כב טבת – מעלת השמיעה מקריאה בספרים

אדמו"ר הזקן פותח את הקדמתו לספר תניא קדישא "הנה מודעת זאת כי מרגלא בפומי דאינשי בכל אנ"ש לאמר כי אינה דומה שמיעת דברי מוסר לראייה וקריאה בספרים שהקורא קורא לפי דרכו ודעתו כו'", דהיינו מעלת השמיעה מפי הרב מראיה וקריאה בספרים (אפילו ספרי הרב עצמו!).

והיינו מעלת "שמע בני מוסר אביך", הבן בחכמה (שמעל לחכם בבינה, ראיה וקריאה בספרים) - יחוד או"א עילאין (שבהם, ביחודם, מתגלה פנימיות עתיק).

דוגמה מתוך ספר התניא: כמה פעמים בתניא כותב אדה"ז (בגוף ראשון) מה כל אחד (ה"הלואי בינוני" של התניא) צריך לומר לעצמו (אמירה ברגש ובתוקף).

בפרק יד: "... באמרו ללבו אינני רוצה להיות רשע אפי' שעה אחת כי אינני רוצה להיות מובדל ונפרד ח"ו מה' אחד בשום אופן... כי אני רוצה לדבקה בו... ואפי' קל שבקלים יכול למסור נפשו על קדושת ה' ולא נופל אנכי ממנו בודאי אלא שנכנס בו רוח שטות... אבל אני אינני רוצה להיות שוטה כמוהו לכפור האמת...".

ממילא "אינני רוצה להיות מובדל ונפרד כו'" - יהודי לא רוצה ולא יכול להיות נפרד מאלקות, כלומר שלא יעזור לו...

אבל "אינני רוצה להיות רשע" "אינני רוצה להיות שוטה" - אולי אני כן רוצה (באיזו נקודה משובשת שבתוכי) להיות רשע או שוטה?!

כל זה כאשר אני קורא את הדברים מתוך הספר.

אבל אם הייתי זוכה לשמוע את הדברים יוצאים מפי הרבי לא הייתי מהרהר כך, לכפור האמת.

הרבי, בדברו אלי (גם בתוך קהל גדול) עוקר מתוכי את ה"שרש פורה ראש ולענה", את השגעון (מחלת הנפש) שבלבי (הישות של ה'אני' שלי).

ובכל זאת מה 'מרויחים' מהכתוב בספר? דיוקים, רמזים, גימטריאות וכיוצא בזה (שבכוחם, במקרה הטוב, להדחיק את השגעון שלי לתת-מודע).

ובנוגע לקטע הנ"ל: יש בו ג"פ "אינני רוצה להיות" - רשע, מובדל ונפרד, שוטה (ר"ת שמור). רשע מצד מוחין דאמא, בינה, דמינה דינין מתערין. מובדל ונפרד מצד מוחין דאבא (שם שורה שורה עצם הנפש האלהית, שלא רוצה ולא יכול להיות נפרד מאלקות כנ"ל). שוטה מצד מח הדעת (שבצד האחור, היינו ההשווה לאחר, אינני רוצה להיות שוטה כמוהו, ודוק) - שוטה אין בו דעת.

נמצא שהצירוף לפי הסדר שבספר הוא היו (בינה-רשע, חכמה-נפרד, דעת-שוטה), צירוף ההוד, הצירוף האהוב של אדה"ז בספר התניא, כנודע.

חוץ מג' פעמים "אינני" יש פעם אחת "אני" - "אני רוצה לדבקה כו'".

אני, 61, הוא הנקודה האמצעית של אינני (121, 11 ברבוע, 61 היינו 6 בהשראה, כידוע הכלל בזה).

אינני-אני = 182, ז פע' הוי' ב"ה, יעקב (איש תם ישב אהלים, ששגור על פיו אינני רוצה להיות כמו עשו אחי - שהוא הוא היצר הרע שלי - כי אני רוצה לדבקה כו').

'אינני עשו אני יעקב' (= יעקב עשו יעקב) היינו אמירת ה"חלק אלוה ממעל ממש" (= רבונו של עולם, ר"ת כו', י"פ "עד [הוי' בכם]"; חושבנא דדין כחושבנא דדין).

ג"פ אינני ועוד פ"א אני = 424 = משיח בן דוד.

על ידי שלילת החב"ד דלעומ"ז (כנ"ל) מתגלה האני האמיתי של היהודי, "אני ראשון ואני אחרון" (ראשון לזריעה ואחרון ללידה, יעקב), כתר-מלכות, גילוי הרצון האמיתי (מה רוצה באמת), כתר, בתוך מודעות האני האנושי, מלכות, וד"ל.