טבע יהודי ושליחות

ליל שבת שמיני תשפ"ג – כפ"ח

שתי מדרגות של כוונה

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

קיצור מהלך השיעור

בלימוד התניא היומי עסקו כמעט כל השבוע בפרק לח, העוסק בדרגות של כוונת המצוות. בשיעור בשבת שמיני אשתקד, במסגרת לימוד הערות רבי לוי-יצחק (אביו של הרבי) על התניא, נלמד בעומק היחס בין שתי הכוונות, שבפשט הן מדורגות זו למעלה מזו, אך בעומק יש מעלה בכל אחת מהן. בזמן הזה הכוונה העליונה היא השכלית, המאפשרת למלא את שליחותנו בעולם, אך לעתיד לבוא, כאשר השליחות הנוכחית תסתיים, תהיה מעלה דווקא בכוונה התחתונה-לכאורה, הרגשית-הטבעית יותר. פרק א עוסק בדברי אדמו"ר הזקן עצמם ופרק ב מעמיק את הדברים מתוך פירושו של רבי לוי'ק.

א. כוונת המדבר וכוונת החי

כוונת המצוות – נשמה לגוף

פרק לח בתניא עוסק ביחס בין מעשה המצוה לכוונת המצוה שהם כגוף ונשמה. מחד, הוא מסביר – כסיכום לפרקים הקודמים – את מעלת המעשה דווקא, שדווקא בו יוצאים ידי חובה, משום שעיקר התיקון הנדרש הוא לגוף ולמציאות העולם, על ידי שנעשה בהם רצון ה'. מאידך, הכוונה היא כנשמה משום שבה יש גילוי אלוקי הרבה יותר מאשר בגוף מעשה המצוה, גילוי הנובע מכך שרצון ה' הוא שיתדבקו בו גם בשכל ובמחשבה.

אחרי ההסבר הכללי הזה, ואחרי הסבר שהמצוות עצמן נחלקות לשני סוגים, בדבור ובמעשה, כנגד צומח ודומם, מסיים אדמו"ר הזקן את הפרק בחלוקת הכוונה לשני סוגים:

וכוונת המצות לדבקה בו ית' שהיא כנשמה לגוף נחלקת גם כן לשתי מדרגות כמו שתי מדרגות הנשמה שהן בגוף החומרי שהן חי ומדבר.

על קיום המצוות נאמר "וחי בהם"[ב] – מצוה צריכה להעשות עם חיות ושמחה – וכדי שהמצוה תהיה 'חיה' לא די בגוף המצוה, ההכרחי, אלא נדרשת גם נשמה למצוה. הנשמה-הכוונה של המצוה, לשון צוותא וחיבור[ג], היא הדבקות בה' יתברך.

אכן, בנבראים יש שתי מדרגות של חיים, בעלי חיים ("חי") ובני אדם ("מדבר"), שבכל אחת מהן יש נשמה. כל הבריות הן "כל אשר נשמת רוח חיים באפיו"[ד] אבל דווקא באדם נאמר "ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה"[ה]. מעלת האדם, עם נשמת החיים היתרה שלו, היא בהיותו מדבר, כפי שמתרגם אונקלוס (את "לנפש חיה") "לרוח ממללא". מעלה זו ניכרת דווקא אצל בני ישראל, "אתם קרויים 'אדם'"[ו], בכוונת הדבקות שלהם בה' בקיום המצוות.

כוונת "מדבר"

על "ויהי האדם לנפש חיה" רש"י מסביר "אף בהמה וחיה נקראו 'נפש חיה', אך זו של אדם חיה שבכולן שנתוסף בו דעה ודבור". כך מסביר אדמו"ר הזקן שמעלת הכוונה במדרגת "מדבר" תלויה בדעת:

כי מי שדעתו יפה לדעת את ה'

את הפסוק "וידעת היום והשבֹת אל לבבך כי הוי' הוא האלהים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד"[ז] הסביר רבי אהרן הגדול מקרלין[ח] שהידיעה היחידה הנצרכת לאדם היא המתוארת בפסוק הזה – "וידעת..." ו"אין עוד" דבר שצריך לדעתו. "מי שדעתו יפה" היינו מי שיודע מה צריך לדעת ואל מה צריך להתקשר ולהתחבר (כמשמעות המושג דעת[ט]) – "לדעת את ה'".

ולהתבונן בגדולתו ית' ולהוליד מבינתו יראה עילאה במוחו ואהבת ה' בחלל הימני שבלבו

"אם אין דעת אין בינה, אם אין בינה אין דעת"[י]: בתחלה הדעת היפה, המכירה שהעיקר הוא ידיעת ה' וחפצה בכך, מביאה לבינה, עבודת ההתבוננות בגדולת ה' (כפי שהיא מתבטאת בעולם שבראו לכבודו, "'הגדֻלה'[יא] זה מעשה בראשית"[יב], וכפי שהיא מתבטאת בתורה הקדושה, "גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך"[יג]). אחר כך הבינה, עבודת ההתבוננות, מביאה לדעת, הכח להוליד רגש מתוך התבוננות השכל.

במדרגה העליונה הזו, הרגש הראשון שמתעורר הוא "יראה עילאה במוחו" – חוויה של גילוי אלקות, הארה הנתפסת במח, ופועלת בו סוג של זעזוע. כמו שאדמו"ר הזקן מסביר גם בהמשך התניא[יד], בסדר הרגיל של לידת המדות קודמת התגלות היראה לאהבה. אחרי היראה במח מתעוררת האהבה בלב. הדגש כאן הוא על החלל הימני, מקום הנפש האלקית, ולא על התפשטות האהבה לחלל השמאלי, מקום הנפש הטבעית-החיונית[טו], כי כאן לא מדובר במגמת התיקון-האתהפכא של הנפש הבהמית[טז], אלא באהבה שמיועדת לקיום התורה והמצוות לשם דבקות בה' – תכלית הכל כאן:

להיות נפשו צמאה לה' לדבקה בו ע"י קיום התורה והמצות שהן המשכת והארת אור א"ס ב"ה על נפשו לדבקה בו ובכוונה זו הוא לומד ומקיים המצות וכן בכוונה זו מתפלל ומברך

יסוד גדול בדרך הבעל שם טוב הוא עבודת ההכנה לכל דבר – "הכון לקראת אלהיך ישראל"[יז] – שהיא עיקר העבודה מצדנו, בעוד הענין עצמו צריך להפעל כאילו מעצמו, כמתנת שמים[יח]. הכנה וכוונה באות מאותו שער (כן, גם במובן של בסיס ויסוד לדבר) וכאן ההכנה היא ההתבוננות שמעוררת את הכוונה בה יש ללמוד, לקיים מצוות, להתפלל ולברך. המגמה היא להגיע למצב של מודעות טבעית[יט], זרימה בעבודת ה' מתוך רגש נכון – תוך התחושה שה' הוא הפועל את הטוב – אבל צריך כל פעם מחדש הכנה שתכניס אותנו לאותה זרימה בעבודה בפועל, וההכנה הזו היא ההתבוננות המתוארת כאן.

הרי כוונה זו על דרך משל כמו נשמת המדבר שהוא בעל שכל ובחירה ובדעת ידבר

הכוונה המתעוררת על ידי התבוננות מבטאת את מעלות האדם – שכל, כמובן; בחירה, משום שההתעוררות שלה היא עבודת האדם מצד עצמו (בניגוד למדרגה הבאה שתתואר כאן); וגם אפשרות לדבר-להביע אותה באופן מושכל (כפי שיתבאר יותר בהמשך).

כוונת ה"חי"

ומי שדעתו קצרה לידע ולהתבונן בגדולת א"ס ב"ה להוליד האהבה מבינתו בהתגלות לבו וכן היראה במוחו ופחד ה' בלבו

מי ש"דעתו קצרה"[כ] אינו מסוגל לעבודת ההתבוננות שמעוררת אהבה ויראה – כאן הוקדמה האהבה ליראה, משום שהיא התכלית המבוקשת כשמחפשים דבקות (כנ"ל) – ועבורו יש כוונה בדרגה נמוכה יותר:

רק שזוכר ומעורר את האהבה הטבעית המסותרת בלבו ומוציאה מההעלם והסתר הלב אל הגילוי במוח על כל פנים

כאן אין ידיעה חדשה והתבוננות בה, אלא זכרון של דבר הידוע לאדם מראש. זכרון כזה איננו יחודי לאדם, שהרי גם חיה לומדת מהנסיון – כשמשהו מזכיר לה חוויה טובה שעברה מתעוררת בה משיכה כלפיו (אהבה) וכשמשהו מזכיר לה חוויה שלילית שעברה מתעוררת בה רתיעה ממנו (יראה). הבחירה כאן היא האם 'להדחיק' את הזכרון, שישאר רק בהעלם והסתר הלב, בלא-מודע, או להוציא אותו אל הגילוי בהכרה המודעת – אך אין כאן עבודה שכלית או בחירה שיוצרת מציאות חדשה בנפש.

תכלית העבודה הזו היא ההתגברות על התנגדות הנפש הבהמית, לצורך עבודת ה' שגורמת לדבקות הנפש האלקית ולבושיה (מחשבה-דבור-מעשה בהם לומדים תורה ומקיימים מצוות) בה' המתלבש בתורה ובמצוות[כא]:

שיהיה רצונו שבמוחו ותעלומות לבו מסכים ומתרצה בריצוי גמור באמת לאמיתו למסור נפשו בפועל ממש על יחוד ה' כדי לדבק' בו נפשו האלהית ולבושיה ולכללן ביחודו ואחדותו שהוא רצון העליון המלובש בת"ת ובקיום המצות כנ"ל וגם היראה כלולה בה לקבל מלכותו שלא למרוד בו ח"ו ובכוונה זו הוא סור מרע ועושה טוב ולומד ומתפלל ומברך בפירוש המלות לבדו בלא דחילו ורחימו בהתגלות לבו ומוחו

בדברי אדמו"ר הזקן על המדרגה השניה, שהיא גילוי האהבה המסותרת, מודגש שנוספת כאן מסירות נפש, שלא הוזכרה במדרגה הראשונה. כפי שהסביר אדמו"ר הזקן בפרקים הקודמים[כב], בכל יהודי טמונה אהבה מסותרת אל ה' – שכלולה בה גם יראה, פחד מלמרוד בה' ולהתנתק ממנו[כג] – המתבטאת כמסירות נפש על קידוש ה'. מסירות הנפש הזו איננה ענין שכלי, היא מתגלה גם בקל שבקלים שאינו מסוגל להעמיק בדעתו[כד]. אדרבא, דווקא היהודים הפשוטים – אותם אהב כל כך הבעל שם טוב – מסוגלים למסור את נפשם בטבעיות ובקלות רבה יותר ממי שהפעולות שלו עוברות דרך הסינון של השכל[כה]. כלומר, למרות שמדובר במדרגה נמוכה יותר של כוונה, יש בה גם יתרון – דווקא בה מתגלה העצמה של מסירות הנפש היהודית.

הרי כוונה זו על דרך משל כמו נשמת החי שאינו בעל שכל ובחירה וכל מדותיו שהן יראתו מדברים המזיקים אותו ואהבתו לדברים הנאהבים אצלו הן רק טבעיים אצלו ולא מבינתו ודעתו וכך הן על דרך משל היראה והאהבה הטבעיות המסותרות בלב כל ישראל כי הן ירושה לנו מאבותינו וכמו טבע בנפשותינו כנז"ל.

הרגש היהודי הטבעי הוא ירושה מהאבות, הוא טמון בה ורק צריכים להזכר בו. הירושה באה בעיקר מאברהם אבינו, "ראש כל המאמינים"[כו] המוריש לנו את אהבת ה'. מסירות הנפש של אברהם מתחילה בנסיון הראשון שלו, הנכונות להשליך את עצמו לכבשן האש על אמונת ה', והיא מגיעה לשיאה בנסיון האחרון שלו, עקדת יצחק (בה גם יצחק מוסר את נפשו, בנכונות להעקד, אך מסירות הנפש הגדולה היותר היא של האב שנדרש לשחוט את בנו). רבי מנחם מענדל מויטבסק מסביר[כז], ביחס לנסיון העקדה, שכל נסיון הוא בעצם נסיון באמונה. כדי לעמוד בנסיון נדרש אברהם אבינו להתעצם עם האמונה עד שהיא נעשית ממש חלק ממנו – אזי היא נכנסת ל'גנים' שלו ועוברת בירושה אלינו, בניו אחריו.

טבע ושליחות

הכוונה במדרגת החי, זכרון האהבה המסותרת עם כל עוצמתה, עד למסירות נפש, קיימת בדרך החסידות בכלל. לדוגמה, "צעטיל קטן" – רשימת הנהגות בעבודת ה' של הרבי ר' אלימלך מליז'נסק (שהיא המפורסמת ביותר בסגנון הזה של רשימות הדרכות והנהגות שרשמו רבים מהצדיקים[כח]) – פותח בהדרכה לאדם שבכל זמן פנוי "ידמה בנפשו ויצייר במחשבתו כאילו אש גדול ונורא בוער לפניו עד לב השמים, והוא בשביל קדושת השם יתברך שובר את טבעו ומפיל את עצמו להאש על קידוש השם יתברך" (וממשיך בהדרכה לחשוב כך גם בעת קריאת שמע ותפלה וגם בעת תענוג גשמי מעניני הרשות הנדרשים לו).

ארבע המדרגות דומם-צומח-חי-מדבר (מלמטה למעלה) – בהן משתמש אדמו"ר הזקן בהסברה כאן – הן ארבעת היסודות ה'מורכבים'. ארבעת היסודות ה'פשוטים', שגם אותם מזכיר אדמו"ר הזקן בתניא[כט], הם אש-רוח-מים-עפר (מלמעלה למטה). למרות שבדרך כלל נמנים ארבעת היסודות בסדר זה[ל], דווקא בהקבלה לדצח"מ יש שינוי וההקבלה היא רוח-אש-מים-עפר כנגד מדבר-חי-צומח-דומם[לא]. דווקא במדרגת החי בוערת בנפש האש של אהבת ה', אותה יש לעורר על ידי הזכרון והדימוי של האש שאדם עומד להשליך את עצמו אליה.

אמנם, חסידות חב"ד לא מסתפקת במדרגת הזכרון הזו, ועיקר החידוש שלה הוא הדרישה לעבודת התבוננות שתעורר גם אהבה ויראה שכליות. הזכרון מעורר אהבה שהיא טבעית עבורנו לגמרי, נמצאת בתוך ה'גֵנים' שלנו, ויש בה גם בערה ועוצמה של מסירות נפש שלמעלה מהאהבה השכלית. מדוע נדרשת לנו גם הולדה של רגש מתוך השכל? החידוש של חב"ד מכוון כולו למטרה עיקרית אחת – עבודת השליחות. התעוררות שקיימת בתוך נפש האדם באופן טבעי היא מצוינת עבורו, ויכולה להיות חזקה יותר מכל התעוררות אחרת, אבל כדי לבטא את העולם הפנימי אל הזולת נדרש שכל, טעם שמעורר את האהבה שניתן ללמד ולהסביר גם למישהו אחר. זו גם הסבה שהאדם לא נקרא 'חושב', 'מתבונן' או 'מכוון' – למרות שכל הדברים האלה נמצאים כאן – אלא "מדבר", משום שעיקר מעלתו היא ביכולת לדבר ולהביע את עולמו הפנימי גם אל הזולת, וכך למלא את שליחותו. חשוב מאד להבין שזו המגמה של ההתבוננות החב"דית – שליחות שמאפשרת גם לזולת להבין את העולם הפנימי ולבנות אותו אצל עצמו. ראשית זו שליחות הנפש האלקית, שאינה זקוקה להתבוננות כדי לאהוב את ה', אל הנפש הבהמית, שעבודת ההתבוננות מכוונת כלפיה[לב], ובהמשך השליחות הזו היא השליחות המוכרת של החב"דניק שמתמסר להפיץ את המעינות חוצה ולקרב כל אדם לה'.

אם נחזור בהקשר הזה לזכרון מסירות הנפש שמציע הרבי ר' אלימלך נאמר שבמדה שהזכרון הזה תומך בהתמסרות לשליחות, כי הוא גורם לאדם שלא יהיה אכפת לו ממה שהוא צריך להקריב לשם השליחות, אזי טוב שהוא ישכון קבוע בקדמת התודעה. לעומת זאת, אם הזכרון הזה מחליש את השליחות, מוציא את האדם מהחשק לעבודה בתוך העולם ושולח אותו למסירות נפש בעולם המחשבה, עדיף לשמור אותו באחורי התודעה ולעורר אותו רק בזמנים מיוחדים (דוגמת סיום נעילה של יום כיפור, כפי שמובא – בשם השל"ה – גם במחזור בנוסח חב"ד). בסגנון שהסביר הרבי הקודם[לג], מסירות הנפש צריכה להיות לא כמו של רבי עקיבא, שרק השתוקק למסור את נפשו[לד], אלא כמו של אברהם אבינו, שעיקר חשקו והתמסרותו היו לשליחות של פרסום ה' בעולם, אלא שהיתה בו גם הנכונות למסור את הנפש אם השליחות תחייב זאת (כלומר, הנכונות למסירות נפש משמשת להתגבר על כל מחסום או איום בדרך למימוש השליחות).

ב. תלמוד ומעשה (ליקוטי לוי יצחק)

הדיוקים בתניא

רבי לוי'ק, כדרכו, פותח בסדרה של דיוקים בלשון אדמו"ר הזקן כאשר משווים בין שתי הכוונות:

לומד ומקיים המצות . . מתפלל ומברך: כאן נקט ד' דברים. לומד. ומקיים המצות. מתפלל. ומברך.

ונקטם בב' חלוקות. לומד ומקיים המצות בחלוקה א'. מתפלל ומברך בחלוקה אחרת. כי אמר עליהם עוד הפעם בכוונה זו. (ועם כל זה נקט תיבת וכן. שמדמה אותם להקודמים. לומד ומקיים המצות)

החלוקה לשני סוגים – לימוד תורה וקיום מצוות במחלקה אחת ותפלות וברכות במחלקה שניה – היא מתבקשת: לימוד וקיום הולכים ביחד, כשהם נמדדים זה ביחס לזה ומשלימים זה את זה (כדלקמן באריכות). גם תפלות וברכות קשורות זו בזו – כאשר הרמב"ם מונה את מאה הברכות שראוי לברך בכל יום[לה], כתקנת דוד המלך[לו], רוב הברכות היום-יומיות הן מתוך נוסח התפלה. היחס בין ברכה (מלמעלה למטה) לתפלה (מלמטה למעלה) הוא היחס שבין אברהם אבינו, איש החסד, בו נאמר "והיה ברכה"[לז], "הברכות מסורות לך"[לח], ליצחק אבינו, עמוד העבודה (העולה כקרבן עולה, "רזא דקורבנא עולה עד רזא דאין סוף"[לט]) והתפלה (בו נאמר "ויעתר יצחק להוי' לנכח אשתו"[מ], יצחק-רבקה עולה תפלה, כידוע[מא])[מב].

ובהחלוקה הא' נקט מתחלה לומד. ואח"כ ומקיים המצות.

בכל שלשת הדברים הללו – מספר הדברים שנמנו, החלוקה שלהם והקדמת לימוד התורה לקיום המצוות – יש שוני בכוונה השניה (המופיעה בצדו השני של אותו דף בתניא, לכן רבי לוי'ק מציין אותה ככוונה של 'עמוד ב'):

ולקמן בעמוד ב' בהכוונה שמדו"ר הטבעיים נקט ה' דברים. סור מרע. עושה טוב. לומד. מתפלל. מברך. והוא שמקיים המצות שנקט בכאן. שם מחלקם לב' דברים. סור מרע. ועושה טוב.

היחס של ארבעה וחמשה מופיע בעוד מקומות בתורה, כמו במלחמת המלכים[מג] ובתשלומי ארבעה וחמשה[מד]. בשני המקומות יש יתרון לארבעה – ארבעת המלכים נצחו את החמשה ותשלומי ארבעה הם על השה, לו נמשל ישראל, "שה פזורה ישראל"[מה] – וגם כאן החלוקה לארבע מופיעה בכוונה העליונה והחלוקה לחמש בכוונה הפחותה ממנה.

ונקט כל הה' דברים בחלוקה אחת.

ונקט בתחלה סור מרע ועושה טוב שהוא כמו בחינת מקיים המצות דהכא. ואח"כ לומד.

מדבר וחי – חכמה ובינה

כדי להסביר את התופעות העולות מהדיוק בתניא פותח רבי לוי'ק במשמעות הפנימית של הקבלת שתי הכוונות ל"מדבר" ו"חי":

י"ל. כי הנה בחינה דהכא הוא על דרך משל כמו נשמת המדבר. והבחינה שבעמוד ב' הוא על דרך משל כמו נשמת החי. והנה אמר לעיל בעמוד הקודם. שדצח"מ הם לנגד ד' אותיות שם הוי' שממנו מושפעים. אם כן מדבר הוא מבחי' חכמה י' של שם. וחי הוא מבחי' בינה ה' של שם.

כמו שמבואר בתניא[מו], שרש כח הדבור הוא בחכמה, "קדמות השכל", ממנה באה היכולת של צירופי האותיות בדבור. תכונות ה"חי" שייכות ל"אם הבנים שמחה"[מז]. כפי שבעולם החי הדחף להמשיך את הדורות הוא הדחף המוטבע הכי חזק, כך דווקא הנשים-האמהות מתעקשות להעמיד תולדות, בשמחה, למעלה מטעם ודעת, "כי חיות הנה"[מח] (גם כאשר מצד השכל יש סברות למה לא לעסוק בפריה ורביה[מט]). שמחת הבינה מתפשטת עד להודיה שבספירת ההוד, שצריכה להיות תנועת הנפש הכי טבעית של יהודי ברגשותיו כלפי ה' – "בינה עד הוד אתפשטת"[נ]. כאשר חזקיהו המלך נמנע מלעסוק בפריה ורביה, מחמת חשבונות על הרשעה העתידית של בניו, נגזר עליו מיתה[נא] – יש לעסוק בפריה ורביה ללא חשבונות! כאשר עשה חזקיהו תשובה (שמצד הבינה) וקבל על עצמו לעסוק בפריה ורביה הוא התרפא וה' הוסיף לחייו חמש עשרה שנים[נב] (י-ה, השם של "שכינה ביניהם"[נג]), וחזקיהו הודה ואמר "חי חי הוא יודך כמוני היום אב לבנים יודיע אל אמתך"[נד] – ביטוי מובהק המקשר את השמחה וההודיה למדרגת ה"חי" (ויש בכך תיקון לכך שחזקיהו לא אמר שירה על נסי סנחריב – אולי מתוך עבודת ה' שכלית, בה מתעמעם הטבע של השמחה וההודיה הפשוטות – ולכן לא זכה להיות משיח[נה]).

שמות הוי' ואלהים

ומה שמדבר מדותיו הם שכליים. וחי מדותיו הן טבעיים. הוא כי בחכמה הוא שם הוי' בכלל. ומוחין בעיקר הם מצד חכמה. ומה גם מוחין דגדלות. ובבינה הוא שם אלקים. (עיין בזח"א דל"א ע"ב אלקים עלאה כו'. ובזח"ג דס"ה ע"א.) והוא מוחין דקטנות שהעיקר הם המדות. ובינה היא רק לבושי המוחין. הנה אלקים גימטריא הטב״ע זהו שהמדות דחי הן טבעיים משא״כ הוי׳ הוא בחי׳ מוחין.

"חכמה מוחא"[נו] ו"הוי' בחכמה"[נז] – שם הוי' מבטא מוחין דגדלות, והוא שייך כאן למדרגת המדבר, כוונה של אהבה ויראה שכליות. לעומת זאת, במח הבינה מופיע שם אלקים – ליתר דיוק, זהו שם "אלהים עילאה", "אלהים חיים"[נח] (מדרגת החי דווקא) – שהוא מוחין דקטנות[נט], מוחין השייכים למדות, וב"בינה לבא" העיקר הוא מדות הלב והמדים-הלבושים של הנפש (סוד לאה ורחל, אותיות המחשבה ואותיות הדבור[ס], הנמשכות מהבינה). אכן, המעלה של הטבעיות היא דווקא בבינה, שם אלהים בגימטריא הטבע[סא].

ארבע מדרגות במוחין

לאור ההקבלה לשמות הוי' ואלהים, ולחכמה-מוחין ובינה-מדות (לבושים), מסביר רבי לוי'ק את שני הדיוקים הראשונים שלו. שם הוי' נקרא בפירוש "שם בן ד"[סב], לכן מתאימה בו החלוקה לארבע מדרגות, וארבע המדרגות הללו מתחלקות במובהק לשתים ושתים, י-ה שהן "הנסתרֹת להוי' אלהינו" ו-וה שהן "והנגלֹת לנו ולבנינו"[סג]. רבי לוי'ק מתמקד בעיקר בהסברת חלוקת ארבעת המוחין (הרמוזים בשם הוי') לשתי מחלקות:

ויש ד׳ מוחין חכמה ובינה חסד וגבורה דדעת (כידוע בהד׳ פרשיות דתפילין)

בתפילין יש ארבע פרשיות, שהחלוקה ביניהם מורגשת באופן מובהק דווקא בתפילין שבראש – בהן כל פרשיה מונחת בבית בפני עצמה – כנגד המוחין שבראש. שתי הפרשיות "קדש"[סד] ו"והיה כי יביאך"[סה], המופיעות בתורה ברצף אחד, בסוד "תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין"[סו] – הן כנגד החכמה והבינה. הפרשיות "שמע"[סז], העוסקת בעיקר באהבת ה' (חסד-אהבה), ו"והיה אם שמֹע"[סח], המוסיפה את היראה מפני העונש (גבורה-יראה), הן כנגד החסדים והגבורות, שני החצאים של מח הדעת.

עיקרי המוחין הם חכמה ובינה. שכל אחד הוא מוח שלם. והם תרין ריעין דלא מתפרשין. ועוד יש ב׳ מוחי חסד וגבורה דדעת (ועיין בפע״ח שער הק״ש פי״ד כמדומה. מה שהב׳ קס״א נרמזים בר״ת ברוך שם כבוד. והמוחין חו״ג דדעת נרמזים בשארי האותיות ע״ש.)

בסוגריים מביא רבי לוי'ק דוגמה בכתבי האריז"ל לכך שחכמה ובינה הם העיקר והראש והחו"ג שבדעת הם 'השאר' (חלוקה שמתאימה גם למה שיודגש מיד, על החלוקה של המוחין). לשם הוי' ארבעה מילויים עיקריים, עב (מילוי יודין) סג (בו הההין הן במילוי יודין וה-ו במילוי אלף) מה (מילוי אלפין) בן (מילוי ההין). לשם אהיה רק שלשה מילויים עיקריים, קסא (מילוי יודין) קמג (מילוי אלפין) קנא (מילוי ההין), אך כאשר מקבילים אותם למילויי שם הוי' ב"ה חוזר מילוי קסא פעמיים[סט], גם כנגד שם עב וגם כנגד שם סג (שבשניהם הההין במילוי יודין, כמו בשם קסא), והאריז"ל מסביר שב"פ קסא, כנגד חכמה ובינה (עב-סג), רמוזים בר"ת "שם כבוד מלכותו", ושאר האותיות רומזות למילוי הדעת.

א״כ המוחין הם ב׳ חלוקות. חו״ב, חו״ג דדעת

לחלוקה המובהקת של המוחין לשנים, חכמה ובינה (עיקרי המוחין) יחד וחו"ג שבדעת (שני חצאי אותו מח) יחד, נותן רבי לוי'ק בהמשך דבריו כמה דוגמאות:

(בתפילין יש כל הד׳ מוחין. ובמזוזה יש רק ב׳ מוחי חו״ג דדעת. שהם הב׳ פרשיות שמע והי׳ אם שמע.

שתי הפרשיות שכנגד חו"ג שבדעת מופיעות בפני עצמן, גם בלי החו"ב שבתפילין (אותם מניחים הגברים), במזוזה (בה חייבת גם האשה, ואף יש לה זיקה מיוחדת לנשים, "'ביתו' זו אשתו"[ע]).

וכן הד׳ כוסות דפסח שהם לנגד הד׳ מוחין נחלקים לב׳ חלוקות. ב׳ כוסות שלנגד חו״ב הם קודם הסעודה. וב׳ כוסות שלנגד חו״ג דדעת הם אחר הסעודה.)

ארבע הכוסות ששותים בליל הסדר מתחלקות במובהק – שתי כוסות לפני הסעודה (כנגד "אחד חכם ואחד רשע"), ב"קדש" ו"מגיד", ושתי כוסות אחריה (כנגד "אחד תם ואחד שאינו יודע לשאול"), ב"ברך" וב"נרצה". על כל אחת מהכוסות יש אמירה – קידוש, הגדה, ברכה והלל – שהרי תכלית ליל הסדר של פסח הוא הדבור, פה-סח[עא], ושתית הכוסות 'משחררת' את הלשון לדבר דיבור הנובע מעומק הנפש, "נכנס יין יצא סוד"[עב]. לעניננו, ארבע הכוסות מכוונות לכוונה העליונה, של ה"מדבר", שהדגש בה הוא יכולת הביטוי והדיבור כלפי חוץ, כנ"ל.

תורה-מצוות-ברכות-תפלות

זהו הד׳ דברים לנגד הד׳ מוחין חו״ב חו״ג דדעת.[עג]

והם בב׳ חלוקות.

חלוקה א׳ לומד ומקיים המצות לנגד מוחי חו״ב (לימוד התורה חכמה כי אורייתא מחכמה נפקת. וקיום המצות שהם כלי קיבול לתורה על דרך כי נר מצוה ותורה אור. הוא בינה שהיא כלי לחכמה.

התורה היא גילוי אור – הארה הפועלת זעזוע במח, כנ"ל – אך כדי שהאור יכנס לעולם, יקלט במציאות וישנה אותה, נדרשות המצוות, שהן הכלים-הנרות לאור הזה. היחס בין חכמה ובינה הוא-הוא היחס בין האורות והכלים – החכמה היא שרש האורות, "חיוהי", והבינה שרש הכלים, "גרמוהי"[עד].

ודבק לבנו במצותיך. ולב הוא בינה כמא׳ בינה לבא. ובתורה נא׳ והאר עינינו. עינים הם בחי׳ חכ׳ כמו שהחכמים נק׳ עיני העדה.)

חכמה ובינה, "חכמה מוחא" ו"בינה לבא", הן גם כנגד העינים והלב השייכים לתורה ומצוות – "והאר עינינו בתורתך ודבק לבנו במצותיך"[עה]. הדבקות היא תכלית הכל, ועל שאלת רבן יוחנן בן זכאי "איזו היא דרך ישרה שידבק בה האדם" התשובה הראשונה, של רבי אליעזר בן הורקנוס (גדול תלמידיו, כשיטה הראשונה במשנה) היא "עין טובה", והתשובה האחרונה, של רבי אלעזר בן ערך (גדול התלמידים כשיטה השניה במשנה, והיא התשובה בה בוחר ריב"ז), היא "לב טוב". העין הטובה שבתורה והלב הטוב שבמצוות כוללים כאן את הכל. ראש וראשון ל"עיני העדה, הוא משה רבינו, שהנחיל לנו את התורה, ותכלית חייו היא תיקון העינים – "אשר עשה [תיקן] משה לעיני כל ישראל"[עו]. תיקון הלב – התלוי בעיקר במעשים – הוא כבר פעולתו של משיח, בימיו נזכה לשינוי לב האבן ללב בשר[עז] (וכדלקמן עוד על מעלת המעשה לעתיד לבוא).

וחלוקה ב׳ מתפלל ומברך לנגד מוחי חו״ג דדעת

חכמה ובינה הם המוחין שמלפנים ומח הדעת הוא המח האחורי, ממנו יוצאת השדרה[עח]. התפלות והברכות שייכות דווקא למח האחור – עבודה עיקרית בתפלה היא "כורע בברוך... וזוקף בשם"[עט], כריעות והשתחוויות התלויות בחוליות עמוד השדרה ו-חי ברכות התפלה הן כנגד חי חוליות השדרה[פ]. בפרט, הברכות שייכות לחסדים והתפלות לגבורות (כנ"ל).

(ומוחי חו״ג הם כמו בחינת דמיון למוחי חו״ב. כי חסד ענף החכמה וגבורה ענף הבינה. לכן נקט וכן).

היחס בין המוחין והמדות (וכאן שרש המדות במוחין, החסדים והגבורות שבדעת) הוא בבחינת צלם ודמות – לכן החסד והגבורה שבדעת הם בחינת דמיון לחכמה ולבינה. בפרט, החסד הוא ענף החכמה, וכאן המשמעות היא שהברכות הן ענף התורה, התורה מביאה ברכה לעולם, והגבורה היא ענף הבינה, התפלות הן ענף המצוות (כאשר יש דיון אם ועד כמה התפלה עצמה היא מצוה[פא]).

לעומת החלוקה המפורטת של ארבעת המוחין הרמוזים בארבע אותיות שם הוי' ב"ה בשם אלקים יש חמש אותיות ברצף אחד, בלי חלוקה פנימית, ולכן אין מה להאריך בהסבר כאן:

ובעמוד ב׳ שמיירי בהכוונה דדו״ר טבעיים עד״מ כמו נשמת החי, בינה. שם אלקים. נקט ה׳ דברים לנגד ה׳ אותיות דשם אלקים. ונקטם בחלוקה אחת. כי אין שייך כאן ב׳ חלוקות. כמובן.

תלמוד ומעשה – בעולם הזה ולעתיד לבוא

לסיום מסביר רבי לוי'ק את הדיוק השלישי, שינוי הסדר בין לימוד ומעשה בשתי הכוונות:

והכא נקט מתחלה לומד. ואחר כך ומקיים המצות. ובעמוד ב' מתחלה סור מרע ועשה טוב ואחר כך לומד. הוא על דרך כמו בפרשה ראשונה דקריאת שמע. כתיב מתחלה ושננתם כו׳ לימוד תורה ואחר כך וקשרתם קיום המצות. ובפרשה שניה כתיב מתחלה וקשרתם ואחר כך ולמדתם כו׳.

שהב׳ פרשיות דקריאת שמע הם על דרך ראובן ושמעון. ראיה ושמיעה שהם חכמה ובינה ועיין בתו״א בד״ה יהודה אתה ע״ש. והיינו מצד חכמה הסדר הוא מתחלה תלמוד ואחר כך מעשה ומצד בינה הוא בהיפך. וכמובן.

רבי לוי'ק מסב את תשומת הלב לתופעה בולטת בקריאת שמע (כוונה יפה שאפשר לשים אליה לב פעמיים בכל יום): בפרשה הראשונה קודם הלימוד לקיום, "ושננתם לבניך ודברת בם... וקשרתם וגו'"[פב], ובפרשה השניה הסדר מתהפך, "וקשרתם... ולמדתם"[פג]. היחס בין הפרשיות הוא גופא היחס בין שתי הכוונות כאן, כוונת המדבר שכנגד החכמה (הראיה) וכוונת החי שכנגד הבינה (השמיעה), כפי שהקדים רבי לוי'ק להסביר. אמנם שתי הפרשיות פותחות בשמיעה, "שמע" ו"והיה אם שמוע תשמעו", אבל בראשונה יש סוד של עדות ראיה על אחדות ה' (כרמוז באותיות הגדולות עד), עד שכתוב[פד] שמשה רבינו בעצם רצה לומר "ראה ישראל", ואילו בשניה העיקר הוא השמיעה, הנכפלת בפסוק הראשון (במקור ופועל).

היחס הזה בין התלמוד והמעשה הוא לא 'טכני' בלבד, אלא הוא שאלה על דרך בעבודת ה'. חכמים נחלקו האם "תלמוד גדול" או "מעשה גדול" ונמנו וגמרו ש"גדול תלמוד שמביא לידי מעשה"[פה]. כך, בעולם הזה, הסדר הוא תלמוד שקודם למעשה. אכן, לעתיד לבוא יפסקו ש"מעשה גדול"[פו], כאשר המעשה גופא יביא לידי תלמוד, להבנה מחודשת במה שמקיימים לכתחילה ללא הבנה – חזרה לסדר של "נעשה ונשמע"[פז] אותו אבדנו בחטא העגל[פח].

החכמה היא סוד "עמק ראשית", היסוד ההכרחי ממנו מתחיל הכל, אבל זו המדרגה המוכרת לנו בכל העולם הזה, ומעניינת יותר היא מדרגת "עמק אחרית", סוד הבינה, המצב העתידי בו הכל מתחיל מהקיום. מעלות העבודה הטבעית – שהיא ירושה לנו ומלאה עוצמת של מסירות נפש – שיבלטו יותר לעתיד. בעולם הזה השליחות היא העיקר, ובשביל שליחות צריך להקדים את המוחין שיביאו לידי מעשה (גם אצל הזולת), אך לעתיד לבוא "כולם ידעו אותי"[פט] ושוב לא תדרש השליחות הזו (שלכן ימות המשיח הם ימים "אשר תאמר אין לי בהם חפץ"[צ]...) ואזי הדגש יהיה על המדות הטבעיות והעצמיות של עם ישראל, ועל התובנות החדשות בלימוד התורה שיתגלו אצל כל אחד דווקא מתוך הקיום הטבעי של המצוות.

מקום העבודה

לסיום יש להוסיף נקודה חשובה בהבנת ספר התניא:

בפרק לח ההקבלה המובהקת של הכוונות הן למדבר וחי, שכנגד החכמה (י, עולם האצילות) והבינה (ה עילאה, עולם הבריאה). בפרק הבא יאמר אדמו"ר הזקן שמשכרה של המצוה נדע את מהותה, ומסביר שעבודה בדחילו ורחימו שכליים עולה לעולם הבריאה ועבודה בדחילו ורחימו טבעיים עולה לעולם היצירה, בעוד לעולם האצילות – עליו הוא אומר ש"אין לנו עסק בנסתרות" – שייכת עבודת הצדיקים הגדולים שהם בבחינת מרכבה. איך ניישב את הסתירה לכאורה?

כל המדובר כאן הוא בעבודת הבינוני, ששיא העבודה השכלית שלו מגיע לעולם הבריאה (עולם השכל, שלמטה מהבטול המוחלט שלמעלה מטעם ודעת שיש באצילות, מקום עבודת הצדיקים). בדחילו ורחימו טבעיים יש פחות חידוש מצד עבודת האדם, לכן העליה היא רק לעולם היצירה, אך מצד האהבה והיראה עצמן יש להם שרש באצילות, ולכן הן ירושה לנו מהאבות ש"הן הן המרכבה"[צא] (שבאצילות, בסוד "מה שמו [האבות בחכמה-אצילות] ומה שם בנו [הבנים בז"א-יצירה]"[צב]). על מעלת המדות הטבעיות שבעולם היצירה ביחס למדות השכליות שבבריאה נאמר "יוצר אור ובורא חשך"[צג]. בעולם הזה, שנמשל ללילה החשוך[צד], נדרשת השליחות התלויה בעבודת מוחין, אבל בעולם הבא, שנמשל ליום המאיר, תודגש מעלת המדות הטבעיות ומקורן שבאצילות.