בע"ה

שבע ברכות למ"מ וד"ל גינזבורג

כ אלול סו – בית "אם וילד" (בני ברק)

סיכום שיעור מפי הרב יצחק גינזבורג[1]

תוך כדי ששמענו את הדברים שנאמרו עד עכשיו, דברו כאן על הפרשה – "אתם נצבים היום כלכם לפני הוי' אלהיכם וגו'", שאף על פי שיש חילוקי מדרגות כולנו אחד, בלב אחד, עומדים לפני ה' אלקינו, ועל זה כתוב "לעברך בברית". כדרכי, תוך כדי שמיעה אני עושה חשבונות, ויצא ש"נצבים היום" עולה דבורה-לאה. אם הכלה רמוזה בצורה כל כך מובהקת ב"נצבים היום" – "היום" זה ראש השנה, ואנו "נצבים" ובטוחים, שמחים ומלאי עז, "חדות הוי' היא מעזכם" (ויש לציין כי כי כל הסיפור של מסירות נפשה של דבורה-לאה עבור אביה להצלת החסידות התחיל בר"ה) – אז צריך להיות מנחם-מענדל באיזה מקום. חשבתי הרבה, ומצאתי אותו – לכאורה לא מאה אחוז חלק, אך צריך להסביר ואז יהיה אלף אחוז חלק – מנחם מענדל = 362 = "הוי' אלהיכם ר[אשיכם]". מה ההסבר? ידוע שיש מחלוקת בין רש"י לבין הזהר במנין הסוגים השונים של נשמות עמ"י ש"נצבים היום כלכם היום", שלפי רש"י "ראשיכם שבטיכם" היינו "ראשיכם לשבטיכם", סוג אחד, ואילו הזהר אומר שיש עשר מדרגות כנגד י"ס, ולשם כך צריך לחלק בין "ראשיכם" (כתר) ל"שבטיכם" (חכמה). "אלו ואלו דברי אלהים חיים" – יש מקום לשני הפירושים. לפי רש"י יש יב ראשים – יב נשיאי שבטים. אם מחלקים זה לאו דווקא יב ראשים, אך עדיין "ראשיכם" – כמה, לא רק "חד בדרא" – אך יש לומר שה-ר של "ראשיכם" זה הרבי האמיתי, "ראש בני ישראל", "רישא דכל רישא, רישא דלאו רישא, רישא דלא ידע ודלא אתיידע". יש לומר שה-ר של "ראשיכם" הוא הראש של כל הראשים, שיהיה רק אחד.

עוד מאמר מוסגר: שמענו קודם ש"ראשית" זה "בכורים". עד סוף החג – "זמן שמחתנו" – מביאים וקוראים, מ"חג הבכורים" עד לזמן הזה, כל הקיץ. צריך להביא משהו בנגלה, שיש הרבה ראשים, אך הוא הראש של כל הראשים. חז"ל אומרים "אין ראשית אלא בכורים", "אין ראשית אלא תרומה" "אין ראשית אלא חלה" – הכל "ראשית", אך בכורים זה ראשית הראשית. כשאדם נותן את הפרי הראשון והמובחר זה ההכר בה' עד "כי ממך הכל ומידך נתנו לך", "תן לו משלו שאתה ושלך שלו" (רגש הכי פנימי של הודית חו"כ). המצוה שהכי נותנת ביטוי לתודה – בכורים.  כמו שלבכור מגיע "פי שנים", כך גם מצות בכורים פי שתים מהאחרות. לפי זה, הרבי זה הבכורים שעמ"י מכיר ששייך לה'. אם שייך לה', אז קודם צריך להביא לה', אך הוא הממוצע המחבר המביא "לפני הוי'". ה"הוי' אלהיכם" מצטרף ל-ר, ל"חד בדרא", ואחר כך נמשך הלאה. עכשיו, מאד מתאים שה-ר מצטרף ל"הוי' אלהיכם" – זה ה"ראש בני ישראל". הפסוק מתחיל באחדות אמיתית, אז חלוקה, ואז שוב אחדות אחת – ה-ר שלפני ההתחלקות מחדיר את האחדות בכל החלוקה שאחר כך. עד כאן רמז.

רצינו לדבר על פסוק במשלי, ונקדים לכך גימטריא הכי יפה של חתן וכלה – "מצא אשה מצא טוב" (שנוהגים לכתוב על תנאים). אין רמז יותר מתאים. מצא אשה מצא טוב = 585 = יג פעמים מה (גם שם קדוש בקבלה, וגם עולה אדם) = אדם פעמים אחד. ידוע שה' ברא "זכר ונקבה בראם ויקרא שם אדם" – זה לא רק האיש, אלא הגוף השלם המיוחד). אחרי זה, הפסוק שרוצם קצת להעמיק ולהתבונן בו – בתחלת פי"ט במשלי: "גם דלא דעת נפש לא טוב ואץ ברגלים חוטא". חז"ל בעירובין דורשים פסוק זה בנוגע לאיש ואשה, ואומרים "'גם בלא דעת נפש לא טוב' זה הכופה את אשתו לדבר מצוה" (וכן את החלק השני ממשיכים לפרש באותו סגנון, כמצב לא טוב בין איש ואשה בו הבעל כופה את רצונו על אשתו ח"ו). אם כן, הפסוק מתפרש שאם אין הדעת של האשה – והדעת של האשה זה הרצון שלה (פשט חשוב, שהרבה פעמים בתנ"ך דעת זה רצון – לעשות מדעת זה לעשות מרצון, בלי כפיה, אין אונס – וכאן דוגמה חשובה) – אז הנפש שיוצאת, הילדים שנולדו, "לא טוב", ה"י (כך מסביר רש"י). חז"ל מפרשים זאת לגבי "דבר מצוה", אך אנו רוצים לפשט את המוסר השכל שניתן ללמוד מכך – לגבי כל הנישואין, כל היום כולו, מהבקר עד הבקר.

בריש פ"א בקדושין כתוב שהאשה מתקדשת רק מדעתה, ובריש פ"ב נוסף שצריכה לומר "בפלוני אני רוצה". אפשר לחשוב שזה חד-פעמי, שמתקדשת וצריך להיות מדעתה, ושחד-פעמית תבחר בפלוני, ואחר כך אולי זה לא תקף. אך נאמר שזה כך תמיד, ולא רק ל"דבר מצוה" כפשוטו, אלא לכל דבר. הרבי קיבל סמיכה מהרוגאטשובר ומאד אהב והעריך אותו, ואצלו יש מושגים רבים שלקח ממו"נ להלכה. אחד מהם זה "פעולה נמשכת", והדוגמה העיקרית זה בקידושין ונישואין (ויש לומדות אם קידושין או נישואין או שניהם), שהרוגאטשובר אומר שלא מעשה חד-פעמי של "כי יקח איש אשה" אלא פעולה נמשכת. כספר זאת לר"ח מבריסק אמר לו "מזל טוב!" – זה אכן נכון, שכל רגע בחיים מזל טוב חדש של "כי יקח איש אשה", עם כל השמחה (בכל מצוה יש שמחה, ובפרט במצוה זו – "'עת רקוד' בחתנים וכלות"). האשה מתקדשת כל הזמן, וצריכה כל הזמן לומר "בפלוני אני רוצה" – זה המצב האידיאלי בין בני זוג – אז צריך לדעת שבהכל ובכל רגע "גם בלא דעת נפש לא טוב"" לא צריכה להיות כפיה בשום דבר והכל צריך להיות ברצון. בפרט לפי פנימיות התורה, בכל רגע יש יחודים וזיווגים, ואנו למטה משקפים את הזיווגים העליונים למעלה – הבית הוא "מקדש מעט", "מכון לשבתך עולמים" – הכל צריך להיות מדעתה, ואז נולד מזיווגים אלו נפשות טובות והכל טוב, "מצא אשה מצא טוב ויפק רצון מה'". זה המוסר השכל הפשוט שאפשר ללמוד מפסוק זה לפי חז"ל.

בריש פ"ב דקדושין המאמר המפורסם של ריש לקיש – החוזר ה"פ בש"ס בבלי (משא"כ בירושלמי) – "טב למיתב טן דו מלמיתב ארמלו". כפי שנתבאר באורך במ"א, בכל ה"פ שזה מופיע הרמב"ם לא מביא זאת ונראה שלא סובר כך. רק בקיצור ובפשטות – כנראה הרמב"ם חש בסתירה בין "טב למיתב טן דו" לבין "בפלוני אני רוצה" (כפי שהרגישו גם תוספות), וסובר רק כ"בפלוני אני רוצה", ואכמ"ל. זה לא המצאה של ריש לקיש – רש"י אומר שזה פתגם נשים, פתגם סבתות, וריש לקיש שמע מהן ואהב זאת. לסבתות ודאי יש רוח הקדש, לא סתם מפטפטות, ויתכן שריש לקיש לא ירד אפילו לסוף דעתן. ואכן, בפנימיות התורה יש לימוד עמוק מ"טב למיתב טן דו". "טן דו" זה שני גופים – כך מפרש רש"י – אך לא ראיתי מי שמסביר את המלה "טן". נדמה לי שבא מלשון "טנא" – שייך למצות בכורים, "ושמת בטנא" – הגוף זה הכלי, ויתכן שהמלה "טן" קשורה עם "טנא" (בקבלה גוף זה כלי). נחזור לפסוק שלנו – "גם בלא דעת נפש לא טוב". רמז מובהק ל"טן" – טוב נפש (כלל בחז"ל ש-ט זה טוב). כדי שהנפש – הולד, לפי חז"ל – תהיה "טוב" צריך כמובן יחוד, "ודבק באשתו והיו לבשר אחד" (בבשר הולד, כפי שמסביר רש"י). הר"ן המפורסם בריש "האיש מקדש" על "מצוה בה יותר מבשלוחה" אומר שמצות האשה לסייע, אך כל הראשונים חולקים, ותוס' אומרים ברוב המקומות שמדובר במצות "שבת" – "טב למיתב", טוב לשבת יחד. ידוע שלפי תוס' זו מצוה גם של אינם יהודים, שהרי "לא תהו בראה לשבת יצרה על כולם". אמרנו שיש סברא שמצוה זו מקיימים, אפילו אצל גוי, מרגע הנישואין – עוד לפני הלידה (ורמז: "טב למיתב טן דו" = עולם התהו, זה לתקן כדי שלא יהיה עולם התהו). לעניננו, ה"טן" זה טוב-נפש, התלוי בדעת, ודעת פירושו רצון – רצון האשה, שעל דרך "בפלוני אני רוצה". כל הבית בנוי על זה שתמיד יש "דעת תחתון" של "בפלוני אני רוצה". זה הסוד הגדול של כך שהבעל משמח את אשתו – מצוה מיוחדת בשנה ראשונה, ואנו אוהבים לומר בדרך מליצה שמי שיש לו חשש שאולי לא קיים מספיק טוב בשנה ראשונה יכול להשלים בהמשך, כל שנה צ'אנס נוסף להדר במצוה זו. כל המצוה כדי שתהיה דעת-רצון – ר"ת "דר", "נתאוה הקב"ה להיות לו יתברך דירה בתחתונים" – דעת-רצון עולה "ואהבת לרעך כמוך". הרמב"ם אומר שיסוד הנישואין זה אהבה – ולכן גם האשה צריכה לראות את האיש – והרמז ש"ואהבת לרעך כמוך" עולה "כי יקח איש אשה ובא אליה", העולה גם דעת-רצון. לפי זה אפשר לרמז ש"דירה" זה דעת-רצון ו-י ו-ה של "זכו שכינה ביניהם", ועוד יותר – י של שם הוי' ו-ה של האשה. כדי שתהיה דירה בתחתונים צריך כל הזמן דעת תחתון – "תתאה גבר", כהלכה, וכן "אשה מזרעת תחלה". דירה זה "דעת הוי'", אך זה משתקף ב"רצון האשה" – החתן רוצה לדעת מה ה' רוצה, "כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקֹלה", וכך תדע. "רצון האשה", ובפרט בקשר בין האיש והאשה, זה "דעת הוי'", וזה עושה את ה"דירה בתחתונים". "טן דו" לעניננו זה טוב-נפש, כשהאשה רוצה. ושזה יהיה פעולה נמשכת, לחיים נצחיים, עם מלך המשיח שיבוא ויגאלנו תיכף ומיד ממש.

חידה: איך טן דו = דעת? ט פעמים ן ו-ד פעמים ו. צריך כל הזמן "מדעתה".

ברכת הקידושין חותמת "ברוך אתה הוי' מקדש עמו ישראל על ידי חפה וקדושין". "מקדש עמו ישראל על ידי חפה וקדושין" = טן דו פעמים הוי'.

יש שלש מילים של שתי אותיות: טב... טן דו (ה"מצא טוב" זה "מצא אשה" – הטוב זה ה"טן דו"). טב טן דו = אנכי. איך שלוש מילים אלו יהיו שוות ברכת כהנים בשלמות (2718) – אם מעלים הכל בריבוע פרטי.

יש שלוש דעות היכן קנין הנישואין – בהינומא, בחופה, בחדר יחוד (ראוי לכוון בשלשתם לשם קנין, ויש רבנים שגם דואגים שיהיו עדים על כל השלבים). לעניננו, החדר יחוד זה עיקר הקנין לדעת הרמב"ם. מאד מענין שמנהג ספרדים שאין חדר יחוד (ואף רבנים גדולים אומרים שזה לא צנוע לפני השמחה, ועיקר היחוד והקנין זה בסוף). "תב למיתב טן דו" מתקיים כשיושבים בחדר יחוד. לכן יש מנהג שנוהגים לאכול בוטנים בחדר יחוד – בטן רומז לטן-ב, טן-דו. יש כאלו שנוהגים, בגלל הגימטריא, שבחדר יחוד אחרי הדקות שאפשר להכנס – קודם כל נכנס כהן ומברך (ולא כנהוג לבקש שיברכו תחת החופה, שהרבי תמה על המנהג הזה). כיסוי פני הכלה – לייסד את הבית על אדני הצניעות (נלמד מרבקה אמנו, "ותתכס"). על הצניעות כתוב "את צנועים חכמה". אחר כך, שמחת הנישואין – בשמחה וריקודים (ויש בכך גם ערך הלכתי, אם העידו שהכלה יצאה בהינומא זה עדות שהיא נשואה ואם העידו על שמחת הנישואין זה עדות עם ערך הלכתי על נישואין – ידועה חקירת הרבי אם סימן זה מהותי או מקרי, אך טוב לומר שהסימן מעצם הענין, שהשמחה היא מעצם הקנין, שהרי נישואין על פי תורה צריך להיות בפרהסיא והשמחה בפרהסיא זה חלק עצמי מהקנין). "טב למיתב טן דו" זה דעת. ההבדל בין המנהגים של אשכנזים וספרדים זה בצירוף – אם יהו או יוה. שניהם מתחילים בכיסוי פני הכלה, ב-י של הצניעות. אז השאלה אם קודם שמחים (ה) או מתייחדים (ו). אצל ספרדים לפי הסדר – יהו, המעורר אהבה (חסד). אצל אשכנזים – יוה, צירוף הנצח (מסברא, אחרי היחוד השמחה יותר גדולה – החתן לא סבר את המתיחות שלפני הביאה, אך ברוחניות כן נפתר כי כבר יש קירוב דעת, ואז השמחה הרבה יותר משוחררת אצל החתן והכלה). צירוף הנצח – חיים נצחיים. יוצא שהצירוף של מנהג אשכנז זה נצח ושל מנהג ספרד זה חסד. לכל אחד ענין, ועיקר ההבדל אם הדעת המדוברת היינו בין המוחין למדות – לעורר את המדות – או דעת עליון לחבר חכמה ובינה ולעשות שהשמחה-הבינה תהיה עצומה מאד מאד. לפי מנהג אשכנז יש קירוב דעת לפני הריקודים, ושם זה דעת עליון – (או) דעת שבין חכמה ובינה, שעושה את הבינה הרבה יותר חזקה, שמחה הרבה יותר גדולה. יש כאלו שמכוונים שיש עוד יחוד שקורה אחר כך, מעין דעת ספרדים, שזה ה-ו המחברת מוחין ומדות.

פעולת חדר יחוד קירוב דעת – גם דעת החתן לכלה, אך העיקר "תתאה גבר", לקבוע לכל החיים את ה"בפלוני אני רוצה" שלא יהיה "גם בלא דעת נפש לא טוב".