ברית ישראל-שמעון שי' בהרה"ח דרור משה שאול

כט טבת תשס"ו - רחובות

שמענו מאבי הבן שקוראים לרך הנימול, זה הקטן גדול יהיה, ישראל ע"ש רבי ישראל בעל שם טוב ושמעון ע"ש רבי שמעון בר יוחאי. שתי הדמויות הללו, שתי הנשמות הגדולות האלו, ירדו לעולם לגלות סתרי תורה כדי שהעם הזה יתחזק, יצא מהגלות ויזכה לגאולה האמיתית והשלימה. זה נשמות מאד מיוחדות, שיורדות לעולם פעם במאות שנים – אפילו שבכל דור יש משה רבינו שבדור ומשיח שבדור, אף על פי כן לא כל דור זוכה לגילוי פן חדש לגמרי בפנימיות התורה. אחת הנשמות האלו זה רשב"י, האריז"ל ועוד כמה – אך הנשמה העיקרית בדורות האחרונים היא רבי ישראל בעל שם טוב, אז זה צירוף מאד מיוחד. מתאים במיוחד למשפחה, העוסקת במסירות בהפצת המעינות בכל אתר – מהדו ועד כוש – והכל כדי להפיץ את המעינות שגילה מורנו הבעל שם טוב כדי לקרב את הגאולה.

בלשון הקבלה השם ישראל שייך לחכמה, מוחין דאבא. לפעמים חכמה, פרצוף אבא, נקרא ישראל סבא (ונאחל שהילד הזה, ושאר הילדים, יזכו לחינוך ברוח ישראל סבא). ידוע בשם המגלה עמוקות שישראל ראשי תיבות "יש ששים ריבוא אותיות לתורה" – שם השייך לגילוי התורה – ו"אורייתא מחכמה נפקת", התורה שייכת לחכמה האלקית (ש"הוא וחכמתו אחד"). עוד כמה שבועות נקרא מתן תורה שבפרשת יתרו, הפותח ב"אנכי" – "אנא נפשאי כתבית יהבית", אני נתתי את עצמותי, וזה ישראל. שמעון גם מלשון שמיעה – לשמוע בשם ה' – אך בלשון החסידות היינו דווקא שמיעת המסר והממד הפנימי ביותר של תורת משה, תורת ישראל סבא. באידיש שמיעה זו היא ה"דערהער" – שמיעה אל תוך המילים, אל מה שמעבר למשמעות הפשוטה של המילים, שמיעת הכוונה הפנימית של הדברים, ה'למה' וה'מדוע', התכלית הנסתרת כל דברי התורה. צריך חוש מיוחד בנפש כדי לשמוע 'בשביל מה זה טוב' – למה ה' עשה כך. בלשון הקבלה שמעון שייך לבינה, מוחין דאמא – זה ה"בינה יתרה ניתנה באשה יותר מבאיש". סוג ההשגה האלקית של שמעון – אף שהוא איש – זה שמיעה של אשה, הבנה פנימית למה ומדוע ובשביל מה. לכן הצירוף והזיווג בין ישראל לשמעון – בין הבעש"ט לרשב"י – זה משהו מופלא, זה יחוד או"א עילאין. בחיצוניותו יחוד זה נדרש לקיום העולמות – הבריאה מתחדשת בכל רגע תמיד רק כאשר או"א ביחד, "תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין". ועוד יותר חשוב, יש זיווג פנימי שלהם הנדרש בשביל לידת נשמות חדשות. לידת נשמות חדשות היינו המשכת מודעות חדשה. כמו שהרבי אומר ש'משיח כבר כאן' וצריך רק 'לפקוח את העינים'. למה זה קשה לנו? כי צריך בשביל זה שמישהו – שהקב"ה – יברא לנו נשמה חדשה. זה מה שכל הצדיקים רוצים – לתת לעם נשמה חדשה. ברגע שהעם יקבל נשמה חדשה ממילא יפקח את עיניו ויראה ש"הנה הנה משיח [כבר] בא". ומה מוליד את הנשמה החדשה? היחוד הפנימי של אבא ואמא. ליחוד זה מכוונים כאשר אומרים את המילים "שמע ישראל" – "שמע" בסוד השמיעה שבפנימיות אמא (כנ"ל בסוד השם שמעון) ו"ישראל" כמוחין דאבא (כנ"ל). אז יש לכוון שתמשך נשמה חדשה, לכל יהודי, ואחרי שעצמנו עינים בקריאת שמע נוכל 'לפקוח את העינים' ולראות את גילוי המשיח. בכוונות אלו, פעמיים בכל יום, הזיווג ממטה למעלה – מ"שמע" ל"ישראל" – ואילו בשם הרך הנימול זה בסדר של אור ישר.

כל אחת מנשמות אלו, שבאו לעולם כדי להאיר ולהמשיך תודעה חדשה, קשורה למושג אור. הבעל שם טוב אהב אור – "אור ישראל", בלשון הנביא – ולכן בכל פעם שנכנס לחדר, גם אם כבר דלקו הנרות, בקש להוסיף אור. ענינו להאיר – בגשמיות וברוחניות. יש כל מיני סוגי אור, ובלשון הקדש יש יג שמות נרדפים למושג "אור" – והאור המיוחד הקשור לרשב"י הוא זה הקרוי "זהר", כמובן. לשון זו מופיעה בסוף דניאל – שכולו חזון קץ הימים ותחית המתים – מסיים "והמשכילים יזהירו כזהר הרקיע ומצדיקי הרבים ככוכבים". רשב"י כתב את ספר הזהר, ומבואר בו עצמו כי ספר זה הוא מסוד "זיהרא דאמא עילאה" – האור-הזהר השייך למדרגת אמא עילאה (הקרויה גם "רקיע" – "כזהר הרקיע"), אליה שייך שמעון, כנ"ל. לפי זה ישראל-שמעון זה חיבור של אור-זהר – אור מצד אבא וזהר מצד אמא.

נדמה שאנו יודעים מה זה אור, אך מה זה בפרטות זהר? זהר הוא מלשון זהירות, על דרך לשון חז"ל "אבוך במאי הוי זהיר טפי". מלשון זו לומדים שלכל אחד ואחת מעמ"י יש פרט, עבודת ה' מיוחדת, בו הוא גם נזהר במיוחד – אף שבכלל שומר קלה כבחמורה, לבו אומר לו שזה שייך לו במיוחד – ובזכות זה הוא גם זוהר, ועל כך אנו מתפללים "ותן חלקנו בתורתך". כך, לדוגמה, יתכן מי שענינו לנגן ניגונים חסידים – צריך לשמור כל התורה, אך ענינו המיוחד למלא את העולם בנגינה חסידה. ההכרה הזו שייכת לשמיעה הפנימית של אמא עילאה. יש את רבי שמעון, בעל חוש השמיעה, ויש את רבי מאיר. לרבי מאיר יש חוש בראיה, באור, ועל כן בספר התורה שלו כתיב "כתנות אור". הוא רבי מאיר על שם שהיה מאיר עיני חכמים בהלכה. כשרבי מאיר מאיר אור – כולם מודים לו, "מודים חכמים לרבי מאיר", תוך כדי תודעה פנימית שאני אף פעם לא הייתי מגיע להשגה זו, שלמעלה מתבונתי, רק שאני מרגיש בבחינת "אור מקיף" שמה שהוא אמר זו האמת הצרופה. להיות זהיר זה הפוך – שיש לי שמיעה פנימית 'מי אני באמת', מה המצוה המיוחדת בתורה בה עלי להיות "זהיר טפי", הרגשה פנימית מה התכלית שלי. צריך את שניהם: גם את האור שמקורו מאד גבוה, וה' מזכה אותנו לחוש באור זה באופן של הודאה, מרחוק ובאופן מקיף. כך, כאשר השבטים באו ליעקב ואמרו "שמע ישראל [סבא] הוי' אלהינו הוי' אחד" – הם לא היו במדרגת יחו"ע, כישראל עצמו, אלא היו ביחו"ת ורק הודו באמונה שלמה במה שיעקב יודע ורואה. ה"זהיר טפי" זה הכרה פנימית – שמיעה וידיעה – ולשם כך לא ניתן להסתפק באור הגבוה. לפי כל זה, כמה שספר הזהר גבוה ועמוק – תכלית ההגיה בו זה להגיע לשמיעה הפנימית של "זהיר טפי", להכיר את עצמי ואת שליחותי באמת. זו השמיעה של ספר הזהר. ואילו האור הפשוט – אור אין סוף ממש – זה מדרגת ישראל, "יש ששים ריבוא אותיות לתורה".

והרמז: אור-זהר ראשי תיבות אז. בזהר עצמו יש ריבוי סודות על המילה "אז". ההופעה הכי חשובה בתורה של "אז" היא בשירת הים – "אז ישיר משה ובני ישראל את השירה הזאת". בשירת הבאר פותח "אז ישיר ישראל". הזהר אומר שכל שיר מתחיל ב"אז" (הרומז גם לסולם הנגינה, המורכב מ-א ו-ז תוים) – יסוד הסולם זה ה-א, האור, אך זה שיש עוד גוונים וטונים העולים ויורדים בסולם עד שמגיעים לאותו צליל, זה סוד ה-ז, הזהר. אור זהר = אחדות. על ידי חיבור האור של הבעש"ט והזהר של רשב"י עם ישראל זוכים להגיע לאחדות ישראל (הרבי תמיד הדגיש שצריך אהבת ישראל, אך בכך לא די, וצריכים להגיע לאחדות ישראל). לשם כך צריך לזכות לנשמה חדשה שתוולד לנו. כתוב "העם ההולכים בחשך ראו אור גדול" – ולדאבוננו אנו בחלקו הראשון של הפסוק, "העם ההולכים בחשך", ואף שהצדיק צועק לנו שנפקח את העינים זה לא עוזר, למעט תופעות מקומיות ופרטיות – וצריכים לזכות בכל עם ישראל "ראו אור גדול". לשם כך נדרש הזיווג הפנימי של אבא ואמא. למה פועלים זאת בקריאת שמע? כי אז מוסרים את הנפש – כשיהודי מכוון באמת למסור את נפשו, מהנקודה הפנימית שבלב (ולא רק מהשפה ולחוץ), אז באמת מתפשט מכל לבושיו ותדמיתו האישית, וזוכר לשרש של ישראל-שמעון, של היחוד הפנימי דאו"א, ומשם הוא זוכה (וכל ישראל עימו) ללידת נשמה חדשה.

או יושבים שמחת חגיגת ברית מילה. ידוע שהרביים נהגו בזמן הברית לעשות ר"ת של הרך הנימול בצירוף ר' – והיום הרך הנימול הוא רי"ש (כשבפרט גם ישראל וגם שמעון נקראים רבי, אז וודאי צריך לצרף את הרבי לשמות הילדים – לשים את הרבי בראש). אז עוד יותר שייך לספר הזהר הקדוש – הפותח "בריש הורמנותא דמלכא". רק ראשי התיבות י"ש מתאימים לשנה זו, תשסו, העולה בגימטריא "יש האמתי" – כשיבוא משיח יתגלה שהעיקר זה יש האמתי. שהילד, י"ש, יהיה "יש האמתי" – מתחיל מלהיות יהודי אמיתי, איש אמת הזוכה למדת האמת ("אמת מארץ תצמח"). כתוב "להנחיל אהבי יש ואוצרותיהם אמלא" – עוה"ב זה יש האמתי. התכל'ס של גילוי יש האמתי – גילוי ה' בגוף הצדיק, בצלם אלקים של האדם. והרמז המפורסם הוא שברית מילה = עצמות בגוף (זה מתגלה אחרי הסרת הערלה-ההסתר של הגוף), וזה שייך בפרט לברית שלנו, בו שאר האותיות, חוץ מראשי התיבות יש, עולות בגימטריא ברית מילה – היש מתגלה כעצמות בגוף. בשביל לשמוע ולהבין את מעלת היהודי – את השראת הנפש האלקית בגוף – ולהיות מסוגל לשמוע ולתפוס נכון את הענין של "עצמות ומהות בתוך גוף", צריך שמיעה פנימית, מדרגת "שמעון". הבעל שם טוב אמר שכאשר מישהו מתעלף סגולה ללחוש את שמו באזנו כדי להעירו, והסביר שהוא השם שהקב"ה לוחש באזנו של עם ישראל אשר נמצא בתרדמת. אך גם בעילפון צריך חוש שמיעה – צריך שהעם יקלוט וישמע שלוחשים לתוך אזנו את שמו, ישראל. מי שקולט את הלחש של ישראל בעש"ט זה רבי שמעון בר יוחאי. אדמו"ר הזקן כותב בתניא שכל יהודי הוא בחינת משה רבינו, אך הגלגול העיקרי של משה רבינו הוא רשב"י – בגלגולו השני הוא נקרא שמעון – והוא קולט את לחישתו של הבעל שם טוב, הוא יכול לקלוט את זה ש"יש עצמות בגוף".

כנהוג "לחיות עם הזמן", נקשר זאת לפרשת שבוע, ויום הלידה, בו קראנו בתורה את המסר הראשון לפרעה – שאם היה שומע אותו, היה חוסך לעצמו את כל המכות – המסר ש"בני בכורי ישראל". אך פרעה לא קלט – לא מסוגל לכך – ומכיון שלא היה מסוגל לקלוט ש"בני בכורי ישראל" 'זכה' בעשר מכות כדי לקדש שם שמים. השם ישראל הוא בעצם הפסוק המרכזי של יום הלידה – "בני בכורי ישראל", שעיקרו הוא שם ישראל. נימול ביום הכולל בקריאה שלו ("ששי" של פרשת וארא)  את כל המכות עד"ש. אדמו"ר הזקן היה הופך מיניה וביה את כל הפסוקים הקשים לברכות – גם את מה שנראה כמכות.

[הזכרנו ש"יש ששים ריבוא אותיות לתורה", אך כאשר סופרים את האותיות בספר התורה אין! לקושיה זו יש כל מיני תירוצים, אך פירוש אדמו"ר הזקן – שהוא העיקרי – ש"אותיות" כולל את כל הטנת"א, ואם סופרים את כל הבחינות הללו מגיעים למספר של ששים ריבוא.  המדרגה הכי גבוהה, שרק משיח יגלה, זה הטעמים – משיח בא לגלות טעמי תורה. הטעמים זו נעימת הדיבור – גם היום 'שרים' את התורה בטעמיה, אך לא קולטים את המסר והמשמעות שבכך, ואת זה משיח יגלה – ושמעון הוא מי שקולט זאת. עיקר ה"שמעון" זה לשמוע את המנגינה של התורה, ה'דערהער' הפנימי שלמעלה מהשכל (שם כל אחד שומע את טעמו המיוחד, את המנגינה המיוחדת שלו).]

בסיום קריאת "ששי" קוראים על שחין – מכת עור – אך אמרנו שאת ה"עור" צריך להפוך ל"אור" (כבספר תורה של רבי מאיר), והפסוק עצמו מרמז איך עושים זאת – "והיה לאבק על כל ארץ מצרים". הפירוש הפשוט הוא שלילי, אך על דרך הסוד זה משהו טוב מאד – הסוד זה הריפוי – כאשר ה"אבק" הוא אבקת מרפא לעור, להפוך אותו לאור. אבק ראשי תיבות "אות ברית קדש" – האבק המרפא של שמירת הברית מרפא את השחין, את העור העוור, והופך אותו לאור ישראל. רואים את האור הזה, שומעים אותו וקולטים אותו כ"זהר הרקיע", וזה התיקון – הגילוי ש"יש עצמות בגוף".