סוד ה-יד בספרי הרמב'ם (כיבוד הורים 6)

ב. כבוד הורים (6) – יחידה של יד מצוות החל מכבוד אב ואם

לימוד ספר המצוות – עם יד השרשים – על ידי נשים

עד כאן הקדמות, בשביל להגיע לעוד יד – עד כה היו ידים ידועות, אבל יש יד חדשה ("כי יקח איש אשה חדשה... נקי יהיה לביתו שנה אחת ושמח את אשתו אשר לקח" – יש כאן משהו חדש בתורה, אז צריך לשמוח בו ולשמח אותו לפחות שנה אחת):

אחרי שהזכרנו את הרס"ג וכו', נחזור לרמב"ם. כמובן, רוב הראשונים אחרי הרמב"ם הולכים בשיטה שלו, וגם הרבי אמר ללמוד זאת. קצת פלא שדוקא הנשים לומדות את השרשים. כנראה שאם היה נותן לגברים ללמוד את השרשים הם היו מתבלבלים – בלי המפרשים מקבלים רושם גרוע על הראשונים – אבל כנראה שנשים כל כך טהורות שזה לא מערער אצלן את האמונה בצדקת הצדיק של הראשונים. צריך ללמוד "תורת הוי' תמימה", כתוב שזה כנגד סדר נשים – הן תמימות. אם קוראות שהרמב"ם מבטל את הראשונים, או שאחרים מבטלים אותו, אז "אלו ואלו דברי אלהים חיים" וזה לא מפריע להן, "ראשונים כמלאכים".

יחידה סמויה של יד מצוות בספר המצות

נפתח בספר המצוות של הרמב"ם במצוות עשה, ונראה שיש יחידה נעלמת מן העין – בלי להתבונן אף אחד לא ישים אליה לב – שמוסתרת בתוך רמח מצות, יחידה של יד מצוות שיש קשר מובהק ביניהן. כאילו שזו סדרה מיוחדת של יד מצוות מתוך רמח מצות עשה שקובעת ברכה לעצמה. להוי ידוע שמאד מאד קשה להבין איך הרמב"ם סדר את המצוות, הן מצות עשה והן מצות לא תעשה, וגם הוא לא טורח להסביר בכלל את הסדר. כל יד השרשים בהתחלה זה רק ההגיון להסביר מה נקרא מצוה ומה לא, אבל איך הוא מסדר אותם אחר כך – זה דבר שנשגב לגמרי מבינתנו. כשפותחים את מנין המצוות לא רואים שום סדר הגיוני – פה ושם יש קשר, אבל לא רואים משהו שיטתי. המנין הוא לא לפי איך שהרמב"ם מסדר אחר כך את ההלכות, אלא סדר אחר לגמרי, וגם במצות עשה וגם במצות לא תעשה אין קשר ולא רואים מה הולך. בכל אופן, מתבוננים ורואים יחידה של מצות, החל ממצוה רי עד מצוה רכג (כבר לקראת הסוף).

כבוד ומורא הורים, פריה ורביה, קידושין, נקי יהיה לביתו, מילה

שלש המצוות הראשונות ביחידה זו הן: רי – כבוד אב ואם. ריא – מורא אב ואם. ריב – "פרו ורבו" (זו מצוה רבי). זה העיקר אליו חתרנו. "פרו ורבו" היא המצוה הראשונה בתורה, והייתי מצפה שתופיע בהתחלה – לא מובן למה היא פתאום מופיעה כאן (שוב, זה לא לפי סדר התורה ולא לפי סדר הלכות הרמב"ם). אפשר לשאול גם על כבוד הורים ומורא הורים, זו מצוה "חמורה שבחמורות" – אצל הרס"ג היא באה בהתחלה – ולמה היא מנויה רק כאן? גם אם יש קשר בין "פרו ורבו" לכבוד הורים, הייתי מקדים "פרו ורבו" לכבוד הורים – מה קודם למה? כבר דברנו על זה שיש קשר בין "פרו ורבו" לכבוד הורים, אבל מדוע כבוד הורים קודם כאן לפרו ורבו?

נמשיך הלאה: ריג – מצוה לקדש אשה (להתחתן בחפה וקידושין). הרמב"ם לומד מצוה זו מהפסוק "כי יקח איש אשה ובעלה". לכן הוא אומר שעיקר הקידושין מדאורייתא זו בעילה דוקא, אפילו לא שטר, אם כי בהמשך אותו פסוק כתוב שטר ("והיה אם לא תמצא חן בעיניו וגו' וכתב לה ספר כריתות וגו'" – זה הפסוק של מצות גירושין, וממנו לומדים גם את מצות קידושין בשטר). יש כמה פעמים "כי יקח איש אשה" (גם הפעם הבאה היא מצות עשה אצלו, כדלקמן), אבל כאן כתוב "ובעלה" ומכאן לומד שיש מצוה לקדש אשה ועיקר הקידושין בתורה הם "ובעלה". זו מצוה ריג.

עוד פלא, למה שם את מצות קידושין אחרי "פרו ורבו"? הייתי שם אותה לפני "פרו ורבו", שהרי קודם מתחתנים. את כל הסדר כאן הייתי הופך. המצוה הבאה, ריד – שהחתן יתייחד לכלתו שנה אחת (כך לפי התרגום מערבית), שיקדיש עצמו לאשתו שנה אחת. איפה זה כתוב בתורה? בפסוק אחרי פרשת גירושין. אחרי "כי יקח איש אשה ובעלה..." יש כמה פסוקי גירושין, והפסוק הבא הוא "כי יקח איש אשה חדשה לא יצא בצבא וגו' נקי יהיה לביתו שנה אחת ושמח את אשתו אשר לקח". זה הדבר הראשון בסדר הזה שכן מובן, שמצוה זו באה אחרי קידושין.

אח"כ מצוה רטו – מצוה על האב למול את בנו, המצוה שלנו היום. עד המצוה הששית הגענו לברית מילה – אתה מתחתן, יש לך ילד, ואז אתה צריך למול אותו. מה המצוה הבאה? היה אפשר לנחש שזו תהיה מצות פדיון הבן, אבל למרבה הפלא מצוה זו לא נמצאת כאן בכלל. הוא מגיע עד מצות מילה, המצוה הששית כאן, כאשר את התחלת הסדר איני מבין ואת ההמשך אני מבין קצת.

השלמת הסדרה במצוות "בינו לבינה"

אחר כך המנין ממשיך הלאה. הייתי חושב שיבא פדיון או עוד כמה דברים בהמשך התפתחות הילד, אבל לא –הוא חוזר לענינים בינו לבינה. מההמשך אני מבין שהכל זה מצוות בינו לבינה, כולל כבוד הורים ופריה ורביה (אף שהאשה לא מחויבת): מצוות רטז ו-ריז – יבום וחליצה. אם ח"ו הבעל מת ללא ילדים יש מצוה לאחיו לייבם (מדאורייתא זה לכתחילה), ואם לא יש לה מצוה לחלוץ נעלו וכו'. אחר כך, ריח – דין אנוסה ("ולו תהיה לאשה... לא יוכל שלחה כל ימיו"). ריט – דין מוציא שם רע (לכאורה זה היה צריך להיות לפני דין אנוסה, שכך הסדר בתורה, ואז היה לכאורה יותר קל לסדר את המצות כנגד הספירות כדלקמן). רכ – דין מפתה. רכא – דין אשת יפת תאר. רכב – מצות גירושין. רכג – דין סוטה. בכך נגמרת הסדרה – יש פה יד מצוות:

רי	כבוד אב ואם
ריא	מורא אב ואם
ריב	"פרו ורבו"
ריג	קידושין
ריד	יחוד החתן לכלה בשנה ראשונה
רטו	למול את הבן
רטז	יבום
ריז	חליצה
ריח	אנוסה
ריט	מוציא שם רע
רכ	מפתה
רכא	אשת יפת תאר
רכב	גרושין
רכג	סוטה

הייתי יכול לומר שכבוד ומורא הורים לא בתוך הסדרה, ואז היו רק יב מצוות – מ"פרו ורבו" עד סוטה – שכולן בינו לבינה, חוץ מברית מילה. כמו שהוציא את פדיון הבן ושם אותו במקום אחר הוא היה יכול להוציא גם ברית מילה. אם כל הסדרה היא של מצוות שנוגעות לדברים שבינו לבינה, אז צריך לשאול מה עושה כאן ברית מילה, אבל באמת מילה (המצוה שלנו היום) כן חשובה בסדרה הזאת כך – זה הפשט בכך שמצות ברית מילה נכנסת בתוך הסדרה ומצות פדיון הבן לא, בגלל שמילה באמת שייכת ל"פרו ורבו" ואישות. בשביל להמשיך את הטפה מהדעת, לקיים את ה"פרו ורבו" כמו יהודי, צריך למול – הכל זה לצורך זיווג. כמו שתמיד דורשים שבשעת גילוי העטרה ונתינת ה' בברית מילה יש כבר גילוי בת הזוג. הפשט של ברית מילה הוא בשביל הזיווג, זה חלק ממעגל הדורות של "דור ישרים יבֹרך", מה שאין כן פדיון הבן – יש לו טעם אחר לגמרי, לא משהו של אישות. כמו שמילה שייכת לסדרה זו, גם שתי המצוות הראשונות הן היסוד והשרש של הכל – מצוות "כבד את אביך ואת אמך" ו"איש אמו ואביו תיראו".

כבוד הורים גם כאשר "פרו ורבו" קדם לקידושין

ידוע לפי הרמב"ם שגם ממזר מצווה לכבד את ההורים שלו, אפילו שהם רשעים. יש בזה מחלוקת – הטור וההולכים בעקבותיו אומרים שאין מצוה לממזר לכבד הוריו כל זמן שלא עשו תשובה (אם עשו תשובה זה משהו אחר, כמובן), והרמב"ם חולק ואומר שיש מצות כבוד הורים בכל מקרה[ב]. היתה לי שאלה, איך הרמב"ם שם במנין המצוות את "פרו ורבו" לפני קידושין? סימן שיש היכי תימצי של "פרו ורבו" – שמקיים בזה "מצוה רבה" (במדה מסוימת המצוה הכי גדולה בתורה) – עוד לפני שמקדש אשה. על פי הלכה, גם מי שלא קדש אשה קיים מצות "פרו ורבו", אא"כ בא על השפחה או כמה מקרים שאין יחס בינו לבין הילד. אבל כל עוד יש יחס, אפילו שההולדה לא היתה בקדושה, הוא קיים את מצות "פרו ורבו" – מצוה בפני עצמה. בכל אופן, פתחנו כעת משהו, ומה שאנחנו אומרים שכבוד ומורא הורים מתחיל את הסדרה הזאת.

כבוד הורים יוצא מכבוד חכמים, אך פותח סדרה חדשה

רק כדי להיות 'פייר' צריך לציין כי מי שיפתח את הספר יראה שהמצוה לפני הסדרה שלנו היא מצות כבוד חכמים – "מפני שיבה תקום והדרת פני זקן". אחרי כבוד חכמים, שהוא מצות עשה מדאורייתא, באה מצות "כבד את אביך ואת אמך". השכל כאן פשוט, שמדבר על כבוד חכמים ומתוך כך עובר לכבוד הורים. את זה שכבוד הורים בא אחרי כבוד חכמים אני מבין בפני עצמו, אבל בסדרה שאני בונה עכשו איני שם את כבוד חכמים – אם כי הוא היה הסבה להגיע לכבוד הורים (בסדר של הרמב"ם) – וכבוד הורים מתחיל סדרה חדשה, שהמשכה "פרו ורבו" וקדושין וכו'. כלומר, יש משהו מאד מאד גדול בכבוד הורים, שבעצם זה איזה מין שרש של נישואין על פי תורה.

בעשרת הדברות קדושין ו"פרו ורבו" שייכים ל"כבד את אביך ואת אמך"

אם עושים "אזהרות" שמחלקות את כל המצוות על פי עשרת הדברות, באיזה דבור אכניס קידושין ו"פרו ורבו" וכו'? יכול לבוא איזה מקובל ולשים "פרו ורבו" בשבת, כי זו עונת ת"ח, ויכול לבוא איזה חסיד וישים "פרו ורבו" ב"אנכי הוי' אלהיך" כי הלידה היא גילוי עצמות בגוף (בגילוי כח הא"ס שבלידה ובריבוי הדמות).

אם כן, יש כמה סברות איפה לשים את "פרו ורבו" בעשרת הדברות. אבל הפשט הוא שגם "פרו ורבו" וגם קידושין וכו' יכנסו בכבוד אב ואם (איסורי עריות ודאי יהיו ב"לא תנאף", אבל קדושין ו"פרו ורבו" הן מצוות עשה).

סדר המצוות לפי פנימיות התורה

עד עכשיו הכל היה רק כדי לעשות סדר בראש, וכעת צריך לבדוק איך נעשה סדר פנימי מכל המצוות הללו. יש כאן תופעה, דוגמה להתבוננות אצלנו. אני לומד תורה – הכי טוב ללמוד נגלה, שם יש את הבשר – ומשהו תופס את העין שלי, איזו סדרה בתוך הרמב"ם שאיני מבין את הסדר ההגיוני שלו. היות שב"ה זכינו לתורת החסידות, הקבלה וכו', אז רוצים לנסות לעשות פה איזה סדר פנימי. נעשה שלש דוגמאות – בתוך תופעה אחת יכולים להיות כמה סדרים, ש"אלו ואלו דברי אלהים חיים" והכל אמת, והעיקר שכל מבנה יהיה הגיוני לפי פנימיות התורה (שיש לה גם את ההגיון שלה, ובמדה מסוימת אפילו יותר מנגלה – פנימיות התורה מאד מסודרת, מאד הגיונית, יש עשר ספירות ו-יג מדות הרחמים וכו' וכו' וכו').

מבנה שבע המצוות הראשונות

נקח רק את השישיה הראשונה, מ"כבד את אביך" עד "ברית מילה". אחרי ברית מילה כבר תבוא המצוה השביעית והסדר יהיה מובן מאליו, אבל נתחיל מהשש. נעשה סדר פשוט ששש המצוות הן מחסד עד יסוד – ו"ק:

חג"ת – כבוד, מורא, "פרו ורבו"

"כבד את אביך ואת אמך" כנגד חסד-אהבה ו"איש אמו ואביו תיראו" כנגד גבורה-יראה. זה פשוט ומפורש – פותח בשתי המדות העיקריות של הלב, כבוד הורים ומורא הורים. אחר כך "פרו ורבו" – עכשיו זה כבר מאד מובן לי.

כשיש בעיה בנגלה, בפשט, אז ברגע שעולים בחסד ה' על איזה מבנה פנימי הרבה מהקושיות מתבהרות באופן פלאי. חסד וגבורה הן מצד אחד שרשי המדות, אבל זה גם שני קצוות – ימין ושמאל, ואילו האמצע הוא תפארת. כתוב שתפארת זה לשון פארות, ענפים מעץ, לכן בספר יצירה ברכת התפארת היא ההולדה, ברכת הבנים – כך מכוונים בשבע ההקפות של סיבובי הכלה סביב החתן.

ברכת "פרו ורבו" שייכת לתפארת, ואפילו המלה "פרו" כוללת אותיות "פאר", לכן בתנ"ך "פארות" היינו ענפים שיש לפני הפירות – על הפארות צומחים פירות. ענפים נקראים גם "שבטים", ושבטים הם גם בנים, כמו יב שבטי י-ה בני יעקב אבינו. יעקב הוא התפארת ומטתו שלמה – עיקר ענינו של יעקב הוא לידת וגדול הבנים, קיום "פרו ורבו".

לפי זה "כבד את אביך ואת אמך" שייך לאברהם, שדוקא אצלו התורה דאגה להסתיר שעזב את אביו זקן ובא לארץ ישראל על פי צווי ה'. יצחק הוא "פחד יצחק", ויש לו מורא הורים (עד כדי נכונות שיוקרב על ידי אביו על גבי המזבח, וד"ל). אבל את יעקב שולחים הוריו, יצחק ורבקה, לעזוב אותם – "על כן יעזב איש את אביו ואת אמו" – כדי לקיים "על כן יעזב איש וגו'", וזו הנחת האמיתית להורים. לעשות נחת רוח זו עבודת התפארת לפי הבעל שם טוב – עבודה כדי שהאבא יוכל להתפאר. עיקר הנחת להורים היא כשהילדים עוזבים את הכיבוד החיצוני כדי לקיים "פרו ורבו" בפנימיות ולהקים עוד "דור ישרים יברך".

נצח והוד – קדושין ויחוד לשמח את אשתו

אחר כך באות עוד שתי מצוות – לקדש אשה ולשמח את האשה. פשיטא שלשמח את האשה זה "בינה עד הוד אתפשטת" – בינה היא שמחה, והתייחדות החתן לאשתו כדי לשמח אותה שנה אחת זה תיקון ההוד. קידושין צריכים להיות בפני שני עדים כשרים, ו-עד עד עולה נצח. הקידושין בפני שני עדים כשרים עושה מהקשר – מהזוגיות הזו, כמו שאומרים היום – נישואין כשרים, "נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם". בקידושין מזכירים את משה רבינו – באמירת "כדת משה וישראל" – ומדת משה היא נצח. אז קידושין זו מצות הנצח, "נצח ישראל", ומצות ההוד היא להתייחד לאשה שנה שלמה כדי לשמח אותה (כנראה שאלישבע אשת אהרן הכי שמחה, כמבואר בחז"ל בנוגע ליום השמיני למילואים, כי אהרן הכי משמח אותה; אלישבע אותיות איש בעל, שמתיחד לה לגמרי, עד שהיא נקראת על שם יחודו עמה, ובשתי הבחינות של איש ובעל).

דיוק לשון הרמב"ם – כתרגום קאפח, "שיתייחד החתן לאשתו שנה שלמה" – הוא מאד יפה, שלא סתם יש אדם שצריך לשמח אותו, אלא שצריך לייחד את עצמי אליו – שכל כולי מיוחד לה ובשבילה (בפנימיות זה מקור לכל מה שאנו דורשים על קנין האיש לאשה – "מיינר זאגט"[ג] – שאמור להיות הרשימו של השנה הראשונה על כל חיי הנישואין). זה "נקי יהיה לביתו" – נקיות זה אמא, אור אמא יונק ממזל ה-יג, מזל "ונקה" – "ושמח את אשתו אשר לקח".

יסוד ומלכות – ברית מילה ויבום (או חליצה)

אחר כך, אחרי חמש אלו, המסתדרות מאד יפה כנגד ה"ק, באה מצוותנו היום – המצוה למול את הבן, שזה ה"צדיק יסוד עולם", ה"אות ברית קדש". מה בא אחר כך? יבום. זה גם מובן, שאם חלילה וחס האח מת אז אח אחר צריך לרחם עליו ולעשות לו טובה, ולהמשיך אותו בחזרה לתוך העולם – ששמו יוזכר ונחלתו תנתן לו בעולם הזה – וזה מצות יבום. מי קיים את זה בתורה? יהודה, שהוא המלכות. על המלכות דוקא נאמר "רגליה יֹרדות מות", ודוק (ולגבי חליצה, המצוה השמינית, נאמר שהיא באה כאשר אין כח במלכות להחיות את המת, לאסוף את רגליה היורדות מות, וד"ל). עד כאן סדר אחד, רק לשבע המצוות הראשונות (שמונה המצוות, יחד עם חליצה):

חסד כבוד אב ואם		גבורה מורא אב ואם
	תפארת פריה ורביה
נצח קדושין		הוד יחוד לשמח את אשתו שנה אחת
	יסוד ברית מילה
מלכות יבום (או חליצה)

מציאת משמעות לכל מספר – ראשית החינוך

אם אני רוצה להרחיב את היריעה ולעשות סדר לכל ה-יד צריך לעלות על רעיון אחר, יותר רחב, אם כי שהסדר הקודם היה מצוין והאיר את עיני. שוב, אני לא יודע אם הרמב"ם חשב על זה, אבל לי זה עזר מאד. אבל עכשו יש לנו 14, אז צריך לדעת איזה מבנה זה יכול להיות. אם היה 13 אז כתוב "עשר ידענו שלש עשרה לא ידענו" (שאלת התלמידים לרב האי גאון, המובאת בספר הפרדס לרמ"ק, שאתמול היה יום ההילולא שלו), ויש שתי תשובות – או שה-13 זה תוספת ג רישי רישין (למעלה מי"ס) או ג עולמות (למטה מ-י ספירות). אבל 14 באמת "איני יודע" איזה מודל לעשות לו. ככה מתחילים ללמוד את התורה בכלל – לעשות מודל לכל מספר.

למה אומרים "אחד מי יודע" בליל הסדר? כי זה הלילה של ראשית החינוך, וצריך לתת משמעות למספרים. לא כתוב ב"אחד מי יודע" בכלל על יציאת מצרים – ולכן כולם שואלים מה זה עושה בהגדה ("חד גדיא" עוד מובן, אבל זה בכלל לא מובן) – וצריך להסביר שליל הסדר הוא ליל החינוך (ובו מצות "והגדת לבנך" כוללת את כל ענין חינוך הילדים), וחינוך ילד מתחיל מזה שתודעת המספרים אצלו הולכת עם משהו. כשהילד רואה שלש צריך מיד לחשוב שזה שלשה אבות, וכך הלאה. בסדר של "אחד מי יודע" אפשר לומר "שלש עשרה ידענו ארבע עשרה לא ידענו".

מי שלומד כתבי האריז"ל יכול יחסית בקלות למצוא מודל לכל מספר. מי שלומד רק קבלת הראשונים זה קשה לו, אבל מי שלומד כתבי האריז"ל לא צריך להיות קשה לו שום מספר, כי יש כל כך הרבה ואריאציות ואפשרויות, רק צריך למצוא את המודל המוצלח לענין שבו מתבוננים.

הקבלת יד המצוות

לעניננו, נאמר את המודל ואחר כך נראה איך הוא עובד:

כבוד ומורא – חו"ג דעתיק המלובשים בגלגלתא ומו"ס דאריך

ב-13 מתחילים מרדל"א בדרך כלל, אבל כאן לא נעשה כך, כי שתי המצוות הראשונות הן כבוד ומורא, אהבה ויראה, שמקורן בחסד וגבורה דעתיק המתלבשים בגלגלתא ומוחא סתימאה דאריך. אז כאן אני מתחיל מאריך, שבתוכו יש את החו"ג דעתיק. את רדל"א איני צריך במודל הזה (ידוע שבינה דרדל"א שורה על גבי הגלגלתא דאריך, מצות "כבד את אביך ואת אמך", והיינו מה שגלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שהבן מכבד את אמו יותר מאשר אביו בטבע, וד"ל. הדעת דרדל"א שורה באוירא שבין הגלגלתא למוחא סתימאה דאריך, והיינו שהיא מיחדת את שתי המצות של "כבד את אביך ואת אמך" ו"איש אמו ואביו תיראו", ועד שמורא הורים נכלל בכבוד הורים ממש, "לאכללא שמאלא בימינא" ד"לית שמאלא בהאי עתיקא כולא ימינא", וד"ל). כבוד אב ואם – חסד דעתיק בגלגלתא דאריך. אני לא סופר כאן סתם ספירות פרטיות (כמו הספירות שבתוך הכתר, אך כן נסדר אח"כ עשר ספירות), אלא מה שנקרא פרצוף. חסד דעתיק בגלגלתא דאריך נקרא פרצוף הגלגלתא שיש בו ספירות (אפילו עשרים ספירות[ד]). מורא אב ואם – גבורה דעתיק המתלבשת במוחא סתימאה דאריך.

"פרו ורבו" – יחוד המזלות (סוד הדיקנא)

"פרו ורבו" – סוד יחוד המזלות, כי הרי "פרו ורבו" זה זכר ונקבה שמתחברים (אם כי המצוה מוטלת על הזכר, לפי מסקנת חז"ל, אבל כתוב "ויברך אתם אלהים ויאמר להם אלהים פרו ורבו...", אין "פרו ורבו" בלי איש ואשה), והמקום הראשון שיש בו זיווג הוא זיווג המזלות (דעת עליון), מזל "נוצר" ממנו יונק מי שעתיד להיות האבא (וזה "אין מזל לישראל", והוא מקיים מצות "פרו ורבו") ומזל "ונקה" ממנו יונקת מי שעתידה להיות אמא. בשביל יחוד אבא ואמא עילאין צריך קודם את יחוד המזלות. זה נקרא דעת עליון – "והאדם ידע את חוה אשתו". זה קצת חידוש, שאנחנו מכוונים כאן את יחוד המזלות כדרגה בפני עצמה – ודרגה זו כוללת את כל הדיקנא. זה לא סתם פרט, אלא מדרגה בפני עצמה, כי יש באריז"ל עסמ"ב רק באריך – גלגלתא, אוירא, מוחא סתימאה, דיקנא (הדעת דרדל"א שמאיר באוירא כנ"ל מאיר אחר כך בדיקנא בכלל ובפרט בפומא, "דעת גניז בפומא").

קדושין, שמחת האשה וברית מילה – חב"ד

קדושין ושמחת האשה – חכמה ובינה. זה עוד יותר טוב מקודם, קודם היה "בינה עד הוד אתפשטת" ועל דרך זה חכמה מתפשטת עד נצח. כאן יותר טוב, שקידושין – לעשות את הקשר לקדש עליון, "כדת משה" (שהוא חכמה במוחין, כמו שהוא בנצח במדות, ועיקר מקומו במוחין כמובן) – זה בחכמה, והשמחה זה בבינה (השמחה היא פנימיות הבינה). ברית מילה – דעת, שרש היסוד (היסוד, כמו בכוונת הלולב, עולה עד הדעת להמשיך משם את הזרעא חייא וקיימא). עד שלא עושים ברית מילה לילד הוא לא יכול להמשיך מהדעת הפנימית שמבדילה בין ישראל לעמים. בברית הילד נעשה מובחן מהגוים, כי "אל אחר איסתריס ולא עביד פירין" (עם כל כמה סינים שיש, אין להם דעת בעצם לעשות פרי חדש[ה]).

"כי יקח איש אשה" ו"כי יקח איש אשה חדשה" – חוה ראשונה וחוה שניה

אגב, עכשיו נתבונן במשהו עמוק: אמרנו שקידושין ו"ושמח את אשתו" מסודרות כך לפי סדר התורה, אבל מהפלאים בענין זה הוא שמצות קדושין נלמדת מתחלת הפסוק של גירושין – "כי יקח איש אשה ובעלה והיה [לשון שמחה] אם לא תמצא חן בעיניו כי מצא בה ערות דבר וכתב לה ספר כריתות ונתן בידה ושלחה מביתו". אחרי כל הסיפור הזה פתאום נאמר "כי יקח איש אשה חדשה".

לכל מי שקורא את התורה ברור שכנראה זה אותו איש. לפי ההלכה "אשה חדשה" היינו אשה שהיא חדשה לך. יכול להיות שאלה נישואין שניים, ולא ראשונים, אבל לך היא חדשה (אפילו אם לך זה נישואין ראשונים ולה זה נישואין שניים). על פי פשט, הפסוק לא מחייב שבשבילך זו אשה שניה, אבל לפי איך שקוראים את התורה נראה מאד ברור שקודם היה "כי יקח איש אשה וגו'" ומיד אחרי הגירושין כתוב "כי יקח איש אשה חדשה נקי יהיה וגו'". על פי פשט יש כאן איזה "ברישא חשוכא והדר נהורא", כברייתו של עולם. אני אומר ממש בקיצור – יש כאן איזה רמז לחוה ראשונה וחוה שניה (נושא שדברנו עליו באריכות בשיעורים קודמים[ו]).

כלומר, הפסוק ממנו הרמב"ם לומד קידושין הוא כמו קידושי חוה ראשונה, שדוקא שם העיקר מדאורייתא זה "ובעלה" (ורק מהמשך הפסוק, מההיקש לקידושין, "והלכה והיתה", לומדים שאפשר גם לקדש בשטר, ובכסף זה עוד לימוד רחוק – אבל היום לפי הלכה הכסף זה העיקר). שוב, אין המקום להאריך בזה. לגבי כל חתן – לכל בחור יש את הסיפור של החוה הראשונה לפני החוה השניה. חוה הראשונה היא לא מישהי שהבחור מתחתן איתה, אלא מחשבות – זה קיים אצל כל בחור. כמה ש"לא תמצא חן בעיניו" וכו', השרש של התיקון – "כי יקח איש אשה חדשה" – יותר גבוה גם מחוה שניה. התיקון של חוה ראשונה הוא לאה, אותיות המחשבה, ותיקון חוה שניה הוא רחל, אותיות הדבור – לכל אחת מעלה לגבי השניה.

בכל אופן, פסוק הקידושין זו חכמה ("איזהו חכם הרואה את הנולד", וד"ל) ופסוק השמחה זו בינה, זה כבר חוה שניה (שהיא חדשה בהיותה צדקת בגלוי, הוא שלח רשעה מתוך ביתו ולקח לעצמו אשה חדשה, אשה עם מדות מחודשות, אשה צדקת). כתוב הרבה פעמים באריז"ל שחכמה היא עולם הבא ובינה היא עולם הזה, כמו תפלין דר"ת זה תפלין דעלמא דאתי ותפלין דרש"י של עולם הזה. זה שעולם הבא נברא ב-י של השם ועוה"ז ב-ה (גם ה עילאה, בינה).

שמחה על בטול דמיון התהו

אמרנו ששני הפסוקים שמהם הרמב"ם לומד את מצוות קידושין ושמחה כתובים זה אחר זה – קודם קידושין ואז שמחה. הראשון בפרשת גירושין, המתחילה ממצות קידושין, ולכן אמרנו שכאשר קוראים את הפסוקים ומבינים שדוקא מהם לומדים את המצוות זה עושה רושם של חוה ראשונה וחוה שניה, על דרך "ברישא חשוכא והדר נהורא", "קליפה קדמה לפרי", "תהו קדם לתיקון".

לפי זה, הפסוק "לא תהו בראה לשבת יצרה" לא מתפרש רק על מי שקודם לא היה נשוי ("תהו") ואז התחתן (מצות "שבת"), אלא גם על מי שקודם היה נשוי בבחינת תהו, בבחינת "כי יקח איש אשה ובעלה והיה אם לא תמצא חן בעיניו כי מצא בה ערות דבר". בנישואין של תהו יש שמחה ("אין 'והיה' אלא לשון שמחה") בכך שלא תמצא חן, שהשידוך הזה לא מתקיים וצריך לפנות מקום לנישואין המתוקנים. אמרנו שברוחניות כל בחור עובר את זה, שחוה הראשונה זה הדמיון שלו – כח המדמה – ויש לו שמחה אם נגמל מהדמיון.

"אשה חדשה" – תיקון אחרי תהו, כמו שם מה החדש

איך אני יודע שעל פי פשט "אשה חדשה" היא לאו דוקא אשה שניה, אך לפי פנימיות חדשה באה דוקא אחרי משהו שקדם? כשאני אומר "חדש" אז על פי פשט לא חייב להיות שהיה משהו לפני כן, אבל באמת גם בעומק הפשט ברגע שאני אומר חדש ודאי שהיה משהו אחר לפני, כמו הפשיטות לפני התחדשות – התחדשות העולמות באה על רקע של פשיטות האלקות.

המקור לכך בקבלה הוא המושג של "שם מה החדש", שבאמת בא לתקן את אור התהו שנשבר מאור העינים (ולעניננו: לתקן את ההליכה אחרי העינים). כשאומרים "הוי' אחד" אחד מהנוטריקון שאוהבים לכוון הוא "אור חדש" (רמז למה יש שמוסיפים לברכות ק"ש "אור חדש על ציון תאיר ונזכה כולנו מהרה לאורו"). כמו ש"אור חדש" נוטריקון אחד כך גם "אשה חדשה" (אור חדש = חתן וכלה, רמז שאנחנו דורשים בהרבה חתונות, "משמח חתן וכלה"). ורמזים: אשה חדשה = 623 = ז"פ (ממוצע כל אות) פט. יש עוד שני בטויים מרכזיים של ז אותיות העולים כך – "רוח הקדש" ו"משפט צדק". "משפט צדק" זה תפארת ("משפט רחמי") ומלכות ("צדק מלכותא קדישא") והיכולת ליחד "משפט צדק", תפארת ומלכות, תלויה בשיקול הדעת, ב"רוח הקדש" (רוה"ק, דעת, היחוד). הלשון המשותפת, "כי יקח איש אשה" (בלי התוספת של "ובעלה"/"חדשה" – החידוש הוא שהוא לא חושב על הבעילה, שזה עיקר היצר הרע, עיקר כח המדמה) = 765 = מה פעמים טוב (מספר שדובר אודותיו כמה פעמים, בשנת תשסה), אדם פעמים טוב (שהרי אדם השלם זה איש ואשה יחד), שם מה פעמים שם אהוה (שם הדעת ושם היסוד).

אם זוכים זה "מצא אשה מצא טוב" – יש בחינה ראשונה של "מוצא אני מר ממות את האשה", "והיה אם לא תמצא חן בעיניו", אבל אחר כך מגיעים ל"מצא אשה מצא טוב". יש כאן רז שהתיקון יהיה שם מה החדש, סוד "חדשה", שיתקן את ה'אני' שבא לידי בטוי בתוך ה"ובעלה".

שיטת הרס"ג – מצות עונה במקום מצות "ושמח את אשתו"

כאן המקום להזכיר שוב את הרס"ג. לרס"ג אין מצוה לייחד עצמו לאשתו ולשמחה, אלא רק מצות לא תעשה לא לצאת בצבא. איזו מצוה יש לו שאין לרמב"ם? ב"כמשפט הבנות יעשה לה" הוא מונה שלש מצוות עשה – שאר, כסות, עונה. אצל הרמב"ם כל שלשת הדברים שהאדם חייב לאשתו נכללים במצות לא תעשה אחת – "שארה כסותה ועונתה לא יגרע". אצל הרס"ג זה בכלל לא מצות לא תעשה, אלא שלש מצוות עשה. זו דוגמה שהרמב"ם 'יורד' עליו בכל הכח – איך עושה מ"לא יגרע" מצות עשה?! מסביר הרי"פ פערלא בטוב טעם ודעת את השכל של הרס"ג, שכל שלשת הדברים לא נלמדים מ"לא יגרע" אלא מ"כמשפט הבנות יעשה לה", ולפי שיטתו אם יש שלשה פרטים בתורה כל פרט הוא מצוה בפני עצמה.

אנחנו עכשיו דנים רק במצות עשה. יש מעלה ברס"ג לגבי הרמב"ם, שאצל הרמב"ם כנגד הבינה זו מצוה לשנה אחת בלבד, אבל אם נוציא אותה ונכניס מצות עשה של עונה – שאחרי שאתה מתחתן יש מצות עשה של עונה, "כמשפט הבנות יעשה לה" – זו מצוה לכל החיים. אז במדה מסוימת עדיפה לי שיטת הרס"ג אפילו מהרמב"ם. גם מצות עונה זה לשמח אותה, לענות על צורך נפשי וגם גופני. אז לפי הרס"ג יש לנו כאן מצוה על כל החיים ולפי הרמב"ם על שנה אחת (אך ראה עוד לקמן ביחס לדברי הרמב"ם).

לפי שניהם מצוה זו היא בבינה, והיא מצוה של תיקון הנישואין. יש מצוה להתחתן ויש מצוה שהנישואין יהיו תקינים, יהיו טובים, "מצא אשה מצא טוב ויפק רצון מהוי'". רק להתחתן, לקיים מצות קידושין ותו לא, זה חוה ראשונה, אבל שהנישואין יהיו טובים זה חוה שניה. זה חכמה ובינה, שתי המצוות של לקדש ולשמח (או מצות עונה).

מה אחרי קידושין ושמחת אשתו שכנגד חכמה ובינה? יש את הדעת, כנגדה כוונו כעת ברית מילה. יש דיון אם מצות קדוש ה' חלה על ילד, ויש איזה תנועת מסירות נפש של התינוק בברית. יש דעה שכבוד הורים חל על הילד מדאורייתא, שזה פלא, ויש דיון לגבי קדוש ה'. בכל אופן, כאן בדעת מצות מילה ("אשה כמאן דמהילא דמיא").

שש מצוות – מחסד עד יסוד

אח"כ יש מצוות יבום וחליצה, שצריכות להיות באיזה מקום 'זוגי' בספירות, וזה מאד מתאים – ברור שיבום בימין וחליצה בשמאל, חסד וגבורה. אחר כך יש שלישיה – אונס, מוציא שם רע, מפתה. מאד מתאים שמפתה בהוד, שם "הודי נהפך עלי למשחית" – פיתוי האשה ודאי בספירת ההוד. האונס כאן בתפארת, המקום של הגוף (אפילו שבמקום אחר הסברנו שאונס ומפתה הם נצח והוד, אבל כאן נסדר לפי סדר הרמב"ם, וראה מה שכתבנו לעיל שלפי סדר התורה באמת מוציא שם רע בא לפני אונס, ועל פי פשט מוציא שם רע היינו פגם ב"לשם ולתפארת"). מוציא שם רע פוגם אותה ואת משפחתה, שזה פגם בנצח.

הקבלת יפת תאר ליסוד היא מצוינת – זה אימפולסיביות מותרת על פי תורה. בהרבה מקומות[ז] הסברנו שאימפולסיביות היא עיקר פגם הברית, אבל כאן "דברה תורה כנגד יצר הרע" והתירה במקום מלחמה – "תמורת שלום מלחמה" בספירת היסוד. החידוש הוא שדוקא האימפולסיביות כאן מותרת. לא שהיא מומלצת, אבל לפחות התורה מתירה אותה, וזה קובע ברכה של מצוה ב-תריג מצוות התורה.

גירושין וסוטה – שתי בחינות במלכות

אחר כך יש גירושין, כנגד המלכות. גירושין מתחילים מגירושי אדם הראשון מגן עדן מקדם. בפירוש כתוב בכל ספרי הסוד שגירושין היינו גלות השכינה, גלות המלכות. לכן הרבה פעמים מלכות נפרדת מהספירות העליונות. למה המלכות פגיעה עד כדי שלפעמים לא תמצא חן בעיניו כי מצא בה ערות דבר? כי יש במלכות יניקת החיצונים, "רגליה יֹרדות מות", ואם יש הרבה יניקת החיצונים אז לא מוצאת חן בעיני הבעל (שהוא כאן בקדושה, כמו ז"א דאצילות) והוא מגרש אותה. "מצא בה ערות דבר" זה לאו דוקא שזנתה, יש בכך הרבה דרגות, אבל סוטה כבר ספק זינתה – זה עוד יותר שקיעה של המלכות למטה בחיצונים, בעולמות התחתונים. אם כן, בגירושין המלכות עדיין יחסית במקומה, "והלכה והיתה", יכולה לחזור ולהתחתן עם מישהו אחר, וסוטה היא המלכות שכבר ירדה ממקומה לגמרי.

סיכום מבנה יד המצוות

אז איך הגענו כאן ל-יד? שלשה בכתר (גלגלתא, מוחא סתימאה, יחוד המזלות בדיקנא), חב"ד, ז ספירות מחסד עד מלכות, ובמלכות חלקנו לשתי בחינות, גירושין וסוטה (בה כבר ממש "רגליה ירדות מות"). יש הרבה ששואלים על הרמב"ם למה לא מונה מצות קינוי, ואכמ"ל. מצות קינוי היא ודאי ביסוד, ולא במלכות, אך כאן יחד את ספירת היסוד למצות יפת תאר ואת ספירת המלכות לגירושין וסוטה, ודוק:

	גלגלתא כבוד הורים
	מוחא סתימאה מורא הורים
	דיקנא פריה ורביה
חכמה קדושין		בינה יחוד לשמח את אשתו שנה אחת
	דעת ברית מילה
חסד יבום		גבורה חליצה
	תפארת אונס
נצח מוציא שם רע		הוד מפתה
	יסוד אשת יפת תאר
	מלכות יורדת במקומה גירושין
	מלכות יורדת למטה ממקומה סוטה

ארבע מצוות בסוד הוי' – חמר-צורה-פעל-תכלית

כל זה היה בשביל להגיע למודל השלישי, שנאמר עוד יותר בקיצור ונסיים בע"ה: רוצים רק לצמצם הכל לתוך י-ה-ו-ה, כלומר לבחור כאן ארבע מצוות שמייצגות את הכל ולשים כנגד אותיות שם הוי' ב"ה. זה על פי רעיון שכתוב בספרי הקבלה, שאחד מפירושי י-ה-ו-ה הוא חֹמר-צורה-פֹעל-תכלית. חמר הגלם הוא ה-י של שם הוי', חומר ללא צורה, חומר היולי (= אין). ברגע שחומר הגלם מקבל איזו צורה שהיא יש כבר צורה, סוד ניקוד צירה (חומר ללא צורה זה ניקוד פתח). צירה הוא ניקוד הבינה, אמא, כי השהות ברחם האם נותנת את הצורה. אחר כך הפועל – ה-ו של שם הוי' מוציא מהכח אל הפועל. התכלית, התכל'ס, היא המלכות – תכלית הפעולה. שוב, זה מבנה עם מלים שמאד חשוב לזכור אותן (מופיע בקבלת הראשונים וכו').

תכלית הכל – כבוד הורים

תכלית כל המצוות הללו, כמו שהתחלנו לדבר בשיעורים הקודמים, היא מצות כבוד הורים. גם "פרו ורבו" וגם ברית מילה הם לתכלית של כבוד הורים. לכן הרמב"ם היה צריך לשים ברית מילה בסדרה הזאת. מה שהרמב"ם שם כאן כבוד הורים בתחלה (חוץ מההגיון שיוצא מכבוד חכמים, רק בתוך ה-יד בפ"ע) זה ה"סוף מעשה במחשבה תחלה" – זה התכלית כאן.

נלך מלמטה למעלה: קודם שמנו את כבוד הורים או בחסד וגבורה (במודל הראשון) או בחסד וגבורה דעתיק (במודל השני), אך כעת הופכים את הקערה על פיה. כבוד בקבלה זה או "כבוד נאצל", אבא, או "כבוד נברא", מלכות – "חכמה בראש" ו"חכמה בסוף" (לב נתיבות, העולות כבוד, בתחלה ובסוף). הבסיס של נתינת כבוד הוא דוקא במלכות. גם מורא – או שזה מורא מלך (במלכות) או יראה עילאה (בחכמה). תכלית הבריאה, במדה מסוימת, היא כבוד ומורא ("אשה יראת הוי' היא תתהלל"). על פי פשט ה' רוצה "פרו ורבו" כדי להרבות את הדמות – שכמה שיותר נפשות אלקיות יהלכו בעולם התחתון, ובכך עושים לו יתברך דירה בתחתונים (ו"אין בן דוד בא עד שיכלו הנשמות שבגוף"). אבל בשביל דירה בתחתונים צריך לכבד את הבורא יתברך. צריך גם לכבד את הבית שיהיה נקי והמלך יוכל להכנס.

בבבלי כתוב שהשוה ה' כבוד הורים לכבוד המקום – "כבד את אביך ואת אמך" ו"כבד את הוי' מהונך". בירושלמי כתוב שהעדיף הכתוב כבוד הורים יותר מכבוד עצמו – על ה' כתוב "כבד את הוי' מהונך", רק ממה שיש לך, אבל בכבוד הורים יש מצבים שגם אם אין לך אתה צריך לחזר על הפתחים כדי לכבד את ההורים. בסופו של דבר המושג של נתינת כבוד במובן פנימי – לא כבוד חיצוני – היינו לעשות את הכלי להכניס את ה' לתוך העולם, ובשביל זה ברא את העולם. היות שיש עדיפות בכבוד הורים – שיש איזה ממד שהוא יותר כבוד ה' מאשר לכבדו ישירות – מובן שזו איזה "דרך ארוכה וקצרה" להגיע לעצמות ה', יותר מאשר לכבד את ה' עצמו (זה עולה משיחה של הרבי שלמדנו, שכבוד הורים הוא כבוד ה' בעצמו – לכאורה אתה מכבד את ההורים, אבל בעצם אתה מכבד את עצמותו יתברך, זה החידוש של כבוד הורים).

מבנה ארבע המצוות

לפי זה הכל מסתדר כפתור ופרח, כשיש כאן בעצם ארבעה ענינים. יש "הנסתרֹת להוי' אלהינו", יחוד יה (י של איש ו-ה של אשה, "שכינה ביניהם"). כעת נסביר לפי הסדר: שאלנו למה הרמב"ם לא מקדים קידושין ל"פרו ורבו", אך כעת הכל מסתדר – לקדש, לשמח, לפרות ולרבות (מצוה רבה מתוך השמחה), ברית מילה (זה יהיה היסוד, בין התפארת ובין המלכות-התכלית), כבוד הורים (המלכות-התכלית, שמזה התחיל – "כתר עליון איהו כתר מלכות", נעוץ סופן בתחילתן). זה עדיין רק מבנה, שצריך להאריך בו, אבל המבנה הכללי ביותר:

י	קדושין
ה	שמחה
ו	פרו ורבו וברית מילה (תפארת ויסוד)
ה	כבוד ומורא הורים

וההסבר בקצרה: נתינת כבוד היא העלאה ממטה למעלה, אבל זה מה שממשיך את העצמות ממש מטה מטה, להיות דירה בתחתונים. חומר הגלם הוא הקידושין והצורה זו השמחה-העונה. כמו ששואלים מה הצורה של חיי המשפחה אצל זוג? איך הזוג הזה חיים בשמחה ביחד. חומר הגלם זה שיש כאן איש ואשה. כמו שכל חומר גלם הוא "כחֹמר ביד היוצר", כאן חומר הגלם הוא שאיש קדש אשה, אבל אין צורה עדיין. הצורה היא איזה חיי משפחה יש פה, איך חיים באהבה ואחוה שלום ורעות.

אפשר לדייק (דיוק שלפי נגלה לא מדייקים), שכתוב "נקי יהיה לביתו שנה אחת ושמח את אשתו אשר לקח", אבל לא כתוב ש"ושמח את אשתו אשר לקח שנה אחת". כלומר, ה"שנה אחת" מתייחס ל"נקי יהיה לביתו". כלומר, בשנה הראשונה צריך להיות מסור לבית גם בחיצוניות, לא לנוע רחוק וכו', ואז בונים את הצורה. אחר כך נשארת לתמיד – לא רק ל"שנה אחת" – המשימה של "ושמח".

זה שעצם הקידושין הוא החומר ההיולי מתאים עם המאמר שממליצים לחתנים ללמוד ממגן אבות, שם מבואר שהטבעת היא התורה ש"מחכמה נפקת", ובמושגים כאן זה אומר שהטבעת היא חומר הגלם. לפי זה, כל פעם רוצים להתחיל את ה-י-ה-ו-ה מחדש כדאי לתת לאשה טבעת (או תכשיט אחר שלנו...) – זה חמר הגלם. אחר כך הפועל זה "פרו ורבו" – כתוב שפעולה היא גם לשון בעילה (פ-ב מתחלפות באותיות השפתים בומפ). הפעולה שהיא תוצאת הבעילה היא "פרו ורבו". אבל התכלית זה "כבד את אביך ואת אמך".

סוד הוי'' במלכות – קימה-הידור-כבוד-מורא

נשלים רק את זה: בתוך המלכות יש כבוד ומורא, שהם בכל אופן חסדים וגבורות. לפי הרמב"ם "מפני שיבה תקום והדרת פני זקן" זה מצוה אחת ואצל הרס"ג שתי מצוות ("קימה לחוד והידור לחוד"). זו עוד סוגיא גדולה (ויש כאן גם דוגמה לכך שהרס"ג משנה מה"אזהרות" לספר המצוות – ב"אזהרות" הוא כותב כמו הרמב"ם, שזו מצוה אחת, אך בספר המצוות הוא מחלק לשתי מצוות). יש מצוה גם לקום בפני אבא ואמא – כשאבא שלך נכנס לחדר צריך לקום, לא משנה אם הוא ת"ח או לא. שוב, לפי הרמב"ם קימה והידור הן מצוה אחת, אבל לפי הרס"ג שתי מצוות.

אם רוצים לעשות י-ה-ו-ה רק בתוך המלכות הסדר יהיה קימה-הידור-כבוד-מורא. את ה-יה של המלכות לומדים מכבוד חכמים, אבל הדברים שייכים גם לכבוד הורים. הידור כאן זה ה עילאה, קימה זה ה-י כאן וכו' – לא נאריך כאן, הכל בתוך המלכות:

י	קימה
ה	הדור
ו	כבוד
ה	מורא

סיכום

נסיים ונאמר "תן לחכם ויחכם עוד". עשינו כמה מבנים, והכל יצא לנו מ-יד הוי', יד מצוות מ"כבד וכו" עד סוטה. הכל קשור לחיי משפחה, והסוף היה שתכלית חיי משפחה – אחרי שהזוג עצמם חיים יחד ב-ה עילאה – משתקפת במלכות (הא בהא תליא). עיקר השיקוף הוא של היחס בין ההורים, וזה התכלית, זה הכבוד מלמטה. זה ממשיך גילוי עצמות ממש, גם בהורים גופא – "פנימיות אבא פנימיות עתיק" ו"פנימיות אמא פנימיות עתיק" – וזו התכלית.

לחיים לחיים, שיוסף-יצחק, יד פעמים הוי', ייחד את משיח בן יוסף ומשיח בן דוד – שנזכה להתגלות משיח צדקנו תיכף ומיד ממש, לכל עם ישראל.

[השלמות (אחרי השיעור):]