוד הקטן. חזייה דלא קא מיתבא דעתה, אמר הקדוש ברוך הוא: הביאו כפרה עלי שמיעטתי את הירח! והיינו דאמר ר"ש בן לקיש: מה נשתנה שעיר של ראש חדש שנאמר בו לה'? אמר הקדוש ברוך הוא: שעיר זה יהא כפרה על שמיעטתי את הירח.

זהו אחד המאמרים היסודיים בפנימיות התורה, עליו מיוסדים עיקרים גדולים בקבלה ובחסידות (נציין לדרוש מיעוט הירח[ב] מהאר"י הקדוש, ומאמר 'שני המאורות' של ר' אייזיק מהומיל אשר הפליא להעמיק בסוד הענין, עיין שם ויערב לך), וכאן נבוא בקצירת האומר להתבונן בסוגיה כדרכנו.

הדברים נכתבים לקראת שבת פרשת וישלח, בה אומר יעקב (הקטן) "קטֹנתי מכל החסדים ומכל האמת"[ג], היינו העבודה להקטין-למעט את עצמו, "שבכל חסד וחסד שהקדוש ב"ה עושה לאדם צריך להיות שפל רוח במאד"[ד].

בכללות, הירח-לבנה הוא סוד המלכות-נוקבא[ה], כנודע (והשמש-חמה סוד הזכר, ז"א). השלבים השונים בפיוס הלבנה מכוונים כנגד בנין המלכות ועלייתה, בחמשה שלבים כנגד שם אותיות שם הוי' ב"ה וקוצו של יו"ד (כאשר הכל בתוך עולם האצילות, סוד שם הוי'):

ה תתאה – מעטי את עצמך

לאחר קטרוג הלבנה "אמרה ירח[ו]... אפשר לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד", אומר הקב"ה "לכי ומעטי את עצמך" (ולפי הפשט, היינו מיעוט אורה שלא יהיה כמו השמש[ז], או מה שהיא מתמעטת והולכת בכל חדש[ח]).

זהו השלב הראשון של המלכות, כאשר היא נאצלת כנקודה אחת בלבד (לעומת ז"א שנאצל מתחילה בשש נקודות), "נקודה תחת היסוד [המשפיע]"[ט]. זו 'נקודה בלתי מצוירת' (בעלת אפס ממדים, ללא שטח כלל, ואף לא קו של ממד אחד), וממילא האור שלה הוא אור מקיף בלבד, שהרי אין לה 'בית קיבול' כלל לקבל אור פנימי, וזה מה ש"לית לה מגרמה [אור פנימי] כלום"[י]. על כן, כיון שבמצב זה המלכות לא מסוגלת לקבל מהמשפיע שעליה כדרך סדר ההשתלשלות, היא יורדת לעולמות התחתונים בי"ע, שם היא מבררת בירורי רפ"ח ניצוצין קדישין (שנפלו למציאות התחתונה), בסוד "ותקם בעוד לילה ותתן טרף [רפח עם הכולל] לביתה"[יא].

בהיות המלכות במקומה באצילות היא "זנב לאריות"[יב], בסוד הנאמר על האשה "זנב נבראת"[יג], ואז היא מרוחקת מהיחוד עם בעלה (היסוד) כנדה (זנב = נדה), וממילא היא עלולה לרדת. בירידתה לבי"ע היא כבר "ראש לשועלים", ו"רגליה יֹרדות מות"[יד] (למקום המות, 'מיתת המלכים' שניצוציהם נפלו מטה).

בכללות, בשלב הזה המלכות נמצאת במקומה (ומשם יורדת להביא טרף), ה תתאה.

ו – משול ביום ובלילה

אמנם הלבנה טענה "הואיל ואמרתי לפניך דבר הגון אמעיט את עצמי?" ואז "אמר לה, לכי ומשול ביום ובלילה". היינו התעלות המלכות-נוקבא למקום הז"א-הזכר (ו בשם הוי'), להתאחד עם שרשה הנמצא שם (שהרי אצילות המלכות היא מאחורי תפארת ז"א). אלא שבמקום הז"א המלכות היא "כשרגא בטיהרא".

ה עילאה – לימנו בך ישראל ימים ושנים

"זיל לימנו בך ישראל ימים ושנים", היינו עלית הנוקבא לאמא עילאה, ה עילאה שבשם, סוד שרש נשמות ישראל ("לימנו בך ישראל") באמא-בינה (כמבואר בסוד המחצבים, 'מחצב הנשמות' בבינה[טו]). בפרט, מי שמונה ומחשב את הזמנים והמועדים הם בני יששכר, "יודעי בינה לעתים"[טז] (יששכר היינו יש שכר, שכר עולם הבא, בחינת בינה), ובמיוחד הם יודעי 'סוד העבור' (עבור ברחם אמא-בינה), סוד העבור = סוד הוי' ליראיו = שמחה (פנימיות הבינה, "אם הבנים שמחה"[יז]).

י – ליקרו צדיקי בשמך

אמנם הלבנה טענה "יומא נמי, אי אפשר דלא מנו ביה תקופותא" (על ידי השמש מונים את התקופות וקובעים את עבור השנה). ואז אמר לה הקב"ה "זיל ליקרו צדיקי בשמך".

זו עליה נוספת של המלכות להכלל במקורה באבא – "הוי' בחכמה יסד ארץ"[יח], "אבא יסד ברתא"[יט]. שרש נשמות ישראל בכלל הוא בבינה אך הצדיקים בפרט שרשם בחכמה עילאה, 'אצילות שבאצילות' ("אצילי בני ישראל"[כ]), וזהו שהם מכונים "הקטן", י שבשם (האות הקטנה). הקטנות היינו תכונת 'בטול במציאות' (בטול הוא פנימיות החכמה), "'כי אתם המעט מכל העמים', הממעיטים-מקטינים עצמכם"[כא].

שלשת הצדיקים ה'קטנים' הם יעקב אבינו, שמואל הנביא[כב] ודוד המלך (ומפרש רש"י "יעקב הקטן, 'מי יקום יעקב כי קטן הוא'. דוד הקטן, מקרא הוא בשמואל", וכן יעקב מקטין עצמו ואומר "קטנתי"): יעקב הקטן הוא התפארת שבחכמה, "תפארת ישראל"; שמואל הקטן הוא הנצח שבחכמה (שמואל הנביא אמר "וגם נצח ישראל לא ישקר"[כג]); ודוד הקטן הוא המלכות שבחכמה, וד"ל (יעקב דוד = דוד ברבוע).

תחילה היתה המלכות 'נקודה' וגם כעת היא נקודה, י, והיינו י בראש (חכמה, י בשם הוי'), י בסוף (מלכות, י בשם א-דני). י בראש היא גֹלם = חכמה[כד], 'חומר גלם' ללא צורה, "ברק המבריק על השכל" (אור שעדיין אין לו כלי להתלבש בו מלבד 'אותיות קצרות' של החכמה), כטיפת האב לפני בואה ברחם האם (הנותנת לה צורה[כה]). י בסוף היא נקודה ללא בית קיבול, ראשית התהוות הכלי על מנת לקבל אור פנימי, אך עדיין בבחינת גלם (לגריעותא, כמו בין החכם והגולם[כו], בפרקי אבות, כאשר כאן הגולם עתיד להיות חכם). י בראש היא 'חכמת אלהים', 'כבוד נאצל', י בסוף היא חכמת שלמה (חכמת הטבע), 'כבוד נברא' (בירידת המלכות לבי"ע, עולם הבריאה ומטה).

קוצו של י – הביאו כפרה עלי

לאחר ארבעת שלבי הפיוס, שלא עלו יפה ("לא קא מיתבא דעתה"), אומר הקב"ה "הביאו כפרה עלי שמעטתי את הירח". על מאמר זה (הנמצא גם בגמרא שבועות[כז]) השתברו הרבה קולמוסים ורבים מגדולי ישראל טרחו לפרשו (החל מהרי"ף אשר 'יצא מגדרו' לעסוק כאן בעניני אגדה[כח]), וכבר כתב הריטב"א "והרבה פירושים נאמרו בו, ועל דרך האמת סוד גדול בדבר"[כט]. מלבד הלשון "הביאו כפרה עלי", יש להבין כיצד יש בכך פיוס ונחמה ללבנה, ליישב את דעתה[ל].

ויש לומר שזהו שלב חמישי, כנגד כתר עליון, קוצו של יו"ד בשם הוי', וכנגד היחידה שבנפש. וכן נרמז בלשון "הביאו כפרה עלי" – היינו קוצו של יו"ד הנמצא "עלי", על שם הוי'[לא] (י חכמה, ה בינה, ו מדות, ה מלכות), וכן "כפרה עלי", על י (הקוץ על האות י כפשוטו). כאן ה' עושה לעצמו, כביכול, מה שהוא עשה ללבנה – כשם שהוא מיעט אותה כך כביכול הוא ממעט את עצמו בכך שהוא מודה ב'חטא' שעשה וזקוק לכפרה. בכך הוא אומר ללבנה: מה שקרה לך קרה לי ממש, את ואני שוים, שנינו באותו מצב.

זהו סוד גלות השכינה (הביאו עלי כפרה = גלות!) כאשר ה' 'מזדהה' עם הלבנה המתמעטת – ישראל דומים ללבנה ומונים ללבנה וה' שוכן בישראל – עד לעתיד לבוא כאשר "והיה אור הלבנה כאור החמה"[לב], וכמו שאומרים בקידוש הלבנה בתחילת כל חדש (כאשר הלבנה מתחדשת לאחר מיעוטה) "ויהי רצון מלפניך... למלאת פגימת הלבנה ולא יהיה בה שום מעוט, ויהיה אור הלבנה כאור החמה וכו'" (דהיינו "שכנסת ישראל תחזור להתדבק בבעלה שהוא הקב"ה, דוגמת הלבנה המתחדשת עם החמה", כלשון הרמ"א בשולחן ערוך[לג]).

זהו "ואֹרח צדיקים כאור נגה הולך ואור עד נכון היום"[לד] – "ארח צדיקים" היינו אור הלבנה ("ליקרו צדיקים בשמך"), אֹרח קרוב לירח (ו"אֹרח כנשים"[לה] הוא המחזור החדשי, הקשר המובהק בין האשה ללבנה[לו]); "כאור נגה" (נגה = חן, החן של הלבנה, "חן חן לה"[לז], אך כאשר "רגליה ירדות מות" היא מניקה לקליפת נגה, המשפיעה ל-ג קליפות הטמאות בסוד "שקר החן"[לח], גלות השכינה); "הולך ואור עד נכון היום", הולכת ועולה שלב אחר שלב, עד שתהא שוה לשמש (יום היינו שמש, כלשון הגמרא כאן "יומא נמי"), להיות "שוים בקומתם"[לט] (ואז ממילא היא עולה גם מעל לשמש, כיון שהאור חוזר לקדמותו ממש, כמבואר בחסידות[מ] שבחינת שוים בקומתם כוללת, ממילא, גם בחינת "אשת חיל עטרת בעלה"[מא], ודוק).

לב הלבנה

נמצא שהקב"ה דומה ללבנה. אמנם בדרך כלל מבואר כי הקב"ה נמשל לשמש, "כי שמש ומגן הוי' אלהים"[מב], וישראל ללבנה. אבל כאן מתברר שאחרי הכל הקב"ה מדמה את עצמו ללבנה. בעומק, החמה היינו בחינת ה'חפצא' של האלקות (השמש אינה משתנה לעינינו, שלמות אובייקטיבית, "לא אדם"), והלבנה בחינת ה'גברא' של האלקות (הסובייקט, פני אדם)[מג]. והרמז: לבנה = אני הוי' = לב הכל, כמו ש"לב ישראל חי"[מד] (גם כאשר "אני ישנה [בגלותא] לבי ער [לב חי בחיות אלקית ממש על ידי תורה ומצוות]"[מה]).

הקב"ה 'מבין ללבה' של הלבנה, מדבר על לבה עד שהוא מיישב את דעתה. אם ה' מדמה את עצמו ללבנה, ממילא הלבנה, דוקא לאחר מיעוטה, מקיימת את המצוה הכללית בתורה להדמות אליו יתברך, "הוי דומה לו"[מו]. כשם שה' מבין לנפש הלבנה כך על הלבנה להבין לנפש ה', לבחינת הלב שלו ית' – סוד התפלה, "עבודה שבלב זו תפלה"[מז], עבודת הלבנה לאחר מיעוטה, "ואני תפלה"[מח] (דברי דוד המלך הדומה ללבנה, "דוד מלך ישראל חי וקים"[מט]). לימוד התורה הוא עבודת החמה, בחינת אור ישר מלמעלה למטה, ואילו הלבנה היא בחינת אור חוזר מלמטה למעלה, ו"כל אור חוזר חוזר לקדמותו ממש"[נ] (למעלה מהמדרגה ממנה יוצא האור הישר). יש גם 'חמה בישא'[נא], היינו מה שהגוים מונים לחמה ועובדים לחמה, ובדקות היינו אמונה בחכמות חיצוניות, חכמה אותיות כחמה  (העיוות של כח מה).

לעלות לאמונה

נמצא שסיכום-תכלית הסוגיה, "הביאו עלי כפרה" וכו' – היינו דרגת כתר עליון, עליית הלבנה-הנוקבא לשרשה הגבוה ביותר, שרש המלכות ברדל"א, "אני ראשון ואני אחרון". בכחות הנפש, רדל"א הוא סוד האמונה (הראש העליון בכתר, מעל רצון ותענוג), כאשר רק האמונה 'תופסת' בעצמות ממש (היינו ב"חביון עז העצמות"[נב] שברדל"א).

בסגנון נוסף: רדל"א הוא סוד 'התענוג העתידי' (שכעת אינו תענוג בפועל, רק באמונה), וזהו מה שהקב"ה אומר "הביאו כפרה עלי" בראש חדש, לומר שגם אני עתיד כביכול להתחדש ואַת-הלבנה תתחדשי עמי-כמוני. כך עולה הלבנה מעל החמה (הכתר מעל החכמה), בסוד "אשת חיל עטרת בעלה". אמנם עליה זו אינה מפורשת בפסוק, כיון שהיא בסוד ה'צניעותא'[נג] (צניעות עצמית ברדל"א) – "והיה אור הלבנה כאור החמה ואור החמה יהיה שבעתים" ומעל אור החמה אור הלבנה הצנוע, בסוד "אז ימלא שחוק פינו"[נד], א מעל ז ("שבעתים").

חמה ולבנה וכוכבים

והנה על הפסוק "ויעש אלהים את שני המאֹרֹת הגדֹלים את המאור הגדֹל לממשלת היום ואת המאור הקטֹן לממשלת הלילה ואת הכוכבים"[נה] מפרש רש"י (בפשוטו של מקרא) "המאורות הגדולים וגו', שוים נבראו ונתמעטה הלבנה על שקטרגה ואמרה אי אפשר לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד. ואת הכוכבים, על ידי שמיעט את הלבנה הרבה צבאיה להפיס דעתה"[נו].

נמצא שיש פיוס נוסף ללבנה, צבא הכוכבים, ויש להבין מדוע פיוס זה לא הוזכר בגמרא[נז]. ויש לומר שפיוס זה נכלל ב"הביאו כפרה עלי שמעטתי את הירח", כיון שה' מבטיח ללבנה לשאת אותה כביכול לאשה[נח], היינו יחוד קוב"ה ושכינתיה (שמש וירח), ומיחוד זה נולדים הכוכבים, צבאות הלבנה (הכוכב הוא בן הלבנה אותיות בן לה), והם נשמות ישראל (שהתברכו "ככוכבי השמים"[נט]) והם דומים ללבנה, מונים ללבנה ועתידים להתחדש כמותה.

ורמזים: אמצעי תבות פיוס הלבנה = כוכבים וכן בדלוג אותיות פיוס הלבנה = כוכבים (שייך לשנה שלנו, תהא שנת פיוס הלבנה[ס]). על יחוד קוב"ה ושכינתיה נכון לומר "ודבק באשתו" = שעיר ראש חדש, "והיו לבשר אחד"[סא] = כו פעמים כב, סוד כוכב (בכל אחת מ-כב אותיות מאיר שם הוי' ב"ה). לשון רש"י על ידי שמעט את הלבנה הרבה צבאיה להפיס דעתה = 2530 = י פעמים 253, משולש כב (היחס בין י ל-כב הוא "עשר ספירות בלימה ועשרים ושתים אותיות יסוד" כלשון ספר יצירה[סב]).

והנה הכוכבים נראים לעינינו שוים זה לזה (לרוב), ובכל זאת אין טענה "אפשר לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד?" מכאן שטענה זו שייכת לגבי האבות דוקא (השמש והירח) ולא לגבי הכוכבים-הבנים. "אין קורין אבות אלא לשלשה"[סג] (וכל אחד 'מושל' בזמנו, אברהם ולא נחור והרן אחיו, יצחק ולא ישמעאל, יעקב ולא עשו) ואילו י"ב שבטי י-ה יכולים וצריכים להיות יחד "בכתר אחד". זהו שרש טענת השבטים כנגד יוסף "המלֹך תמלֹך עלינו"[סד] (והרי כולנו מלכים בכתר אחד), ועל כן הוצרך יוסף לפייסם, יוסף אותיות פיוס (והנה פיוס הלבנה = אברהם. לבנה = פחד, "ופחד יצחק היה לי [ליעקב]"[סה], נמצא שיש כאן שלשת האבות ויוסף).

והנה, בימי קדם היה נדמה שכל הכוכבים מקבלים את אורם מהשמש, כמו הירח. אך כיום ידוע שמלבד הירח (הסובב את כדור הארץ) ומלבד כוכבי הלכת במערכת השמש (שבתאי-צדק-מאדים-נגה-כוכב, עם עוד שלשה כוכבים שהתגלו ונחשבים במערכת השמש) – שאין להם אור עצמי אלא מחזירים את אור השמש – הרי  שאר הכוכבים בכיפת הרקיע (כוכבי-שֶבֶת קבועים) הינם בעלי אור עצמי, כולל הכוכבים המרכיבים את י"ב המזלות, כנגד שבטי י-ה המשולים ככוכבים. כידוע, יש גם כוכבים הגדולים פי כמה וכמה מהשמש 'שלנו', אלא שלעוצם ריחוקם (הנמדד בשנות אור) הם נראים קטנים לעינינו. שינוי התודעה הזה, הגילוי שיש לכוכבים אור עצמי כמו השמש, משקף בפנימיות את עליית המלכות: מתגלה שכל יהודי, כל אחד ואחת מבניה-צבאותיה של הלבנה, הוא באמת שמש גדולה ומאירה עד מאד, שהרי זו תשוקת הלבנה-האמא להוליד בנים בדומה לאבא-שמש (וכיון ש"שרש הכלים גבוה משרש האורות"[סו], הרי הלבנה-האמא-הכלי גדולה מהכוכבים אע"פ שלהם יש אור עצמי ולה אין). רק שמנקודת המבט הנוכחית-הרחוקה, היהודי עלול להראות קטן, "כי אתם המעט מכל העמים", וככל שמתקדמים לקראת התיקון השלם מתגלה שכל כוכב הוא "שבעתים כאור שבעת הימים" (וכל כוכב מקיים בלבנה מצות כבוד אם[סז]).

הלבנה דואגת לחמה

בפשטות, הלבנה קנאה בחמה ורצתה שהיא-הלבנה תהיה הגדולה 'על חשבון' החמה. אך בפנימיות יש לומר שהלבנה דואגת לחמה, וטוענת "אפשר לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד?" וודאי לא יהיה ניחא לחמה שאני אהיה כמוה! זו הדאגה של האשה ("הכל מן האשה"[סח]) הרוצה בפנימיות לבה שבעלה יגדל ממנה (וישפיע לה כל טוב סלה). לכן גם לעתיד, כאשר יהיו שני המאורות גדולים, עדיין תהיה החמה גדולה מהלבנה, "והיה אור הלבנה כאור החמה ואור החמה יהיה שבעתים". וכן נאמר במדרש[סט] "אמר לה, עתיד אני להחזיר אותך כאור החמה שנאמר 'והיה אור הלבנה כאור וגו'', אמרה לפני רבש"ע אור החמה מה תהא עליה [היינו שדואגת לטובת החמה, מה תהא עליה?], אמר לה עדיין את מקטרגת חיי שיהא אורה שבעתיים הה"ד 'ואור החמה יהיה שבעתים'".

חפצה הפנימי של הלבנה להיות קטנה-מעטה הוא סוד השפלות האמתית, פנימיות ספירת המלכות, ומדתו העצמית של דוד מלך ישראל האומר "והייתי שפל בעיני"[ע], "כי ממך הכל ומידך נתנו לך"[עא]. המלכות משתוקקת לזיווג עם בעלה ולהעמיד ממנו צבאות-שבטים-כוכבים, עד ל"דרך כוכב מיעקב"[עב] זה מלך המשיח[עג] (דוד הקטן מיעקב הקטן). כל זה אינו סותר את הפשט שהלבנה 'מקטרגת' כנגד החמה (ולכן הלבנה נענשת), כיון שמצד הרגשת היש של הלבנה ('התדמית' שלה בעיני עצמה) היא אכן קנאה בחמה ורצתה לגדול ממנה, אך מצד עצמותה היא 'קטנה' ומדתה העצמית היא שפלות-באמת, "לית לה מגרמה כלום" (וכל הפיוס שנעשה עמה בא לגלות לה-עצמה את עצמיותה זו).

והנה בלשון הקדש יש לשמש ולירח שלשה זוגות שמות: שמש-ירח, חמה-לבנה, חרס-סהר (כנגד ירידת הלבנה בעולמות בי"ע[עד]), אך במעשה בראשית הם נקראו רק "המאור הגדול" ו"המאור הקטן"! ומבואר[עה] שדוקא אלו השמות העצמיים שלהם (בעולם האצילות), ושאר שלשת השמות הם שמות-תואר בלבד. נמצא שמיעוט הלבנה להקרא "המאור הקטן" הוא הוא גילוי עצמותה (כפי שהיא באצילות, עולם האחדות).

ירחו ומשיח

המקום המיוחד לירח בארץ ישראל הוא ירחו. בכל התורה כתוב ירחו חסר י, לשון ירח[עו], ומספר יהושע ואילך כתוב יריחו מלא, לשון ריח[עז], כאשר עצם החסרון והמילוי נוגע לירח החסר ומתמלא.

"פני משה כפני חמה ופני יהושע כפני לבנה [והוא כובש את 'עיר הירח']". משה "גואל ראשון" הוא השמש (נוטריקון שמי משה), ומשיח "גואל אחרון" הוא הירח, משיח בן דוד הקטן (= ג פעמים יעקב דוד, דוד ברבוע), והוא סוד עליית הירח לעתיד לבוא מעל השמש כנ"ל. גם חוש הריח של יריחו שייך למשיח – "והריחו ביראת ה'"[עח], "מורח ודאין"[עט].

לפי כל זה, כל ענין טענת הירח במעשה בראשית הוא מתוך 'מגמה משיחית' להגיע לתיקון השלם של "אשת חיל עטרת בעלה" – ירח אומרת "אנו רוצים משיח עכשיו [נאו]!"

והנה לבָנָה קשורה ללבֹנה, "לבֹנה זכה"[פ] בסממני הקטרת – "מיריחו [לשון ריח] היו מריחים ריח פטום הקטרת"[פא]. וכשם שירחו כתוב בתורה חסר ובנ"ך יריחו מלא, כך לבֹנה כתוב בתורה חסר ובנ"ך לבונה מלא[פב]. בסוד סממני הקטרת, מבואר[פג] ש"לבנה זכה" היא אור מקיף על ג קליפות הטמאות, והיינו בגלות השכינה בירידתה לבי"ע לברר בירורים. ובאצילות, הלבונה היינו מה ש"האמהות נקראות לבונה"[פד] –"לבנה זכה", זכות האמהות בכלל וזכות רחל אמנו בפרט (זכות מסירת סימניה ללאה אחותה[פה], כאשר רחל היא סוד הלבנה, "יפת תאר ויפת מראה"[פו], "יפה כלבנה"[פז]), האמהות (לבֹנה) המלמדות זכות (זכה) על בניהם בכל מצב שהם.