שש אשות

שיעור 1

היום נתחיל ללמוד מן השער שש אשות בספר (עמוד רמה). הנושא יהיה אור ואש בתורה.

יש פסוק בתהלים הנאמר על יציאת מצרים "וינחם בענן יומם וכל הלילה באור אש". פשט הפסוק הוא שיש אור שמאיר מתוך האש. פסוק נוסף, על אותו המשקל, אומר "פרס ענן למסך ואש להאיר לילה". יש פה שתי מדרגות של אור: אור על פי פשט יוצא מתוך האש ומאיר את החושך והלילה, אבל מובן שיש אור שקודם לאש, אור אין סוף שקודם למציאות האש. אור במובן הפשוט הוא אור של גלוי, שהאש היא מציאות ממשית. במובן של משה בראשית המציאות, האש, מתחילה רק לאחר הצמצום של האור הראשון.

נפרט: בתחילה יש אור אין סוף, והגלוי בו הוא לעצמו יתברך בלבד. אור הוא גלוי אבל אין מי שיגלו לו את האור. האור קיים אבל מתגלה רק אליו בלבד – "עז וחדוה במקומו". אחר כך יש צמצום על מנת לברוא עולמות, והצמצום הוא כבר כח של גבורה. זה כח של אש, של גבורה וצמצום של האור הראשון. לאחר מכן האש המצומצמת, שבקבלה נקראת 'בוצינא דקרדוניתא' – אש מוצקת, מציאותית, מאירה בתוך החלל שנוצר בצמצום. תחילת הפסוק "פרס ענן למסך" הוא על הצמצום, שכן הענן שימש ביום – ביום לא צריך אש להאיר כי יש את אור היום ו"שרגא בטיהרא במאי אהני" – ובאותו אור אין סוף של היום צריך לפרוס מסך [בקבלה הענן והמסך הם שלבים שונים של הצמצום – 'עולם המלבוש' ו'טהירו תתאה' – שלא נכנס אליהם]. לאחר פריסת המסך יש לילה, חושך של חלל הצמצום, ואז צריך "אש להאיר לילה".

יצא לנו יש לנו כאן אור – אש – אור: יש את האור היוצא מתוך האש והוא האור שתפקידו הוא להאיר את הלילה, אבל יש אור לפני האש שהיא הבהירות של היום, בו לא צריכים אש כלל. את הפסוק אפשר לפרש בדרך נוספת: "באור אש" הוא ב אור, שני סוגים של אור שקודמים למדרגת האש, בהם נרחיב את הדבור בשעורים הבאים שבהמשך השער.

כדי לקשר את הנאמר עם מושגי הפיזיקה המודרנית של היום נקדים כמה הקדמות. האור הוא הממד הגלי שיש בכל רדיאציה, בכל קרינה, של אנרגיה. ידוע היום בפיזיקה ה-quantum mechanics שמיוחסות לאור שתי תכונות: תכונה של גלים ותכונה של חלקיקים, פוטונים. הפוטון של האור שפוגע באטום מוסיף קוונטום (quantum) אחד של אנרגיה בתוך האלקטרון או החלקיק. המשפט הזה הוא עצמו עיקר תורת הקוונטים. בתהליך מתוארים שלוש המצבים: אור במצב של גל, אור במצב של פוטונים – כביכול טיפות של אור, וכשהם פוגעים באטום ומעלים את האנרגיה בתוך חלקיק אחד של האטום [האלקטרון וכו'] ברמה אחת, בקוונטום אחד.

בלשון של קבלה מקבילים המושגים הללו לאחד מהמושגים החשובים ביותר אצל האריז"ל במעשה בראשית – אור, מים, רקיע. ביום הראשון של מעשה בראשית מופיעה המילה אור חמש פעמים, ביום השני מופיעה המילה מים חמש פעמים וכן המילה רקיע. בקבלה כתוב ששלשת המילים הללו הן כללות התהליך שיש במעשה בראשית, שהוא תהליך של הולדה. על מנת להוליד צריך קודם אור רוחני, שאין לו שום אחיזה ממשית רק גלוי פשוט. אחר כך האור הזה מתחיל להתגשם בתוך המשפיע ואז הוא נעשה מים. המילה גל בלשון הקדש היא מלשון גלוי, והאור הוא גלוי פשוט ללא התגשמות לטיפות [אכן, יש גם גלי ים של מים, של טיפות]. כאשר הטיפות עוברות מן המשפיע אל המקבל הן עוברות קרישה נוספת הנקראת רקיע. זו תחילת הקליטה ותחילת תהליך ההתפתחות. לגבינו, שלש המצבים הללו מקבילים בדיוק לשלשת המצבים של האור בפיזיקה: המצב של אור בקבלה מקביל לאור במצב של גל, המצב של מים מקביל למצב של הפוטונים והרקיע מקביל למצב של האור-האנרגיה כאשר כבר הוא הופך להיות כח מוגדר, חשמלי, בתוך האלקטרונים של האטום [שהם ה'מקבל' של האנרגיה הנוספת].

בהיסטוריה של הפיזיקה בשבעים השנים האחרונות, מה הכריח את הפיזיקאים להגיע לזה שיש פוטונים? הרי היתה תיאוריה מצוינת של גלים? ההכרח לפוטונים בא תוך כדי ניסיונות של הקרנה אל תוך חומר, לתוך מתכת או משהו אחר, והתוצאה של הפגיעה והקליטה הכריחה את התיאוריה של חלקים, ולא של גלים פשוטים. כלומר, שהחלק מתגלה כאשר האור מוסיף אנרגיה למשהו אחר. כאשר האור הוא משפיע – כשיש משפיע ומקבל – אז רואים את התכונה הזו של החלק בתוך האור. אם האור לא בא במגע עם משהו אחר אין שום הכרח להניח שיש מציאות של פוטונים, אבל ברגע שהוא בא בתור משפיע במערכת יחסים של משפיע-מקבל אז מוכרח להניח שיש חלק של אור, והחלק מוסיף קוונטום – מידה מסוימת – של אנרגיה בתוך החלקיק של האטום שהוא פוגע בו. זה יסוד הפיזיקה היום ואלו שלשת המושגים בקבלה המקבילים להם.

כל זה ביחס לאור. האש היא כבר המצב השלישי, הרקיע. אש היא כמו אש של אלקטרון, של חשמל. כלומר, אור שכבר נקלט בתוך אלקטרון וכעת הוא זורם בבחינת אש. בלשון הקבלה אור שייך לספירת החכמה ואילו אש ורקיע שניהם שייכים לספירת הבינה. בנפש האדם, אור הוא מצב של בטול – אי הרגשת עצמו לחלוטין. לכן גם האור אצלו אינו במצב של מציאות אלא רק גלוי פשוט. לכן בזהר נקראת החכמה ראשית הגלוי. אחד מעשרות פירושי המילה 'בראשית' בזהר הוא ב ראשית, כלומר שני סוגי ראשית, כנגד חכמה ובינה: 'ראשית הגלוי' ו'ראשית המציאות'. יש מצב של חשך וכאשר מתוכו מבריק ברק אור של גלוי ראשון זהו אור החכמה. בנפש זה כשמשהו מתגלה מן העל-מודע, או מן תת-מודע, ומבריק אל תוך המודעות. כאשר אדם חווה את הגלוי הזה הוא חייב להיות במצב של בטול, אחרת יתעלם ממנו האור הזה. אי אפשר לייחס למצב הזה של האור שום מציאות, אפילו לא של פוטון, הכי דק שאפשר לתאר.

המצב בנפש של הבינה, של האש, נקרא תשוקה עזה כרשפי אש בכלות הנפש. למצב הזה קוראים 'ראשית המציאות'. כאן זו בכר מציאות גמורה, רקיע. החכמה בקבלה מכונה אבא והבינה מכונה אמא. האור הוא בפנימיות אבא והרקיע הוא באמא. הממוצע המחבר אותם הוא המים, ובלשון הקבלה נקרא יסוד אבא. במילים אחרות, אור הוא חכמה שבחכמה, בחכמה המופשטת של הגלוי הראשוני, ראיה. כאשר לחכמה יש נכונות להשפיע את הגלוי לבינה הופך האור להיות מים, מה שבלשון המדע נקרא פוטון, וכאשר הוא נכנס לתוך אמא ונעשה שם רקיע זה נקרא אש. המים הם הממוצע בין האור ובין האש, ובלשון הקבלה בין האור לבין הרקיע. לפני הבינה אין מציאות, יש רק גלוי ונכונות לגלות את הגלוי למציאות, ורק בבינה יש כבר מציאות ממשית שאפשר להיאחז בה.

עד כאן היו הקדמות כלליות לפרק. כעת נתחיל לקרוא את מדרש חז"ל המובא בתחילתו.

המאמר הוא ממסכת יומא [כינוי ליום הכיפורים, שתרגומו הוא 'היום', יום אחד. האמת היא שיום אחד הוא היום הראשון למעשה בראשית, ביום כה באלול, אבל יום כיפור הוא היום אחד השלישי לו. יום כיפור הוא החזקה ב-ג פעמים של יום ראשון. לכן נקרא יום כיפור בחז"ל יומא]:

תנו רבנן: שש אשות הן [ישנן שש מדרגות במציאות] – יש אוכלת ואינה שותה; ויש שותה ואינה אוכלת; ויש אוכלת ושותה; ויש אוכלת לחין כיבשין; ויש אש דוחה אש; ויש אש אוכלת אש.

כל המשלים כאן הם מאכילה ושתיה. הרמז המובהק לכך הוא שראשי התבות של המילים אכילה שתיה הם אש. אש המערכה שעל גבי המזבח היתה אוכלת את הקרבן כי אכילה היא מלשון כליון, לא רק לכלות את המציאות התחתונה אלא לכלול אותה במציאות העליונה. בלשון הזהר "רזא דקורבנא עולה עד רזא דאין סוף". האש בכל מקום הוא כח שאוכל – מכלה מציאות תחתונה ומכליל אותה במציאות עליונה. כלות הנפש הזו היא תכונה המתיחסת לספירת הבינה. המדרגה הראשונה של אש היא האש שאוכלת ואינה שותה, אחריה באה האש ששותה ואינה אוכלת. יש כאן 'משחק' בין תכונות האכילה והשתיה, כאשר כל אש היא אש יותר רוחנית, כמו שהגמרא מפרטת:

אש אוכלת ואינה שותה – הא דידן (אש גשמית) [האש שלנו, שאינה שורפת מים]. שותה ואינה אוכלת – דחולין (מן הקדחת שהוא כאש וצמא למים ואינו חפץ לאכול – רש"י)

האש של הקדחת משתוקקת לשתות ולא לאכול. אש של חולי, של 'חום', היא אש בדרגה אחת יותר רוחנית מן האש הגשמית. האש הבאה היא אש ממש רוחנית, שאיננו מכירים אלא מתוך המקורות.

אוכלת ושותה – דאליהו

[שעשה תעלה מסביב מזבח ה' ההרוס ומילא אותה מים והאש שירדה מן השמים אכלה גם את הקרבן שעל גבי המזבח וגם את המים שבתעלה. זו אש אחרת מן האש שלנו] (שאכלה הבשר ושתת המים – רביננו חננאל),

דכתיב "ואת המים אשר בתעלה לחכה". אוכלת לחין כיבישין – דמערכה.

זו האש שירדה בבית המקדש. אליהו הנביא, בהוראת שעה מן השמים, בנה בזבח והקריב עליו מחוץ למקום הקדוש "אשר יבחר ה' אלקיך בו" והאש שירדה בחוץ אינה דומה לאש היורדת במקום הנבחר. זו אש במדרגה גבוהה הרבה יותר. בזמן שבנה שלמה את בית המקדש הראשון ירדה האש בצורת אריה והיתה רבוצה שם בכל ימי הבית. "כשם שהאש יורדת מלמעלה כך מצוה להביא אש מן ההדיוט" באתערותא דלתתא. האש שבאה מלמעלה היא במדרגת האצילות ואילו האש של אליהו היא ממדרגת הבריאה.

(אש שירדה מן השמים על גבי המזבח החצון שבבית המקדש בימי שלמה) .

קצת קשה להבין את ההבדל בין שתי האשות שיורדות מן השמים. האש של אליהו אוכלת ושותה בשתי פעולות נפרדות, פעולת אכילה ופעולת שתיה, ואילו האש של המערכה אוכלת לחין כיבישין, שהכל נכלל בלשון אכילה כפעולה אחת. החידוש הוא חידוש האחדות בפעולה.

[שתי המדרגות העליונות של האש הן מדרגות של אש ביחס לאש, שתי צורות של דו-קרב בין אש לאש, בעוד שעד כה היה היחס בין אש למה שמחוץ לה] יש אש דוחה אש (ממקומה להלן – רש"י) [האש שיורדת דוחה החוצה את האש שהיתה שם קודם. היא פועלת פעולה של דחיה, כמו במגנט] – דגבריאל (שירד להציל חנניה מישאל ועזריה שצינן את הכבשן מבפנים והקדיח מבחוץ לשרוף את זורקיהן לתוכו – רש"י).

הספור שם הוא שנבוכדנצר זרק את שלושתם לכבשן האש וכשהסתכלו לתוכה ראו עוד אחד, רביעי, שמטייל אתם שם ואז יצאה אש מן הכבשן ושרפה את הגוים שזרקו אותם לתוך הכבשן. מיהי הדמות הרביעית? חז"ל אומרים שהאיש הוא "האיש לבוש הבדים", כנויו של המלאך גבריאל [מלשון גבורה], והוא ירד עם האש שלו ודחה את האש הגשמית החוצה והיא זו ששרפה אותם.

ויש אש אוכלת אש – שכינה [האש של ה' כביכול], דאמר מר הושיט אצבעו ביניהם ושרפן (כתות של מלאכים שאמרו לפניו "מה אנוש כי תזכרנו" [בשעה שבא ה' לברוא את האדם הם קטרגו וטענו את הפסוק הזה ועל מנת לבטל את הקטרוג ה' הושיט אצבעו ושרפם] בעת שבא לבראות האדם – רש"י ורבינו חננאל).

האצבע של הקב"ה היא אש השכינה, וכשהיא יורדת היא שורפת מכלה וכוללת אותם בתוכה. עד כאן המאמר.

בפעמים הקודמות כאן, דברנו על המספר שש. בתורה הוא המספר שכולל את הבריאה – "בראשית ברא שית", ברא שש. ה' ברא את העולם בששה ימים. הצרוף העיקרי בתקוני הזהר למילה בראשית הוא ברית אש, כאשר הצרוף הזה שומר על סדר האותיות המילה המקורית – אש בתוך המילה ברית. הברית בקבלה היא ספירת היסוד, הספירה הששית מספירות הלב, והיא כוללת את כל ה-ו הקצוות. ו קצוות הן ד רוחות העולם – צפון דרום מזרח ומערב – מעלה ומטה. צד המערב הוא כנגד היסוד, ונקרא בשם זה על שם היותו מערב וכולל את כולן, כמו שקיעת החמה במערב שמערבת וכוללת את כל הגוונים בתוכה. לכן הברית שייכת למספר שש. ברית עולה ו פעמים אמונה. אמונה היא ברית בין אוהבים, כמו כריתת ברית נישואין, ברית של אמון למעלה מטעם ודעת. אף שצפוי שאנחנו נפגע אחד בשני שום פגיעה לא תוכל לפגוע בקשר בין שנינו. ברית היא כריתת קשר של אמונה, שלמעלה מאהבה גלויה. אמונה היא אהבה נסתרת, וכן אמונה היא מלשון אמון בעל-על-מודע. בלשון הקבלה – ברדל"א. ההתקשרות של האמונה היא הברית, ולכן היא עולה ו פעמים אמונה. ההתקשרות בברית, שקשור עם ששת הכיוונים, היא כריתת ברית בכל כיוון, מה שלא יקרה ומאיזה כיוון שזה לא יבוא יש לנו התקשרות למעלה מטעם ודעת. הרמז הזה קושר אותנו לששת האשות שלמדנו כעת.

כשלמדנו בפעמים הקודמות על יסודות הכימיה של היום הסברנו שיסוד האש מקביל למה שקוראים היום פחמן. בכל הספרים מובא שהגחלת היא המציאות הממשית של האש, "כשלהבת הקשורה בגחלת". גם על יהלום כתוב שהוא מציאות של אש, והוא פחמן טהור. המספר האטומי של הפחמן הוא 6. הסברנו אז גם שמקור הפחמן הוא מספירת הבינה, מתאים לה שלמדנו היום על הקשר של האש לבינה. בבינה יש את הכל להוליד את השש, את שש הבנים במדות. מיסוד אמא מתפתח הרקיע, העובר.

נעבור כעת לכמה רמזים בקשר למה שלמדנו.

אור עולה אין סוף, שאין בו עדין מציאות מוגבלת, גבול של עד כאן ותו לא. לכן במציאות של אין סוף יש באור רק גלים. לפני מאה שנה חשבו שאור – לא פוטון – נוסע במהירות אין סופית. כיום, לפי איישטיין, גם חושבים רק שזה יחסי למציאות שלנו. זה האין סוף היחסי. כך מקובל היום. אור עולה גם רז. אש עולה 301. ההפרש ביניהם הוא 94, כמנין טפה. כלומר, הממוצע בין אור לאש הוא מים, כמו שהסברנו.

אז אם כן, יצא לנו טור של קוונטום אחד. פוטון הוא הקוונטום הקטן ביותר של אנרגיה ויותר קטן מזה אין. למה קוראים לו באנגלית פוטן? כי ביוונית 'פוטו' זה אור, ופוטן היא מדה הכי קטנה של אור. בלשון הקדש, כאשר הטיפה מתחילה להיעשות רקיע נוצר טף, ילד תנוק. 'טיפה' זו המילה המתאימה בעברית למונח הפיזיקלי פוטן [צריך תמיד למצוא את המילה המתאימה בלשון הקדש גם למונחים הכי חדישים, וזה בעצמו משנה את התמונה]. טפה עצמה היא סוד הקפיצה הקוונטית. כל טפה וטפה היא העלאה של קוונטום אחד, של פוטון אחד [זה קשור גם עם סוד התפילין – טוטפות – שהם סוד ט טפות, "והיו לטטפות בין עיניך" – "גל עיני"]. אם נתחיל את הסדרה הזו מהתחלה נגלה שהיא מתחילה מחוה (19) וממשיכה אחר כך לנשמה (395). הטור הוא:

39530120711319

94 94 94 94

כל טור בחכמת המספר הוא בדיוק כמו קוונטום בפיזיקה, שיש קפיצה ודלוג לפי מדה מסוימת. טור בחזקה יותר גבוהה זה כבר יותר מסובך מ-quantum physics. Quantum physics זה פשוט כמוlinear equation, הטור הכי פשוט שיכול להיות, שמדלג ישירות דלוג אחד. הדלוג הזה של טפה, 'טפין טפין', יצאה לנו משתי המילים אור ואש. את זה הבאתי כדי להמחיש את מה שאמרנו קודם, שאור הוא עדיין בגדר גל פשוט שאחריו בא האש וביניהם יש טפה של מים, אבל כעת עשינו טור של דלוגים, של טפה אחר טפה (אפשר לדבר על כל מספר בסדרה באריכות, למשל על כך ש-113 הוא המספר הראשוני של תריג, והוא גם מספר השראה – 8² ┴ 72 [הנוסחה שלהם היא n2 ┴ (n┴1)2]. גם תריג הוא מספר השראה – 18²  ┴172 . כמו כן, בעל הטורים כותב שהמילה לב כתובה 113 פעמים בתורה, וכן יש 113 מילים בשירית חנה, וכן בתפילת שמונה עשרה יש 113 מילים בחתימות הברכות.על כל מספר בעולם אפשר לדרוש באריכות, שהרי כל מספר הוא שעור קומה שלם, אבל זהו נושא בפני עצמו).

יש פסוק בסוף ספר איוב "מי הוליד אגלי טל", בתוך רשימת חמישים השאלות שה' שואל ו'מתקיף' את איוב, "איפה היית ביסדי ארץ". אתה יודע מה נעשה פה? אתה יודע את הגלגולים שלך? הקושיות הללו קשורות עם מעשה בראשית. בקבלה כתוב [בפרוש הראב"ד לספר יצירה] שחמישים השאלות הן חמישים שערי הבינה וזו אחת מהן. מה זה אגלי טל? השרש אגל כתוב רק פעם יחידה בתנ"ך. המפרשים מסבירים שכיוון שאין לה מקבילות אחרות אי אפשר להבין את משמעותה אלא מתוך ההקשר כאן. הם מסבירים שזה מלשון טפות. יש כאן קשר הדוק בין מציאות הגל למציאות הטפה – אגלי טל. טל הוא מציאות של מים, אבל הוא גם כן כינוי של אור – "הקיצו ורננו שוכני עפר כי טל אורת טלך" (ישעיהו כו), ממנו למדו חז"ל את הבטוי 'טל תחיה' שיחיה בו ה' את המתים בתחית המתים. טל אורת טלך עולה ויהי ערב ויהי בקר יום אחד. טל עולה הוי' אחד, ויום אחד עולה יהיה הוי' אחד ושמו אחד. שוב, המילה אגלי באה מלשון גל ובכל זאת הפרוש שלה הוא טפות.

יש כלל בקבלה ובדקדוק שהאות ע מלבישה את האות א, שנמצאת בפנימיותה, הן בבחינת המבטא והן מבחינת המספר. מבחינת המבטא זה שהאות ע נאמרת במבטא גס יחסית לאות א. מבחינה מספרית האות ע עולה 70, וכל פעם שיש 70 מסביב יש אחד באמצע, כמו "כבשה אחת בין שבעים זאבים" או לשון הקדש בין שבעים לשונות האומות לשלילה, וכן לחיוב כמו בסנהדרין, שיש שבעים זקנים ובתוכם המופלא – משה רבינו, או יעקב אבינו עם "שבעים נפש לבית יעקב" שירדו אתו למצרים. בספר תורה של ר' מאיר היה כתוב 'כתנות אור' במקום "כתנות עור" שה' תפר לאדם הראשון אחר החטא. כלומר, ר' מאיר גלה את הפנימיות של האור ע שבחטא. כשמתקנים את העור [מלשון עיור] מגלים את האור. לאחר החטא העור הוא 'משכא דחויא' – עור הנחש – בעוד שלפני החטא מה שהלביש אותם הוא אור החשמל. כך גם במילים אש ועש, או עין ואין – העין תופסת רק מציאות גשמית אבל העין המתוקנת רואה את "איזהו חכם הרואה את הנולד" ורואה את הנולד עכשיו, את הבריאה יש מאין בכל רגע. היא רואה את האין האלקי המהווה את היש – "עין בעין יראו בשוב הוי' ציון". כמו כן, הזוג אתה ועתה. עתה זה ההווה ואילו אתה זה הנוכח שממלא את ההווה – "עתה אתה ברוך ה'". יש מאות דוגמאות כאלו.

לענייננו, המילה אגל שכתובה רק כאן בכל בתנ"ך, אגל הוא הפנימיות של עגול, והיא הנקודה הפנימית שבתוכו [כתוב שחטא העגל הוא חטא של עגולים בלי יושר, כמו עגל בקר בלי אדם, שנקרא יושר]. עגול הוא גל. איך נוצרים גלים? כשזורקים אבן למים נוצרים גלים בעגול. צריך לומר, שבתוך אותו עגול-גל יש נקודה שהיא השרש של הטפה, של הפוטון.

אם נעשה סדרה מן הבטוי הזה – מי (50) הוליד (55) אגלי (44) טל (39) – נראה שההפרשים הם בדלוגים של 5-6-5 (ה-ו-ה), והממוצע מבין ארבעתם הוא חצי הדלוג [הקוונטום] שלנו, של המספר טפה. רק הבטוי עצמו – אגלי טל – עולה 83, שהוא המספר הראשוני שעליו בנוי המספר בראשית (913), 11*83. כתוב בחכמת המספר, שלכל מספר יש יסוד, שהוא החבור של מרכיביו – של המכפלות שלו – הראשוניים. מה היסוד של בראשית? אותו המספר שלנו, טפה.

אם הבטוי 'אגלי טל' נאמר בלשון רבים, ו"מעוט רבים שנים" [אחרת התורה היתה באה לסתום ולא לפרש], אז סימן שיש כאן שתי טפות. המקובל הראשון, ר' אברהם אבולעפיא, כותב שהמילה טל עצמה רומזת לטפה לבנה. לבן בתורה זה גם לובן תחתון, כמו הלבן שלנו, וגם שקוף, שהוא הלובן העליון. מציאות שקופה.

כעת נכנס למשהו חדש שעוד לא דברנו עליו. במעשה בראשית טפה מרוכזת של אור נקראת אות. יש בתורה כב אותיות, שהן מכוונות בזוגות. יש כמה אפשרויות של צרופי זוגות, שהעיקרי שבהם הוא אלב"ם היוצר יא זוגות. זה מה שקוראים היום טרנספורמציה, חלופי אותיות. ברגע שאני מזווג אותן יש כעת התחלפות ביניהן. כל זוג כזה נקרא אגלי טל, זווג של שתי טפות. זה הסוד של בראשית, העולה יא פעמים אגלי טל.

כאשר כותבים את כל אותיות ה-אב במילוי – ויש כמה שיטות בזה אז לפי השיטה היותר פשוטה – יש בהן 61 אותיות ויחד עם כב האותיות הפשוטות עולות יחד אגלי טל, לפי החלוקה למילים: אגלי עולה פעמיים כב – האותיות הפשוטות והשורש של הפשוטות במילוי – וטל עולה המילוי בעצמו.

חסר קצת בקלטת

אור מים רקיע עולה 1┴262. זה מרומז בפסוק "שמע ישראל הוי' אלקינו הוי' אחד". איך? לפני יציאת מצרים שאל משה את ה' באיזה שם הוא יתגלה ויוציא את ישראל ממצרים וה' ענה לו "אהיה אשר אהיה". זהו שם האמת כיוון שאהיה פעמים אהיה עולה אמת. על אותו משקל, כאשר כתוב "הוי' אלקנו הוי'" – וזה שם בפני עצמו בקבלה – צריך לקרוא את זה כהוי' פעמים הוי', ובתוספת המילה אחד שאחריו זה אומר שמוסיפים 1 ל-26², שזה עולה אור מים רקיע. הנוסחה הזו – n2┴1 – היא גם הנוסחה של שם הוי' עצמו, 5²┴1, וכך גם המספר 5, וכן הלאה, עד שמתקבלת הסדרה הבאה של הנוסחה:

677265210

ארבעת המספרים הראשונים 0-1-2-5 קשורים עם מעשה בראשית. במעשה בראשית יש שתי אותיות מיוחדות – ב רבתי של בראשית ו-ה זעירא של בהבראם, שעליה דרשו חז"ל "ב-ה בראם". על 0 יש מאמר בספר יצירה "לפני אחד מה אתה סופר". סכום שאר המספרים עולה אגל אור מים רקיע.

לפני שנסיים נסביר את המשך הלמוד שלנו כאן. העיקרון של השער הזה הוא שששת האשות הם אור המתגלה בלילה, בחושך שנוצר אחרי הצמצום. כחומר, אלו שש מדרגות הכוללות את כל מה שיש מאחרי הצמצום והלאה. שש מדרגות של עולם (כמו שתראו בציור שבעמוד רמז) – עולם העשיה, עלום היצירה, עולם הבריאה, עולם האצילות, אדם קדמון ואור הקו הממלא כל עלמין. למעלה מכל המדרגות הללו של אש יש שלש מדרגות של אור, לפני הצמצום (ראו את הציור בעמוד רנ).

שיעור 2

בפעם הקודמת התחלנו את השער שש אשות הן מן הספר, שבנוי על מאמר חז"ל במסכת יומא העוסק בשש רמות של אש. נקרא אותו שוב:

תנו רבנן: שש אשות הן – יש אוכלת ואינה שותה; ויש שותה ואינה אוכלת; ויש אוכלת ושותה; ויש אוכלת לחין כיבשין; ויש אש דוחה אש; ויש אש אוכלת אש.

אוכלת זה דברים יבשים ושותה זה ביחס למים. אכילה היא לשון כליון, כאשר בקדושה  היא אכילה כדי להעלות את המציאות למעלה וב"לעומת זה" זה כדי להרוס את המציאות. אנחנו בימים של חורבן הבית, אז יש אש שמכלה את הקדושה ושורפת את בית המקדש ולעומתה יש את האש שלעתיד לבוא, שלפי רש"י ותוס' בית המקדש ירד מן השמים באש והאכילה שלה היא כאכילת צדיק – "צדיק אוכל לשובע נפשו". זו אכילה שהיא תכלית הברור של המציאות – לכלות את הקליפה הגסה, את ה'אגו', ולגלות את האלוקות. הנושא של האש הוא הוא הנושא של בית המקדש, ואין לך דבר טוב שאין לו דבר מקביל ברע, וכן להיפך.

לגבי אכילה יש פסוק "ואכלת ושבעת וברכת", וחז"ל לומדים ששביעה היא רק בשתיה שאחר האכילה, שבשביל להיות שבע צריך גם לשתות. "כל האוכל ואינו שותה אכילתו דם", שלמאכל ללא שתיה אין כח לחדור לתוך האיברים והוא נשאר דם, שלא מתערב באברים. השתיה מאפשרת לאוכל להיספג בצורה תקינה באברים. שתי הפעולות הללו – אכילה ושתיה – הם פעולת האש. עצם המילה אש היא אכילה שתיה, רק שיש בזה שש אופנים שונים, כל מדרגה יותר רוחנית מן הקודמת.

אש אוכלת ואינה שותה – הא דידן (אש גשמית). שותה ואינה אוכלת – דחולין (מן הקדחת שהוא כאש וצמא למים ואינו חפץ לאכול – רש"י).

מכאן והלאה המדרגות הן רוחניות, שאינן מוכרות לנו מן המציאות שלנו, הגשמית. שתי הראשונות אינן אכילות טובות. או שהיא חסרה שתיה, ואז האוכל לא נספג או שזה אש של חולה, שודאי מצביעה על חסרון. רק האש השלישית היא אש של אכילה מלאה:

אוכלת ושותה – דאליהו (שאכלה הבשר ושתת חמים – רבינו חננאל), דכתיב "ואת המים אשר בתעלה לחכה".

זו כבר לא אש מן העולם שלנו. כל אש כאן היא מעולם אחר. האש הגשמית היא אש מעולם העשיה. האש של החולים היא אש שיורדת לעולם הגשמי אבל היא באה מעולם היצירה. האש השלישית באה מעולם הבריאה. האש הרביעית באה מעולם האצילות. זו האש שירדה מן השמים בזמן חנוכת הבית בימי שלמה בצורת אריה. התכונה הבולטת שלה שהיא נושאת שני הפכים כאחד. היא אוכלת ושותה יחד, ולא כשתי פעולות נפרדות. עד לעולם האצילות שולט ההגיון האנושי, בו אין שני הפכים בנושא אחד. זה פרדוקס ופרדוקס לא קיים בגלוי בעולמות התחתונים בריאה-יצירה-עשיה. עולם האצילות נקרא "רזא דשמיה", והרז הוא הפרדוקס. האש הזו פועלת במציאות שתי פעולות יחד – "לחין כיבשין":

אוכלת לחין כיבישין – דמערכה (אש שירדה מן השמים על גבי המזבח החצון שבבית המקדש בימי שלמה).

יש אש יותר גבוהה והיא מתגלה בשעה שיהודי מוסר את נפשו על קדוש ה'. אש המערכה שבבית המקדש היא השיא של קיום מצוות ה'. כאשר יש בית מקדש בבנינו אפשר לקיים את כל מצוות התורה בשלמות – "כמצות רצונך". אנחנו כעת מתאבלים על חוסר בית המקדש, ובלשון חז"ל נקרא המצב הזה "שלא בפני הבית". פני הבית הם הפנימיות של הבית. כאשר יש בית מקדש יש גלוי פנימיות בעם ישראל וכאשר הוא חרב יש רק גלוי של חיצוניות. עולם האצילות הוא גלוי של פנימיות, והעולמות התחתונים הם גלוי החיצוניות. כל מצוות התורה הן ליחדא קודשא בריך הוא ושכינתיה בעולם האצילות. כל המצוות של התורה הם גלוי הרז של האצילות של נשיאת שני הפכים יחד. זה נקרא זווג ויוחד. לכן נישואי איש ואשה נקראו נישואין, שהם שני הפכים הנישאים זה לזה ונישאים על ידי השותף השלישי. כל המצוות זה לגלות את היחוד העליון של עולם האצילות גם למטה. אבל יש דבר שהוא גם למעלה מן המצוות. זה מסירות נפש. כשיהודי מוסר את נפשו יש בזה גלוי היחידה של הנפש, המדרגה החמישית שלה. עולם האצילות הוא כנגד המדרגה הרביעית, החיה. בלשון הקבלה, המציאות שמעל לעולם האצילות נקראת אדם קדמון, והוא מקביל ליחידה של הנפש. כל מדרגה בנפש היהודי לקוחה מעולם אחד. החלק הזה מתגלה רק כאשר יהודי בא לידי מסירות נפש. כאו, זה נקרא האש של גבריאל שדוחה אש:

יש אש דוחה אש (ממקומה להלן – רש"י) – דגבריאל (שירד להציל חנניה מישאל ועזריה שצינן את הכבשן מבפנים והקדיח מבחוץ לשרוף את זורקיהן לתוכו – רש"י).

בספר דניאל מסופר שהיו שלשה גבורים – חנניה מישאל ועזריה – שמסרו נפשם על קדוש ה'. בסופו של דבר הם לא מתו אבל הם הלכו על מנת למות. כל מי שהולך על מנת שיקרה לו נס אז לא קורה לו נס. מסירות נפש זה 'על אמת'. הם זכו שמן השמים רחמו עליהם והצילו אותם. לקחו את שלשתם, שעברו על מצות המלך ולא רצו לעבור על מצות ה', וזרקו אותם לתוך כבשן האש. ירדה אש מן השמים, אש בצורת אדם. נבוכדנצר מסתכל ורואה דמות רביעית בתוך האש ומראהו "כמראה מלאך אלקים", והאש הגשמית של הכבשן נדחתה החוצה ושרפה את הזורקים. האש שירדה מלמעלה דחתה את האש של מטה. אותה אש שירדה מלמעלה נמשכה על ידי עבודתם. זו האש של גבריאל, וגבריאל הוא גבורה. זו גבורה שלמעלה מקיום כל המצוות, גבורה של מסירות נפש, של היחידה שבנפש.

הדבר היחיד שיכול להיות גבוה יותר ממסירות נפש זה רק הקב"ה בעצמו, האש של השכינה. מה בקבלה למעלה מאדם קדמון? מה למעלה בנפש האדם מן היחידה שבו? השכינה. כאשר השכינה יורדת אל תוך החלל שנוצר באור אין סוף ומאירה בו, השכינה הזו נקראת קו אור אין סוף [אנו יומיים לאחר יום הסתלקות האריז"ל  ואלו המושגים הם לפיו, כאשר כל מדרגה בנפש באה מעולם מקביל לו]. בנפש זו עצם הנפש, עצם ה"חלק אלו-ה ממעל ממש". המדרגה הזו מהווה נשמה פנימית גם לגבי אדם קדמון וגם לגבי העולמות כולן. למה נקרא הקו שכינה? כי הוא שוכן. כל שלושת המדרגות העליונות – נשמה חיה ויחידה – קשורות עם בית המקדש, כאשר הקדש הוא עולם האצילות, קדש הקדשים הוא אדם קדמון או היחידה שבנפש ואילו השראת השכינה – "צמצם שכינתו בין שני בדי ארון" – היא ירידת אור הקו להתלבש באדם קדמון, ובנפש היא השראת עצמותו יתברך בתוך היחידה שבנפש האלקית. "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם", ומכאן אנו לומדים שהמקדש הוא הכלי למשוך לתוכנו את השכינה.

מנין לנו שהאש של השכינה היא אש שאוכלת אש?

ויש אש אוכלת אש – שכינה, דאמר מר הושיט אצבעו ביניהם ושרפן (כתות של מלאכים שאמרו לפניו "מה אנוש כי תזכרנו" בעת שבא לבראות האדם – רש"י ורבינו חננאל).

יש מלאכים, שנקראים שרפים, שהם בעצמם אש והקב"ה הושיט אצבעו ושרפם. הם קטרגו כנגד בריאת האדם וכדי לבטל את טענתם הושיט הקב"ה את אצבעו ושרפם. האש הזו היא בעצם הכרח הימצאות האדם עלי אדמה, למרות הטענה הנראית צודקת של "מה אנוש כי תזכרנו". שוב, המלאכים מודעים לכל חמש מדרגות הנשמה ועם כל זה טוענים טענה צודקת. כנגד זה אין תשובה שכלית. מה הוא עושה? הוא שורף אותם. אין פה שאלות, כמו שנאמר למשה רבינו "שתוק כך עלה במחשבה מלפני" בראותו את הריגת ר' עקיבא ביסורים ועל שאלו "זו תורה וזו שכרה".

[אגב, זה הצד השווה שבין יום הכיפורים ותשעה באב. באופן פשוט, יש הרבה הבדל ביניהם וזה לא אותו אופי של צום. להיפך, זה אופי הפוך. אחד מגדולי הצדיקים התבטא, שבתשעה באב 'וער קאן עסען' (מי יכול לאכול) ואילו ביום כיפור 'וער דארף עסען' (מי צריך לאכול). הוא עצמו לא צריך ציווי ולא לראות את זה בשולחן ערוך. מי שמרגיש את החורבן לא מסוגל להכניס משהו לפה, ומי שמרגיש את הענג הרוחני שיש ביום כיפור – "שבת שבתון" של "אז תתענג על הוי'" – לא צריך לאכול. זה מן הקצה אל הקצה. תשעה באב הוא בתכלית הכיווץ, כל כלי האכילה כל כך מכווצים שאין שום פתח להכניס בו אוכל. הפה סגור, הגרון סגור. ואילו ביום כיפור הכל פתוח. נקרא המרחב העצמי, רחב ברוחב אין סוף, ואין לו שום צורך בהרחבה של אוכל. בכל זאת, הצד השווה ביניהם הוא שבשניהם אומרים בתפילה – בקנות או בסדר העבודה – את הקינה על ר' עקיבא וחבריו].

קודם אמרנו שעולם האצילות מגלה נשיאת הפכים. כאן אנו אומרים שיש נשיאת הפכים בדרגה הרבה יותר גבוהה. אצל עשרה הרוגי מלוכה ה' השתיק גם את המלאכים ואמר שאם ממשיכים לטעון הוא הופך את העולם למים, מחריב את העולם. תשתקו שתיקה מוחלטת כי הדבר שאני עושה הוא למעלה מכל טעם ודעת, אפילו לא בדרגה של "טעם כמוס לרצון". זה יותר גבוה אפילו מסיבה נסתרת. לשרוף אותם זה לבטל את הקושיה באופן מוחלט. הכח בנפש לבטל קושיה באופן מוחלט נקראת אמונה פשוטה. מסירות נפש היא תופעה של עצם הנשמה, אבל עצם ההתקשרות שיש ביהודי עם עצמותו יתברך, מה שהוא בעצמו חלק מן השכינה. זו השכינה שבתוך כל אחד ואחד מישראל. הפעולה של האש הזו היא להשתיק ולכלות את כל הקושיות, כולל קושיות של 'שכלים נבדלים' – מלאכים, בלשון הרמב"ם. זו המדרגה הכי גבוהה של אמונה – המצאות עצם השכינה בתוך כל יהודי, וזו היא הסיבה לבריאת האדם. זו התשובה למלאכים, שאלו בני האדם הם חלק ממני, הם חלק מהשכינה. כיוון שאי אפשר לומר למלאכים דבר כזה אז ה' שורף אותם. בזה הוא אומר שהם חלק ממנו, וזה אתם לא מסוגלים להבין אי פעם. זה כמו שהשכל האנושי לעולם לא יתפוס את ההבדל שיש בין יהודי לגוי. לכן רק צריך לשרוף את הקושיה. יש בזה הצהרה מן השמים שאני והוא זה אותו דבר, וממילא הוא 'מחויב המציאות' כמו שה' נקרא.

זה היה ההסבר לפשט מאמר חז"ל.

מה שיצא לנו הוא שאש הוא נושא שקשור עם בית המקדש: המצוות של בית המקדש, המסירות נפש של בית המקדש והשראת השכינה שבו. נרחיב קצת בנושא מסירות הנפש של בית המקדש, שלא הרחבנו קודם. פעם אחת בשנה בלבד – "אחת בשנה" – נכנס הכהן הגדול לקדש הקדשים. זה היה מעשה של מסירות נפש, כי הוא לא בטוח שיצא משם חי. כך קרה הרבה פעמים ולכן היו קושרים את רגלו בחבל, שאם ימות יוכלו למשוך אותו החוצה. זאת אומרת, שכינה לקדש הקדשים היא הליכה על מסירות נפש. מחוץ לקדש הקדשים זה קיום מצוות ה' בתכלית השלמות למטה. להיכנס לשם זה מסירות נפש, ואילו השכינה השורה בה שם היא למעלה ממסירות נפש. אלו שלושת האשות העליונות.

כעת נמשיך בנושא מכיוון אחר. בית המקדש הוא בית בשביל קדש. קדש זה דבר נבדל מן המציאות התחתונה. קדש קשור עם כל המצוות של התורה, ולכן על כל המצוות מברכים "אשר קדשנו במצוותיו". קדש בקבלה היא חכמה, או עולם האצילות שכנגדו. בית זה כלי, "מכון לשבתך". זה בשביל לדור "דירה בתחתונים". אז בית המקדש זה בית בשביל הקדש. יש סדר שלם בש"ס שדן בכל המצוות הקשורות עם בית המקדש והוא נקרא סדר קדשים. מה זה בנפש? "בתוכו לא נאמר אלא בתוך כל אחד ואחד מישראל". לא שה' ישכון "בתוכו", בתוך הבית אלא בתוך ישראל, ולא רק בתוך ישראל בכללות אלא בכל אחד בפרט – "בתוכם". בית המקדש היא מציאות של כל אחד, בלבו של כל יהודי. כאשר הוא חרב אז אין גם בתוך הלב של כל אחד. זה לא העיקר שיהיה בית על ההר אלא העיקר שישכן בלב של כל אחד. לגלות משהו בפנימיות זה להרגיש אותו, ולגלות את הקדש, את הנעלם, בלב של יהודי זה גלוי שכינה.

זה פשט הבטוי בית המקדש. נעמיק יותר בקשר בין האש ובית המקדש. בדקדוק כתוב ששרש המילה קדש היא יקד אש – "אש תמיד תוקד על המזבח". מובן נוסף לקדש הוא קידה השתחויה (כאשר האות ש היא העיקרית במילה). מה שיורד מן השמים הוא 'יקוד אש' ומה שזה פועל על האדם הוא בטול במציאות שמתבטא בקידה והשתחויה. לכן יש מצוה להשתחוות בבית המקדש, ואפילו בכל שטח הר הבית.

[זו מצוה גדולה שאפשר לקיים גם היום. במקום הבית אסור לעלות כי אנחנו טמאי מתים, אבל בשטח ההר מותר לאחר טבילה במקוה, ויש ענין גדול מאד בזה, וכשעולים יש מצוה מיד להשתחוות בפישוט ידים ורגלים].

התופעה הרוחנית מן השמים היא, כאמור, האש שיורדת מן השמים – יקוד אש. יש רמז בקבלה, שהאש שיורדת על גבי המזבח היחוד הזה – של אש ומזבח – נקרא ביאת המשיח, שהאש באה אל המזבח. רמז נוסף. המזבח קשור עם הנבואה בישראל. מי שראוי לקבל השראת נבואה מן השמים הוא בבחינת מזבח, כאשר הדבור שיורד אליו מלמעלה הוא האש – "הלא כל דברי כאש". הדבור משול לאש והנביא המקבל אותו משול למזבח. המילה מזבח מורכבת מן האותיות מח, ז ו-ב. כתוב בגמרא ש"מח נביאים ו-ז נביאות עמדו לעם ישראל מיציאת מצרים" ועד סוף תקופת התנ"ך. ז הנביאות הן : שרה אמנו, מרים הנביאה, דבורה הנביאה, חנה אם שמואל, אביגיל אשת דוד, חולדה הנביאה ואסתר המלכה. האות ב מרמזת לאליהו ולמשיח לעתיד לבוא. יחד כולם רומזים לכללות הנבואה בעם ישראל במזבח, והאש היורדת עליו היא דבר ה' שבפיהם. כמו כן, מקום המזבח שהוא מכוון במדויק וזה הדבר הראשון שצריך לדעת כשבאים לבנות את בית המקדש ולהקריב קרבנות. המזבח עומד "בחלקו של טורף" – "בנימין זאב יטרף". כאשר האות א מן המילה אש נכנסת בין שתי האותיות זב מן המילה מזבח יוצאת המילה זאב, כינויו של בנימין. שאר האותיות הן המילה שמח – זאב שמח. אכילת המזבח היא סוד ברור הניצוצות, ולכן טרף עולה רפח ניצוצות עם הכולל, והיא עבודה שנעשית בשמחה. בסוד הזה של המזבח – סוד ברור הניצוצות או דבר ה' בפי הנביא – יש רמז לביאת המשיח.

כעת, רציתי להשלים דבר שהתחלנו לפני חודש. דברנו על אש ואור, ואמרנו שלפעמים האש היא מקור האור ולפעמים האור למעלה מן האש. סמכנו את זה לפסוק "באור אש" (אפשר לראות את הסיכום בעמוד רנ, שנגיע בהמשך, שם מתבארות שלש מדרגות אור שמעל לשש המדרגות של אש. שלש המדרגות של אור הן לפני הצמצום ושש המדרגות של אש הן לאחריו). ראינו את היחס המספרי בין אור (207) לאש (301), את הממוצע ביניהם, והסדרה הנוצרת מהם. מענין לענין הגענו לתופעה ולחידוש של הפיזיקה המודרנית של קפיצה ודלוגים קוונטים. אמרנו, שאם מתרגמים את התופעה הזו לחכמת המספרים אז זה דבר מאד יסודי בתורה שנקרא טור מספרי פשוט. אם אני אומר שאנרגיה עולה או יורדת ממצב למצב בדלוגים שווים זה כאילו שבניתי לעצמי טור מספרי עם הפרש קבוע. זה טור פשוט, בחזקת א. כך אפשר לתפוס בצורה פשוטה את הרעיון של הקוונטום.

לקחנו את הדלוג של טפה (94), וקשרנו אותו באמצעות התכונות של האור במדע החדש: גל (wave) וחלקיק (פוטן). שתיהן אמת. שתיהן פועלות יחד כנשיאת הפכים. התחלנו להסביר שהחלק, הפוטן, הוא הצד הזכרי ואילו הגל הוא הצד הנקבי של האור. בתורה, החלק נקרא טפה ואילו הגל נקרא גל. הזכרנו, שיש בתורה מילה יחידאית שכוללת גם את הגל וגם את החלק – "מי הוליד אגלי טל". שרש המילה אגל הוא גל אבל הפרוש שלו (רד"ק ואבן עזרא שם) לפי ההקשר הוא טפה. שוב, המילה אגל כוללת את שתי המילים טפה וגל. הזכרנו גם, שהמספר הראשון מאותה סדרת אור ואש היא המילה חוה (19). הסדרה הזו מתקדמת 'טפין טפין', כל פעם מוסיפים טפה:

67758348939530120711319

94 94 94 94 949494

אם הטור של טפה מתחיל המילה חוה, אז צריך להיות גם טור של אדם. אמנם הטפה נמשכת מן הזכר אבל מתגלה בתור תכונה, 'חומר מצויר', רק אצל הנקבה, אצל אמא. אצל הזכר אין 'חומר מצויר', ואצלו היא רק בצורת גל, 'ראשית הגלוי' אך לא 'ראשית המציאות'. בסדרה הזו נתחיל מ-יב, נמשיך לאדם, אחר כך יהיה המספר לחם (78) – "לא על הלחם לבדו יחיה האדם", אחר כך יהיה המספר פלא (111), אחר כך נקבל 12², העולה קדם (144) – 'אדם קדמון', אחר כך גן עדן (177) שיוצא מקדם [לעשות גימטריה זה יפה ונחמד, אבל למצוא סדרה זה כבר פלא]. הסדרה היא:

177144111784512

33 33 333333

אם מצאנו את סדרת אדם וסדרת חוה אז צריך למצוא את הסדרה השלשית, של השותף השלישי שמחבר אותם. השותף השלישי הוא אחד, ה' אחד. הזכר בקו ימין, הנקבה בצד שמאל והשותף השלישי שמחבר אותם נמצא בקו האמצע. ההפרש בסדרה הוא גל ו-1, כלומר 34 (אגל). המספר הראשון אחרי 1 עולה יהודי (35), בהמשך הסדרה נקבל קבלה (137) – המספר החשוב ביותר בפיזיקה של היום, שמבטא את היחס המספרי הקבוע בין מטעני האטום ללא ממדים. בהמשך נקבל את המספר תריג. הסדרה, אם כן, תראה כך:

17113710369351

34 34 343434

אם נקח את המספר הראשון מכל טור נקבל את המספר לב – "ב-לב נתיבות פחיאות חכמה" של ספר יצירה. אם נקח את המספר החמישי מכל טור – את נשמה (395) מטור חוה, את קדם (144) מטור אדם ואת קבלה (137) מטור האמצע – נקבל הוי' בריבוע כללי. וכן הלאה, יש פה הרבה פלאים.

מתוך הנושא שלנו נצא להתבונן במדרש חז"ל:

שלשה קדמו לבריאת העולם והם המים, הרוח והאש.

שלושה יסודות מספר יצירה. לפני כמה שעורים דברנו על ארבעת היסודות והקבלתן לכימיה של היום. אמרנו אז, שרוח זה חמצן (8) ואש זה פחמן (6) ומים זה מימן (1). על דרך הרמז, אם נחבר את שלשת הספרות של היסודות הללו נקבל את המספר 861 העולה בית המקדש.

נמשיך במאמר חז"ל הזה, בבטוי שאין באף מקום אחר:

המים הרו [נכנסו להריון] וילדו אפלה [חושך],

כאשר המים מתרכזים הם נעשים ענן – "חשך ענן וערפל" – ואז מתקבל מרכוז טפות המים תופעה של חושך ואפלה.

האש הרה וילדה אור, הרוח הרה וילדה חכמה.

ניצוצות האש מתקבצות יחד למדורה ומה שמתקבל הוא אור. ניצוצות לבד אינן אור, ולפי הסוד ניצוץ הוא אור שכבה. כאשר כל הניצוצות באים יחד הם יוצרים מדורה המפיקה אור. ההריון הוא הרכוז מיניה וביה, ההתעצמות הפנימית.

לפי אותה דרך צריך להסביר גם את הסיום – "הרוח הרה וילדה חכמה". הרוח היא מציאות גשמית, אויר, אבל היא גם רוח החיים. רוחניות, כשמו. מציאות של חיים מעבר למציאות הגשמית. האויר הוא רוח מפוזר, וכשמשהו מפוזר הוא מאבד את התכונה שלו לעת עתה, כמו בניצוצות. כך זה גם אצל עם ישראל, שבגלות מתפזר וכל דבר שמתפזר נחלש. לכן אין המחשת רוחניות ברוח, אבל לו יצויר שהרוח תתרכז, תכנס להריון, יתקיים בה מה שכתוב אצל המשיח "ונחה עליו רוח ה'", והתכונה הראשונה שמיוחסת לרוח היא "רוח חכמה ובינה". לפי ההקשר החכמה לא שייכת לעולם הגשמי, כמו האור והאפלה, והפסוק הזה הוא המקור העיקרי לכך. "איזהו חכם? הרואה את הנולד", הוא אחד שרואה איך אור עתיד להיוולד מתוך החושך, במקום בו האור עדיין נמצא בחושך, בפוטנציה בלבד. יש חושך ואפלה שהיא בגדר מציאות, כמו "וימש חושך" במכת חושך שבמצרים,  ויש חושך שהוא העדר האור וממילא יש חושך. החכם רואה את האור הזה מתוך החושך, ולכן יש באמת קשר בין האור והאפלה שנולדו לפני החכמה במדרש. כעת יש לנו כבר ששה דברים, וכך מסיים המדרש:

ובששה דברים אלו העולם מתנהג.

קודם אמר ששלש הבריאות הללו קדמו לעולם וכעת אומר שהעולם מתנהג על פיהם. אלו שש המדות של הנהגת העולם, שנקראו בקבלה חג"ת נה"י – חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד.

[מה שאמרנו שהאש עולה תמיד למעלה, זה לפי סדר ארמ"ע, שהוא הסדר הטבעי, ואז האש היא למעלה מכולם. אבל בספר יצירה לא כתוב כך. שם הסדר הוא רוח-מים-אש, ולרוח יש עליונות על כולם ואחר כך "מים מרוח ואש ממים", וזה לפי הסדר עליו דברנו כאן, כנגד כתר (רוח)-חכמה (אש)-בינה (מים)].

כלומר, קודם השלש קדמו לעולם ואחר כך השש הופכים להיות חלק מן העולם. כעת נסדר אותם כנגד סדר הקבלה בחב"ד:

חכמה		בינה
מים		אש
	דעת
	רוח

כל דבר שכתוב עליו בלשון חז"ל שקדם לעולם הכוונה על פי הקבלה היא שהוא שייך לחב"ד. העולם הוא שש מדות הלב, כנגד ששת ימי בראשית, ומה שקדם להם הם החב"ד [או הכח"ב – כתר חכמה ובינה]. אצלנו, המים יהיו בחכמה, האש בבינה והרוח בקו האמצע (כתר או דעת). יש כלל בקבלה על סמך הפסוק במשלי "ה' בחכמה יסד ארץ כונן שמים בתבונה ובדעתו תהומות נבקעו". זה החב"ד של מעשה בראשית: החכמה מיסדת את הארץ, הבינה מכוננת את השמים ועל ידי הדעת התהומות נבקעו.

נתבונן בפרט ובהקשר שלנו. החכמה שהיא הכי גבוהה מייסדת את הארץ, שהיא המלכות, הספירה התחתונה ביותר. זה מתאים עם מה שאנו רואים כאן. אצלנו המים, המכוונים כאן כנגד החכמה, ילדו אפלה וחושך. חושך היא הארץ ש"היתה תהו ובהו וחושך...". המלכות בפני עצמה היא חשוכה ונקראת לילה. "כיתרון האור מן החושך כן יתרון החכמה מן השִׂכְלוּת".

התבונה היא הבינה ועל ידה ה' מכונן את השמים. שמים בקבלה היא התפארת ואצלנו האש (הבינה) ילדה אור. מה הקשר בין תפארת לאור? אחד מהפרושים הוא הנוטריקון פאר – פה אור, וגם על פי פשט פאר הוא יפי שמאיר. בשפת האריז"ל החסדים מכוסים עד התפארת – עד מקום החזה והלב – ומשם והלאה האור מתגלה, ולכן תפארת רומזת למקום גלוי האור, פה אור.

בקיעת התהומות זה סוד המעין, וכשהוא נבקע זה סוד גלוי המעין. המעין בקבלה היא ספירת היסוד, שנמצאת בין התפארת ובין המלכות. הרוח היא הדעת ודעת היא לשון התקשרות והתחברות, ככתוב בתניא על הפסוק "והאדם ידע את חוה". מתוך מדות הלב מידת היסוד היא המדה המחברת את תפארת ומלכות. היסוד הוא מקור החכמה והשכל למטה. בלשון האריז"ל, כאשר המים, החכמה, יוסדת את הארץ אז "יסוד אבא ארוך ומסתים ביסוד ז"א". הוא נמשך עד היסוד של המדות, של הלב.

שוב, מה שכתוב בתחילה קדם לבריאת העולם, אבל ברגע שהם ילדו את שלושת הילדים זה כבר לא אמא ובן אלא ששה הפועלים יחד בתוך העולם. כולם כאן בסוד ו"ק – ו קצוות:

חסד		גבורה
מים		אש
	תפארת
	רוח
נצח		הוד
אור		אפלה
	יסוד
	חכמה

שלשת הראשונים – חסד גבורה ותפארת – הם אותם חב"ד איך שהם יורדים אל הלב. האפלה, שקודם היתה מלכות, עולה אל ההוד. התפארת, שקודם היתה שמים ואור, יורדת אל הנצח. החילוף הזה נקרא בלשון הזהר "איהו בנצח ואיהי בהוד" – הוא, הזכר, אוחז במידת הנצח ואילו היא, הנקבה, עולה ואוחזת במדת ההוד. החכמה נשארת ביסוד. על זה כתוב בשש בריאות אלה העולם מתנהג.

כל מה שהתחלנו כעת – ולא נספיק כי נגמר לנו הזמן – הוא יסוד חשוב בקבלה, שנקרא חכמת הצרוף, והבאנו אותו בהקשר לאש ולאור. יש לו השלכות חשובות מאד לשטח של מתמטיקה וביולוגיה, למה שנקרא היום תורת החבורות (group theory). על פי מה שעשינו כאן יש השלכה חשובה, בעיקר למילה 'הריון'. אם יש הריון אז יש מי שהפעילו אותו, אם יש אמא אז יש גם אבא, ואת זה לא כתוב כאן. הסדר שיצא לנו – שהחסד הולך לנצח והגבורה אל ההוד – נקרא בקבלה 'שִׂכֵּל את ידיו' [החלפת ידי יעקב אצל אפרים ומנשה].

שיעור 3

בפעמים הקודמות התחלנו לדבר על אש ואור ועל היחס שביניהם בתורה. בפעם הקודמת התחלנו ללמוד מאמר חז"ל בשמות רבה הנוגע לסוד מעשה בראשית:

שלשה דברים קדמו לבריאת העולם המים והרוח והאש. המים הרו וילדו אפלה, האש הרה וילדה אור, הרוח הרה וילדה חכמה, ובשש בריאות אלו העולם מתנהג.

על הלוח ציירתי את שלשת היסודות לפי סדר הקבלה וכפי שהם מתוארים בתחילת המדרש:

חכמה		בינה
מים		אש
	דעת
	רוח

הצורה הזו היא צורת סגול (ֶ), המכוונת בסדר של ימין-שמאל-אמצע. מים תמיד משתייכים לקו ימין, אש לקו שמאל ורוח לקו האמצע. סדר המדרש, לפי זה, הוא מן הימין דרך האמצע אל השמאל. סגול בעברית זה כמו עגול.

הסדר הזה הוא לפני בריאת העולם. בריאת העולם בששה ימים היא כנגד המדות – חג"ת נה"י – ואילו טרם הבריאה זה כנגד חב"ד שמעליהן. כאשר שש מדות אלו מנהיגות את הבריאה הסדר הוא כזה:

חסד		גבורה
מים		אש
	תפארת
	רוח
נצח		הוד
אור		אפלה
	יסוד
	חכמה

קודם השלשה עומדים בפני עצמם ואחר כך, לאחר שילדו כל אחד מהם, הם עומדים יחד עמם. בהמשך נסביר את הקשר בין זה לתורת החבורות. הזוגות הם: רוח-חכמה, אש-אור, מים-אפלה. מתוך המאמר הזה אנחנו יוצאים להתבונן.

כל עוד שלש הבריאות הללו הם בבחינת "קדמו לבריאת העולם" הם מכוונים כנגד חכמה-בינה-דעת. בשפת החסידות יש מוחים לכל אחת מן הספירות: החכמה נקראת בטול, הבינה נקראת שמחה והדעת הוא כח היחוד של שני דברים הפוכים. כך זה בשרש. ברגע שהם יורדים להתחבר עם החבורה של הנהגת העולם, של שש המדות, ו הקצוות (כמו שיש במרחב: צפון-דרום-מזרח-מערב-מעלה-מטה) של המציאות, הופכים השלשה להיות חלק משש המדות.

שוב, שלשת הראשונים נקראים כוחות המושכל של הנפש. השמחה של הבינה היא שמחת התפיסה וההשגה. השגה היא הצלחה רוחנית, שמצליח להקיף ולתפוס משהו בשכל. גם יחוד שבפנימיות הדעת היא כח יחוד שכלי, של התקשרות שבדעת. דעת נקראת הכרה, הכרת האמת בפנמיות. הכרה זה כמו נישואי איש ואשה. הבטול הוא גם במח, כאשר יש הברקה המבריקה על השכל הישות של האדם מתבטלת. לכן החכמה היא בטול, הבינה היא שמחה והדעת היא יחוד.

אחר כך, במדות, החסד היא אהבה המשולה למים, הגבורה היא יראה, התפארת היא רחמים, נצח הוא בטחון במובן של בטחון לזום – יש בטחון אקטיבי על מנת ליזום פעילות ולבצע דברים ויש בטחון פסיבי, שאדם יושב ובוטח בה' שיהיה טוב, שה' יתן לו את כל צרכיו – והבטחון השני שייך להוד. הבטחון הפעיל הוא כח מניע פעילות, שאדם בוטח שה' נותן לו כח לעשות חיל ולהצליח. ההוד היא מדת התמימות – "תמים תהיה עם ה' אלקיך", "והיה תמים". היסוד היא מדת האמת במובן של האמתה, רגש בנפש שמחייב הגשמת דברים, שלא ישארו בתיאוריה, אפילו לא רק ברגש. רק כאשר הדבר בא לידי הגשמה בפועל זה נקרא אמת. כך זה בחז"ל: כאשר ה' מבטיח לגאול אותנו וזה עדין לא קרה בפועל ממש אז ה' אומר למשה רבינו שהוא עדין לא התגלה אלינו במדת האמת. לאבות התגלתי בשם שדי, שהבטחתי ועדין לא קיימתי, ולך משה רבינו אני מתגלה במדת האמת שלי, שאני הולך לקיים בפועל. יסוד זה התקשרות. בדעת ההתקשרות היא לאמת שיש בדבר, אבל כאן זו התקשרות למעשה, להגשים את הדבר. זה נקרא "צדיק יסוד עולם".

זו היתה סקירה קצרה של שש מדות הלב. החסד-גבורה-תפארת הן מדות רגש פנימיים, ואילו הנצח-הוד-יסוד הן רגשות המתבטאות בשעת מעשה [בטחון ליזום ולעשות מתוך הכרה ש"הוא הנותן לך כח לעשות חיל", תמימות בהליכה בדרך עם ה' בלי לסטות ימין ושמאל ובלי להרהר אחר דברים שיכולים לבלבל אותי באמצע הדרך. לשמור כיוון לקראת היעד, שתמיד נמצא אצלי בתודעה פנימה. זו מדה שמתבטאת רק בשעת מעשה. קודם לכן הן היו בהעלם, בתת-מודע. האמת לא לנוח ולא לשקוט עד שהדבר יבוצע בפועל ממש היא מדת היסוד. אז הוא מאמת את הדבר. הנצח וההוד נקראו "בטוחות", מלשון בטחון ומלשון הבטחה. בנצח ובהוד הבטחתי וביסוד קיימתי. קיום בא מכח היסוד]:

חסד		גבורה
אהבה		יראה
	תפארת
	רחמים
נצח		הוד
בטחון		תמימות
	יסוד
	אמת

לענייננו, המים הרוח והאש נמצאים במערכת המדות באותו הסדר בו היו בחב"ד. זה נקרא העתקה, להעתיק את הסגול של החב"ד אל מקום החג"ת. האור והחושך, שהם זוג של דבר והיפוכו, כמו במעשה בראשית – "ברישא חשוכא והדר נהורא", והם נולדנו מן המים והאש, מן החכמה והבינה. בהמשך נסביר למה יש כאן החלפה בין ימין ושמאל.

החכמה, לכאורה, היא יוצאת דופן. היא לא גשמית כמו שאר הדברים ואינה נמנית במעשה בראשית כמותם. זה משהו רוחני. להיפך, התרגום על המילה 'בראשית' אומר 'בחוכמתא', כלומר על ידי החכמה, ולא שהחכמה נבראה במעשה בראשית. החכמה היא ילידת הרוח, וזה קשור עם ביאת המשיח – "ונחה עליו רוח ה', רוח חכמה ובינה...". במעשה בראשית נזכרת הרוח בפסוק "ורוח אלקים מרחפת על פני המים" וחז"ל למדו שזו רוחו של מלך המשיח. זו הרוח ש"הרה ויולדת חכמה", חכמת אלקים. על שלמה המלך כתוב שיש בו "חכמת אלקים" ו"חכמת שלמה". בקבלה זה המקור למה שנקרא חכמה עילאה וחכמה תתאה. חכמת שלמה על פי פשט היא חכמת הטבע, אבל כמובן שלמה ממבטו רואה בה יותר מסתם חכמת טבע, ובכל זאת היא החכמה תתאה. חכמה תתאה היא חכמת מעשה בראשית ואילו חכמה עילאה היא מעשה מרכבה, איך כל הבריאה מתבטלת לאלוקות ועל ידי כך מגלה אותה. מה שנראה בברור כאן הוא, שלא כמו בחושך והאור, שהרוח שיולדת חכמה נמצאים בקו אחד. תפארת היא יעקב ויסוד זה יוסף, ועל שניהם נאמר בזהר "גופא ובריתא חשבינן חד" כהסבר לפסוק "אלה תולדות יעקב יוסף".

שאלה: מה המשמעות של צד ימין וצד שמאל?

תשובה: צד ימין הוא צד של המשכה, כמו הימים שיורדים מלמעלה למטה ואילו צד השמאל הוא צד העליה מלמטה למעלה. גם בנפש, יש שאיפה לעלות ויש רצון לרדת. לכן צד ימין קשור עם הזכר וצד שמאל עם הנקבה. חתן הוא מלשון "חות נרגא", לרדת, והכלה היא מלשון כליון לעלות למעלה. הרוח היא באמצע שעולה ויורד. לכן עליה כתוב "רוח אלקים מרחפת", והיא המחברת את שני הקוים.

שוב, יד ימין הולכת לרגל שמאל ואילו יד שמאל לרגל ימין. התופעה הזו נקראת על שם הפסוק "שִׂכֵּל את ידיו", החלפת ידי יעקב על ראשי בני יוסף, מנשה ואפרים. בני יוסף נקראו על שם ברכי יעקב – "ברא כרעא דאבוה" וכל שכן הנכדים שגדלו על ברכיו ממש – זה שהוא שם את יד ימין על ראש אפרים זה נקרא שחסד מתחבר עם ההוד, וזה שהוא שם את יד שמאל על ראש מנשה זה נקרא שגבורה מתחברת עם הנצח. את התופעה הזו נצטרך להסביר בהמשך.

לפני שנסביר את החילוף הזה נבאר יותר את קו האמצע, את זה שהרוח יולדת חכמה, שהתפארת הולכת יחד עם היסוד. בלשון הקבלה המונח הוא "יסוד אבא ארוך ומסתיים ביסוד ז"א". כל המערכת הזו של הרגש, של מדות הלב, נקראת בקבלה זעיר אנפין (ז"א). חכמה נקראת אבא ובינה אמא. מאמר הזהר אומר שיסוד האבא, יכולת ההתקשרות שיש בחכמה מאד ארוך בנפש והוא מגיע ומתלבש בכוחות האחרונים בנפש, עד יסוד זעיר אנפין. החויה של החכמה, שהגדרנו קודם כ"ברק המבריק על השכל", הוא יסוד החכמה. בחכמה עצמה יש הרבה מדרגות לפני שמגיעים לחוית ההברקה הזו. החויה הזו היא כל כך מרשימה את הנפש, ההשפעה שלה יורדת עד שנעשית מניע לרגש ההגשמה בפועל של דברים. שוב, הסברנו שהיסוד במערכת המדות הוא החיוב בנפש שיש להגשים דברים. יסוד אבא יורד ומתלבש ביסוד ז"א, וכל התלבשות היא למעשה כח מניע, כמו נשמה בתוך גוף. יסוד אבא היא חוית הברק המבריק הראשוני, הגורמת לבטול, והיא כל כך חזקה שהיא יורדת ומסתיימת – ובמקום הסיום היא מתגברת ביותר ומופיעה בכל כוחה – ברגש ההגשמה. "הכל הולך אחר הפתיחה והכל הולך אחר החיתום", ולכן הפתיחה של כל חויה וכל גלוי היא החכמה, הבטול, והחתימה היא ביסוד. היא הופכת להיות כח שמגביר מאד את הרגש להגשים את כל מערכת כוחות הנפש בפועל ממש. זה ההסבר למושג הקבלי [צריך להתרגל לקחת עקרון קבלי מופשט ולהסביר אות בשפת החסידות].

שאלה: אם בחסידות הכל מוסבר בנפש, מה התכוונו בקבלה?

תשובה: יש אור עם דימוי גופני, רק שמי שהיה מקושר עם האורות מיד הפשיט את הפנימיות מן החיצוניות, מן המושג הגשמי. את היסוד דימו לצינור. יוסף הצדיק היה חכם, היה פותר חלומות. מאיפה זה בא לו? לפי מה שהסברנו, זה בא לו מן החויה הזו. מה ש"המים הרו וילדו אפלה" זה הקשר בין אברהם אבינו שבחסד לאהרן הכהן שבהוד. הקשר בין המים לאור הוא הקשר בין יצחק למשה. משה רבינו קיבל את התורה "מפי הגבורה" והשופר שנשמע במתן תורה היה מאילו של יצחק, לכן משה רבינו מקבל את האור, את ה"תורה אור" שלו, מיצחק אבינו. ואילו יוסף מקבל את החכמה שלו ביסוד מן הרוח, שבפנימיות זה מן החכמה עצמה.

המערכת הזו – ו הקצוות – היא מערכת כללית שצריכה להתאים לעוד הרבה דברים שיש בעולם, שהרי בשש המדות הללו ה' מנהיג את העולם. זה נקרא העולם. סתם מדות הכוונה היא לשש מדות הלב, הכוללות שתי מערכות: מדות הלב (חג"ת) ומדות שמתגלות בשעת מעשה (נה"י). כל שאר המדות – כמו גאוה כעס וכו' – שייכות למערכת הזו.

שאלה: איך הרב קישר בין היסוד, שהוא מקום הרביה, לחכמה?

תשובה: ההכרח הנפשי להגשים הוא הכרח להוליד, להוליד את כל הפוטנציה שיש בי, והדחיפה הזו להוליד ולהגשים, שמתלבשת בתוך הברית, באה מן החויה של ההברקה שיש בשכל. זה מתחיל להתגלות לפי החכמה. יש ברית גם באבא וגם אצל אמא. אצל האמא הברית היא הרחם וכתוב שהיא מגיעה רק עד לאמצע התפארת, אבל יסוד אבא ארוך יותר ומגיע עד היסוד. על דרך החסידות: ביסוד אמא נמצאת חוית ההתבוננות, השהייה שבתוכה הדברים מתבשלים. זה נקרא המקום של ההתבוננות. כתוב שהחסידים הראשונים היו מתבוננים שעה קודם התפלה, מתפללים שעה ושוהים עוד שעה לאחריה. כך היו עושים בשלוש התפלות שביום, תשע שעות שהייה כנגד תשעה ירחי לידה של האשה. על זמן הגאולה כתוב שעתידה אשה שתלד בכל יום שנאמר "הרה ויולדת יחדיו", ומסבירים שזה יארך תשע שעות כמו אצל החסידים הראשונים. חוית ההתבשלות תוך כדי שהיית הזמן שייכת לאמא. החכמה היא מעל לזמן. הברק המבריק על השכל היא חויה שמרימה את האדם למעלה מן הזמן. השהיה היא חויה שבתוך הזמן, אך לא תחת הזמן. להיפך, הזמן משמש תפקיד חשוב של הריון והתפתחות. זה זמן הכי טוב שיכול להיות. החויה הזו מתלבשת בתוך מדת התפארת, מדת הרחמים [ולכן רחמים זה מלשון רחם], ואילו חוית ההברקה מגיעה עד הרצון והדחף להגשים את הדברים ושלא לנוח ולא לשקוט עד להגשמתם בפועל. זה נקרא 'יסוד אבא ארוך ומסתיים ביסוד ז"א, יסוד אמא קצר ומסתיים בתפארת ז"א'. זו דוגמא להפשטה חסידית למושג קבלי, שבלי זה אין שום משמעות לדברים.

[אחד מן הדברים בטבע שמקביל למערכת שש המדות הללו היא מערכת שש הקרומים שמתפתחים בעור של כל עובר. בנושא הזה ניגע רק בהמשך השיעורים ורק נזכיר אותו בקצרה. המונחים באנגלית הם: nuroplate – הקרום ממנו מתפתח בהמשך המח, acturdum, endurm, massurdum, neotherclot, וה-massentime. לענייננו, ה- nuroplateמכוון כנגד החכמה שביסוד, וזה ממתיק מאד את הענין עליו דברנו, שמה שעתיד להתפתח ולהיות המח בחכמה נמצא ביסוד. דוגמא נוספת: הקרום ממנו מתפתח העור (acturdum) מכוון כנגד ספירת ההוד. על אדם הראשון כתוב שלאחר החטא תפר ה' לו ולחוה 'כתנות עור', וספר התורה של ר' מאיר היה כתוב 'כתנות אור'. בקבלה ובחסידות מוסבר שר' מאיר הוא נשמה שלאחר תקון החטא – מאיר מלשון אור – ולכן הוא תקן את העור הפגום, עור מלשון עיור. העור הוא ההיפך מן האור, והוא מכסה אטום המעלים עליו, וכאשר מתקנים אותו מגיעים לאור. בטבע, הוא החלק הראשון שמתגלה בתא, ולכן גם כל בריאת העולם מתחילה מן ההוד].

לחזור לענין שלנו, לששת המדות שמנהיגות את העולם. התופעה העיקרית כאן נקראת 'שִׂכֵּל את ידיו', שהימין הולך לשמאל והשמאל הולך לימין והאמצע נשאר אותו הדבר. בשביל להבין את זה טוב צריך להבין את 'תיאורית החבורות' (group theory). מה פתאם אני לוקח מושג במתמטיקה שהוא רק בן 150 שנה ומדבר עליו בשיעור תורה? אמנם, חייב להיות תאום בין המציאות ובין מה שכתוב בתורה, שהרי "אסתכל באורייתא וברא עלמא", אבל בכל זאת מתמטיקה הוא מדע מופשט ומי אומר שיש להם חשיבות במציאות? לכן חייבים לומר שהמושג הזה שנקרא 'חבורה' הוא המושג הכי חשוב שיש במדע. מאז שהוא התגלה רואים שהוא המבנה המתמטיקאי שתואם את ריבוי התופעות שבטבע. כיוון שהמושג הזה קשור מאד עם המציאות הממשית ומתלבש בה, עם כל זה שמופשט מאד גם שמושי מאד, ולכן חייבים לומר שיש לו מקור בתורה.

איך מגדירים חבורה? יש ארבעה כללים. חבורה היא קבוצה (set) של אישים שמקיימת את הכללים הללו. קבוצה יכולה להיות קבוצה אין-סופית, כמו כל המספרים, ויכולה להיות קבוצה סופית (praimnet). החבורות הסופיות היא התופעה הכי מעניינת מבחינה מתמטיקאית. לפני שמתקיימים ארבעת הכללים האלו צריך תנאי מוקדם: צריך שתהיה אפשרות לחבר שני דברים ביחד (leart compassion). אם יש לי a ו-b אז צריך להיות משמעות למשפט ab. Ab הוא גם כן איש. צריך להיות יחס, ולא משנה אם זה חיבור, חיסור, כפל או חילוק. שניהם יחד זה פועל משהו. זה הרבה יותר מופשט מחשבון פשוט, זה רק יחס ביניהם.

הכלל הראשון הוא, שחייב להיות איש אחד בחבורה שהוא פועל זיהוי. הוא מזהה כל אחד. כלומר, כאשר אני מחבר אותו עם כל אחד התוצאה היא אותו אחד. נקרא לאותו האחד (ל-identity) – i. חייב להיות ש- ia=ai=a. שוב, בחשבון פשוט יש ארבע פעולות לפחות וכאן יש רק פעולה אחת, חיבור מופשט, וצריך להיות אחד שכאשר הוא מתחבר עם כל אחד אחר הוא משאיר אותו מה שהוא. הוא מזהה אותו. כמו מספר 1 ביחס ל-0 בפעולת חיבור רגילה. בחיבור המספר 0 יהיה המזהה ואילו בפעולת כפל המספר 1 יהיה המזהה [1a=a1=a]. לתופעה הזו קראתי אחד. מבחינה מתמטיקאית לא אמרתי כלום כשאמרתי ש-1*4=4, אבל בנפש שמתי אותם בסמיכות ויצא 4. הצבתי אותו מול השני והוא נשאר אותו איש, בין אם חברתי אותו לפני ובין אם חברתי אותו אחרי. זו האחדות של החבורה.

נאמר בצורה אחרת, יש צדיק בחבורה ומה הוא עושה לכל אחד? הוא מגלה את כל אחד, את מה שהוא, את הפנים האמיתיות של כל אחד. הוא מזהה אותו, 'מיהו יהודי'. כמו אחד שבא אל צדיק לשאול מה הוא. הוא לא יודע מה התפקיד שלו בחיים והצדיק אומר לו מה הוא. לא את התכונות של עצמו. זה יכול לקרות בשתי צורות: או שהצדיק בא אליך ואומר לך מה אתה או שאתה תבוא אליו לקבל עצה. לכן i יכול לבוא לפני a או אחריו  והשויון הוא ש-a נשאר a. זה הכלל הראשון של חבורה.

לכלל הזה של החבורה יכול לענות רק מספר אחד בלבד. לא יתכנו שנים עם התכונה הזו. הוא 'חד בדרא' – "דבר אחד לדור ולא שני דברים לדור". שוב, חייב להיות אחד עם התכונה הזו ולא יתכנו שנים עם התכונה הזו.

הכלל השני הוא, שבכל a שבחבורה צריך להיות  a – לכל אחד יש את היפוכו – וכאשר אני מכפיל את ה-a עם ה-inverse a שלו אני מקבל את i. כלומר, יש דרך להחזיר כל אחד לאחד. לכל אחד יש את היפוכו וכאשר אני שם אותם יחד ומחבר אותם לפי חוק החיבור של החבורה יוצא 1. למשל, אם אני מגדיר את כל המספרים מ-1 עד אין-סוף [רק המספרים הטבעיים] והחיבור הוא פעולת כפל אז כאן 1 אבל אין כאן inverse, ולכן אין כאן חבורה. למה? אם יש לי 2, אז אין לי בתוך החבורה מספר שאם אכפיל אותו ב-2 אקבל את המספר 1. אין בחבורה הזו את המספר 1/2. לכן זו לא חבורה, כי היא לא מקיימת את הכלל השני. כמו כן, גם אם אני מגדיר כחבורה את המספרים מ-0 ועד אין-סוף בפעולה של חיבור לא אקבל חבורה, בגלל שאין לי את המספר -1. אבל, אם אני מגדיר כחבורה את כל המספרים הרציונאליים שמעל ל-0 זה כבר יהיה חבורה, לפי פעולת כפל. למה? כי אם יש לי 2 יש לי כנגדו את 1/2, ואם יש לי 3 אז יש לי 1/3, ואם יש לי 4 אז יש לי 1/4. כלומר, יש לי תמיד אפשרות להחזיר כל אחד ל-1.

הכלל השלישי (associafivity) אומר שאם יש לי שלשה אישים בחבורה אז ab*c=a*bc. יש עוד כלל אחר בחשבון (commutative) האומר ש-a*b=b*a, והוא נכון גם החיבור וגם בכפל. בחבורה הכלל הזה לא חייב להיות. אם חוק החיבור שלי בחבורה יהיה חילוק – לא כפל או חיבור – אז ודאי ש-a/b לא יהיה שווה ל-b/a. אבל הכלל הזה כן חייב להתקיים. הכלל הזה חשוב ביותר ונצטרך להסביר אותו בנפש.

הכלל הרביעי והאחרון ( ), והוא הפשוט מכולם, אומר שאם יש לי יחס מסוים בין a ל-b, ו-ab=c, אז c תמיד חייב להיות אחד מן החבורה. כל פעולה אפשרית חייבת לתת תוצאה שנמצאת בתוך החבורה. אי אפשר לצאת מן החבורה. למשל, אם החבורה שלי היא המספרים מ-1 עד 6 והפעולה היא פעולת כפל אז אין לי חבורה, כי 4*5=20 ו-20 לא נמצא בחבורה. לעומת זאת, אם אני מגדיר את החבורה כ-modules six – רק השארית שתישאר אחרי חלוקת כל מספר ל-6 – זה כבר כן יתכן.

שוב, תיאורית החבורות היא הדבר החשוב ביותר בטבע, ולכן הוא חשוב אצלי ומוצדק שנקדיש לו זמן [אחרת זה סתם בטול תורה].

בספרי הלימוד לא מסדרים את הכללים בסדר הזה שסדרתי – מבחינה מתמטית אין לסדר משמעות – אבל הסדר הזה, לעניות דעתי, מאד משמעותי. הכלל החשוב אצלנו הוא, שכל דבר שיש בו ארבע הוא מקביל לסוד שם הוי' ב"ה, 'סוד ה' ליראיו' המיוחד לנו, עם ישראל. כעת נסביר את ההקבלה הזו.

אמרנו קודם, שהכלל הראשון הוא תכונה הזיהוי, והסברנו שאין חבורה בלי אחד כזה ואין יותר מאחד כזה בחבורה. התכונה הזו מזכירה פסוק מפורש: "הוא אחד ואין שני" וחז"ל מוסיפים במדרש: "ואין שני לו". יש אחד שאין שני לו באותה התכונה. זו ההגדרה של המזהה. בקבלה, וכך גם בתניא, האחד מתגלה בספירת החכמה – "אחד האמת" (פרק לה בהגהה). החכמה היא למעלה מן הזמן ומכל שינוי. אחדות היא דבר שלמעלה מכל שינוי והשתנות. אחר כך האחד מתגלה במדות הלב בספירת החסד, ומה שפועל את האחדות היא האהבה. על זה נאמר "אחד היה אברהם", שהוא המשמש את התכונה הזו של זיהוי. חז"ל אומרים, שלשם הזיהוי הנכון 'מיהו יהודי' ומי אינו הוא צריך את שרה – "שמע בקלה.. כי לא ירש בן האמה עם בני עם יצחק". זה היה אחד מן הניסיונות הקשים שעבר אברהם אבינו. אברהם מגייר גרים, את אותם גוים שיש להם ניצוץ אלקי ששורה עליהם מלמעלה בבחינת מקיף שעושה אותם ראויים להיות יהודים, והוא מזהה את אותו הניצוץ, אבל בשביל לעשות אבחנה אמיתית ומוצדקת הוא צריך את שרה. בלעדיה הוא יכול לטעות, כמו שכמעט קרה עם ישמעאל. בגמרא (בבא בתרא) נתנו לזה חז"ל דימוי גשמי, שפעם נכנס אחד האמוראים למערת המכפלה ומצא שם שאברהם שוכב בחיקה של שרה – היא למעלה ממנו – והיא חופפת לו את השערות. בקבלה מוסבר, שהיניקה של הגרים היא מסוד השערות של אברהם ואילו ניקוי וחפיפת הראש הוא תפקידה של שרה. רק היא יכולה להבחין בפסולת שעלולה לצאת מן השערות הללו, הגרים הלא-אמיתיים. שניהם יחד הם האחד במקום הלב. בשרשו הראשון, אותו האחד הוא בחכמה, באות י של שם הוי'. זה התנאי הראשון בחבורה – "הוא אחד ואין שני לו".

לתנאי השני, שלכל אחד יש את היפוכו שמחזיר אותו לאחד, אני קורא תשובה. כל אחד יכול לחזור לאחד. על זה יש מאמר חז"ל בספר יצירה "אם רץ לבך – שוב לאחד" (על פי גרסת ספר תקוני הזהר). כלומר, יש אפשרות לשוב לאחד. כתוב בחסידות שפעולת ה"אם רץ לבך" היא פעולת ההתבוננות של התשובה עילאה, שתכליתה היא ל"שוב לאחד". בלשון אחרת של חז"ל: "אין דבר העומד בפני התשובה", שלאן שלא הגעת רחוק מן האחד תמיד יש דרך לשוב אליו. זה סוד התשובה, שעל פי הקבלה שייכת לספירת הבינה. מתוך ההתעמקות באמא אתה חוזר לאבא. אמא זה התבוננות ואבא זו הסתכלות – "לאסתכלא ביקרא דמלכא". זה כנגד אות ה עילאה של שם הוי'.

את הכלל השלישי, שאם אני מחבר שלשה יחד זה לא משנה אם אני מחבר קודם את השנים הראשונים ואחר כך את השלישי או אם אני מחבר קודם את השני והשלישי ואחר כך את הראשון, הכי קשה להבין. הרעיון הכי קרוב לזה בתורה נקרא 'ממוצע המחבר'. אם יש שלושה דברים אז יש אחד באמצע שיש לו שתי תכונות. הוא צריך להיות כלול משתי הקצוות אותם הוא בא לחבר. יש בו אפשרות להיות מחובר עם הקודם ואחר כך להביא את הקודם אתו ביחד אל השלישי, וכן להיפך – להתחבר עם השלישי והביא אותו יחד אל הראשון. בסופו של דבר זה לא משנה, כי זה אותו הדבר. הוא לא מפסיק ביניהם רק מחבר אותם. שוב, אם יש לי a ו-b ויש לי a ו-c ויש לי b באמצע, אז b שבאמצע משמש ממוצע ביניהם. יש שתי אפשרויות איך יחבר אותם: או שהוא מתחבר קודם עם ה-a ואחר כך עם c, או שהוא מתחבר קודם עם c ואחר כך עם a. הממוצע הזה הוא הדעת, אבל הדעת היא פנימיות ו הקצוות של הלב. האות ו היא ו החיבור, והיא גם נקראת בקבלה "בריח התיכון המבריח מן הקצה אל הקצה", שמחבר שתי קצוות יחד, כאשר הוא שומר על שוויון בין שתי האפשרויות של החיבור [יותר קל לצייר אותם כשלושה העומדים בטור]. למשל, למשה ואהרן יש כח להוריד את התורה מלמעלה למטה. משה עולה למעלה להוריד את התורה והוא ממשיך אותה דרכו. הוא עולה למעלה לה', אל ה-a, ואת התוצאה הוא מוריד אל ה-c, אל עם ישראל. זו הדרך של משה, אבל יש דרך אחרת והיא דרכו של אהרן. הוא יורד אל ה-c, מתחבר עם נשמות ישראל, ואחר כך הוא מחבר אותם עם ה-a, עם שרש התורה, עם הקב"ה. זה נקרא העלאת הנרות – "בהעלתך את הנרות" – להתחבר עם הנשמות ולהעלות אותן. משה רבינו נקרא 'שושבינא דמלכא' ואילו אהרן נקרא 'שושבינא דמטרוניתא'. אלו שתי הכוחות שיש בתוך הממוצע, כאשר התוצאה הסופית שווה [סוד זה נקרא גם חש-מל-מל, כאשר ה-מל האמצעי משמש ממוצע המחבר בין חש ל-מל השני, וגם כאן יש שתי אפשרויות של חיבור: חש ואחר כך מל-מל או חש-מל ואחר כך מל, ואכמ"ל]. התופעה הזו קשורה עם האות ו שבשם הוי', כאשר הפנימיות שלה הוא כח היחוד.

נסביר למה דוקא בתופעה הזו צריך שיהיו ששה אישים. אם אני כותב abc=abc אז התוצאה של ab זה משהו אחר בחבורה, זה d, וכן התוצאה של bc בחבורה היא משהו אחר, היא e. יוצא מזה, שמה שאמרתי בהתחלה הוא ש-dc=ae. אכן, dc הוא גם כן משהו אחר. הוא f, ו-ae הוא גם כן משהוא אחר, הוא g. אבל החוק אומר לי בסוף ש-f ו-g הם אותו הדבר. אז כמה מרכיבים יש כאן? יש כאן ששה [כי f ו-g הם בסוף אותו הדבר]. התופעה הזו פועלת על ששה אישים כאשר בסוף יש שוויון. זה עוד רמז שהתופעה הזו קשורה עם האות ו של שם הוי', עם ששת מדות הלב. רק אז הכלל הזה של החבורה מקבל את מלא המשמעות שלו.

הכלל האחרון הוא הכי קל להבנה. זה שאי אפשר לצאת מן החבורה על ידי הפעולה של החבורה, זה נקרא מלכות. הפסוק הכי חשוב לענין הזה הוא "מלכותך מלכות כל עולמים וממשלתך בכל דור ודור", או "ומלכותו בכל משלה". הסך הכל של הכל – זו המלכות. מלכות ה' מגיעה לכל מקום ולכל פינה. אין פינה נידחת במציאות שמציאות ה' לא נמצאת שם. התכונה הזו, שאי אפשר לצאת מהמקום, שאיפה שלא תהיה שם החבורה תגיע ואי אפשר לצאת מתחום המציאות הזאת, זו היא תופעת המלכות. המלכות בקבלה היא האות ה תתאה של שם הוי'.

מה שעשינו היום זה רק להגדיר את התופעה של החבורה ולהתבונן איך הכללים הללו מקבילים ממש לסוד אותיות שם הוי' ב"ה: אחדות, תשובה, ממוצע המחבר ומלכות.

נסביר יותר את תופעת המלכות. המלכות מקיפה את כל מה שיכול לצאת מתוך כוחותיה. למשל, אם יש אדם שלא מצליח להשתלט על מה שיוצא ממנו, או אם יש מדינה שיוצרת דברים שהיא איננה מסוגלת להשתלט על התוצאות שלהם, זה סימן שאין כאן מלכות אמיתית. זה חיסרון של מלכות. אם אתה לא מסוגל להשתלט על מה שאתה יוצר – זה חיסרון של מלכות. המלכות של ה' היא מלכות ש"בכל משלה". "ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד" – שיתגלה שה' אכן משתלט על כל מה שעשה.

חסר קצת בקלטת

זה לא מגביל אותו. להיפך, זה מאפשר לו למצוא את התחום האמיתי ליצור את היצירות הפנימיות שלו. זו הטעות העיקרית שאנשים טועים כאשר הם חושבים על ההגבלות של המצוות וטוענים 'מה עם האומנות שלי'. מצוות זה מלכות ולקבל מצוות זה לקבל תחום. בזמן הזה התחום של המצוות מפתח כישרונות, ולא מדכא אותן, ולעתיד לבוא, גם כישרונות שנראות לעת-עתה מוחץ לתחום יתגלה שגם הם בתוך התחום, ויתגלה – "ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד". כל זמן שזה מוגדר בתוך התחום, לא צריך לחשוב שאם הייתי חוץ לתחום הייתי מתפתח. להיפך, לפתח את היצירה הפנימית שלי זה דוקא בתוך התחום. שתהיה חבורה, ולא לצאת ממנה. לעתיד לבוא יתגלה שהכל זה חבורה. האחדות של ה' תזהה את האחדות, את האמת, של כל דבר. זה הקשר בין הכלל הראשון לכלל האחרון, בסוד "נעוץ סופן בתחילתן".

נסכם: הערב התבוננו בכללים של החבורה. בעזרת ה', בפעם הבאה נמשיך להסביר שהחבורה הכי חשובה בקבלה קשורה עם ה-אב. מה שהסברנו עד עכשיו על חבורות בתור מספרים זה דבר פשוט וסתמי. בדרך כלל חבורות הן של פונקציות או של טרנספורמציות. בתורה, ה- identity של ה-אב זה להשאיר כל אחת מן האותיות כמו שהיא, ש-א נשארת א ו-ב נשארת ב. זה איש אחד של החבורה. אחר כך, האישים הבאים של החבורה הם חילופי האותיות אלב"ם, אתב"ש ו-אכב"י. זו החבורה הכי פשוטה והכי חשובה בתורה. האיש השני של החבורה זה ש-א נעשית ל ו-ב נעשית מ. האיש השלישי בחבורה זה ש-א נעשית ת ו-ב נעשית ש, והאיש הרביעי זה ש-א נעשית כ ו-ב נעשית י. החבורה הזו היא סגורה, כיוון ש-אתב"ש פעמים אלב"ם עולה אכב"י, ואכב"י פעמים אלב"ם עולה אתב"ש, איך שלא תעשה את זה.

זו החבורה הכי פשוטה, והיא פשוטה יותר מן החבורה של ה-ו קצוות של המים-האור-האש-האפלה-הרוח-החכמה, בה פתחנו. כדי להבין את החבורה הזו צריך להבין טוב את החבורה הראשונה, של האלפא-בתות. זו הקדמה טובה לחבורה שלנו, שהיא חבורה של צרופים. כל תורת החבורות זו תורה של צרופים, שיש שלש אותיות וששת הצרופים שלהן נמצאות בששת הרוחות [כל סוד כוונת הלולב זה להמשיך דעת מששת הקצוות פנימה], והוא מתבאר אצלנו בספר (בעמוד קב). זו הקדמה הכרחית להבין את החבורה השניה.

מה שכתבנו כאן, בסוף, זה לוח הכפל של החבורה. לכל חבורה יש לוח הכפל. הכוונה היא שחסד פעמים חסד שווה חסד. כאן זה חג"ת נה"י. נצח פעמים הוד שווה תפארת. בשבילך להגדיר חבורה צריך לוח כפל של כל הפעולות שיכולות להיות. אם יש לי נצח, שהוא צרוף שמאיר מחכמה-דעת בינה, ואני מחבר אותו לפי חכמת הצרופים, לפי חכמת החבורות, עם הצרוף של הגבורה, שהוא צרוף של בינה-דעת-חסד, אז נצח כפול גבורה שווה יסוד. את זה צריך להסביר וזה הדבר הכי חזק בתרגום לטבע, כמו התופעה שהזכרתי קודם, של הקרומים בתא. זה – החיבורים בתוך ה-ו קצוות – דבר חזק מאד, כמו 'פצצה אטומית'. אלו דברים מפורשים בכתבי האריז"ל, שאם רק מבינים אותם נכון אפשר להבין את המדרש שאתו פתחנו, ואחר כך להבין עוד הרבה תופעות בעזרת ה'.

שאלה: האם ההגדרות האלו, של חכמת הצירופים, קדמו להגדרות של החבורות?

תשובה: ודאי. זה בקבלה כבר בספר יצירה מלפני אלפיים שנה. לא חייבים חבורות בשביל צרופים אבל אחרי שהגיעו לדבר הזה של חבורה אז צרופים זו התופעה הכי חשובה. זה 'מתלבש' עליו הכי טוב. בכל המדעים זה משהו חזק ויסודי מאד.

שיעור 4

לפני חודש התחלנו ללמוד את תורת החבורות במתמטיקה ולראות איך הוא תואם הרבה דברים בתורה ובמיוחד דברים פנימיים של תורת הקבלה והחסידות. התחלנו ממאמר חז"ל במדרש על שלש הבריאות שקדמו לעולם, על שלשת הבריאות שהם ילדו ואיך ששת הדברים יחד מנהיגים את העולם. כל המדרש הזה הוא מדרש פליאה. הסברנו שששת הדברים יחד שייכים אל מציאות העולם, שש מדות של הנהגה. שלש הראשונות הן מופשטות ממציאות העולם, כנגד חב"ד, ושש המדות כנגד חג"ת נה"י של הנהגת העולם כנגד ששת ימי בראשית. ראינו ששלש הראשונות מעתיקות את עצמן בהנהגת העולם אל ספירות החג"ת באותו הסדר, ואילו שלש המדות שנולדו מהן בחב"ד מחליפות את מקומן.

כמובן, צריך להכיר את כל המבנה היטב. הוא בנוי משלשה סגולים (ֶ) – סגול עליון של שכל [חב"ד], סגול אמצעי של רגש [חג"ת] וסגול תחתון של טבע והרגלים [נה"י]. נקראו גם מושכל-מורגש-מוטבע בלשון הראשונים. המושכל קדם לבריאת העולם ואילו המורגש והמוטבע משתתפים בהנהגתו.

דברנו על המכניקה שפועלת כאן, שהמים שהרו וילדו אפלה נשארו בקו ימין – מן החכמה ירדו אל החסד – ואילו האפלה שילדו ירדה אל ההוד. כלומר, עברה מן הימין אל השמאל. כך גם באש שילדה אור: האש ירדה בקו שמאל מן הבינה אל הגבורה ואילו האור שילדה עבר מן השמאל אל הצמח שבקו ימין. בציור הגוף: יד שמאל הולכת לרגל ימין ויד ימין הולכת לרגל שמאל ואילו הגוף [התפארת] והברית [יסוד] – "חד חשבינן", נשארים בקו האמצע. לתופעה הזו קוראים 'שִׂכֵּל את ידיו' על שם הפסוק שנאמר אצל יעקב אבינו, כאשר הביא יוסף את בניו שיברכם והציב אותם באופן שאפרים יהיה על יד שמאלו ומנשה על יד ימינו, לפי סדר הגיל, ואילו יעקב החליף את ידיו – שם את יד ימינו על ראש אפרים ואת שמאלו על ראש מנשה. הילדים הללו הם בסוד הברכיים שלו, הוא גידל אותם על ברכיו, וכמאמר חז"ל "ברא כרעא דאבוה" [הבן הוא רגל של אביו] ושכול הידים הוא בדיוק התופעה הזו. בלשון הקבלה הבטוי הזה הוא בטוי להמשכת מוחין בתוך המדות – שִׂכֵּל מלשון שֶׂכֶל – באופן יתר.

מתוך כל זה הגענו לדבר על תורת החבורות (group theory) והזכרנו שמבין כל התיאוריות במתמטיקה זו התיאוריה הכי שימושית בהקבלתה לריבוי תופעות בטבע. זה מוכיח שזה מבוסס ושווה משהו, ולא רק משהו אבסטרקטי ומופשט שהשכל של האדם הגדיר כמבנה מסוים. מי אמר לי שמה שהאדם מגדיר אכן שווה משהו? אלא, שמה שנוכחנו לדעת מאז התפתחה התורה הזו הוא שלמרות שהיא תיאוריה מופשטת ביותר היא הדבר שתואם – יותר מכל מבנה אחר שיש במתמטיקה – ריבוי תופעות בטבע. לכן חשוב לנו להתבונן בכללים של הדבר הזה, ואפשר לראות שזה מיד מתלבש ומתאים להרבה תופעות בתורה. זו עוד הוכחה פנימית שזה דבר משמעותי. כמו כל דבר שמבררים, ברגע שמעלים אותו אל הקדש נוסף לנו הרבה אור בתורה, אור שלא היה לנו בתורה בלעדי הדבר הזה. לוקחים משהו של חול והופכים אותו לקדש – "חולין שנעשו על טהרת הקדש" – הוא מוסיף ריבוי אור גם בתוך הקדש. לכן יש ענין, למי שראוי לכך, להכיר מדע וזה מה שננסה לעשות כאן.

דברנו על ארבעת הכללים על פיהם מגדירים חבורות –identity , inverse, associafivity, ו-closure. נחזור עליהם שוב:

הראשון הוא שיש אחד בתוך החבורה שמשמש אותו תפקיד כמו שמשמש המספר 1 ביחס לפעולת הכפל [או כמו שהמספר 0 בפעולת החיבור]. כלומר, ש-n*a=a*n=n. בחבורה יש רק פעולה אחת מופשטת שלא מגדירים אותה, והיא פעולה פשוטה יותר מאשר חשבון פשוט בה יש ארבע פעולות. אפשר לקרוא לזה זווג, שלוקחים אחד ועוד אחד ויוצא מזה משהו – זה נקרא פעולה. על הכלל הזה הבאנו את הפסוק בקהלת "והוא אחד ואין שני [לו]". יש בחבורה אחד כזה עם תכונת הזהוי ולא יתכנו שנים כאלו. הוא מזהה כל אחד שאתה זה אתה. אמרנו שזה כמו צדיק יסוד עולם, "חד בדרא", שמזהה את העצמות של כל אחד שאפילו לא מודע לעצמו. הוא מזהה ומגלה אותו, וכח זה שייך רק לאחד. את כל המושג הזה – וכל אחד מארבעתם – אנו רוצים לצמצם למילה אחת [מכאן והלאה זה חידוש שלי. במתמטיקה אין הקפדה על סדר הכללים אבל כאשר רוצים שהוא יתאים לסוד אז הסדר הוא דווקני, שלדעתי הוא מקביל לשם הוי'], והיא תהיה אחדות.

השני הוא הכלל שלכל אחד בחבורה צריך להיות עוד אחד שמחזיר אותו לאחד. לכל n יש אחד בחבורה שמחזיר אותו ל-1, שאיפה שאתה לא נמצא יש אפשרות שאתה בעצמך תחזור לאחד, על ידי ההיפך שלך. אצלנו זה נקרא תשובה. יש בטוי בספר יצירה – "שוב לאחד". המושג אחד שייך לחכמה, לאות י של שם הוי' – "אחד האמת השורה בספירת חכמה" (תניא). תשובה שייכת לאות ה עילאה של שם הוי', לספירת הבינה. אלו שני הכללים הראשונים, המהווים זוג – יש אחד ויש דרך לחזור לאחד. בלשון הקבלה: "תרין רעין דלא מתפרשין לעלמין" – החכמה והבינה הם שני רעים שלא נפרדים לעולם.

הכלל השלישי נקרא אצלנו כלל השלוב [חשבתי הרבה עד שמצאתי מילה מתאימה לכלל הזה], והוא אומר שאם יש לי שלשה – abc – אז לא משנה איפה אני שם את הסוגריים התוצאה תהיה אותה התוצאה. כלומר, ש-(ab)c=a(bc). בחשבון פשוט של כפל זה ברור אבל כאן זה משהו מופשט ולא פשוט בכלל, לא חייב להיות בכלל. דברנו באריכות שזה כמו ממוצע המחבר וקשור לחשמל וכו'. המילה שלוב מבטאת איך b משתלב עם a באותה הצורה שהוא משתלב עם c. כל שלוב קשור עם אות ו של שם הוי', כמו שלמדנו במאמר אחר בספר הזה – מאמר הוראת המספרים – שהוראת המספר שש הוא שלוב וחבור בין שש קצוות. הזכרנו בפעם הקודמת, שהכלל הזה מקבל את מלא המשמעות דוקא כאשר ישנם ששה מספרים בחבורה.

זה שהכלל הזה בנוי על שלשה זה גם כן קשור עם המדות של הלב עם האות ו של שם הוי'. השש הוא בעצמו שלשה דברים יחד. השש הוא ששת הצרופים של שלושת הדברים. על פי פשט הכלל הזה בנוי על שלשה דברים, אבל ברגע שיש לי שלשה דברים יש לי מהם ששה צרופים. זה בעצמו הסוד של ו"ק – ו הקצוות. אלו ששה צרופים של שלשה דברים. יש לזה רמז מפורסם מהמקובל הראשון, ר' אברהם אבולעפיא: המילה הראשונה בתורה היא 'בראשית', ומובא בתקוני זהר שבראשית היא ברא שית, ברא שש, ואם אני כותב את הבטוי הזה – שלשה דברים יחד – הוא עולה בראשית [הבטוי אינו פסוק מפורש בתורה. בתורה הבטוי החשוב ביותר שעולה בראשית הוא שלש רגלים. יש בבטוי הזה עוד הרבה רמזים: ראשי התבות שלו הם שדי, שם הקשור עם בריאת העולם – "שאמר לעולמו די". יחד שבטי י-ה הם כב אותיות התורה. המילה שלשה גם מרומזת בפסוק הראשון בתורה בצופן מסוים, ואכמ"ל]. הוא מסביר ש'שלשה דברים יחד' זה הצרוף של השלשה שיוצרים ששה – ברא שית. זה הכלל של השלוב.

לבסוף, הכלל הרביעי של החבורה הוא סוד המלכות – "מלכותך מלכות כל עולמים" – שאין דבר שיוצא מרשותו, ו"מלכותו בכל משלה". במושגים של מתמטיקה אומר הכלל הזה שכל תוצאה של שני אישים בתוך החבורה מה שנולד מהם הוא גם כן מתוך החבורה. אי אפשר לצאת מתוך החבורה.

למשל, אם אני לוקח את חבורת המספרים הסופיים מ-1 עד 6 ואני מגדיר את הפעולה כחיבור אז ברור שזו לא חבורה, כי 11 = 6 ┴ 5   ו-11 אינו מן החבורה. הכלל הרביעי לא מתקיים. בפעולת חיבור אני חייב להגדיר את החבורה כחבורה אין-סופית, ואמרנו בפעם הקודמת שמבחינת המבנה היא הרבה פחות מעניינת כמו חבורה סופית. בחבורה הזו חסרים כל הכללים, חוץ מן השלישי. אין לי אחד, כי 1 בחיבור זה 0. ממילא אין אפשרות לחזור ל-1.

דוגמה נוספת: נקח את שני המספרים 1 ו-9 ונגדיר את הפעולה כפעולת הכפל במספר קטן (9 modules). כלומר, שאם יש לי 81 זה יחזור להיות 9. אם אני מגדיר כך אז יש לי מלכות [בלי זה אין לי מלכות, כי 9*9=81, שאינו מן החבורה], כי 9*9=81=9. שלוב ודאי שיש כאן, אבל תשובה אין כאן כי 9 אף פעם לא יכול לחזור להיות 1.

יש למישהו רעיון איך יכולה להיות תשובה בקבוצה קטנה של מספרים עם הגדרת הפעולה ביניהם? זה מאד לא קל. נקח את ששת המספרים 1-2-4-5-7-8 [מ-1 עד 9 שלא מתחלקים ל-3]. יש כלל ידוע בחשבון, שכל מספר קטן שמתחלק ב-3 אז גם המספר הגדול שלו מתחלק ב-3, וכך גם במספר 9. מן הכלל הזה ברור לי שמתוך החבורה הזו אף אחד מכפל המספרים שלה לא מתחלק ל-3 ל-6 או ל-9, וממילא הוא חייב להיות במספר קטן אחד מן המספרים האלה. זה אומר שאם אני מגדיר בחבורה הזו את הפעולה ככפל אז מלכות יש לי. שלוב גם יש לי. מה שצריך לבדוק זה אם יש כאן תשובה. כלומר, האם יש מספר שהוא פעמים 2 חוזר להיות 1. נבדוק: 2*5=10=1 במספר קטן. נקח את המספר 4: 4*7=28=10=1. אז יש לנו את 2-5, 4-7. מה ה- inverse(התשובה) של המספר 8? הוא בעצמו: 8*8=64=10=1. זו חבורה עם פעולת כפל במספר קטן. זו היתה דוגמא להבין מה זו חבורה סופית.

לכל חבורה צריך להיות לוח הכפל משלה. כעת נעשה לוח הכפל של החבורה הזו:

8	7	5	4	2	1
7	5	1	8	4	2
5	1	2	7	8	4
4	8	7	2	1	5
2	4	8	1	5	7
1	2	4	5	7	8

אנחנו רואים שבכל שורה של הלוח יש את כולם, כאשר אף פעם לא יחזור אותו מספר פעמיים. תמיד זה כך בחבורה. יש הרבה חכמה לבדוק איך הצירופים משתנים, אבל לא ניגע בזה.

עד כאן ניסינו לראות חבורה של מספרים, וראינו שזה לא פשוט בכלל [לפעם הבאה תנסו לחשוב על עוד דוגמה לחבורה של מספרים פשוטים].

כעת נראה את הדוגמה הכי פשוטה לחבורה בתורה, כאשר בסוף אנחנו אמורים לחזור אל המדרש על ששת המדות המנהיגות את העולם, ממנו יצאנו. זה סדר של מהקל אל הכבד.

החבורה הזו קשורה ללשון הקדש. יש ארבע צורות עיקריות של אלפא-בתות. אלפא-בתא זו טרנספורמציה של אותיות, שאות מסוימת הופכת להיות אות אחרת מתוך כב האותיות. כמובן, יכול להיות ריבוי מופלג של צורות כאלו [לפחות 21 בעצרת], אבל ארבע מביניהם שמושיות בתורת הקבלה. שוב, זו חבורה של אישים ולא של מספרים, זו חבורה של חוקי האישים ולא הפעולה. האישים – נקרא להם חברים לצורך הענין – הם לא מספרים, החברים הם אלף-בתות. כך זה בדרך כלל במתמטיקה, שעיקר החבורות זה טרנספורמציה, לא מספרים. מספרים זה סתמי ולא דוגמה עמוקה שלך חבורה. אם כן, יש לנו ארבעה חברים בחבורה, מה עושים עם האותיות.

הראשון הוא א"ב ג"ד. שכל אות נשארת כמו שהיא [לפעמים בקבלה הסימון הזה מבטא אלפא-ביתא בה כל אות מוחלפת באות הבאה אחריה, אבל כאן זה לא כך]. זה האחד (ה-identity).

השני, והוא המפורסם ביותר מבין חילופי האותיות, נקרא אתב"ש: א נעשית ת, ב נעשית ש, ג-ר, ד-ק, ה-צ, ו-פ, ז-ע, ח-ס, ט-נ, י-מ, כ-ל. הוא מופיע אפילו בתנ"ך, שבבל נקראת ששך וכשדים נקראים לב קמי. העיקרון פה הוא ללכת מן ההתחלה אל הסוף.

השלישי, די ידוע, הוא חילוף אלב"ם: א-ל, ב-מ, ג-נ, ד-ס, ה-ע, ו-פ, ז-צ, ח-ק, ט-ר, י-ש, כ-ת. העיקרון הוא לחצות את האותיות לשתי קבוצות ולהקביל ביניהן.

הרביעי, והוא פחות מוכר, הוא חילוף אכב"י: קודם החצי הראשון של האותיות – א-כ, ב-י, ג-ט, ד-ח, ה-ז, ואחר כך החצי השני – ל-ת, מ-ש, נ-ר, ס-ק, ע-צ. בסוף נשארים הבודדים שנעשים יחד זוג, והם ו-פ. כאן העיקרון הוא שלוב שני החילופים הקודמים: חיצית האותיות לשתי קבוצות, כמו בחילוף אלב"ם, וחילוף בתוך כל קבוצה בשיטה של חילוף אתב"ש.

בקבלה, אתב"ש ואלב"ם הם החילופים החשובים ביותר, ומבין כל אפשרויות האלפא-ביתות האריז"ל מביא את חילוף אכב"י [זה שהם חבורה לא ראיתי בשום מקום, אבל אלו היחידים שבפועל הולכים ביחד]. כמובן, יש אלפא-ביתות שמחליפות שלישיות של אותיות, ולא זוגות, כמו בחילוף אטב"ח, אבל זה ענין אחר לגמרי.

ארבעת החילופים הללו יוצרים חבורה. מה הכוונה? נקח מילה לדוגמה: המילה 'בראשית'. היא תהיה החומר גלם של החבורה, כאשר החבורה עצמה היא הפעולה על האותיות הללו. בפעולה הראשונה המילה בראשית נשארת בראשית. בחילוף אלב"ם תצא המילה מטלישכ. בחילוף אתב"ש תצא המילה שגתבמא. בחילוף אכב"י תצא המילה ינכמבל. מה קורה אם את מה שיצא בחילוף אלב"ם [כלומר, את המילה בטלישכ] אעשה בחילוף אתב"ש? תצא לי המילה ינכמבל, שהיא מה שיצא לי מחילוף של אכב"י. אותו הדבר יהיה אם אעשה את חילוף אלב"ם על מה שיצא לי מחילוף אתב"ש – שוב תצא המילה ינכמבל, תוצאת חילוף אכב"י. אם אעשה אכב"י על האלב"ם יצא לי החילוף של אתב"ש, ואם אעשה אכב"י על האתב"ש יצא לי החילוף של אלב"ם. בקיצור, אני לא יכול לצאת מזה.

אם אני רוצה לחזור מאלב"ם למילה בראשית, המקורית, מה אני צריך לעשות? עוד פעם אלב"ם. ומחילוף אתב"ש? שוב פעם אתב"ש, וכן באכב"י. אז יש פה, לפי זה, גם תשובה. תשובה פה זה לעשות את זה עוד הפעם. הפעולה בריבוע זה תשובה. זה ברור שיש כאן גם את הכלל השלישי, את השלוב ויש כאן, אם כן, את כל התנאים של חבורה.

אמרנו, שכאשר יש חבורה כותבים גם לוח הכפל, וזה לוח הכפל של החבורה הזו, כאשר כל אות מייצגת חילוף אחר. א מייצגת את האות העצמה, ל מייצגת את חילוף אלב"ם, ת מייצגת את חילוף אתב"ש ו-כ מייצגת את חילוף אכב"י:

א	ל	ת	כ
ל	א	כ	ת
ת	כ	א	ל
כ	ת	ל	א

אם אני עושה א אחרי א נשאר לי א, וכן כל אחד שאעשה על א ישאר אותו הדבר. זו האחדות (ה-identity). אם אני עושה כל אחד על עצמו – הוא חוזר לאחד. זה תשובה. לכן האלכסון כאן הוא כולו א. ת כפול ל זה כ. תמיד כל שנים יתנו את השלישי. במתמטיקה זה נקרא טבעת (ring). בלוח הזה יש הרבה סימטריה, כמו האלכסון של האות א ושל האות כ, וכו'. זו דוגמה אמיתית של חבורה כי במתמטיקה חבורה זה בין טרנספורמציות.

בשביל להבין את זה יותר טוב – וכך גם נוהגים בלימודי חול – צריך לתת לזה איזו דוגמה גיאומטרית, כמו משחק ילדים של קוביות וכיו"ב. כל תורת המשחקים של היום היא ענף שיוצא מתוך תורת החבורות, וכל חבורה צריכה איזה משחק עם כללים מוגדרים של גופים גיאומטריים. בהמשך נראה את זה על המדרש שלנו, עם שש המדות, ששם זה מורכב יותר. שם זו חבורה של צירופים (permutations). הדגם הגיאומטרי שנותנים לחבורת הצירופים הוא משולש. עם המשולש אני יכול לתת ששה ציורים כך שמה שאני אראה בסוף יהיה אותו הדבר: אני יכול לסובב אותו 120 מעלות, 240 מעלות או להשאיר אותו במקום [שזה כמו 360 מעלות]. אחר כך יש עוד שלשה דברים שאני יכול לעשות עם היפוך: אני יכול לעשות ציר ולהפוך אותו עליו בשלשה אופנים. סך הכל ששה דברים – שלשה מיני סיבובים ושלשה מיני היפוכים. זה הדגם הגיאומטרי בשביל החבורה שנראה בהמשך.

הדגם של החבורה שלנו הוא הרבה יותר מענין ממנו. הוא מצויר בעיגול של כל אותיות ה-אב. הדגם הוא של כדור, לא עיגול. כמה פעולות אני יכול לעשות עם הכדור כך שהוא ישאר אותו הדבר, שה-אב ישאר בדיוק באותו המקום רק בצורה אחרת? למשל, אם יש לי א ו-ת מכאן ובצד השני יש לי את ל ואת כ וכל השאר מסביב אז יצא לי חילוף אתב"ש. אם אני לוקח את הציר הזה והופך אותו ב-180 מעלות על הציר הזה, שמהאותיות ו ועד פ שבאמצע, יוצא לי חילוף אכב"י. מכיוון שיש לי כדור אז יש לי עוד ציר, שלישי, בעומק. אם אני הופך אותו לציר הזה אני מקבל את חילוף אלב"ם. זה הדגם שמיישב, שאומר לנו, מה זו כל הטרנספורמציה הזו.

זה הדגם הגיאומטרי להבין את החבורה הזו, של הטרנספורמציה של האותיות.

כדי להשלים את הדבר הזה צריך להבין על פי קבלה את השייכות של ארבעת החילופים הללו, וממילא מדוע סידרתי אותם דוקא בסדר הזה. המבנה הזה של הכדור מקביל לסדר של כחב"ד – כתר, חכמה, בינה, דעת – בסדר הזה:

	כתר
	א-ב רגיל
חכמה		בינה
אלב"ם		אתב"ש
	דעת
	אכב"י

חילוף אלב"ם הוא אור ישר, אתב"ש הוא אור חוזר ואכב"י באמצע, כולל את שניהם [הסיבוב קשור עם סוד הנשימה. כשאדם נושם אז יש על פי קבלה יחוד של "כל הנשמה תהלל יה – על כל נשימה ונשימה" והוא כולל ארבעה שלבים, לפי הסדר של כתר-חכמה-בינה-דעת]. בספר הקבלה 'מגלה עמוקות' דורש את הפסוק "כולם בחכמה עשית – כולם באלב"ם עשית", וזה רמז מפורש שהחילוף הזה שייך לחכמה. על אותיות אתב"ש כתוב שהם אותיות שבת, וכן אותיות תשובה – "תשב אנוש עד דכא", הקשורות עם ספירת הבינה.

איך אפשר לראות את הדגם הזה בגוף? כל ארבעת המדרגות הללו של כתר-חכמה-בינה-דעת בגוף הם הראש. מחסד ועד יסוד זה הגוף, מהחזה ועד לרגלים. אם כן, מה שאמרנו קודם שיש לראות את שלושת הממדים בכדור, אז הכדור הוא הראש. בראש יש שלשה צירים, ובעצם שלשה מעגלים – השטח של כל ציר. שלשת העיגולים הם עיגול העיניים, עיגול האוזניים ועיגול האף והפה. על חלוקת השערות שבראש כתוב בקבלה שיש לעשותה בקו מעגל האוזניים. השערות, שהם ההרהורים, קשורות עם האזנים [אם יש כבר שערות צריך לסרק אותן באופן הזה...]. עיניים בקבלה הם החכמה, אזנים הם הבינה והאף והפה הם הדעת.

איך אפשר לצייר את האותיות, כך שעל ידי הסיבוב בשלשה המעגלים הללו אגיע לאלב"ם בסוד העיניים, לאתב"ש בסוד האזנים ואכב"י בסוד האף והפה? יש רק דגם אחד. אני חייב לצייר אותן כך שהאות א במעגל העיניים נמצאת בעין ימין, והאות ת בעין שמאל – האותיות את שעל העיניים ואותיות כל שמאחור מרומזות בפסוק "וירא אלקים את כל..." – ושאר כל האותיות מסביב. אם אקח את הציר שמהגולגולת ועד לגרון ואסובב עליו ב-180 מעלות את הציר של העיניים, את אותיות אלב"ם, בכיוון האף לאיזה חילוף אב אגיע? לחילוף אכב"י. אם אקח את הציר של האף ומסובב אותו 180 מעלות בכיוון ציר האזנים אגיע לחילוף אתב"ש. מה רואים מזה? רואים שאם מציירים כך את הדגם, אז על ידי סיבוב במעגל העיניים אני מגיע לאלב"ם, השייך לעיניים, לחכמה; על ידי הסיבוב במעגל האזנים אני מגיע לחילוף אתב"ש, ששייך לבינה; על ידי הסיבוב השלישי במעגל האף אני מגיע לאכב"י, השייך לדעת.

זה דגם עמוק ומשמעותי כיצד להבין את החבורה הזו, של ארבעת האלף-ביתות. מה שנשאר לנו לפעם הבאה – וזה העיקר – היא החבורה של שש, החבורה של צירופים. ברגע שנבין את לוח הכפל שלו ואת הצורה הגיאומטרית שלו – המשולש – נוכל להבין את דברי המדרש על ההיריון והלידה של האש הרוח והמים.

שיהיה חנוכה שמח ושנזכה להיות חבורה אחת, "כל ישראל חברים", שכל הנרות של החנוכיה שהם נשמות עם ישראל יהיו חבורה אחת.