ח' חשון ס"ט – כפר חב"ד

שיעור סנהדרין (2)

"בואכם לשלום" לרב

היה זמן במטוס, והיות שהתחלנו בישיבה פרק ז, "ארבע מיתות", התבוננתי מעט במשנה ד:

אלו הן הנסקלין, הבא על אם, ועל אשת האב, ועל הכלה, ועל הזכור, ועל הבהמה והאשה המביאה את הבהמה, והמגדף, והעובד עבודה זרה, והנותן מזרעו למלך, ובעל אוב וידעוני, והמחלל את השבת, והמקלל אביו ואמו, והבא על נערה המארסה, והמסית, והמדיח, והמכשף, ובן סורר ומורה. הבא על האם חיב עליה משום אם ומשום אשת אב. רבי יהודה אומר, אינו חיב אלא משום האם בלבד. הבא על אשת אב, חיב עליה משום אשת אב ומשום אשת איש, בין בחיי אביו בין לאחר מיתת אביו, בין מן הארוסין בין מן הנשואין. הבא על כלתו חיב עליה משום כלתו ומשום אשת איש, בין בחיי בנו בין לאחר מיתת בנו, בין מן הארוסין בין מן הנשואין. הבא על הזכור ועל הבהמה, והאשה המביאה את הבהמה. אם אדם חטא, בהמה מה חטאת, אלא לפי שבאת לאדם תקלה על ידה, לפכך אמר הכתוב תסקל. דבר אחר, שלא תהא הבהמה עוברת בשוק ויאמרו זו היא שנסקל פלוני על ידה.

תמיהות בסדר המשנה

סדר המשנה דורש ביאור: מדוע התנא מתחיל בעריות (אם, אשת אב וכלה) ובאמצע עובר לדברים אחרים (זכור ובהמה ואח"כ ענינים שונים לגמרי, של מגדף ועובד ע"ז וכו') ואז חוזר לעריות (נערה המארסה) ושוב פונה לענינים אחרים (מסית ומדיח וכו')? עיין ברמב"ם בפרק טו מהלכות סנהדרין שאכן מקדים את נערה המאורסה לזכור, ועיין בתויו"ט שמתרץ שהתנא נקט לפי סדר הפסוקים בתורה (ועוד נחזור לדבריו לקמן). לאחר שמונה התנא את חי חייבי הסקילה המשנה חוזרת לפרט את הדינים המיוחדים של כל אחד ואחד. במשנה זו עצמה בא הפירוט של ו הראשונים ובמשניות הבאות של פרק ז בא הפירוט של השאר, חוץ מהאחרון, בן סורר ומורה, ששמור לפרק בפני עצמו.

תקלה וקלון

בפירוט הדינים, בסוף משנה זו, נאמר "הבא על הזכור ועל הבהמה והאשה המביאה את הבהמה [וי"ג נסקלת, היינו שהבהמה נסקלת, ויש גרסא בלי זה] – אם אדם חטא בהמה מה חטאת? אלא לפי שבאת לאדם תקלה על ידה, לפיכך אמר הכתוב 'תסקל', דבר אחר שלא תהא בהמה עוברת בשוק ויאמרו זאת היא שנסקל פלוני על ידה", ובכך מסיימת המשנה. לכאורה, על פי פשט, "תקלה" היינו עבירה (כפירוש רש"י: "מכשול עון"). יש גם "דבר אחר", ובהשקפה ראשונה הדבר הראשון הוא תקלה-עבירה והדבר השני הוא קלון, אך לפי מסקנת הגמרא (ראה בפירוש מלאכת שלמה ובתוס' רעק"א) ה"דבר אחר" מצריך את שניהם, הן תקלה והן קלון, ואילו ת"ק מצריך רק אחד מהם, או תקלה או קלון, ולא ידעינן מה מהם (שעל כן, להלכה, אם יש רק אחד מהם אין הבהמה נסקלת מספק). תקלה וקלון אלו מלים קרובות, שתיהן נגזרות משער קל, לשון קללה.

מדוע כפל דין "הבא על הזכור" בסוף המשנה?

והנה, כאשר התנא מונה את הנסקלים הוא מביא כסדר "הבא... על הזכור ועל הבהמה והאשה המביאה את הבהמה", ובסוף כשמסיים ומפרט את הדינים הוא שוב מזכיר את שלשתם יחד בסדר זה ואז אומר "אם אדם חטא וכו'". השאלה הראשונה המתבקשת כאן, שהפשטנים הראשונים (רש"י, רמב"ם, רע"ב) לא מתייחסים אליה, ורק התוי"ט מעלה אותה היא – למה בסיפא של המשנה נקט גם "הבא על הזכור"? הרי המשנה דנה בפירוט רק בדין המיוחד שיש בבא על הבהמה ובאשה המביאה את הבהמה, ולא מתייחסת כלל לבא על הזכור. בתויו"ט אין תירוץ לשאלה זו, ובמפרשי המשניות – המלאכת שלמה והתפארת ישראל – יש שלשה נסיונות לפרש למה צריך לכתוב "הבא על הזכור":

תירוצי המלאכת שלמה והתפארת ישראל

המלאכת שלמה מקדים ואומר שאינו יודע למה היה צריך לשנות כאן שוב את שלש המלים "הבא על הזכור", וכותב "וכן נראה ג"כ שהרגיש בתוי"ט ולא תירץ", ואז מתרץ תירוץ ראשון, שלולא התוספת הייתי חושב שבגלל הקלון במשכב זכור עם קטן יסקל הקטן (אף שאינו בר עונשין) כבהמה, ותוספת המלים מחדדת את ההבדל בין הזכור לבהמה:

ונלע"ד דאפשר דהדר תני לאשמעינן דאע"ג דגבי בא על הבהמה נסקלת הבהמה על ידו כדי שלא יאמרו וכו', גבי משכב זכור אם הנשכב קטן או השוכב קטן פחות מבן תשע אין נסקל [הנשכב] הקטן [או הנשכב הגדול אם השוכב הוא פחות מבן תשע] מטעם כדי שלא יאמרו כדאמרינן בבהמה.

וממשיך המלאכת שלמה בתירוץ נוסף:

והרב רבינו יהוסף ז"ל כתב נראה לי שמה שהזכיר אלו, אף על פי שלא פירש בה דבר, משום שלא נטעה בסדר המשנה, ע"כ.

היינו כנ"ל, שבהמשך המשנה-משניות מפרטים חז"ל שוב את כל חי חייבי הסקילה שנמנו ברישא של המשנה כדי לפרש את הדינים המיוחדים של כל אחד, ובפירוט אין מן הראוי לדלג על אחד מהם אף על פי שאין לנו מה לפרש בו (כדי "שלא נטעה בסדר המשנה").

התפארת ישראל אומר הפוך ממש מהפירוש הראשון של המלאכת שלמה:

לולי מסתפינא נראה לי דנקיט [את 'הבא על הזכור'] משום ההמשך, מדבעי לאקשויי בהמה מה חטאה, והרי עדיין לא אשמעינן מתנינן דבהמה נענשת, להכי הדר נקט זכר בהני הנך ב' ['שוכב עם בהמה' ו'אשה המביאה את הבהמה'], לגלויי דכמו דבזכר פשוט דשוכב ונשכב נענשים דהרי שניהן בני עונשים הוא הדין נמי הנך ב'.

מה הווארט פה? אם המלאכת שלמה אמר שמביאים אותם ברצף כדי לחלק ביניהם, התפארת ישראל אומר שמביאים אותם ברצף כדי לדמות ביניהם. הדעה השלישית, של הר"ר יהוסף, היא שמביאים אותם ברצף כדי לשמור על סדר המשנה (מבלי להחסיר אחד מ-חי חייבי הסקילה).

הכנעה-הבדלה-המתקה בשלשת התירוצים

את שלשת התירוצים יש לכוון במבנה של הכנעה-הבדלה-המתקה:

• פירוש הר"ר יהוסף המובא במלאכת שלמה, שצריך לשמור על סדר המשנה ולא לדלג על אחת מלשונותיה אף על פי שלא אמרנו בו שום חידוש, הוא בחינת חש והכנעה, כמובן – הכנעה ובטול לסדר הטוב של המשנה.
• פירוש המלאכת שלמה עצמו, המחלק בין השנים (זכור ובהמה) הוא בחינת מל מלשון מילה והבדלה (חלוקה).
• פירוש התפארת ישראל, המדמה בין השנים, הוא בחינת מל במשמעות של דבור-מלול והמתקה (בירור כח המדמה כנודע), ודוק.

הצבנו מבנה זה, אף על פי שמוכח שאין באחד מהפירושים הנ"ל די כדי לתרץ באופן מתקבל לגמרי את קושית התויו"ט. הגם שהפשט הכי פשוט הוא כתירוץ ה"חש", ההקפדה על סדר המשנה, אבל גם לו צריכים להוסיף ממד פנימי. תוספת הממד הפנימי להכנעה, על גבי שלשת התירוצים הקודמים לו, הוא בסוד "לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך [כנגד הכנעה הבדלה המתקה] אל הארץ אשר אראך [פנימיות ההכנעה, הכנעה חדשה ואמיתית]", וד"ל.

סדר המשנה כסדר האזהרה בתורה

למה באמת סדר המשנה הוא "הבא על הזכור ועל הבהמה והאשה המביאה את הבהמה"? בגלל שכך הוא הסדר בפרשת אחרי, באזהרה: "ואת זכר לא תשכב משכבי אשה תועבה הִוא. ובכל בהמה לא תתן שכבתך לטמאה בה ואשה לא תעמד לפני בהמה לרבעה תבל הוּא".

[בפרשת קדושים, בעונש, יש פסוק מפסיק ביניהם: "ואיש אשר יקח את אשה ואת אמה זמה הוא באש ישרפו אתו ואתהן ולא תהיה זמה בתוככם". נשים לב שבלשון התורה, מכל העריות רק משכב זכור נקרא "תועבה", משכב בהמה נקרא (בפרשת אחרי) "תבל" ולקיחת אשה ואמה נקראת "זמה". ודוק היטב דבפרשת אחרי כתב לשון "תבל" בפסוק שלפני הבא על הזכור, בבא על כלתו, נמצא ששם הרצף הוא תבל-תועבה-זמה, ובפרשת קדושים לאחר איסור בהמה – המחלק בשני פסוקים את הבא על בהמה והאשה המביאה את הבהמה – שאין בו לשון מיוחד, יש לשון "חסד הוא" אצל אחותו, וכעבור כמה פסוקים "נדה הוא" אצל אשת אחיו. בפרשת אחרי לשון "זמה" כתוב באשה ובתה, נמצא שבאזהרה זמה היא באשה ובתה ובעונש זמה היא באשה ואמה, באחרי הסדר הוא זמה-תועבה-תבל ובקדושים הסדר הוא תועבה-זמה-תבל, ודוק היטב בכ"ז ואכמ"ל.]

הסדר זכור-בהמה-בהמה על פי פנימיות

אם מוצאים שחייבים להביא זכור לפני בהמה – היינו שזהו סדר דווקני – צריך להבין שיש דברים בגו. זו דוגמה יפה שאחרי שממצים את כל הנסיונות לתרץ קושיא בולטת בלשון חז"ל, אם אין תירוץ מספק על פי נגלה, כנראה שיש משהו פנימי יותר – הקושיא אומרת דורשני, ובלי הפנימיות אי אפשר להבין למה באמת התבטאו כך חז"ל.

לעניננו, בהבנת הסדר זכור-בהמה-בהמה (היינו הבא על בהמה ואשה המביאה בהמה), נתבונן קודם כל שיש גם כאן מעין סדר של חש-מל-מל, הכנעה-הבדלה-המתקה, כולו בלעו"ז, כמובן: הבא על הבהמה או אשה המביאה את הבהמה אלו שני לאוין (המחולקים לשני פסוקים בפרשת קדושים, בעונש, כנ"ל), או שהעברין זכר או שהעברינית אשה. הנאת האיש (בקדושה ממצות היחוד או בעבירה מהאיסור) היא בחינת "מל" מלשון ברית מילה והבדלה (כל הרגשת הנאה ותענוג של זכר, הן לטוב והן למוטב, היא חווית הבדלה, חווית התרוממות היש שלו, ובקדושה – התרוממות היש האמיתי, בעוד שהוא, בתחושת עצמו, נעשה אין ממש, וד"ל), ואילו הנאת האשה היא בחינת מל מלשון דיבור והמתקה (בחינת "אתבסמת נוקבא", סיפוק היש, וד"ל). בשוכב ונשכב בזכור התורה לא מחלקת, זו מצוה אחת, פגם ב"חש" והכנעה (לדבוק באשתו, ולא זכר בזכר, כפי הטבע של בריאת העולם, בהכנעה גמורה לרצון הבורא ב"ה).

תקון משכב זכור

נקדים שחשוב לדון בכל הנושא של איסור משכב זכור, כי הוא עכשיו מכת עולם (אפילו אומרים שאתמול בחרו בברק אובמה לנשיאות ארה"ב, בין היתר, בגלל שהוא מתיר משכב זכור, והמועמד השני הוא יותר מוסרי – לכן המועמד השחור, הליברלי יותר, נבחר לנשיא). אנשים, כולל אנשים דתיים, כל פעם שואלים למה משכב זכור אסור.

דברנו בכמה הזדמנויות על כך שהאריז"ל מיחד לנושא זה בשער היחודים, שער רוה"ק, אחוז עצום יחסית של יחודים כתקון לאנשים שנכשלו בעון פלילי זה (דבר שהוא פלא עצום בפני עצמו). היחודים שם הם תיקוני עבירות, וממש פלא שיש כל כך הרבה תיקונים של משכב זכור בזמנו של האריז"ל. דברנו הרבה פעמים שהרבה מהתיקונים שלו קשורים לפסוקים של דוד ויהונתן – זה התקון (מה שחושבים שהוא מקור הקלקול).

משכב זכור – מעשה בהמה

ולעצם הענין: מה הקשר בין שתי העריות הללו, זכר ובהמה? קודם כל, אלו עריות שיהודי לא חשוד עליהם (כבא לידי בטוי בהלכות יחוד). המפרשים מסבירים שמשכב בהמה הוא מיאוס – מכל העריות, זו הערוה המאוסה ביותר (הדבר גם נוגע לחילוק בין דין הריגת הבהמה כאן לבין הדין של בהמה הנעבדת שאינה נהרגת, דאע"פ שיש תקלת עבירה החייבת סקילה אין הקלון שוה כו'). הדבר הראשון שחייבים לומר על הקשר של זכור ובהמה – שהם מסוג אחד. את זה אפשר להבין מכל הפירושים – גם לפי הפירוש שצריך לחלק, סימן שבעצם הם דומים, ולפי הפירוש שאומר שצריך לדמות אותם כמובן הדמיון חזק עוד יותר.

כלומר, משכב זכור הוא מעשה בהמה – "[רוח בני האדם העֹלה היא למעלה] ורוח הבהמה היֹרדת היא למטה לארץ". "מצא אשה מצא טוב" היינו "אין בטובה למעלה מענג", יחוד היוצר אדם שלם – "זכר ונקבה בראם ויקרא שמם אדם ביום הבראם"[א]. מהפסוק "מצא אשה מצא טוב" אפשר ללמוד שלאידך "מצא איש מצא רע". יש כאן "עץ הדעת ['והאדם ידע'] טוב ורע" – אם הזכר מוצא נקבה, שכך ה' ברא את העולם וכך יש פרו ורבו (תכלית הזיווג, "והאדם ידע את חוה אשתו") מתקיים "מצא טוב" (בסוד "אמרו צדיק כי טוב כי פרי מעלליהם יאכלו", דוקא במקום שיש פרי, ודוק), ואם הזכר מוצא זכר, היפך טבע העולם, מתקיים "מצא רע".

ברור שאיסור הזכור הוא התחלת איסור הבהמה – הזכור מסמן את תחלת ההתדרדרות שסופה בהמה, וסימנך: זב ("זב בשרו"), מזכור לבהמה[ב]. משכב זכור נקרא "תועבת מצרים" – הוא תועבה, והיא תועבת מצרים שהיו שטופים בזמה ביותר. אם כן, ההתדרדרות למשכב זכור היא כמו ירידה למצרים (וכל הגלויות נקראו על שם מצרים). היום כל העולם נפל בכך – כולו מצרים, מיצרים רוחניים לישראל (כפי שאמרנו, שהנשיא החדש של אמריקה הוא בעד – זו אחת ה'זכויות' בגללן עלה לכס הנשיאות).

לימוד סקילה – מהבהמה לאדם

הפלא הוא שכל אלו עליהם נאמר "אלו הן הנסקלין" או שמפורש בהם "רגום" וכיו"ב או שכתוב עליהם "דמיו בו" או "דמיהם בם" (שלומדים מאוב וידעוני דכתיב בהו "באבן ירגמו אותם דמיהם בם"), אך יש כמה יוצאים מהכלל שלא כתוב בהם לא זה ולא זה, והעיקר ביניהם הוא הבא על הבהמה. איך יודעים שהבא על הבהמה בסקילה? הפלא שלומדים את דין הסקילה של הבא על הבהמה מהבהמה עצמה. עליו כתוב "מות יומת ואת הבהמה תהרֹגו" ובמסית כתוב "הרֹג תהרגנו... וסקלתו באבנים" – מפורש שזה סקילה. לומדים מ"הרג תהרגנו" ל"תהרגו", ומכך שהבהמה בסקילה לומדים שגם האדם בסקילה. הבא על בהמה הופך להיות בהמה, אבל, כמו שהוא הופך להיות בהמה הוא גם פוגם בבהמה – ענין הקשור לקלון ולמהות התקלה.

ועוד פרט בכך: אצל אשה שמביאה את הבהמה כתוב בפירוש "מות יומתו [שתיהן, האשה והבהמה] דמיהם בם", ומכך שלא לומדים מכאן לגבי הבא על הבהמה וזקוקים ללמוד את דין האדם מדין הבהמה, מודגש שיש כאן שתי מצות (הבא על הבהמה ואשה המביאה את הבהמה) ושני דינים חלוקים, ומודגש איך שהאדם הבא על הבהמה יורד לדרגת בהמה וכו'.

בהמה נרבעת נעשית קצת 'אדם' ולכן נענשת

הגמרא שואלת למה בהמה נעבדת אינה נסקלת, בעוד שאת העובד כן סוקלים – לכאורה הענין הוא בדיוק כמו בהמה נרבעת, יש כאן גם תקלה (ועונש סקילה) וגם קלון. הגמרא מתרצת שאין הקלון דומה ("זה קלונו מרובה וזה קלונו מועט", ועיין בשיטת התוס' ד"ה "זה קלונו מרובה"). התפארת ישראל מוסיף "ואין להקשות אם כן נעבדת גם כן תהיה נהרגת מהנך ב' טעמים [תקלה או קלון] יש לומר נרבעת שאני מדהוה דבר מאוס מאד ותמוה בעיני בני עולם כמו שאמרו חז"ל 'תבל הוא', וכי תבלין יש בה שיזדקק אדם לבהמה, ודבר תימה יזכרו בני עולם טפי לומר זו היא שנסקל פלוני על ידה". לדבריו, משכב בהמה הוא דבר כל כך מאוס ומוזר שכולם מדברים עליו, אבל בהמה שמשתחוים לה לא עולה כל כך לכותרות ולא מרננים כל העם אחריו עד כדי כך.

איך אפשר לתרץ בעומק יותר? ברביעה האדם לא סתם עשה משהו בגוף הבהמה, אלא ערבב את זרעו בזרע הבהמה. מבואר בכ"ד בקבלה שכל הכישופים בעולם הם מיני שעטנז – שעיקר מה שמכחיש פמליא של מעלה הוא ערבוב, תבל. ברגע שאדם שוכב עם בהמה הוא נעשה בהמה והבהמה נעשית קצת אדם. בגלל שהבהמה נעשית קצת אדם, על ידי שאדם זרע בה, מגיע לה עונש – רק לבני אדם מגיע עונש.

משכב זכור – "עץ הדעת... רע"

מכאן גם הסבר לפגם של משכב זכור – גם בו זיהוי לא נכון, דעת מוטעית. יש "דעת טוב" ויש "דעת רע" – 'מצא איש מצא רע' (איש אינו 'מציאה' אמיתית, שהרי נאמר "אדם אחד מאלף מצאתי ואשה בכל אלה לא מצאתי" – מה שאפשר למצוא בקלות יחסית, על דרך הטבע, אינו מציאה אמיתית; 'מצא רע' היינו שאין במציאה זו, שבבחינת "מצא מין את מינו", שום חידוש אמיתי, ובמילא אין בה כח להוליד חדש, ודוק). אם יש היום אנשים שנכשלים באיסור חמור זה צריך לתקן משהו בשרש הדעת – אלה אנשים שאכלו מעץ הדעת טוב ורע ונדבקו יותר בצד הרע.

רע היינו דבר שיורד למטה וטוב דבר שעולה למעלה. אם האדם נושא אשה שניהם עולים – כמו בעליה לתורה – ואם זכר בא על זכר שניהם יורדים (הרי זכר אחד עשה את השני נקבה, ובכך הורידו ממעמדו האמיתי כפי שה' ברא אותו, מי שאמור להיות משפיע הושפל להיות מקבל, במקום להתרומם בתענוגו הוא הושפל לקבל סיפוק מדומה מהזולת, על דרך הקליפה היונקת מפסולת הקדושה, וכנ"ל, ודוק). ביחוד עם אשה עולים משנים לאחד, "והיו לבשר אחד", ואילו איש ואיש יוצרים סוג של שעטנז, סוג של כישוף שגם לא מוליד, "אל אחר אסתריס ולא עביד פירין".

גם על פי פשט, כמו שמשכב בהמה הוא מסתמא פנים באחור, כך גם בזכר – "פשיטא לן דכל משכב זכר שלא כדרכו הוא", וכן גם פירוש "זכור" – "נקב המשכב מקרי זכור" (רש"י), וממילא משכב זכור הוא מעשה בהמה ממש.

הנהגות הצניעות בפירוש המשניות לרמב"ם

עוד ענין קשור: בפירוש המשניות לרמב"ם למשנה זו הוא מפרט את כל הנהגות הצניעות. ראוי שכל אחד ילמד את פירושו כאן, ובפרט חתן (שלומד מה היא הנהגה חסידית וכו'). הרמב"ם עצמו מקדים וכותב "והנה הגיע לי מקום שאזכיר בו עקרים גדולים מאד מעניני העריות ואע"פ שהן מפוזרות... אקבץ אותם בכאן". הרמב"ן הוא האומר שב"קדושים תהיו" יש מצות עשה (ואדמו"ר הזקן פוסק כמוהו בתניא), שבלעדיה אפשר להיות "נבל ברשות התורה".

לכאורה לרמב"ם אין מצוה של "קדש עצמך במותר לך" – ביד החזקה לא רואים כל כך מצוה כזו, אבל בפירוש המשניות (שכתב בצעירותו) הוא כותב בפירוש שחז"ל התירו כך וכך ומי שעושה מה שהתירו הוא לא רק נבל אלא רשע מרושע וצריך להתרחק ממנו וכו' – משהו איום ונורא. בעריות ההבדל בין המותר לבין הרצוי הוא יותר מבכל המצוות – רק כאן יכול להיות משהו מותר ואף על פי כן הוא הכי גרוע שבעולם.

הרמב"ם לא משתמש בלשון "נבל ברשות התורה", אבל אומר את עצם הענין הרבה יותר חזק מהרמב"ן (ודוק שבכאן מתגלה ביותר מה ששרש נשמת הרמב"ם הוא מהפאה השמאלית של אדם הראשון ואילו שרש הרמב"ן מהפאה הימנית, כמבואר באר"י).

התדרדרות – מאי-צניעות עד משכב בהמה

נקריא משפט מפתח מדבריו: "לפי שהענין האסור והמותר אינן בענין המרוחק והשנוא והמרוצה והאהוב" – יש דברים מותרים אבל מרוחקים ושנואים ויש הנהגה אחרת שהיא "המרוצה והאהוב", ושני הדברים רחוקים מהקצה אל הקצה (וכל בן תורה, וודאי חסיד, רוצה את המרוצה והאהוב ולא את המרוחק והשנוא, אף על פי שהוא מותר). ממילא, אפשר להבין מדברי הרמב"ם כאן שכל נושא העריות הוא התדרדרות, מהתנהגות לא "חסידית" בין איש לאשתו, עד לעריות עם האסורות לו, עד למשכב זכור ועד למשכב בהמה (ארבע דרגות של ירידה, כנגד ארבע אותיות השם המפורש, ובסוד הוידוי אם פגמתי בק"ש תפילין ציצית תפלה, ודוק), כאשר עיקר ההתדרדרות, הירידה מאדם לבהמה, היא באותיות וה – "והנגלֹת לנו ולבנינו" שכנגד משכב זכור ובהמה, ודוק. לאידך, מובן שקדושה ענינה מניעת ההתדרדרות, ההתקדשות והעליה בקדש תמיד כ"רוח בני האדם העֹלה היא למעלה" כנ"ל.

פוליטיקה ותרבות של משכב זכור ובהמה

ולסיום, נקשר את הענין הנלמד למצב הכלל בימינו: קודם צריך להבין שיש היום במדינה גם תקלה וגם קלון (בקיצור תקלון, הלעו"ז של ירושלם עיר הקדש, בירת ישראל, יראה שלם – שלימות היראה). חוץ מהפשט של משכב זכור (שהוא מכה ממשית הרסנית ביותר בדורנו, כנ"ל) והבא על בהמה ואשה המביאה את הבהמה, צריך להבין מה ענינים אלו אומרים לגבי כללות התרבות של הדור. בפרט יש בטוי לעריות אלו בענין המפלגות והרכבת הממשלות במדינה – יש משהו בכל הקואליציות שהן מורכבות מבא על זכור ובא על בהמה ואשה המביאה את הבהמה. האיסורים האלה, התועבה והתבל (ערבוביא), הם המצב הפנימי, הרקע, של הפוליטיקה כאן. אך כלשון הרבי – אין להאריך בדבר המצער.

שרש ההתבוללות

הענין קשור למה שאמרנו קודם – הרתיעה מעריות אלו היא אחד מהדברים שמגדירים מיהו יהודי, שאינו חשוד על הזכור והבהמה. אצל גוי משכב בהמה הוא אפילו לא קלון. יוצא שברגע שבממשלה או במדינה יש אנשים שרוצים לטשטש את ההבדל בין יהודי לגוי אין לך דבר שעושה את התרבות גויית, דבר פועל התבוללות גם בלי נישואי תערובת, יותר מהדברים האלה, שמבוללים אותנו עם גויישקייט. ממילא אפשר לומר גם הפוך – ברגע שיש מגמה להיות "ככל הגוים ישראל" היא עצמה נקראת משכב זכור. הגויישקייט הוא משכב זכור ובא על בהמה – זה להיות גוי. ברגע שיש "מזרח תיכון חדש" שמישהו חולם עליו, חייב להיות שם משכב זכור ובא על בהמה – זו ההגדרה, בכך עוברים מיהודי להיות גוי, בלי בושה ר"ל.

קלון – גם אחרי מיתה

עוד משהו פשוט: הענין של קלון, אודותיו כתוב כאן, הוא אחרי שהרגו את העברין היהודי שעשה את העבירה. עכשיו תופסים את הבהמה וצריך לסקול גם אותה – "ואיש אשר יתן שכבתו בבהמה מות יומת ואת הבהמה תהרֹגו" (המעשה לפי סדר הפסוק הוא בסדר של אור ישר, מהאדם לבהמה, ואילו לימוד דין הסקילה הוא בסדר של אור חוזר, מהבהמה לאדם כנ"ל, וד"ל). איזה קלון יש? הוא כבר לא בעולם הזה. משמע שלא משנה שהוא מת, שרחמנא חס על הכבוד והבושה שלו גם כשהוא מת, כשהוא בעצמו כבר נסקל.

גם כאן אפשר לחלק בין יהודי לגוי – לגוי ודאי לא אכפת משום דבר אחרי שהוא מת, אבל אצל יהודי קלון קיים גם אחרי שהוא כבר מת. היה אפשר לחשוב שאולי יש בקלון פגם משפחה, אבל לא ראיתי אף אחד שרומז לכך. "רוח הבהמה [והגוי] היֹרדת היא למטה לארץ" ונפסדת, לא משנה מה קורה אחר כך, אבל רוח האדם ("אתם קרויים אדם ואין אומות העולם קרויים אדם") עולה למעלה ולכן התורה חסה על כבודה גם אחרי המות.

ברור שהסברא של קלון הרבה יותר פנימית מתקלה, על פי הפשט. תקלה היינו העבירה ועונש המיתה, ואילו קלון היינו שאחרי שהוא נהרג עדיין יש קלון.

ובסגנון אחר: תקלה היא מעשה חד פעמי וקלון הוא פעולה נמשכת (ויש לומר שללא תקלה, אף על פי שיש קלון, אין הקלון חזק דיו כדי להיות פעולה נמשכת, הרינון נפסק, ועל כן על מנת להרוג את הבהמה צ"ל שניהם תקלה וקלון גם יחד, ודוק; עוד יוצא שעל ידי תקון התקלה, על ידי תשובה, גם הקלון עתיד להתבטל ולהתמתק, ואף להפוך לכח לעשות מהזדון זכות, כאשר התשובה היא מאהבה, שהרי בושה מכפרת וכו', וד"ל).

כוונות ההקפות למפרע

ענין אחר: קודם עשינו הקפות (שלא הספקנו לעשות ביחד לפני כן, עד שחזרתי מחו"ל). כתוב בחסידות שצריך לכוון כוונות למפרע. יש כאלה שמכוונים לפני המעשה, כי בשעת המעשה אין להם ראש לכוון – כך כתוב בתניא כהדרכה לבינונים. צדיק יכול לכוון תוך כדי, אך לבינוני אין ראש והוא מכוון לפני. אבל יש כאלה שיכולים לכוון רק אחרי שכבר עשו את המעשה (לאחר שנחו קצת מכל מאמץ ההכנה והעשיה, וגם שתו לחיים, והגיעו ל'מעין עולם הבא').

מה הכוונות של ההקפות? מובא בחסידות שהכוונה הפנימית של ההקפות היא שמי שעושה הקפות נותנים לו הכל בהקפה לכל השנה כולה. צריך לשלם בסוף, אבל בהקפות מקבלים הכל – מה שלא תרצה – בהקפה. יכול להיות שבסוף גם יוותרו לך על התשלום. אם כן, אפשר עכשיו לכוון כוונה זו למפרע, במיוחד מי שצריך הרבה כסף בהקפה (גם כסף מלשון כיסופין, לכסוף למה שיהודי צריך לכסוף, ולא לדברים המדרדרים ר"ל).