ב"ה

יחוד שוה

אהבת שלום פרשת ויגש[*]

קיצור מהלך השיעור

וַיִּגַּשׁ אֵלָיו יְהוּדָה וַיֹּאמֶר בִּי אֲדֹנִי יְדַבֶּר נָא עַבְדְּךָ דָבָר בְּאָזְנֵי אֲדֹנִי וְאַל יִחַר אַפְּךָ בְּעַבְדֶּךָ כִּי כָמוֹךָ כְּפַרְעֹה.[א]

יחוד יוסף ויהודה

היחוד בין יהודה ויוסף הוא עניין יסודי ועיקרי. על "ויגש אליו יהודה" נדרש (במדרש[ב] ובזהר[ג]) הפסוק "כי הנה המלכים נועדו"[ד] – יהודה מלך ויוסף מלך והם נועדים ומתיחדים, עד ליחוד השלם של משיח בן יוסף ומשיח בן דוד, מלכות ישראל ומלכות יהודה, עץ יוסף ועץ יהודה ההופכים לעץ אחד (כמפורש בהפטרה)[ה].

יוסף הוא הצדיק ויהודה הוא בעל התשובה המודה ואומר "צדקה ממני"[ו], וממנו דוד המלך המודה "חטאתי להוי'"[ז]. צריך להיות יחוד הצדיק ובעל התשובה, על ידי משיח בן דוד שבא "לאתבא צדיקיא בתיובתא"[ח], להוסיף לצדיק את מעלת בעל התשובה (כמבואר הרבה בתורת רבי צדוק הכהן בלובלין, על יסודות תורת רבו בעל מי השילוח).

ובפנימיות (כמבואר באורך בקבלה וחסידות): יוסף הוא היסוד, "צדיק יסוד עולם"[ט], ויהודה הוא המלכות ("לא יסור שבט מיהודה"[י]), והיחוד ביניהם הוא יחוד יסוד ומלכות, קוב"ה ושכינתיה, אותיות ו-ה בשם הוי'. היסוד הוא בחינת הזכר (היסוד מייצג את פרצוף זעיר-אנפין) והמלכות היא האשה-הנוקבא. וממילא יש מכאן לימוד חשוב גם ליחסי איש ואשה.

ובהקשר אקטואלי: המלכות משתקפת במדינה-ממשלה (שכן "מלכותא דארעא כעין מלכותא דרקיעא"[יא]), והתיקון הוא כאשר הממשלה בטלה לצדיק-היסוד, מקבלת ממנו ומתייחדת בו (מהשראה מקיפה ועד הדרכה כיצד לפעול למעשה). הפעולה הנדרשת לשם כך היא דווקא מצד המלכות, "ויגש אליו יהודה" – על המלכות להבין שעליה לגשת ולהתעלות אל הצדיק (ללא מסך המבדיל, כמו שיתבאר).

שוים בקומתם

האהבת שלום דורש בכמה וכמה אופנים את יחוד יהודה ויוסף, ונקודה עיקרית בדבריו היא על פי דברי בעל הטורים "'ויגש אליו יהודה', סופי תבות שוה". זהו מצב של "שוים בקומתם" המבואר בדברי האר"י על המלכות-האשה הנעשית שוה בקומתה לז"א-האיש. תחילה המלכות נמוכה מן הז"א (ובתחילתה היא ממש "נקודה תחת היסוד"), אך יש תהליך של "עליית המלכות" עד שנעשים שניהם "שוים בקומתם".

בתחילה קומת המלכות כולה עומדת מול הנה"י של האיש. ביחסי זוגיות, זהו מצב בו אין לאשה קשר ישיר עם רמות המורגש והמושכל של האיש. הוא לומד תורה ומתפלל ברגש, ו'הראש שלה' נתון בעיקר בצרכים הקיומיים, המוטבע (נה"י). בשלב השני קומת המלכות מגיעה גם לחג"ת של האיש. ביחסי זוגיות, יש בין האיש והאשה קשר מעשי וגם קשר רגשי טוב, אבל ברובד השכלי אין ביניהם שפה משותפת – האיש עוסק בעיון התורה והאשה לא שותפה בכך. אבל כאשר המלכות עולה עוד אזי הנה"י של האשה מול הנה"י שלו, החג"ת מול החג"ת והחב"ד מול החב"ד. יש שותפות אמת הן ברובד המוטבע, הן במורגש והן במושכל. התכלית של "שוים בקומתם" היא כאשר יש "כתר אחד לשניהם" – האיש והאשה שותפים גם ברובד הלא-מודע, בשאיפות המשותפות, בתענוג המשותף ובאמונה המשותפת.

על כל השלבים הללו נאמר "פתחי לי אחֹתי רעיתי יונתי תמתי"[יב] – "אחֹתי" היינו קשר טבעי, כאח ואחות, בדרגת המוטבע; "רעיתי" היינו קשר לבבי חם, של איש ואשה, בדרגת המורגש; "יונתי" היינו הסתכלות של "עיניך יונים"[יג], כאשר בני הזוג מדברים 'בגובה העינים' על הדברים העמוקים ביותר, גם בתחום המושכל; אבל התכלית היא "תמתי", "תאומתי, כביכול לא אני גדולה ממנה ולא היא גדולה ממני"[יד], כאשר "כתר אחד לשניהם".

ועדיין, בפשטות, האיש הוא המשפיע והאשה המקבל, הוא משפיע בפועל מ"ד (מים דכורין) לאשה, והיא רק מתעוררת בתוכה בתשוקה של העלאת מ"ן (מים נוקבין). וכאן בא החידוש של האהבת שלום, בעוד דרגה של שויון: שוים היינו שהם מתדמים זה לזה עד שגם האשה היא בחינת איש, משפיע, וגם האיש הוא בחינת אשה, מקבל. כפי שיתבאר.

יחוד אחד ע"י האיש המשכיל

אומר האהבת שלום:

ויגש אליו יהודה. איתא בבעל הטורים שסופי תיבות אלו הם שוה... דהנה איתא בלקוטי תורה על זה הפסוק, מלכות ניגש ליסוד, שהוא יוסף. נמצא, שמרומז בכאן יחוד יסוד ומלכות.

והנה מבואר אצלנו כמה פעמים בחינת אחד, היינו אח ד'. פירוש אח הוא לשון חיבור, על דרך מאמרם ז"ל _{(מועד קטן כו, א)} ואלו קרעין שאין מתאחין. דלת רומז לדל ועני. ופירושו שצריך האיש המשכיל לחבר עצמו לדל ועני ולהיות עמו באחדות.

וביותר, שצריך האיש המשכיל לראות להשפיע למדת המלכות באמצעות היחוד, כי מדת המלכות לית לה מגרמה כלום, והיא בבחינת דלה ועניה בגלותה, ובאמצעות היחוד היא נשפעת מכל טוב, ונעשית בבחינת עשירה. וכמבואר אצלנו בשם האר"י ז"ל _{(לקו"ת פ' עקב ד"ה ארץ חטה)} בפסוק _{(משלי כז, י)} טוב שכן קרוב מאח רחוק, כי אח רומז לט' ספירות בגימטריא אח, וגם הוא לשון חיבור כנ"ל, והיינו שצריך לראות שלא יהיה ריחוק ח"ו בין ט' הספירות לבחינת המלכות, בחינת דלה ועניה בגלותה, רק צריך להיות חיבור ויחוד השלם כדקא יאות, וזהו אחד, היינו אח ד' _{(עי' תקו"ז פג, ב)}.

על הספירות נאמר (ב'פתח אליהו') "אנת הוא דקשיר לון ומיחד לון": כל הספירות מתקשרות וספירות יסוד ומלכות מתייחדות. יחוד יסוד והמלכות הוא אחד – אח הוא לשון חבור-איחוי (קשור גם לחימום, אח הוא תנור), ט ספירות המסתיימות ביסוד. ד היא המלכות, "דלית לה מגרמה כלום", דלה ועניה בגלותא – וצריך לחבר אח-ד. "טוב שכן קרוב מאח רחוק" – השכן הקרוב הוא היסוד, האח הרחוק הם כל שאר הספירות, וצריך להיות אח קרוב, ללא ריחוק בין כל ט הספירות למלכות.

"איש המשכיל צריך להשפיע לבחינת המלכות". "איש משכיל" רומז לתחילת ההשפעה מהחכמה, מקור הטיפה הנמשכת ליסוד (בסוד "יסוד אבא ארוך ומסתיים ביסוד ז"א"[טו]). "כי מדת המלכות לית לה מגרמה כלום, והיא בבחינת דלה ועניה בגלותה, ובאמצעות היחוד היא נשפעת מכל טוב, ונעשית בבחינת עשירה" – אין עני אלא בדעת ואין עשיר אלא בדעת. הצדיק, האיש המשכיל, משפיע למלכות ואז יש בה דעת והיא עשירה באמת. כך גם בפוליטיקה: כשאין השפעה של הצדיק למלכות-מדינה, אזי היא דלה ועניה בדעת.

ממשיך האהבת שלום:

והנה בשעת היחוד שניהם שוים, כי אז שניהם בבחינת דכר ונוקבא, בחינת מקבל ומשפיע, על דרך אמרם ז"ל יותר ממה שבעל הבית עושה עם העני, העני עושה עם בעל הבית, כי הדכר משפיע לנוקבא מיין דוכרין, והנוקבא משפעת העלאת מיין נוקבין כנודע. וזהו ויגש אליו יהודה, רומז ליחוד, וסופי תיבות שוה, רומז ליחוד השלם ושיווי הגמור שיש בשעת היחוד וד"ל.

זו הנקודה העיקרית: השוויון מתבטא בכך שכל אחד גם משפיע וגם מקבל, בכל אחד בחינת זכר ובחינת נוקבא! במצב של "שוים בקומתם" מתברר שהחשיבות של שניהם שוה, עוצמת המ"ן כעוצמת המ"ד, ולכן כל אחד נחשב משפיע ומקבל. המ"ן של המלכות הם "מים תחתונים" (הבוכים "אנן בעינן למהוי קדם מלכא"[טז]) והמ"ד של היסוד הם "מים עליונים", אך "אל תאמרו מים מים"[יז] – אל תאמרו שיש חילוק בין מים עליונים למים תחתונים.

שני הפירושים של "שוה" – "שוים בקומתם" ושויון בהשפעת המ"ן והמ"ד – קשורים זה בזה: המשכת המ"ד של האיש היא מהמח (ולמעלה ממנו, בגילוי כח האין-סוף שבהולדה[יח]) וכדי שהמשכת המ"ן של האשה תהיה גם היא מהמח (ולמעלה ממנו) עליה לגדול ולהיות שוה בקומתה לאיש. עלית המלכות היא שהופכת אותה בסופו של דבר למשפיעה בדיוק כמו האיש (סוד עליית מעמד האשה לקראת הגאולה, כמו 'המהפכה השלישית' בתלמוד תורה לנשים).

שוים בקומתם כמצב ממוצע

באמת, יש שלשה מצבים עיקריים במעמד המלכות-האשה: בתחילה היא מתחת היסוד, לאחר מכן הם נעשים שוים בקומתם, אך לבסוף המלכות עולה יותר עד שקומתה גבוהה מהזכר, בסוד "אשת חיל עטרת בעלה"[יט]. וכן ביחס לצדיק ובעל תשובה, "במקום שבעלי תשובה עומדים צדיקים גמורים אינם עומדים"[כ].

והנה כאן הדגש הוא על מצב השוויון הממוצע – הן ממוצע בין האיש והאשה והן ממוצע כשלב מעבר. אכן, שרש הממוצע הוא גבוה משני הצדדים (ומכח השרש הזה הוא יכול לחבר ביניהם) – וכן במצב של "שוים בקומתם" יש שרש עליון. בית שמאי אומרים שמים קדמו, היסוד מעל המלכות. בית הלל אומרים ארץ קדמה, המלכות מעל היסוד ("עטרת בעלה"). אך חכמים אומרים שמים וארץ נבראו יחד, "יעמדו יחדו"[כא], שוים בקומתם[כב].

בושה ויראה

על חווית היחוד בין יוסף ויהודה – האיש והאשה, הצדיק ובעל התשובה – כותב עוד האהבת שלום:

או יאמר ויגש אליו יהודה ויאמר בי אדוני וגו'. פירוש איש יהודי כשבא לגשת אל הקודש פנימה, צריך להיות לו יראה ובושה, וזהו בי אדוני, פירוש בי הוא ראשי תיבות בושה יראה, בזאת יבא אל הקודש. וזו היא הכוונה גם כן בכתוב ואת יהודה שלח לפניו אל יוסף להורות לפניו גושנה, היינו ענין הגשה וד"ל.

ביחוד היסוד והמלכות יש תענוג, אך הוא מורכב מבושה ויראה, שתי המדות שצריכות לאפיין את היחוד בקדושה ובצניעות. יהודה אומר "בי אדֹני", ר"ת בושה-יראה, כאשר בפרט הבושה היא מדתו שלו, מדת בעל התשובה, הבוש בעצמו על כל חטאיו (כיהודה שהודה על חטאיו, כנ"ל), ואילו היראה מדתו של יוסף הצדיק, "את האלהים אני ירא"[כג]. על אף שהאיש-המשפיע מתאפיין בחסד ואהבה, כפי שיוסף אסף את כל הכסף-הכיסופים, מדתו הפנימית היא יראת שמים אמתית, כפי שמסופר על הבעל שם טוב – איש האהבה והחסד-החסידות – שהצטיין דווקא במדת היראה שלו, שלא היתה כמוה לפניו ואחריו (ועד שעצם נוכחותו השרתה 'תדר' של יראה שהרעיד כוס מים בקצה החדר וגרם גם לבעלי חיים לשנות את הנהגתם הטבעית). וביחס בין איש ואשה – על האיש להתאזר במיוחד במדת הירא ואילו הבושה הטבעית הטובה מאפיינת את האשה-הכלה הצנועה[כד].

עזר כנגדו

בתורה האחרונה בפרשה אומר האהבת שלום:

במדרש תנחומא פרשת ויגש _(ז) אמר הקב"ה בעולם הזה חלקתי כבוד לזקנים, ולעתיד לבוא נגד זקניו כבוד כבוד _{(ישעיה כד, כג)} עד כאן. והמדרש הוא פלא. והפירוש הוא כך, דהנה ידוע דכבוד ותפארת נמשכים משם הקדוש נג"ד יכ"ש _{(מ'אנא בכח')}. השולט ביום שלישי, נגד מדת תפארת _{(עי' תקו"ז מז, א)}. ואיתא מהאר"י ז"ל _{(לקו"ת פ' שמות ד"ה מי שמך)} שגאולת מצרים היתה רק על ידי חצי השם האחרון יכ"ש, כמו שכתוב בגאולת מצרים _{(שמות ב, יד)} מי שמך לאיש סופי תיבות יכ"ש. ועל כן ישנם עתה אנשי בליעל אשר חולקים על הצדיקים וחסידים אנשי אמת, ויש להם פתחון פה לקטרג ולומר מי שמך לאיש. אבל לעתיד אי"ה במהרה בימינו תהיה הגאולה בשלימות, [וכמאמר הכתוב _{(שם לד, י)} 'נגד' כל עמך אעשה נפלאות], ולא יהיה שום קטרוג בעולם _{(תקו"ז הנ"ל)}.

וזהו פירוש המדרש בעולם הזה חלקתי כבוד לזקנים, פירוש השתא בגאולה של מצרים נחלק השם שממנו נצמח הכבוד, דהיינו שלא היתה הגאולה רק מחצי השם האחרון דהיינו יכ"ש. אבל לעתיד לבוא במהרה בימינו נגד זקניו כבוד, דהיינו הגאולה העתידה תהיה מהשם נג"ד גם כן, ויבטל הרע ולא יהיה שום קטרוג בעולם וד"ל.

שבעת החלקים של שם מב, שבעה שמות היוצאים מראשי תיבות של שבעת המשפטים בתפלת "אנא בכח", מכוונים כנגד שבע מדות הלב, מחסד עד מלכות. בפרט, כל שם הכולל שש אותיות מכוון כנגד שש המדות הפרטיות בספירה שלו, והוא מתחלק לשני חלקים – חסד-גבורה-תפארת (מורגש) נצח-הוד-יסוד (מוטבע).

יציאת מצרים היתה על ידי השם השלישי, שם התפארת-הרחמים, נג"ד יכ"ש, היוצא מראשי התבות "נא גבור דורשי יחודך כבבת שמרם" (כל השם עולה 387, המספר המשלים את תריג המצוות ל"אלף אורות [= תריג]", וד"ל). החלוקה בתפארת בין החלק העליון לחלק התחתון היא המובהקת ביותר – החלק העליון של ספירת התפארת (נג"ד) הוא "חסדים מכוסים", ללא כל מודעות עצמית (סוד "עץ החיים") והחלק התחתון של ספירת התפארת (יכ"ש) הוא "חסדים מגולים", שיש בהם מודעות עצמית (סוד "עץ הדעת טוב ורע").

ביציאת מצרים התגלה רק המוטבע של התפארת, יכ"ש, הנהגת הרחמים בפועל. בחלק התחתון-המגולה, כשהוא לבדו, יש אחיזה למתנגדים – דתן ואבירם הטוענים כנגד משה, המבטא את רחמיו על ישראל במעשי גבורה, "מי שמך לאיש" – הרגשת המודעות העצמית, "שמינית שבשמינית גאוה"[כה] הנדרשת כדי לפעול ולהנהיג, נותנת מקום לטענה שזו השתררות פסולה מתוך ישות וגאוה! בשם יכ"ש יש מקום להכשת הנחש, הפוגע בעקבו של האדם, בסיום פעולותיו הטובות, וגורם לפגם התפארת במחשבות התפארות.

"מזכירין יציאת מצרים לעתיד לבוא"[כו], וגם אז נזדקק לאותו שם, אך אז יופיע גם החלק העליון, סוד נג"ד, בו אין אחיזה למתנגדים משום שאין בו הרגשה-עצמית כלל. בקדושה "נגד" היינו "שויתי הוי' לנגדי תמיד"[כז], ראית ההתהוות התמידית וההשגחה הפרטית, יחד "וחטאתי נגדי תמיד"[כח], תוך מיעוט ובטול ישות האדם (נגד שעל ידו זוכים ל"אל הוי' ויאר לנו"[כט] ול'משיח נאו'). המורגש של התפארת היינו עצם הרגשת הרחמים – הרגשת אמפתיה טהורה, הזדהות מלאה עם המציאות ועם המצוקה של הזולת העומד מנגד, ללא כל הרגשת מציאות עצמו (והיינו הלעומת-זה בקדושה של התפשטות הרגשת הישות, "נגד שמיה" הגורמת ל"אבד שמיה"[ל] – "מיניה וביה אבא ניזיל ביה נרגא"[לא], ה"נגד" דקדושה מבטל את ה"נגד" דקליפה). על חויה זו נאמר "ויחן שם ישראל נגד ההר"[לב] – הבהירות (לשון הר) היא במצב של "נגד" כאשר כולם "כאיש אחד בלב אחד"[לג] (חג"ת דתפארת). "ויחן שם ישראל נגד ההר" בגימטריא תורה-תורה, תורה שבכתב ותורה שבעל פה, ביחוד שלם של אני-אתה (ללא הרגשת ה'אני' כנפרד). על המשיח נאמר "כי מרחמם ינהגם"[לד] – מתוך הרגשת הרחמים הטהורה, ללא כל הרגשת עצמו (חג"ת דתפארת), באים הרחמים המורגשים של הרצון להיטיב לזולת בפועל (נה"י דתפארת).

בגאולה העתידה יתגלה שם נג"ד ויתקיים "נגד כל עמך אעשה נפלאות" – "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות"[לה], נפלאות גם ביחס לגאולת מצרים – ללא כל מקום להתנגדות, רק "נגד זקניו כבוד" (ס"ת דוד) בשלמות.

"הכל הולך אחר הפתיחה": ה"נגד" הראשון בתורה הוא "אעשה לו עזר כנגדו"[לו]. במצב השלם של "עזר כנגדו" עומדת האשה בשלמות כנגד האיש, שוה לו בקומתה, ללא כל חציצה (כנ"ל) או קבלה ממישהו אחר חלילה (כפי שהיה כאשר הנחש הכיש את האשה והטיל בה זוהמה). עמידה כזו תלויה בשמירה מ"עץ הדעת טוב ורע", המודעות העצמית השלילית, ובהזדהות מלאת רחמים עם בן הזוג (כדברי רבי נחמן מברסלב שעיקר הרחמנות הוא על האשה[לז]).

כל התנגדות חיצונית נובעת ממצב של חוסר שלום-בית, בו במקום "עזר כנגדו" כראוי יש התנגדות פנימית הנובעת מישותו של האיש (כביאור הפנימי[לח] ל"לא זכה מנגדתו"[לט] – כאשר האיש אינו מזוכך האשה עוזרת לו בהתנגדותה אליו, המבטשת את ישותו).

בניגוד למצב ביציאת מצרים, משיח לא יפרוש מן האשה[מ] – הוא יזכה ליחוד שלם של "שוים בקומתם", "עזר כנגדו" בכל המובנים (שויון בקומה ושויון בהשפעת המ"ד והמ"ן), וממילא יהיה גם יחוד שלם של יוסף ויהודה, של הצדיק ובעל התשובה-המלך, וכך נזכה לגאולה האמתית והשלמה.

ורמז לסיום: נגד במילוי – נון גימל דלת – עולה רוח הקדש, בה יצטיין המשיח, העולה אשה חדשה, שהיא "עזר כנגדו" תמיד.

הסרת הערלה

נחזור לתורה הראשונה של האהבת שלום בפרשה, שם מדובר על הסרת הערלה הנדרשת לאפשר את היחוד:

ויגש אליו יהודה. ויש לדקדק דהוי ליה למימר 'ויגש יהודה אליו'. ויש לפרש על דרך זה, דהנה ידוע שחסד מתגלה בפומא דאמה _{(זהר ח"ג קמב, א)}. ואם האדם זוכה להסיר חמשת הערלות דחשיב במדרש _{(תנחומא פ' לך טז)}, אזי זוכה להמשיך החמשה חסדים. וכל חסד נקרא טוב, על דרך הכתוב _{(תהלים כג, ו)} אך טוב וחסד, וחמשה פעמים טוב בגימטריא מילה, מדת יסוד _{(לקו"ת סוד הגביע)} וגימטריא פה, בחינת מלכות, על דרך אמרם ז"ל _{(תקו"ז יז, א)} מלכות פה.

וזהו בחינת יחוד השלם, בחינת יחוד יסוד ומלכות באחדות השלם בלי מסך המבדיל. בבחינת מאמרם ז"ל _{(ברכות ו, ב)} כל הקובע מקום לתפלתו אלהי אברהם בעזרו, שהוא רומז ליחוד יסוד ומלכות בלי מסך המבדיל, כי מקום בגימטריא מוסף, ומוסף הם אותיות יוסף כשתחליף אות מ' באות י' בא"ת ב"ש כנודע _{(עי' לקו"ת פ' יתרו ד"ה זכור)}, וזהו הקובע דייקא, היינו בלי מסך המבדיל. ובזה יובן מה דנקט דווקא אלהי אברהם בעזרו, כי אברהם אבינו ע"ה התחיל להמשיך חמשת החסדים על ידי שהסיר החמשה ערלות, ועל כן נתוסף לו ה' בשמו כנודע.

והנה יוסף הוא יסוד ויהודה הוא מלכות _{(זהר ח"ג רלו, ב. קד, א)}, וזהו ויגש אליו יהודה, פירוש בלי מסך המבדיל, על דרך האור החיים הקדוש בפסוק _{(בראשית יח, א)} וירא אליו ה', עיין שם. ורומז ליחוד יסוד ומלכות באחדות השלם, בחינת קביעות מקום, כי מקום בגימטריא יוסף יהודה, וזהו יחוד השלם וד"ל.

החסד מתגלה ביסוד ("פומא דאמה", אות ברית קדש), לאחר המשכת חמשה חסדים מחסד עד הוד, חסדים המתקבצים ביסוד וממנו נמסרים למלכות. הכל בסוד "א-ל ש-די", א-ל בחסד וש-די ביסוד (כמו שהתבאר בפרשה הקודמת).

אך הערלה מונעת את גילוי החסד. במדרש[מא] נאמר "חמש ערלות הן, ארבע באדם ואחד באילן. ערלת האזן כתיב בה 'הנה ערלה אזנם'. ערלת הלב דכתיב 'ומלתם את ערלת לבבכם'. ערלת לשון דכתיב 'ערל שפתים'. ערלת בשר דכתיב 'ומלתם את בשר ערלתכם'" (ומבואר כי ערלת הלב נתקנת ביום הכיפורים. ערלת האזן בשמיני עצרת, ר"ת שמע. ערלת הלשון בחנוכה, בהלל והודאה). ערלת האילן היא השרש לארבע ערלות האדם, מבנה של אחד המתפשט לארבע, כמו הנהר היוצא מעדן ונפרד לארבעה ראשים. זו פרשת דרכים (שייך לשנה זו, תהא שנת פרשת דרכים), "אם הדרך" בה דרך אחת נפרדת לארבע דרכים (א הופך ל-ם, ארבע במספר קטן. לעומת זאת יש דרך המתפצלת לשתים, 'אב הדרך'). גם בערלת האילן עצמה יש חלוקה לארבע – שלש שנים ערלים ושנה רביעית קדש הילולים לה' (שלש שנות ערלה כנגד ג' קליפות הטמאות. שנה רביעית כנגד קליפת נגה הנתקנת והופכת לקדושה).

[ואגב יש לבאר בנוסח תפלת שחרית של שבת "וְלֹא נְתַתּוֹ הוי' אֱלֹהֵינוּ לְגוֹיֵי הָאֲרָצוֹת. וְלֹא הִנְחַלְתּוֹ מַלְכֵּנוּ לְעוֹבְדֵי אֱלִילִים. וְגַּם בִּמְנוּחָתוֹ לֹא יִשְׁכְּנוּ עֲרֵלִים". "גויי הארצות" כנגד המוטבע, עולם העשיה, סתם גוי עם הארץ. "עובדי אלילים" כנגד המורגש, גוי בעל רגש המתלהב לעבודת אלילים, פגם בעולם היצירה. "ערלים" כנגד המושכל-המוחין, "כל הגוים ערלים" – הדעת שייכת לקדושה ומי שאין בו דעת הוא ערל, "אל אחר אסתריס", פגם בעולם הבריאה.]

אם כן, יש למול את חמש הערלות ואז מתגלים חמשה החסדים ביסוד המתיחד עם המלכות, סוד האות ה שנוספה לאברהם אבינו בברית המילה. חסד הוא טוב, "אך טוב וחסד", וחמשה חסדים היינו חמש פעמים טוב = מילה = פה ("מלכות פה"). גם היסוד עצמו נקרא טוב (כמובא בתורה הבאה), "אמרו צדיק כי טוב" (והמשך החשבון של כפולת 'טוב': ו פעמים טוב = אמונה).

זהו גם סוד הגביע, כמבואר בתורה הבאה על פי דברי האר"י: "ה פעמים טוב בגימטריא גביע, וגם כן עולה מילה שהוא היסוד". לכן יוסף מטמין את הגביע באמתחת בנימין. הגביע הוא היסוד של יוסף "צדיק עליון", והוא ניתן לבנימין "צדיק תחתון". זהו "גביע הכסף", וכן יוסף מלקט את כל הכסף – כסף הוא חסד, ויוסף מלקט את כל החסדים, גילוי החסד ביסוד כנ"ל.

כאן באה הנקודה העיקרית: היחוד בין יסוד ומלכות צריך להיות בלי 'מסך המבדיל' כלשהו, יחוד שוה (ס"ת ויגש אליו יהודה)! יחוד ב'קביעות מקום', מקום = יוסף יהודה, וכן מקום = יוסף כאשר מ מתחלפת ב-י בחילוף אתב"ש (ההפרש בין י ל-מ הוא יהודה). בתחילה היה "המליץ [מתרגם] בינותם", והאחים לא דברו ישירות עם יוסף, אבל עכשיו ניגש יהודה לדבר ישירות עם יוסף[מב]. יהודה מדבר מנקודת העצם שלו, ללא ממוצע, בדברים היוצאים מן הלב ונכנסים אל הלב, וכך הכל מובן (באיזו שפה שתהיה). לכן נאמר "ויגש אליו יהודה", ולא "ויגש יהודה אליו", כמו שנאמר באברהם "וירא אליו ה'" ופירש שם אור החיים הקדוש "שהשרה ה' שכינתו עליו ונעשה מרכבה לשכינה", השראה קבועה, ומכאן ואילך "מצוי הוא לפניו עטרה לראשו" (לשון אור החיים שם).

היחוד על ידי יעקב

או יאמר ויגש אליו יהודה. על דרך זה, דהנה כתיב _{(עובדיה א, יח)} והיה בית יעקב אש ובית יוסף להבה, נמצא שיעקב הוא בחינת גחלת, על דרך מאמרם ז"ל _{(אבות ב, י)} הוי זהיר בגחלתן, ויוסף הוא בחינת שלהבת הקשורה בגחלת _{(עי' של"ה ריש פרשתנו)}. וגם גחלת בגימטריא אמת, מדת יעקב, על דרך הכתוב _{(מיכה ז, כ)} תתן אמת ליעקב. ומכח זה רצה יהודה לייחד מלכות ביסוד בצירוף מדת יעקב.

וזה נרמז בתיבת ויגש, 'וי' רומז ליעקב ויוסף, כי ו' הוא יעקב, מדת תפארת _{(זהר ח"ג לג, ב)}, י' הוא יוסף, כי יוסף הוא סיום הוא"ו נקודה כעין י', וכמבואר מזה בשל"ה הקדוש _{(ריש פרשתנו)} עיין שם. גם אות י' היא אות ראשונה מן י'וסף. נמצא ש'וי' רומז ליעקב ויוסף. 'גש' ראשי תיבות גחלת שלהבת, רומז גם כן ליעקב, בחינת גחלת, ויוסף, בחינת שלהבת הקשורה בגחלת. והגשה הוא יחוד, וכמבואר בזוהר הקדוש _{(ח"א רו, א)}. ורומז ליחוד יסוד ומלכות בצירוף מדת יעקב. וזו היא כוונת הבעל הטורים ויגש אליו יהודה סופי תיבות שוה, רומז להשוואה ויחוד וקירוב וד"ל.

"והיה בית יעקב אש ובית יוסף להבה" – האהבת שלום משווה בין אש לגחלת (אף שהיה מקום לחלק), וממילא יעקב הוא גחלת, גחלת = אמת, "תתן אמת ליעקב", "אין אמת אלא תורה" של יעקב אבינו, עמוד התורה, עמודא דאמציעתא, "הוה זהיר בגחלתן [של חכמי התורה]". ממילא הקשר בין יעקב ויוסף הוא יחוד עצמי "כשלהבת הקשורה בגחלת".

ורמזים יפים בזה: אש להבה = גשם (שבע פעמים שבע פעמים שבע, סוד "שבעתים כאור שבעת הימים"). גחלת = אמת = 21 ברבוע ("אהיה אשר אהיה"). יחד, גחלת אש להבה = 784, כח ברבוע, תשפד (רמז יפה לכוון בשנה זו. גחלת אש להבה ר"ת גאל, יהי רצון לגאולה שלמה השנה). שלהבת = "ואהבת את הוי' אלהיך בכל לבבך בכל נפשך ובכל מאדך". שלהבת גחלת = 1178 = הוי' תורה ישראל (שלשה קשרים המתיחדים זה בזה).

והנקודה העיקרית כאן: חבור יוסף ויהודה הוא ע"י יעקב. כרמוז ב"ויגש" – ו של יעקב, מדת התפארת; י של יוסף, וכן באות ו יש י למעלה ו-י למטה, סוד הטיפה הנמשכת מחכמה ליסוד; גש ר"ת גחלת שלהבת, יעקב ויוסף. אם כן, "ויגש אליו יהודה" היינו שיהודה ניגש להתייחד עם יוסף על-ידי הכח של יעקב. יעקב הוא התפארת ויוסף היסוד (בסוד "גופא ובריתא חשבינן חד") – דמות דיוקנו של יעקב התגלתה ליוסף (לחזק אותו בשמירת הברית), ועכשיו דמות דיוקנו של יעקב נמצאת אצל יהודה הניגש ליוסף. יהודה מביע את צערו הרב של יעקב, עד שיהודה נעשה ערב לבנימין כלפי יעקב – כך יהודה מתעצם עם יעקב אביו ובכח זה הוא מתייחד עם יוסף.