קבלת פנים צבי-יהודה וחן שי' איצקוביץ

י' חשון תשע"חכפר חב"דלא מוגה

י' מרחשון ע"ח – כפר חב"ד

קבלת פנים צבי-יהודה וחן שי' איצקוביץ

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א [א]

נגנו "שיר השירים", "קול דודי".

רשמתי דף גימטריאות של יחוד השמות שלכם – נעבור עליו, אפשר לכוון בחופה ובשבע ברכות ובכל החיים הארוכים והמתוקים.

קץ

צבי יהודה, 132, ועוד חן, 58, עולה 190. המלה הפשוטה ביותר היא 100-90, קֵץ – אתם מבשרים את הקץ, "קץ שם לחשך", יצחק אותיות קץ-חי, "כי עת לחננה כי בא מועד" (השנה הזו, עת-חננה). כתוב שבשם יצחק ה-ק רומז ל-100 שנה של אברהם וה-צ ל-90 שנה של שרה – יחוד של אברהם ושרה להוליד את יצחק. [היינו שם עכשיו – תכננו ללכת לקבר רחל, אבל סגור שם בגלל ההילולא אז הלכנו למערת המכפלה.] אז אתם גם אברהם-שרה. זה הדבר הכי פשוט במספר 190.

"נמי 'לכם'"

יש ספר שנקרא מאמר מרדכי לרבי מרדכי מנדבורנא – חידוש שהרבי מצטט ממנו. היות שהרבי אוהב את המשיח, אוהב את הקץ, הוא מצטט את דבריו. הוא דורש על לשון חז"ל "הכל מודים בעצרת דבעינן נמי 'לכם'". "בעינן" גם מלשון לבקש, דווקא בשבועות – וכך בכל יום טוב, וגם שבעת ימי המשתה הם ימים טובים – צריך "בעינן נמי לכם". העיקר הוא "להוי'" אבל "בעינן נמי לכם" – צריך לבקש שהאור והשפע יהיה גם "לכם". באותו ספר כותב ש-נמי שוה ק ו-לכם שוה צ, כך "שבעינן נמי לכם" היינו לבקש את הקץ.

הקץ מתלבש בכם, כמו שיש את החוברת "בידי מי מפתח הגאולה" – לא רק שהמפתח בידינו, אלא שהקץ-הגאולה היא אצלנו. ה' צריך גם אותנו – השמחה והתענוג שלנו הם ה"נמי לכם". רמז מאד יפה, וכאן ה"נמי לכם" על פי פשט היינו "לכם" החתן והכלה. אפשר לכוון זאת בהינומא, לשון "נמי", כשהחתן מכסה את פני הכלה – יש שם רגע כדי לבקש "נמי לכם", בגימטריא קץ. זמן לבקש על הגאולה, ושתהיה "לכם" – בקשה קדושת ההנאה והתענוג, שיהיה יום טוב, "ושמחת בחגך... והיית אך שמח". זו הגאולה.

ציץ

הדבר השלישי כאן הוא ציץ. ציץ היינו ר"ת צבי יהודה ושאר האותיות שלכם עולות ץ. ציץ היא מלה עם חן, שאפשר לקרוא ישר והפוך. הציץ הוא על המצח, בו כתוב "קדש להוי'". ציץ לשון להציץ, לשון הבטה והסתכלות – זו הסתכלות שלמעלה מהעינים, במצח שלמעלה מהעינים. בעינים כבר יש שתים, יש קוים ימין ושמאל, אבל המצח הוא למעלה מחלוקת הקוים – הוא רצון פשוט, תיקון "רעוא דרעוין". זו מדרגת "יונתי" שעולה ל"תמתי", תאומים לגמרי.

בכל אופן, אתם הציץ. כתוב בדרושי שבת זכור – בה קוראים על הציץ, בפרשת תצוה – מוסבר שהציץ הוא הכח לנצח את עמלק. עמלק בגימטריא ספק. הציץ מקרין אור וכח. אתם ביחד ציץ, מחד אתם "קדש להוי'" ומאידך אתם "נמי 'לכם'", צריך נשיאת הפכים (עוד נגיע לכך בהמשך). הציץ מקרין כח אדיר לגמור עם כל הקליפות, עם "ראשית גוים עמלק ואחריתו עדי אובד".

פעם

עוד מלה פשוטה – פעם. רומז בפירוש לחתן וכלה, כי הפעם הראשונה שמופיעה המלה "פעם" בתורה היא "זאת הפעם עצם מעצמי ובשר מבשרי לזאת יקרא אשה כי מאיש לקחה זאת" – הלב פועם. חשובה מאד פעימת הלב בין החתן והכלה. החתן אומר על הכלה "זאת הפעם עצם מעצמי ובשר מבשרי". "עצם מעצמי" אומר שהם עצם אחד לגמרי. דורשים תמיד ש"בשר" גם לשון בשורה – בשורת הגאולה. כל מה שחלמת לבשר לעולם – מתגלם בתוך הכלה. "זאת הפעם עצם מעצמי ובשר מבשרי לזאת יקרא אשה כי מאיש לקחה זאת" – אתם פעם.

פעם יכול להיות גם כמו 'פעם אחת היה...', מפעם – אתם פעם, מאוחדים מהשרש המשותף. פעם יכול להיות גם עתיד, "עדי עד", עוד הפעם ועוד הפעם, כל פעם עולים בעליות שבאין ערוך, עד אין סוף. עכשיו, בהוה, יש את פעימת הלב. מתקשר גם לרמז הבא:

עלץ

בשירת חנה – הפטרת היום הראשון של ראש השנה – המלה הראשונה (אחרי "ותתפלל חנה ותאמר") היא "עלץ", המספר שלכם. החויה הכי נעלית בנפש היא עליצות. אתם ה"עלץ" של שירת חנה, אחת מעשר השירות בתנ"ך (תיקון ליל שביעי של פסח). תיכף נראה ש-עלץ הפוך הוא צלע – "ויבן הוי' אלהים את הצלע". האשה היא הצלע. יש עוד רמז לגבי צלע שנראה להלן, אבל עכשו מתבוננים בסוד עלץ שהוא אותן אותיות בסדר הפוך.

חנה אומרת "עלץ לבי להוי'" ובהמשך כתוב "רמה קרני בהוי'". חז"ל דורשים "'רמה קרני' ולא פכי" – מתייחס לבנה שמואל, שמשח את שאול בפך ומלכותו לא התקיימה, ומשח את דוד בקרן ומלכותו נצחית, "דוד מלך ישראל חי וקים", "דוד מלכא משיחא". אם כן, "רמה קרני בהוי'" היינו מלכות דוד, אבל "עלץ לבי בהוי'" בא עוד קודם – זו הסבה למלכות דוד, הסבה שצריכה להיות עוד לפני מה ששמואל מושח את דוד מלכא משיחא. לפי פשט "עלץ לבי בהוי'" היינו שמחת חנה על הבן עצמו ו"רמה קרני בהוי'" היינו רמז לתפקידו של שמואל למשוח את דוד. משמואל עצמו אפשר להגיע לעליצות, בהיותו שקול כנגד משה ואהרן.

אחד באלב"ם

אחר כך, אתם "אחד" – ה' ברא את העולם באלף בית שנקרא אלב"ם. יש אתב"ש ויש אלב"ם (שתי האלפא-ביתות העיקריות), ובספר מגלה עמוקות כתוב ש"כֻלם בחכמה עשית" היינו 'כולם באלב"ם עשית', כי חכמה עולה אלב"ם. אחד באלב"ם – לקס – עולה 190. זו כוונה של "והיו לבשר אחד", שלפי רש"י היינו הבן שנולד.

ר"ת "הוי' צלך על יד ימינך"

עד כאן היו מלים פשוטות. מכאן מתחיל משהו יותר מורכב: "הוי' צלך על יד ימינך" – ר"ת "הוי' צלך" שוה ק (צבי יהודה) ור"ת "על יד ימינך" שוה צ (לפי חלוקת המלים בפסוק). מה אתם צריכים לכוון? פירוש הבעל שם טוב שמובא בקדושת לוי ועוד מקומות – שכל מה שאדם עושה ה' כמו צל אחריו, "דע מה למעלה – ממך". זה בעיקר לגבי יחוד החתן והכלה, כמו "צלא דמהימנותא" – צבי עולה אמונה וצבי ר"ת "צדיק באמונתו יחיה". כמו שתיכף נסביר – מי שמוקף בצלא דמהימנותא מרגיש שכל מה שהוא עושה ה' עושה אחריו, "הוי' צלך". ביחוד החתן והכלה יש גם יחוד קוב"ה ושכינתיה, ה' ושרש נשמות ישראל. "על יד ימינך" אומר שעיקר מה שה' הוא הצל – משקף וגם פועל את היחוד ואת מקור ההולדה למעלה – הוא "על ידי ימינך", הימין-האהבה-החסד שלכם. "ימינך" עולה 130, י"פ אהבה. בכל אופן, החשבון הוא שאתם שוים הר"ת של "הוי' צלך על יד ימינך", בדיוק בחלוקה של ק ו-ץ.

ויסע-ויבא-ויט

הדבר הבא הוא משהו מאד יסודי בקבלה: משלשת הפסוקים שלפני שירת הים, ויסע-ויבא-ויט, יוצאים עב השמות של ה' – מהנושאים הבסיסיים בקבלה. למה? זו פעם יחידה בתנ"ך שיש שלשה פסוקים רצופים שבכל אחד יש עב אותיות. לוקחים אות ראשונה מכאן, אחרונה מכאן וראשונה מכאן. אתם שוים בדיוק ויסע-ויבא-ויט. כתוב ששלשת הפסוקים האלה הם חסד-גבורה-תפארת, כנגד נשמות האבות. משה הוא נשמת יעקב, לכן הפסוק השלישי, שכנגד יעקב, הוא "ויט משה". 190, ויסע-ויבא-ויט, הוא סכום כל המספרים מ-1 עד 19, יט – עיקר מיקוד וריכוז הכוונה הוא בתוך ה"יט".

נתרגם הכל עליכם: כמו שנראה, אתם קודם נוסעים – כמו שכתוב בפרשת לך לך של השבת חתן "ויסע אברם הלוך ונסוע הנגבה"; אחר כך צריך "ויבא" – להגיע לאיזה יעד, איזו חניה, כמו שנראה; בסוף יש "ויט". יש פסוק "ויט שכמו לסבול". אצלך, שאתה קשור ליששכר – תלמיד חכם... כן? אתה תלמיד חכם? – אז יש "ויט שכמו לסבול", קשור לשכם עיר הקדש. זו בחינת יעקב, עמוד התורה, ומשה רבינו נותן התורה. ויסע-ויבא-ו היינו סכום כל המספרים מ-1 עד 18 וה-יט בסוף משלים למשולש 19. בקיצור, אתם עב השמות – יש הרבה מה ללמוד והרבה מה לכוון, לא יהיה לכם משעמם.

הקפה

יש כוונה להקפות של הכלה את החתן: אתם הקפה – כל הקפה היא צבי יהודה חן. יש גם אור מקיף ויש גם כח להקיף. זוג עם כח מיוחד להקיף את המציאות. כשהקיפו את יריחו כבשו אותה, הפילו את החומה – צריך כח של הקפה. כנראה שאתם גם יכולים לקבל כחות אין סופיים מה' בהקפה. כנראה שאחר כך צריכים גם לפרוע – אבל קודם, היות שאתם שוים הקפה, אתם מקבלים כמה שאתם רוצים בהקפה.

"אלהי קדם"

בסוף התורה משה רבינו אומר "מעֹנה אלהי קדם" – אתם שוים "אלהי קדם". יש את ה-ק של קדם, ושאר האותיות הן צ בגימטריא. כתוב ש"כל קדמון נצחי" – יש בכם קדמות, "אלהי קדם". לפי הבעל שם טוב העולם מורכב משלשה ממדים – עולמות-נשמות-אלקות. "אלהי קדם" היינו ש"אלהי" הוא הקדמון לכל הקדמונים ו"כל קדמון נצחי" – תיכף נגיע לרמז שלכם שהוא לשון נצחיות. אתם הולכים לבנות "מעֹנה" – בית – וצריך לכוון שהמעון שלכם (גם בית וגם שם של אחד הרקיעים, יש לכם בית פה למטה בארץ, ארצנו הקדושה, ארץ הקדש, ובתוך הבית יש גם רקיע, גרים גם בשמים וגם על הארץ בעת ובעונה אחת) שייך ל"אלהי קדם". "אלהי קדם" מתגלה במחשבה הקדומה של אדם קדמון, ששם "כולם נסקרים בסקירה אחת" ומשם ה' "קורא הדורות מראש". ר"ת שני הביטויים הם א"ק (בשניהם ה-ק הוא לשון קדם). "אלהי קדם" שוה "עלץ [לבי בהוי']" ואילו אדם קדמון שוה "רמה [קרני בהוי']".

עץ יהודה

צבי ועוד חן שוה עץ – אז אתם "עץ יהודה". בהשגחה פרטית, אחת הגימטריאות של הזוג שמחר תעשו יחד שבע ברכות (אליעזר ומעין אהבה שי' ריגר) היא "עץ אפרים".

"על פי"

עוד משהו פשוט: ק שוה על ו-צ שוה פי – אתם "על פי". איפה כתוב? הרבה פעמים, אבל איפה הריכוז הגדול של הופעות ביטוי זה? "על פי הוי' יחנו ועל פי הוי' יסעו את משמרת הוי' שמרו על פי הוי' ביד משה". זהו פסוק אחד בתורה שיש בו ד"פ שם הוי' ב"ה. אמרנו קודם שאתם מתחילים ב"ויסע", שקודם נוסעים – הכל "על פי הוי'", גם הנסיעה וגם החניה. "יחנו" לשון חן, שם הכלה, אז כנראה אתה, החתן, עיקר הכח הנוסע והכח לחנות הוא חן. בפסוק הנ"ל מקדימים את "על פי הוי' יחנו", החן, הכלה, ל"ועל פי הוי' יסעו", החתן – "סוף מעשה במחשבה תחלה", "אשת חיל [שהיא 'אשת חן'] עטרת בעלה".

פנימי

בחסידות מלמדים שצריך להיות 'פנימי', לא 'חיצון' ח"ו. עד עכשיו לא היית פנימי, אבל עכשיו יש סיכוי שכשאתם תלמדו חזק חסידות יחד תהיו פנימי – אתם שוים פנימי. רומז גם למזבח הפנימי, מזבח הקטרת – יחוד החתן והכלה הוא "בחד קטירא אתקטרנא ביה אחידא ביה להיטא" שאמר רשב"י. קטרת היא התקשרות. מי שפנימי זוכה לסוד הקטרת, המזבח הפנימי.

אמצעי תיבות נצח-סלה-ועד

אמרנו שיש לכם נצחיות. יש ביטוי שאומרים כל בקר – ביטוי חשוב, לפי מאמר חז"ל ש"כל מקום שנאמר נצח סלה ועד אינו זז לעולם, לא בעולם הזה ולא בעולם הבא". אמצעי התיבות נצח-סלה-ועד הוא צלע – עלץ הפוך – ששוה לשמות שלכם, כנ"ל. כוונה יפה שהיחוד שלכם הוא נצחי, שהרי "אלהי קדם" הוא "קדמון נצחי", בגימטריא משיח (ר"ת קן – לשון מעון, "קן צפור" הוא היכל המשיח, הקן של הצפור שמבשרת את השלום לעולם).

תיקון חוה

קץ-צלע עולה י"פ חוה, והיות ש-י הוא הנקודה האמצעית של 19 זהו גם 19 במשולש. חוץ מזה, זהו מספר מאד חשוב – סוד העיבור. כי מחזור קטן של העיבור הוא 19 שנה, מתוכן יש ז שנים מעוברות ו-יב פשוטות. היחוד הוא מ-1 עד 19 – המחזור הזה הוא הקפה, וההקפה של העיבור היא מ-1 עד 19, שאם נחבר אותם נקבל צלע, חוה במשולש. אם כן, כל העיבור וכל ההקפה היא תיקון חוה. כתוב שהחסידות בכלל היא תיקון חוה. עד החסידות, ולא עד בכלל, היה תיקון אדם. החסידות, שראש השנה שלה הוא יט כסלו, היא תיקון חוה.

"כליל יפי"

יש עוד ביטוי, שהוא הכי יפה אבל צריך לתקן אותו – "כליל יפי". כליל שוה צ ו-יפי שוה ק – שוב חלוקת קץ. רק מה? כשמחפשים איפה נאמר "כליל יפי" רואים שזהו תואר בו משתמש יחזקאל הנביא. יחזקאל נקרא "בן אדם" (רמז ליחוד החתן והכלה, יחוד בן ו-מה, יחד מהיטבאל), נאמר לו "בן אדם שא קינה על מלך צור" והוא אומר לו "אתה חותם תכנית מלא חכמה וכליל יפי", הכל תארים של מלך צור.

כתוב שצור נבנתה מחורבן ירושלים וירושלים נבנית מחורבן צור – יש כאן עימות בין התרבויות. עימות תרבות אומות העולם ותרבות עם ישראל הוא בתורה עימות ירושלים-צור. חירם מלך צור באמת תרם לבית המקדש, כך צריך שנקח לקדושה את כל מה שיש לו – ותכלית מה שיש לו היא "כליל יפי" – ועם זה לבנות את ירושלים עיר הקדש ובית המקדש. גם מאד מתאים לחן, כי חן ויפי הולכים יחד . "שקר החן והבל היפי" היינו מלך צור, אבל א"אשה יראת הוי' היא תתהלל" בחן וביפי שלה, בנין ירושלים. הקץ הטוב יבוא כאשר נברר ונעלה את ה"כליל יפי" – תפקיד שלכם, שכל ה"כליל יפי" של צור יעבור אלינו.

כח הגבול, כח הבלי-גבול

הכל, רשמתי כאן חי דברים, היה הקדמה כדי להגיע לשני הדברים האחרונים:

כתוב שאור אין סוף נושא שני כחות הפוכים, כי ה' נושא הפכים. מצד אחד יש בו כח הגבול ומצד שני יש בו כח הבלי-גבול. כח הגבול כח הבלי-גבול שוה 190, הגימטריא של השמות שלכם. זאת אומרת שהמשימה שלכם – המשרה שעל השכם שלכם, "ויט שכמו לסבול" – היא לסבול את שני ההפכים, כח הגבול וכח הבלי-גבול, כאחד.

יש רמז שאנחנו מאד אוהבים: כח הגבול עולה 74. הרמב"ם לא עושה את הגימטריא, אבל הוא ברור אצלו ש-כח הגבול היינו הגיון, אותו מספר. אם כן, מהו כח הבלי-גבול? בלי הגיון. זהו עיקר המשימה שלכם. בלי הגיון היינו "הגיון לבי [לפניך]". כמה שוה לפניך? "יהיו לרצון אמרי פי [כמו על פי] והגיון לבי לפניך" – גם "לפניך" שוה אותו מספר, מלה שלא כתבתי כאן.

הגיון הוא במח, שכל, ובלי-הגיון הוא בלב – השאלה מה שולט על מה. בדרך כלל אצל הבינוני צריך "מח שליט על הלב", שההגיון ישלוט על הבלי-הגיון, כי הבלי-הגיון הראשוני, התוהי, הוא פרא. אבל מי שזוכה להיות צדיק – אתם הולכים כעת להיות צדיקים גדולים – אז "פנימיות הלב שליט על המח" (כמו שאדמו"ר הזקן אמר על עצמו), כח הבלי-גבול שליט על כח הגבול, ואז אפשר להגיע להישגים בלי גבול, ויסע-ויבא-ויט, "על פי הוי' יחנוו ועל פי הוי' יסעו". כמו שכתוב על אברהם, "ויסע אברם הלוך ונסוע הנגבה" עד אין סוף. גם דבר שצריך ללוות אתכם כל החיים – שאתם יחד גם כח הגבול וגם כח הבלי גבול, שני הפכים בנושא (לשון נישואין) אחד.

חן בחשבון קדמון דכ"ב אותיות

אחרון-אחרון חביב: יש חשבון שאנחנו קוראים לו 'חשבון קדמון ד-כב אותיות' (שייך גם ל"אלהי קדם"). למה יש הרבה אנשים שלא מחזיקים כל כך מגימטריאות? כי מכל מספר אפשר לעשות מליון דברים – גוזמה, באמת אי אפשר לעשות מליון, אבל אפשר לעשות הרבה דברים – ובתוכם יש גם דבר והיפוכו. גימטריא היא לא חד-משמעית, היא לא הגיונית – יש משהו בגימטריא שלא הגיוני. זהו מספר, יסוד ההגיון – אי אפשר להתווכח עם מספר – אבל כל החכמה יחד לא הגיונית, יש יותר מדי אפשרויות.

לכן המחשבה שואפת לשיטת חישוב שלכל מספר יהיה אך ורק מלה אחת. כמו שבמספרים, אם אני כותב 190 הוא שוה רק 190 – אם אכתוב את הספרות בסדר אחר כבר יהיה מספר אחר, לא אותו דבר. האם יש דרך גם באותיות לעשות משהו כזה, שטה שכל מספר יהיה רק מלה אחת? אז אהיה רגוע, שאדע שהמספר הזה הוא רק המלה הזו ולא יכול להיות מלה אחרת. אפשר לעשות בדיוק אותו דבר, כדי לתת הגיון מוחלט לחכמת החשבון של מלים בתורה. הגיון החשבון שלנו בנוי על 10, שיטה עשרונית, ובאלף-בית יש 22 אותיות. לכן אפשר לעשות בדיוק אות השיטה, אותו הגיון, על בסיס 22:

א הוא 1, לא יכול להיות משהו אחר. ב הוא 2 – בחשבון הקדמון שאנו מגדירים על פי בסיס 22 2 לא יכול להיות אא, כי אא הוא 23. 3 הוא רק ג, ו-22 רק ת. עד כאן יש רק כב אותיות, אז איך אני כותב 23? כמו במספרים, אא. כמו ש-1 ו-0 הוא 10 – באותיות אין 0, אבל ב-אא ה-א הראשונה היא 22 ועוד א היא עוד 1, סה"כ 23. 23 הוא רק אא, אין דרך אחרת לכתוב. 24 הוא אב, 25 אג וכך הלאה. את היינו 44, ו-45 הוא כבר בא (ב פעמיים 22, ו-א היא 1). המספר הבא הוא בב, 46, וכו'. עוד פעם, בחשבון הזה כל מספר הוא אך ורק מלה אחת.

כעת דורשים לכבוד הכלה: איזה מספר שוה חן בחשבון זה? ה-ח היא ח פעמים 22 וה-ן היא עוד 14 – 190. במספר הזה צבי-יהודה נכלל ב-חן. שוב, לא נח ולא שום מלה אחרת תהיה שוה 190. מכל הגימטריאות זו הגימטריא שאני הכי אוהב. אם כן, יש פעמיים חן – "חן חן" – בחשבון הרגיל, 58, ובחשבון הקדמון, 190. יחד עולה רמח, אברהם, מספר מצוות עשה של התורה.

כמה שוה לה ("חן חן לה") בחשבון הזה? 269, שהוא המספר הראשוני ה-58 (חן)!

עוד דוגמה: צריך להיות שכינה ביניהם, י של איש ו-ה של אשה – יה. כמה שוה יה בחשבון זה? 225, יה ברבוע ("יהיה"). גם משהו פלאי, שבחשבון הזה יה יוצא יה ברבוע!

אחר כך אפשר לעשות חשבונות לפי שיטה זו. למשל, י-ה-ו-ה יהיה מספר גדול מאד – ה-י היא 10 פעמים 22 בחזקת 3 = 106480, ה-ה עילאה היא 5 פעמים 22 ברבוע = 2420, ה-ו היא 6 פעמים 22 = 132 (צבי יהודה) וה-ה תתאה = 5, ס"ה 109037! רק חשבון ה-יה ("שכינה ביניהם") = 108900 = 330 ברבוע (330 = 22 פעמים יה, 108900 = יה ברבוע פעמים כב ברבוע). רק חשבון ה-וה ("והנגלת") = 137, קבלה כו'.

"נודע ביהודה" – "נודע בשערים"

נעשה עוד משהו שלא כתוב כאן בדף, תורה שבעל פה: נשים את הכלה לפני החתן, "אשת חיל עטרת בעלה", חן צבי יהודה ראשי תבות חצי – ביחד, ביחוד שלכם, אתם עדיין חצי, כי יש שותף שלישי שהוא עוד חצי. כמו מחצית השקל, כמו סוד חצוצרות, שני חצאי צורות. אם נוציא את ראשי התבות, חצי, ישארו בשם החתן אותיות בי-הודה – אפשר לחבר למלה "ביהודה" – ו-ן של חן. חשבתי על הפסוק – "נודע ביהודה אלהים בישראל גדול שמו", "נודע ביהודה".

"ביהודה" עולה לב ו"נודע" עולה עין, יחד לב ועין עולים בצלם, וממילא "נודע ביהודה אלהים" עולה "בצלם אלהים" שעולה אברהם (רמח, אברים שבגוף ומצות עשה של התורה). אחר כך כתוב "בישראל גדול שמו". המלבי"ם כותב על הפסוק שמה ש"נודע... אלהים" הוא יותר מ"גדול שמו" – "נודע... אלהים" הוא גילוי העצם, ידיעת המהות, כמו "והאדם ידע את חוה אשתו", ואילו "בישראל גדול שמו" היינו גילוי של התפשטות אור בלשון החסידות. למה? קשור ל"עץ יהודה" ו"עץ אפרים" שאמרנו קודם. המקדש הוא ביהודה והתפלה שיבנה בית המקדש במהרה בימינו – מה שאתם בונים מקדש מעט – היא תפלה שיהיה גילוי עצמות אלקות, "נודע ביהודה אלהים". האור של "נודע ביהודה אלהים" מתפשט בכל עם ישראל, גם בצפון, שם ממלכת ישראל – "בישראל גדול שמו".

כמה אותיות יש בפסוק זה? 28, כח, 7 במשולש. כלומר, השורה התחתונה של המשולש תהיה "גדול שמו" והנקודה העליונה תהיה רק ה-נ של "נודע", כמו שער ה-נ:

ו ד

ע ב י

ה ו ד ה

א ל ה י ם

ב י ש ר א ל

ג ד ו ל ש מ ו

כשאתה מתחתן אתה צריך להכיר עוד פסוק בתנ"ך שמתחיל במלה "נודע" – "נודע בשערים בעלה בשבתו עם זקני ארץ" באשת חיל. המלה "נודע" – שוה 130 – מופיע 13 פעמים בתנ"ך, אבל רק שלש פעמים בתחלת פסוק. יש עוד פסוק בתהלים שמתחיל ב"נודע" – "נודע הוי' משפט עשה בפעל כפיו נוקש רשע הגיון סלה", אבל עיקר שני הפסוקים הם "נודע ביהודה אלהים בישראל גדול שמו" ו"נודע בשערים בעלה בשבתו עם זקני ארץ". כששרים "אשת חיל" זהו פסוק מאד עיקרי בפרק.

גם ב"נודע בשערים בעלה בשבתו עם זקני ארץ" יש 28 אותיות, משולש 7. אפשר לשים משולש על משולש, אז יהיה יהלם 7:

ו ד

ע ב י

ה ו ד ה

א ל ה י ם

ב י ש ר א ל

ג ד ו ל ש מ ו

נ ו ד ע ב ש ע

ר י ם ב ע ל

ה ב ש ב ת

ו ע ם ז

ק נ י

א ר

הזהר מפרש את "נודע בשערים בעלה" – כמו שמובא בהקדמת התניא – "כל חדא וחדא לפום שיעורא דיליה". "בעלה" הוא ה', שער הנון כאן – "כל חדא וחדא לפום שיעורא דיליה, לפום מה דמשער בלביה". זהו הפסוק של התבוננות – התבוננות אישית, פרטית, שרק היא התבוננות אמתית. "שערים" כאן היינו שערי בינה, נ רומז לשער הנון ו"בעלה" הוא ה'. שניכם כזוג יחסית לקב"ה – אתם חצי, הר"ת שלכם כנ"ל – אתם האשה, הכלה של ה', העולה להתיחד עם ה' בכלות הנפש (שתי השורות האמצעיות של צורת היהלום הנ"ל = כלות הנפש). לכן גם החשבון שלכם היה צלע, המשולש של חוה. הבעל האמתי הוא הקב"ה, צריך להיות "חציו 'להוי' וחציו 'לכם'", חצי לכם. מה פירוש "בשבתו עם זקני ארץ"? כתוב בזהר שההתבוננות צריכה להיות יחד עם התקשרות לזקני הדורות – האבות הקדושים, צדיקי כל דור ודור. אצלנו "זקני ארץ" היינו הבעל שם טוב וכל ממשיכיו הקדושים. צריך התבוננות כל חדא לפום שיעורא דיליה והתקשרות לצדיקים.

ההיקש בין שני הפסוקים הוא משהו יפה, עבודת ה' שלכם – מצד אחד אתם "נודע ביהודה אלהים", צריך שיהיה גילוי העצם של האלקות, והוא על דרך "נודע בשערים בעלה בשבתו עם זקני ארץ". זו כוונה כשתאמר בשבת "אשת חיל".

הדף הוא תשורה, מתנה לחתן ולכלה.

שרו ורקדו "אשר ברא".