שער תר

ב. השער השבועי: שער תר

יתרו ושרש התורה – ירה או תור

נעבור לענין בו התחלנו, שיתרו לשון יתרון. יש קשר מילולי מאד חזק עם תורה. השרש הוא יתר (שהוא גם אחד משבעת שמותיו של יתרו, רש"י אומר שבתחלה נקרא "יתר" וכאשר בא לקבל תורה נוספה לו ו, סוד הדעת המיוחדת לנשמות ישראל, "מפתחא דכליל שית", ונעשה יתרו). יש לו שבעה שמות[ז], אבל שני השמות יתר-יתרו הם כמעט אותו דבר[ח] – אותו שם, רק שביתרו יש תוספת ו – ומה הממוצע ביניהם? תריג, רמז שהוא בא וקבל את כל תריג מצוות התורה (ובכך התאחד עם הוי' אלהי ישראל).

שוב, יש קשר מאד חזק בין יתרו לתורה, ובאותה פרשה, אז ודאי יש קשר ביניהם גם על פי דקדוק לשון הקדש. אבל אם שואלים כל בלשן ומדקדק מה השרש של תורה, כמעט כל אחד יאמר שהשרש הוא ירה, מלשון הוראה. כלומר, ה-ת היא לא חלק מהשרש.

הרד"ק, שהוא בר הסמכא הגדול בענין שרשים בלשה"ק, גם קובע שעיקר השרש של המלה תורה – "תורה צוה לנו משה" – הוא ירה, מלשון להורות, "ולהורות נתן בלבם". לכן הוא אומר, והרבי תמיד מצטט, ש"תורה לשון הוראה". התורה שלנו היא הוראה בפועל, מה צריך לעשות. לכן אני מבקש מה' שתזכה אותי ללמוד על מנת "לשמור ולעשות ולקיים", כי כל התורה היא הוראה איך לחיות חיים, מה היא דרך החיים של יהודי בעולם הזה.

אם תורה לשון הוראה, שוב, השרש הוא ירה. אבל בספר השרשים אומר הרד"ק שזה לא בטוח במאה אחוז. גם משהו מענין מאד, מלה כל כך יסודית, המלה הכי חשובה לעם ישראל, תורה – "ישראל ואורייתא וקודשא בריך הוא כולא חד" – ולא מאה אחוז בטוח מה שרשה. השרש משנה את המשמעות לגמרי. הרד"ק לא בטוח במאה אחוז שתורה היא לשון הוראה, ירה, ומביא עוד אפשרות – יתכן מאד שהשרש של תורה הוא תור, כמו בפסוק "וזאת תורת האדם", שהפסוק המקביל אליו בד"ה הוא "כתור האדם המעלה", לשון תכונה (קרוב לשרש תאר – תיאור תכונת מעלה).

לתור ולהורות – תורה שבכתב ותורה שבעל פה

אם השרש של תורה הוא תור, המשמעות אחרת לגמרי. מה השימוש העיקרי של השרש תור? לתור את הארץ, כמו המרגלים, וכמו בפסוק "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר את זֹנים אחריהם", "לתור בחכמה", "תרתי בלבי" – להסתכל עמוק בחכמה. השרש תור הוא הסתכלות עמוקה – הסתכלות בלב, בעין השכל שבלב. יש לתור באופן חיובי, לתור בחכמה, ויש השלילה של "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם". יש חטא המרגלים, אך העובדה שתפקיד המרגלים הוא לתור את הארץ אומרת שהענין בפני עצמו מאד חשוב.

אם באמת שרש התורה שלנו הוא לתור, אז מה בעצם היו צריכים המרגלים לעשות כשנכנסו לארץ ישראל? להחדיר מבט תורני על הארץ בארץ. ארץ ישראל לפני שעם ישראל נכנס בה היתה מקום כנעני, של גוים, והעבודה של היהודים – שכבר קבלו את התורה – היא להסתכל, לתור את הארץ (עבודה של תיר, כתוב שה' עצמו – עם ארון הקדש – נקרא "התיר הגדול"), להסתכל עמוק בעין חודרת של תורה. "אורייתא מחכמה נפקת" – השרש של לתור, להסתכל, הוא חכמה בנפש.

אפשר באמת לומר שאם יש שתי אפשרויות מה השרש של תורה – לתור או להורות (תכל'ס, מעשה בפועל) – אולי הוא גם היחס בין שתי התורות. הרי יש לנו שתי תורות, "תורותי", התורה שבכתב והתורה שבעל פה. שרש התורה שבכתב הוא אבא, חכמה, חוש ההסתכלות בנפש, כולל חוש הבחנה (תור לשון תכונה כנ"ל, להבחין בתכונות העצמיות של זה שמסתכלים עליו), סוד התכללות אמא עילאה באבא עילאה. התורה שבעל פה, כל המצוות המעשיות, מה צריך לעשות בפועל, תכל'ס, היינו התורה שבעל פה. איך מורים? בפה. את התורה שבכתב רואים, כמו "אותיות מחכימות" – אותיות הכתב. כשאני פותח ספר אני תר, "תרתי בלבי", מסתכל, מתבונן ומפנים. אחר כך צריך להגיע להוראה.

זה כלל, צריך ללמוד כל כך הרבה תורה עד שיהיה ראוי להורות, ואז אומרים "פתח פיך ויאירו דבריך". אם מישהו ראוי להורות אסור לו לא להורות. מי שלא ראוי להורות אסור לו להורות – בינתים תמשיך לתור, להתבונן, להסתכל עמוק לתוך חכמת התורה, החכמה של ה'.

שער תר ופרשת יתרו

כל זה פתח לנו פתח שנבוא להתבונן בכל השער תר, ודאי מה שפרשת יתרו מבקשת מאתנו, שנתבונן ב-תר. גם יתרו הוא תיר כאן – הוא בא למדבר בתור תיר, לראות מה שקורה. לפי זה התורה היא תיקון התירות, גם בארץ. מהעסקים הכי גדולים, בכל העולם כולו וגם בארצנו הקדושה, זה משרד התירות. כנראה שהוא מקולקל, יכול להיות שהוא נכשל בחטא המרגלים. במקום להסתכל נכון, ולראות מה שצריך לראות כאן, אולי להיפך – הוא מסתכל למקומות שלא צריך להסתכל, מדגיש דברים שלא צריך להדגיש – וכך במקום לטהר את הארץ הוא יכול לגרום גם להיפך.

אנחנו נבחין בשבעה שרשים. כך עושים כל שבוע, לוקחים שער-שער – שער בלשה"ק הוא שתי אותיות – ועל ידי תוספת אותיות האמנתיו נוצרים כמה שרשים. לפי הכלל בדקדוק (כמבואר במלבי"ם), הוספת אותיות האמנתיו לא משנות את השער. מה יש לנו בשער תר? מקשרים לתורה לפי סברת הרד"ק שיתכן שתורה לשון תור.

שרש יתר – ארבע משמעויות

קודם כל, אם מתחילים מיתרו, השרש הראשון הוא יתר. יתר פירושו יתרון, "כיתרון האור מן החשך", וגם לשון נותר, שארית. בדרך כלל בתורה נותר הוא דבר שלילי (כלומר שבדרך כלל נותר הוא מיותר) – בפרשה הקודמת, פרשת בשלח, קראנו שאסור להותיר מהמן[ט] ובפרשה שלפניה, פרשת בא, קראנו שאסור להותיר מקרבן פסח, ובכלל בקדשים נותר הוא אסור.

שוב, מבדילים בין הפירושים האלה. יתרון הוא תוספת יוקר ונותר הוא שארית, וכמו שאמרנו, הרבה פעמים השארית היא לא רצויה, סרח העודף. יש גם יתר של קשת – החוט שמותחים כאשר דורכים את הקשת. ידוע שלקשת יש שלשה מרכיבים – הקשת (שמתכופף), היתר (שמתוח וישר) והחץ – ויש הרבה סודות בשלשת מרכיבי הקשת[י].

מה עוד יש בשרש יתר בתורה? "יֹתרת הכבד", הסרעפת בגוף, מאד חשוב. מה עושה הסרעפת? מבדילה בין אברי הנשימה לאברי העיכול, והיא סוד הרקיע המבדיל בין המים העליונים למים התחתונים. סרעפת היא מלה המופיעה בספר הכוזרי, בתורה נקראת "יתרת הכבד" ובחז"ל "חצר הכבד" או "טרפש הכבד"[יא] – יש כמה ביטויים לאבר זה.

חוץ מזה שהוא סוד הרקיע בגוף, הוא גם מאד-מאד חשוב בתהליך הנשימה. מצד אחד הוא התחתית של אברי הנשימה והלב, האברים הפנימיים, ומעל האברים התחתונים יותר, אברי העיכול, אך הוא מאד חשוב בתהליך הנשימה. עד כאן ארבעה ענינים שונים בשרש יתר – יתרון (הפשט של יתרו), נותר, יתר של קשת, יותרת הכבד.

חסד: יתר – התפשטות (במתח נכון)

מסבירים שהצד השוה בין היתר והיותרת הוא ששניהם מתוחים. אומרים שהרעיון הכללי המקשר בין כל המשמעויות של שרש יתר הוא התפשטות. אם יש יתרון, יתרה, יש התפשטות. גם נותר הוא סוג של התפשטות. היתר הוא התפשטות במובן של מתיחה, שמותחים אותו חזק. גם היותרת, כך מסבירים המדקדקים, היות שהיא כעין רקיע, היא כמו רשת מתוחה בגוף. אם כן, הצד השוה כאן, המכנה המשותף של כל המשמעויות, הוא התפשטות עם דגש מסוים על התפשטות מתוחה. זה השרש של "כיתרון האור מן החשך", הפשט הכי פשוט ביחס ליתרו, שבזכותו יש מתן תורה, סימן שבנפש צריכים להתפשט וצריכים להתפשט במתיחות הנכונה.

הרבה פעמים דברנו, גם בשיעורים של תורת הנפש, על איזון נכון של מתיחת כחות בנפש. אם יש רפיון גמור – פעם היה סמינר על הנושא הזה ביחס לשרירי הגוף, היחס בין מתח ורפיון, וכך גם בנפש – אם יש הגזמה לאחד הכוונים מאד לא טוב. אם יש יותר מדי מתח – יתר מתוח מדי – זו בעיה. יתר של קשת קשור גם למיתרים של כנור, מיתרי נגינה, מיתרי קול. יותר מדי למתוח גורם לשבירה, התמוטטות. פחות מדי למתוח – רפוי הוא מת, היפך החיים. כדי להיות חי צריך להיות מתוח באיזון הנכון.

כל זה בדרך אגב, נושא גדול ועצום אצלנו, איך להגיע לאיזון נכון של מתח, איך לתחם נכון את המתח. במיוחד אצל תלמיד, בחור ישיבה או בת, יש את הבעיה – דוקא בגיל ההתבגרות – כמה למתוח את הרצון הטוב ללמוד, להשיג. לשם כך אנחנו לומדים כל כך הרבה על שפלות. אם אין שפלות – יש גאוה סמויה, לא מודעת – הגאוה פועלת אוטומטית שהמתח יהיה יותר מדי, הגאוה מגבירה את המתח, והמתח יכול לגרום לשבירה, לקריעה פנימית. אפילו כתוב שהמלה "יתר" קשורה במובהק לגאוה, בפסוק בתהלים – "אהבו את הוי' כל חסידיו אמונים נצר הוי' ומשלם על יתר עשה גאוה" (ראה מפרשים)[יב]. מצד שני, חייב להיות מתח, אחרת יש מות[יג]. "רפאים", שהם רפויים לגמרי, הם בטוי בלשון הקדש למתים. לכך ודאי לא רוצים להגיע. מכיון שהצד השוה של שרש זה הוא התפשטות, ראוי לשים אותו בספירת החסד – חסד הוא התפשטות של אור.

אם יש יותר מדי חסד, כמו "חסד דישמעאל" בקבלה (מה שמאברהם, חסד, יצא ישמעאל, היינו שיצא ונפרד מהקדושה), קוראים לכך נותר (האסור, "סרח העודף"). יש חסד פסול, משהו נותר (וכמו בווארט המפורסם של הרבי ר' בונם: רק טוב וחסד [בהתפשטות יתר של חסד לבד ללא התכללות שאר המדות דקדושה] – נואף). אבל יתרון, להוסיף יתרה, לתת יותר זה טוב – חסד הוא רצון להיטיב, כל פעם יותר. טוב הוא טוב, ויותר טוב הוא יותר טוב. יש ביטוי באידיש – שיתכן שפעם למדנו בתורת הנפש – שהרבי אומר הרבה פעמים: "אם טוב הוא טוב, יותר טוב הוא לא יותר טוב?!". צריך כל הזמן לשאוף ליותר, לא להסתפק. עד כאן שרש אחד – יתר, ששייך ליתרו כפשוטו.

גבורה: תנר

אם שמנו את שרש יתר בחסד, מיד נשים משהו אחר משער תר בגבורה. עוד סימן ש-יתר בחסד, שהפסוק העיקרי הוא "וראיתי אני שיש יתרון לחכמה מן הסכלות כיתרון האור מן החשך" – החסד הוא ענף החכמה, ה-י של שרש יתר היא ה-י של החכמה, ה-י שנכנסת ב-חסד והופכת אותו ל-חסיד, כמבואר בחסידות בסוד "אל ['חסד אל כל היום'] נהירו דחכמתא".

לכל ספירה של הלב יש מתנה בספר יצירה, ומתנת החסד היא החכמה (ושם "תמורת חכמה אולת", האולת של הכסיל ההולך בחשך, בסכלות). האור נברא ביום ראשון – חסד. מה הולך יחד עם אור שהוא גבורה? אש. יש משהו ב-תר ששייך לאש, וכמו ש-יתר היינו אור, "יתרון האור", בחסד, כך יש אש בגבורה. בגבורה נשים את השרש תנר לשון "תנור" – להוסיף אותיות האמנתיו לא משנה את השער כנ"ל (כאן הוספנו את האות נ באמצע שער תר). תנור הוא כלי של אש, ובתנ"ך תנור הוא בעיקר כלי אפיה ("תנור בערה מאפה") – גם לשון אף וחמה, גבורה ("ואת שר האפים תלה כאשר פתר להם יוסף"). אם יתר הוא חסד, לטוב ולמוטב, כך תנור בגבורה.

תפארת: תאר

מה נשים בתפארת? תפארת, כשמה כן היא, היא יפי. איזה תר שייך ליפי ופאר במפורש בתורה? כתוב על רחל אמנו ועל בנה יוסף הצדיק – תאר. תאר לא חייב להיות יפה-תאר או יפת-תאר, אבל בדרך כלל בתורה רואים שתאר הוא כן יפה, שייך לתפארת (בתפארת יש אותיות תאר). מכל השרשים, תאר הוא באמת הכי קרוב ל-תור, אם כי הם שני שרשים שונים. בספר יהושע כתוב "ותאר הגבול". תאר פירושו לצייר, להגביל, לעשות מסגרת נכונה. המדקדקים מסבירים, בנוגע לדבר שדברנו בשבועות האחרונים בנוגע ללשון הקדש, שהרבה פעמים האות ר באה ל"תפארת הלשון".

יש כלל שכתוב בספרי הדקדוק ולא אמרנו, שדוקא ב-ל הפעל – האות השלישית של הפעל – מוצאים לרוב בלשון הקדש שיכול להיות חילוף ה ו-ר. מהדוגמאות העיקריות שמביאים היא הביטוי "תתאו [משרש תאה] לכם גבול גו'" בגבולות הארץ בפרשת מסעי המתחלף ב"ותאר [משרש תאר] הגבול" בספר יהושע. מכאן מסיקים כלל מאד חשוב, שיש הרבה פעלים שב-ל הפעל – האות השלישית של השרש – יש חילוף בין ה ו-ר.

אם הגענו לכלל זה, קצת ממתן את מה שלמדנו בשבועות האחרונים – אם שמים ר בסוף פועל שונה מאשר אם שמים אותה באמצע. כשאני רוצה לשמור על השער, הרבה יותר פשוט וקל להכניס את ה-ר בסוף מאשר באמצע. למשל, לפני שבוע דברנו על השרש ספר עם ר בסוף, ובחילוף ס ב-שׂ דברנו על שׂרף עם ר באמצע. אבל לא פשוט – הרבה יותר פשוט להוסיף ר בסוף שער סף, ולעשות ממנו ספר, מלהוסיף אותו באמצע ולעשות שרף. עד כאן מאמר מוסגר. בכל אופן, לתאר גבול היינו לשרטט את המסגרת שלו. מאד ברור ש-תאר מתאים לספירת התפארת.

נצח והוד: נתר – נתור החגב הטהור

מה לגבי נצח והוד? יש שרש בלשון הקדש – נתר. מה פירושו? לנתר פירושו לקפוץ. כתוב על חגבים טהורים "אשר לו כרעים ממעל לרגליו לנתר בהן על הארץ". גם קשור למרגלים, שאמרו "ונהי בעינינו כחגבים וכן היינו בעיניהם".

ידועה הפליאה, שרש"י מביא על "וכן היינו בעיניהם" ששמענו אומרים "נמלים ראינו בכרמים" – כולם שואלים למה רש"י אומר שהגוים אמרו שהם כמו נמלים, בעוד בפסוק כתוב "ונהי בעינינו כחגבים וכן היינו בעיניהם". יש הרבה-הרבה פירושים לכך – כל מפרשי רש"י מתדיינים בשאלה זו.

קודם כל, יש פה איזה חן. אנחנו אוהבים "מכלולים" – זוגות מלים – שהר"ת שלהם חן. יש חן מיוחד בחגב-נמלה[יד]. מה ההבדל? חגב בדרך כלל הוא טהור, אם רק היינו יודעים שהוא החגב של התורה. רוב היהודים היום לא אוכלים חגבים, כי אין לנו מסורת ברורה מה הוא חגב, אבל יש שאוכלים חגבים. חגב הוא דבר יקר מאד, בגימטריא אחד-אהבה (חגב במילוי: חית גימל בית = בראשית – תחלת ותכלית כל התורה כולה – שבמספר קטן = חגב!), יש הרבה רמזים יפהפיים[טו]. מנמלה גם צריך ללמוד, לא להיות עצל – כמו שנסביר בהמשך – לומדים ממנה להיות חרוץ, אך בכל אופן טמאה.

יש משהו במנטליות של המרגלים, כמה שהם כאן רשעים, שדברו בלשון נקיה – "ונהי בעינינו כחגבים" – אבל הכנענים ראו אותם כנמלים. שוב, יש כל מיני פירושים מה רש"י רוצה כאן. יתכן שזה תיקון המרגלים, שאם באמת היו כחגבים טהורים היו עומדים בנסיון. כתוב "אשר לו כרעים ממעל לרגליו לנתר בהן על הארץ" – הכל בשביל המלה "לנתר".

יש כאן תופעה מיוחדת, כתוב "לא כרעים" וקוראים "לו כרעים" – כתיב וקרי. לפי הכתיב אין להם כרעים, כאחד מהסימנים, ולפי הקרי – הפשט – כתוב "אשר לו כרעים", כל הווארט הוא שיש לו כרעים. איך יכול להיות שכל הענין הוא לומר שיש לו כרעים, והכתיב הוא שאין לו כרעים?! איך חז"ל מפרשים? שאף על פי שעכשיו אין לו כרעים, הוא עתיד לגדל כרעים. בכל מין יש תופעת בפיזיולוגיה שלו, שבשלב מסוים מגדל אבר מסוים. לומדים מכאן שלחגב הטהור אין כרעים בתחלה, אבל הוא עתיד לגדל אותן, ואם עתיד לגדל כרעים הוא טהור מהרגע הראשון.

רש"י אומר שהפירוש ב"ממעל לרגליו" הוא "סמוך לצוארו". אחד הפלאים היפים של רש"י, שהפסוק כותב "ממעל לרגליו" ורש"י אומר מלים אחרות לגמרי, "סמוך לצוארו", ולמרבית הפלא עולה אותו דבר.

גם בנפש אותו דבר. מה צורך הכרעים? לעוף. יש ידים, שהן חסד וגבורה, ויש כרעים, שהן נצח והוד. נצח והוד הן בטחון פעיל וסביל, כפי שלומדים בתורת הנפש. היום אין לי את הכרעים האלה, אבל אם אני טהור אני עתיד לגדל אותן. אחד מתפקידי היועץ הטוב – סוד "כליות יועצות" – הוא לגדל כרעים חדשות כדי לנתר בהן על הארץ. יש לך בעיה, אתה לא קופץ – אתה לא מספיק ניד נפשית, צריך לקפוץ בנפש – וצריך לעזור לך לגדל כרעים סמוך לצואר שלך. להוציא כרעים כדי לנתר בהן על הארץ, על הארציות. צריך חוש דמיון טוב וחוש חויה טוב.

כחא דהיתרא – שחרור מאובססיות

מה עוד יש בשרש נתר (ואומרים שכל המשמעויות קשורות זו בזו)? נתר הוא השרש של מותר – "הללו מתירים והללו אוסרים", "כחא דהיתרא עדיף". דברנו קודם על הוראה של רב, הוא יכול להתיר או לאסור – מה יותר חזק? כתוב שהכח להתיר הרבה יותר חזק מהכח לאסור. יותר קל לאסור, לא הפסדת שום דבר, אבל להתיר הוא החדוש. נפשית מה פירוש להתיר? לקפוץ קדימה, לעוף, החגב פורח.

האם יש שרש זה בתורה? המלה "מתיר" מופיעה פעם אחת בכל התנ"ך – "הוי' מתיר אסורים". יש עוד כמה פעמים דומות, כמו "ראה ויתר גוים" – סוגיא שלמה בהלכות חשובות מאד ביחס בין ישראל לגוים – אבל עיקר המלה של התרה היא "מתיר אסורים". איך דורשים תמיד? שיש כח להתיר גם דבר שאסור בנפש, אסור לגריעותא – קשור, כמו אובססיה.

"תכבסי בנתר"

יש רמז ברור לאובססיה בשרש נתר. מה עיקר האובססיה של אנשים, שצריכה הרבה טפול? רחיצת ידים עם נתר. נתר בלשה"ק הוא סבון. יש בתנ"ך שני סוגי סבון – נתר ובורית. מה ההבדל ביניהם? נתר הוא סוג של אדמה, קשור ליסוד בכימיה שקוראים נתרן (סודיום, מספר 11 בטבלה המחזורית). ההרכב החשוב ביותר של הנתרן הוא מלח, סודיום-כלוריד (הרכב של מספר 11 ומספר 17, סוד טב וטוב, חתך זהב, שיחד = כח).

יש עוד חומר ניקוי, שהוא גם יסוד בטבלה המחזורית – אשלגן. בחז"ל, במסכת נדה, כתוב במשנה שיש שבעה דברים שמעבירים את הכתם. כשיש כתם של דם של אשה רוצים לבדוק אם הוא באמת דם או אולי צבע ולא דם. מעבירים, לפי סדר מדויק, שבעה חומרי ניקוי על הכתם – אם הכתם יורד הוא כתם של דם, ואם הוא לא יורד הוא צבע. עושים זאת כדי לטהר אשה. בכל אופן, הנתר הוא סוג של אדמה ואילו הבורית היא סוג של צמח. גם הנתר וגם הבורית הם שנים מתוך שבעת הדברים שמעבירים את הכתם במסכת נדה (אולי תיכף נחזור לכך).

תשובה על פגם הברית מכח "אנכי הוי' אלהיך"

בכל אופן, הפסוק הכי חשוב של נתר בתנ"ך הוא "כי אם תכבסי בנתר ותרבי לך בֹרית נכתם עונך לפני נאֻם אדנ-י הוי'". מכאן לומד ספר הזהר הקדוש שאין תשובה על פגם הברית – כתוב "ברית" בלי ו, אותיות ברית. אבל, כתוב בתניא, מהספר ראשית חכמה, שאף על פי שתשובה תתאה לא מועילה לנקות, להעביר את הכתם של "נכתם עונך לפני", תשובה עילאה כן מועילה, הרי "אין לך דבר העומד בפני התשובה".

יש רמז מאד יפה, שקשור גם לעשרת הדברות. הפסוק בתחלת ירמיהו, בפרק ב, אומר "כי אם תכבסי בנתר ותרבי [צירוף אותיות בורית] לך בֹרית", והמלים רק עד כאן שוות בדיוק הדבר הראשון של עשרת הדברות – "אנכי הוי' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים", של פרשת יתרו, פרשת השבוע. מה הקשר? אם מוסיפים עוד שלש מלים, "נכתם עונך לפני" – שמהן (ר"ת נעל, שנעול ואי אפשר לפתוח) לומד הזהר שאין תשובה על פגם הברית – הכל עולה אנכי במשולש. אנכי הוא 3 בחזקת 4, ובמשולש – כל המספרים מ-1 עד 81 – שוה בדיוק כל 10 התבות הנ"ל[טז]. שני עדים לקשר מובהק, משהו גדול מאד, בין פגם הברית והיכולת לנקות-לתקן (תיקון אותיות נקיות כנודע) אותו לבין הדבור הראשון, שהוא גם המצוה הראשונה של התורה לפי הרמב"ם ועוד מוני מצוות.

המצוה הראשונה היא להאמין בה', להאמין שה' הוציא אותנו ממצרים. גם כאשר שוקעים בטומאת מצרים, שאין עבד יכול לברוח משם – כלומר, שעל דרך הטבע אין תיקון ואין תשובה – ה' מוציא אותנו ממצרים (על ידי הגילוי של שם הוי' דלעילא, בחינת תשובה עילאה). לא סתם שיש פה שני רמזים יפהפיים שהלעומת זה של "נכתם עונך לפני" – שהנתר והבורית לא עוזרים – היא "אנכי הוי' אלהיך". הנתר והבורית לא עוזרים, אבל "אנכי" עוזר – "אנכי הוי' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים"[יז].

כל משמעויות שרש נתר – כח הקפצה

למה חומר הנקוי[יח] נקרא נתר? כי הוא מתיר את הכתם, מקפיץ את הכתם. גם מתיר אסורים פירושו להקפיץ את האסיר מבית האסורים, וגם לתת לו את הכרעים שהוא עצמו יוכל לפרוח מעל חומת בית הסהר, ולהיות מותר כמו חגב – "הוי' מתיר אסורים", "לנתר בהן על הארץ". כשהוא הגיע לבית הסהר לא היו לו כרעים אלה – הוא קבל אותם בתוך בית הסהר. אז ה' מתיר אסורים.

שוב, כל המשמעויות של נתר הן קפיצה – קפיצה בנפש, לקפוץ מתוך המצב שאני נתון ואסור בו. גם להעביר ולטהר לגמרי את הכתם 'מקפיץ' אותו – כח של התקשרות ל"אנכי מי שאנכי". את כל ה'נתרים' האלה – לנתר על הארץ, מתיר אסורים, נתר ובורית – נשים בנצח והוד, שהן הרגלים הקופצות. חז"ל אומרים שדילוג ברגל אחת אך קפיצה בשתי רגלים – נצח והוד. ובפרט, נתר (חומר נקוי) שייך לפעולת הנצח על ההוד, שהרי כל הכתמים הם בסוד "הודי נהפך עלי למשחית", "כל היום דוה", בחינת "נדת דותה", דם נדה, והנתר מנקה אותו.

יסוד ומלכות: תרן ותמר

איזה שרשים נשארו ב-תר? נשאר משהו ששייך למחר בערב, חמשה עשר בשבט. המלכות בשבעת המינים היא התמר – "צדיק כתמר יפרח". התמר הוא המלך, המלכות. כתוב בכתבי האריז"ל שיש תמר במלכות – תמר הולך בזוג, אחד העצים שיש בהם זכר ונקבה – שהוא האשה, עיקר ה"דבש" בשבעת המינים, ויש גם תמר ביסוד, התמר הזכר, "צדיק כתמר יפרח". אם כן, התמר קשור גם למלכות וגם ליסוד, אבל בכללות כתוב שהוא במלכות – התמר הוא המלך של העצים.

מה יש דומה לתמר, שמתמר ועולה? הקטרת בבית המקדש היתה מתמרת ועולה. יש תמרות אש. מה עוד דומה לתמר, אך אינו עץ חי – הוא גם משער תר. אפשר להוסיף נ בתחלה (נתר), באמצע (תנר לשון תנור) ובסוף – תֹרן, "כתרן על ראש ההר"[יט]. תורן הוא סמל מובהק של ספירת היסוד. כל הדברים האלה הם בתוך השער שלנו.

מוחין (נו"ה דאו"א): תור

נחזור ללתור משרש תור. חוץ מלתור את הארץ, להסתכל, מה יש עוד בשרש תור? אמרנו שאם "תורה צוה לנו משה" שייכת לשער תר היא שייכת דוקא לשרש תור (כמבואר ברד"ק), ולא לאחד האחרים. אם כן, את תור צריך לשים במוחין, אם כן יש ל-תור רגלים – המרגלים תרים את הארץ ברגליהם, לכן נקראים מרגלים. יש עוד שתי מלים ב-תור – "תֹר אסתר", "תֹר נערה ונערה" – לעמוד בתור. צריך הרבה סבלנות בנפש כדי לעמוד בתור – סבלנות שבאה ממקום מאד גבוה. בכל אופן, תור הוא זמן מיוחד – "תר נערה ונערה" (בפרט שייך לנשים). יש בתור גם מובן של זמן וגם של מקום – תור הוא גם לשון שורה. תור הוא גם "תורים ובני יונה". תור מלשון שורה יש ב"תורי זהב נעשה לך עם נקודות הכסף". "תורי זהב" היינו תכשיט של שורות זהב (יש שאומרים שדוקא משולש, אך הרבה מפרשים לא אומרים כך).

כתוב בקבלה, האריז"ל אומר בפירוש, שהתורים הם בנצח והוד, אך נצח והוד של אבא או אמא. בדיוק הרעיון שאמרנו, שלתור פירושו להסתכל – יש מוחין, "תרתי בלבי", "לתור בחכמה" – אך עם כח הילוך. לכך קוראים נצח והוד של אבא ואמא. אם כן, יש לנו את כל הפרצוף, חוץ מכתר עליון, אלא אם כן נאמר שעמידה בתור שייכת לכתר – "כתר לי זעיר". יש עוד מלה, חשובה מאד היום בלשוננו.

קשרים לשוניים בלא-מודע של הנפש

דרך אגב, לפני שנגמור, כשלומדים תורת הנפש – פסיכולוגיה – מי שיודע את השיטות הכי קרובות לאמת, גם בעולם החיצוני, יודעים שקשור לנתוח לשוני בלא-מודע של הנפש, שמופיע בחלומות. כל מה שקשור לפתרון חלומות בתורה הוא לתפור אותיות, בלשון עם ועם ובמיוחד בלשון שהיא אבטיפוס של כל הלשונות, לשון הקדש, ממנה מסתעפות כל הלשונות, כמו שמסביר רבי אברהם אבולעפיא. גם כשלמדנו כמה וכמה פעמים באריכות על הומאופטיה בתור שיטה רפואית – הכל מבוסס על לשון. רק, כפי שהוסבר אז באריכות, הבעיה שהלשון שם היא בעיקר גרמנית, שאין שום סבה בעולם לבסס את הנפש על גרמנית (אלא אם מדובר באידיש, אז אולי יש איזה מקום, אבל חוץ מזה אין שום מקום). לכן יש כאן אתגר – הרעיון של הומאופטיה נכון תורנית, אך אין לו שום ערך אם הכל מבוסס על גרמנית, שפה זרה. לכן צריך להתחיל הכל מחדש, ולבסס על לקסיקון תורני – בדיוק מה שעושים כעת. הכל מאמר מוסגר, על חשיבות למוד לשון לשם חדירה עמוקה לנפש האדם ואיך שהנפש משפיעה על הגוף.

כתר: שרש אתר (לא מזוהה כשרש בתורה)

אחרון חביב, האם יש משהו בכתר? יש מלה מאד חשובה היום, רק אף אחד מהמדקדקים לא מזהים אותה כשרש בפעם היחידה שהיא מופיעה בתורה – המלה אתר, "כי בא ישראל דרך האתרים"[כ]. כולם אומרים שב"דרך האתרים" ה-א נוספת, ושהוא מלשון לתור. אמרנו ש-תור היינו מוחין, ומוחין בקבלה כוללים גם כתר. יש פירוש שה"אתרים" היינו התירים, המרגלים שתרו את הארץ. הפעם הראשונה שיש לתור בתורה היא בפסוק "לתור להם מנוחה", שארון הקדש מחפש מקום טוב ליהודים. רואים שיש ודאי משמעות שאני תר אחר מקום מנוחה – גם המרגלים תרים כדי למצוא את המקום המתאים.

תיכף נסביר יותר – "אין לך אדם שאין לו שעה ואין לך דבר שאין לו מקום", רק שלא כל אחד זוכה לדעת ולהתקשר לשעה שלו, ולא כל אחד מוצא את המקום שלו, במיוחד בתורה גופא. וכן כתוב בהקדמת ספר התניא שלא כל אחד זוכה למצוא את מקומו בתורה. לשם כך צריך "לתור להם מנוחה", להביא אותם "אל המנוחה ואל הנחלה". "כי בא ישראל דרך האתרים" מפורש או כדרך התירים, המרגלים, או רמז לתיר הגדול, ה' שנוסע עם ארון הקדש לפני מחנה בני ישראל לתור להם מנוחה. אף אחד לא אומר שבפסוק זה, ההופעה היחידה של "אתר" בתנ"ך, שאתר הוא באופן שמפרשים היום, מקום.

דברנו קודם על משרד התירות, מה שמענין אותו הוא אתרים (אתרים קדושים וכיו"ב). היום, בעולם של אינטרנט, המושג הכי חשוב הוא אתר – אתר וירטואלי. לכל אחד יש בנפש את האתרים שלו. בחסידות ובקבלה, במיוחד בלימוד שלנו, אתר הוא מלה מובהקת של כתר. חוץ מכך שעל כתר כתוב "איה מקום כבודו", שהיות שמעל הדעת, מעל השכל, איני מסוגל לזהות איפה זה נמצא. אבל ידוע אצלנו שיש שלשה ראשים בכתר – אמונה תענוג רצון, ר"ת אתר לפי הסדר. בנוסף, א מתחלפת ב-כ באכב"י, ואז אתר ממש הופך לכתר. כל שער תר רומז למושג מהכי עמוקים בקבלה, "תו רשים רשימו לעתיק יומיא". תר היינו שתי אותיות תו-ריש, תו רשים רשימו – הכל מתחיל מכך שהכתר רושם רשימה. לפני שבוע למדנו שרשימה, בסוד רשימה-חקיקה-חציבה-עשיה (שורת מושגים – תור – כנגד אבי"ע), היא כנגד אצילות שבאצילות.

סיכום שער תר

בכל אופן, אם כן נכניס את ה-אתר – היות שהוא על-מודע אפשר להבין שהפשטנים לא עשו ממנו שרש (בארמית הוא שרש, במובן של מקום, כמו בעברית היום, השאלה לגבי העברית המקראית) – יש לנו הכל: אתר בכתר, תור במוחין (שעל פי פשט כולל כתר, גם במוחין; תור הוא הבטה לעומק עם הילוך, לכן הבאנו ציטוט מהאריז"ל שהתורים הם נצח והוד דאבא ואמא, וגם תכונה עצמית – "וזאת תורת האדם" "כתור האדם המעלה"), יתר בחסד, תנר בגבורה, תאר בתפארת (גם שייך לפירות ט"ו בשבט, "יפה פרי תאר"), נתר בנצח והוד, תרן ביסוד ו-תמר במלכות:

	כתר אתר
מוחין תור
חסד יתר		גבורה תנר
	תפארת תאר
	נצח והוד נתר
	יסוד תרן
	מלכות תמר

שרש תרם – לשון משנה

לפני שנסיים נאמר שיש עוד בלשון משנה. מנסים כאן להתבונן בעיקר בלשון תנ"ך. יש מלה שמופיעה הרבה בתורה – ויש על שמה פרשה שלמה, שנקרא בעוד כמה שבועות – אז אפשר לחשוב שהיא פועל בפני עצמה, כמו שמופיעה בלשון משנה. "ויקחו לי תרומה", אך בלשון תורה השרש של "תרומה" הוא רום, להרים. בחז"ל יש שרש תרם – זו דוגמה מיוחדת במינה, שחז"ל הופכים את ה-ת ל-פ הפועל ומכך יש תורמים. סימן שאם רוצים תורמים כדאי ללמוד משניות, כי שרש תרם הוא לשון משנה. ברגע שה-ת הפכה להיות חלק מהשרש, יש לנו עוד מלה, אך בלשון תנ"ך ה-ת אינה חלק מהמלה.

תור ו-ירה בתורה – אור המאיר לעצמו ואור המאיר לזולתו – אהלי שם ועבר

מה שיצא לנו בגדול, לגבי התורה, שיתרו היינו "יתרון האור מן החשך", ותורה גם מלשון לתור, חוץ מלשון הוראה.

נאמר יותר, כדי לחדד: יש בתורה ודאי ממד פנימי שכולו מופשט. למה הרבי כל כך רצה "תורה לשון הוראה"? כי הרבי מאד פרקטי, "המעשה הוא העיקר", התכלית היא המעשה, שהתורה לא תשאר תאורטית. אבל אם תורה גם לשון לתור, ודאי שיש תכל'ס, אך בינתים יש לתור – משהו פנימי לגמרי. גם התיר, מה לוקח אתו? מצלמה. מה התכל'ס של כל הטיול שלו? לתעד לעצמו את הדברים היפים שהוא רואה (תורה לשון תכונה כנ"ל), כמו שדברנו לפני כמה ימים[כא] על כתיבת יומן. כלומר, תורה מלשון תור – שאמרנו שהיא התורה שבכתב – היא בעיקר "אור המאיר לעצמו". אבל תורה מלשון הוראה לזולת היא "אור המאיר לזולתו". בגדול, זה ממש היחס בין שני האהלים, "אהלו של שם" ו"אהלו של עבר", כמבואר אצלנו בהרבה מקומות. שתי בחינות של תורה – משרש תור ומשרש ירה.