1

בע"ה

לסדר את המציאות מחדש

אור לי"ז שבט פ"ו – כפ"ח

מאור עינים לפרשת משפטים

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

קיצור מהלך השיעור

במאור עינים על פרשת השבוע מתבארת בעומק העבודה הפנימית של השופטים – לסדר מחדש את המציאות. כל קלקול במציאות הוא שיבוש הסדר האלקי הטוב, על ידי הרשעים קטני-המוחין, ועל השופט להיות בר-דעת ולהעלות את הכל לשרשו ולסדר מחדש את צירופי האותיות והמשפטים במציאות. העבודה הזו של המתקת המשפטים – הנדרשת לנו מאד כאשר חושבים על תיקון מערכת המשפט – מתבארת כאן לעומק, לרוחב ולאורך.

"תשים לפניהם"

ואלה המשפטים וגו'[ב]. ותרגם אונקלוס ואילין דיניא די תסדר קדמיהון. והוא צריך ביאור מה ענין תשים לתרגמו תסדר. בשלמא למה שאמרו רז"ל (סנהדרין ז:) תשים הוא כלי הדיינים[ג], שייך בהם לשון שימה. אבל ענין הסידור לא נכלל בפירוש תשים, והוי ליה למימר די תשוי קדמיהון.

בהמשך ישיר לפרשת יתרו, בה מינוי הדיינים ומתן תורה, נאמר "ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם"[ד] – "'ואלה' מוסיף על הראשונים"[ה]. בפשטות, המלה "תשים" מכוונת ל"המשפטים" – משה צריך לשים את המשפטים לפני הדיינים שהוא ממנה בעצת יתרו. מכיון שהמלה "תשים" מתאימה בפשטות למשהו ממשי, אחת מדרשות חז"ל שהיא מכוונת לכלי הדיינים שמשמשים את השופטים. אמנם, אונקלוס תרגם את "תשים" כ"תסדר" (תרגום שאינו התרגום המילולי הרגיל), ועל כך שואל המאור עינים – מהו עניין הסדר לשימת המשפטים?

בכלל, בעוד שבנגלה שבתורה פרשת משפטים נקראת "פרשת דינים", והדיינים צריכים לנהוג במדת הדין, על פי פנימיות "משפט – רחמי"[ו] ותפקיד הדיינים – עליהם אנו מתפללים "השיבה שופטינו כבראשונה"[ז] – בסופו של דבר הוא להמתיק את הדינים, להפוך את הדינים לרחמים. בעלי הדינים באים לפני הדיינים מתוך מריבה, בקטנות מוחין ומלאי דינים, וכאשר הדיינים דנים דין אמת לאמתו שני בעלי הדין יוצאים מלפניהם שמחים ומרוצים, במצב של גדלות מוחין, לאחר שנמתקו הדינים בשרשם ונהפכו לרחמים[ח]. לכך יהיה מכוון ההסבר של "תשים" לתרגום אונקלוס.

"כלי הדיינים"

אך עוד קודם לכן, בהשראת הדברים, יש לתת פירוש פנימי וממותק, כדרך החסידות, ל"כלי הדיינים", שבפשט הם כלים 'קשים' המשמשים לדינים – מקל (למכת מרדות), רצועה (למלקות דאורייתא), שופר (לנידוי) וסנדל (לחליצה)[ט]:

המקל הוא "מקל נעם"[י] (מקל הנוטה להקל[יא]) של "דרכיה דרכי נעם"[יב]. הרצועה היא רצועה של תפילין, שכתוב[יג] שהיא "חבלי עבותות אהבה"[יד] לקשר את האדם לקב"ה (וגם הדיינים מתעטפים בטלית וגם מתעטרים בתפילין כשהם יושבים לדין[טו]). השופר נועד לעורר לתשובה, כמו שופר ראש השנה, עד שנזכה לקיבוץ גלויות בכח השופר הגדול – "ביום ההוא יתקע בשופר גדול ובאו האֹבדים בארץ אשור והנדחים בארץ מצרים"[טז]. הסנדל רומז למלאך-השר של עולם העשיה (סנדלפון, המכונה סנד"ל[יז])[יח], עולם התיקון והשכלול[יט] – תפקיד הדיין לעשות צדק במציאות ולתקן את עולם העשיה (וכדי ללכת בעולם הממשי זקוקים לסנדלים – אי אפשר ללכת יחפים[כ])[כא].

לפי ההסבר הפנימי-הממתיק אפשר להקביל את ארבעת הכלים גם כנגד אותיות שם הוי' ב"ה: "מקל נעם" של "דרכיה דרכי נעם" הוא מהות "תורת חיים"[כב], "אורייתא מחכמה נפקת"[כג] כנגד ה-י שבשם (כאשר "נעם" היינו התכללות אמא עילאה[כד] באבא עילאה, סוד "הבן בחכמה"[כה]). תפילין כנגד מוחין דאמא, ה עילאה שבשם[כו] (כשרצועת התפילין ממתיקה את ה"רצועה לאלקאה", "מינה דינין מתערין"[כז] של הבינה)[כח]. שופר הוא בחינת תפארת[כט] (סוד "שופריה דיעקב"), ו שבשם (כמו ב"וכל העם רֹאים את הקולֹת [י] ואת הלפידִם [ה] ואת קול השֹפר [ו] ואת ההר עשן [ה]"[ל]). סנדל, שר עולם העשיה, כנגד ה תתאה, כפשוט.

י מקל

ה רצועה

ו שופר

ה סנדל

מקור הדינים – צירופים שליליים

אכן הן אמת נודע מה שאמרו רז"ל[לא] בראשית ברא וגו' בשביל התורה שנקראת ראשית דרכו ובשביל ישראל שנקראים ראשית תבואתו; ואורייתא וקוב"ה וישראל כולא חד, שישראל מתאחדין בהקב"ה על ידי התורה[לב]. כי הנה כל התורה היא צירופי אותיות[לג], ואיתא בספר יצירה (פ"ב) קבען בפה[לד], שקבע הקב"ה צירופי אותיות התורה בפה כל אחד ואחד מישראל[לה], להטותם לכל אשר יחפוץ[לו].

וזהו מאמר רז"ל (אבות פ"ה מ"א) בעשרה מאמרות נברא העולם והלא במאמר אחד יכול להבראות אלא להפרע מן הרשעים שמאבדין וכו'[לז]. וצריך להבין, מי נתן כח לרשעים שיוכלו לאבד את העולם. אך עם מאמרינו יובן, כי הצירופי אותיות נמסרו לישראל, והרשע מהפך צירופי אותיות מטוב לרע. וזהו פגם גדול, שמכריח את המלך להתלבש בצירופי אותיות הרע, כי מפי עליון לא תצא הרעות, רק אדרבה הטוב[לח], אמנם מכיון שנעשה הכל על ידי צירופי אותיות[לט], והרשעים מהפכים הצירופים מטוב לרע ח"ו.

וזהו מה שכתוב בתורה קללות, בתורת כהנים ובמשנה תורה. ולכאורה הוא דבר נפלא, הלא התורה כתיב בה (משלי ג, יז) דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום, ואיך יהיה כל כך קללות ח"ו כתובים בה. אמנם יובן עם מה שכתבתי, שבאמת הם הכל ברכות למקיימי התורה, אך לעוברי רצונו הם מהפכים הצירופים ונעשה אצלם בחינת קללה. וכמו שאמר הכתוב (ויקרא כו, טו) ואם בחוקותי תמאסו אז והבאתי וגו'[מ], כי על ידי רשעת הרשעים הם גורמים שיתהפך הצירוף מברכה לקללה ח"ו.

אחד מיסודות תורת הבעל שם טוב הוא כחו של הצדיק להפוך צירוף שלילי לחיובי – להפוך את ה-צרה ל-צהר ו-רצה[מא] – וכך להמתיק את הדין ולחולל נסים במציאות (עד ל"מי שאמר לשמן וידלק יאמר לחומץ וידלק"[מב]). בתורה הזו מודגש שהכח הזה הולך לשני הכיוונים. במקור "מפי עליון לא תצא הרעות"[מג], והמציאות השלילית היא היפוך ובלבול של הצירופים המקוריים (כלומר, היה מי שהפך את ה-רצה וה-צהר ל-צרה). ממילא, העבודה הנדרשת היא (לא המתקת דינים 'לפנים משורת הדין', כנגד הטבע של העולם, אלא) החזרת הסדר הנכון[מד] המקורי. זוהי, כפי שיוסבר, עבודת השופטים – להחזיר את הכל להיות "כמשפט הראשון"[מה] (עד שיתקיים "ונבנתה עיר על תלה וארמון על משפטו ישב"[מו])[מז]. כך מובנים ביאורי החסידות, שמגלים את הברכות הסמויות בתוך הקללות[מח], ועוד יותר – כאשר אדמו"ר הזקן קרא את הקללות לא נשמעו בהן קללות כלל[מט], משום שכל צירופי אותיות התורה[נ] נשמעו בסדרם המקורי[נא].

להעלות את המשפטים לדעת

והנה איתא בגמרא (ברכות ה.) איזהו יסורין של אהבה, חד אמר כל שאין בהן ביטול תורה, וחד אמר אידי ואידי יסורין של אהבה הן שנאמר את אשר יאהב ה' יוכיח; יכול אפילו לא קבלן מאהבה, ת"ל אם תשים אשם נפשו, מה אשם לדעת וכו'[נב]. ויובן עם מה שכתבנו. כי הרשעים מהפכין הצירוף מטוב לרע וליסורין ח"ו, והיסורין מכפרין עונותיו, ויכול הוא הצירוף שיתהפך כחומר חותם ויתיצב כמו לבוש[נג] ברכה ושלום טובה וחיים. לזה אמר יכול אפילו לא קיבלם מאהבה, ת"ל כו' אף יסורין לדעת. ועל פי דרכינו כיוונו בזה רמז גדול, שהצירופי אותיות הנ"ל שרשם הוא בדעת. וכן אמרו רז"ל (ברכות נה.) בלשון זה, יודע היה בצלאל לצרף אותיות שנבראו וכו'[נד], שהצירופים הם בדעת. ולכן צריך להגביה היסורין עד הדעת, ושם יתהפך הצירוף כמקדם שהיה הצירוף ברכה וטוב[נה]. רק שבחטאו קלקל השורה והיפך הצינורות, וכשיתכפר לו ע"י יסורין יחזור הצירוף לאיתנו.

וזהו ואלה המשפטים אשר תשים וגו'. פי' תשים המשפטים והדינין לדעת, כמ"ש גבי אשם אם תשים אשם נפשו, שמשם למדו רז"ל מה אשם לדעת אף יסורין לדעת, והנה כן הוא הפירוש תשים שתשים לדעת העליון כל המשפטים והדינין ח"ו, ואז יתהפכו הצירופים מרע לטוב. וזהו שתרגם אונקלוס ואילין דינייא די תסדר קדמיהון, פירוש כמו שהיה מקדם כסדרן, והיו הצירופים סימן ברכה לישראל, כך עתה אחר שנתהפכו על ידי רשעת הרשעים מכל מקום ע"י היסורין נתכפרו עונותיהם וחזרו הצירופים לאיתנם הראשון. והבן.

שינוי הצירוף הוא בכח הדעת – "יודע היה בצלאל לצרף אותיות שנבראו בהם שמים וארץ"[נו]. על בצלאל אומר ה' "ואמלא אֹתו רוח אלהים בחכמה ובתבונה ובדעת ובכל מלאכה"[נז] ורש"י שם מפרש שהדעת היא "רוח הקדש", העולה בגימטריא "משפט צדק"[נח] – זו הדעת לה זקוקים השופטים כדי לקיים "ושפטו את העם משפט צדק"[נט].

על כל שופט להיות בר-דעת, במוחין דגדלות, שמסוגל להעלות את הדינים-המשפטים-היסורים מהדעת-דקטנות (דעת תחתון) של בעלי הדינים אל הדעת-דגדלות של התורה (דעת עליון, דעת תורה[ס]) – "תשים המשפטים הדינין לדעת"[סא]. לכן על הדיין להיות שונא בצע[סב], אחד שלא תובע את כספו בדין[סג], משום שאינו נכנס לקטנות המוחין המאפיינת בעלי דינים. דיין כזה מסוגל לזהות את נקודות האמת בטענות בעלי הדינים – בסוד "צדק צדק תרדֹף"[סד], חפש ומצא את הצדק בדעתם של כל אחד מבעלי הדינים[סה] – לעשות בהן סדר[סו], וכך לשרטט מהן תמונה בהירה, מאירה וממותקת. הדרישה לסדר מתחיל בכך שבדיון עצמו יש סדר הדין, בו יש לאו מן התורה לשמוע את טענות אחד מבעלי הדין שלא לפי הסדר[סז] (ובדין גופא יש סדר למי נזקקים תחלה וכו'[סח]) – כשלא מקפידים על הסדר שמיעת הטענות הופכת ללשון הרע אסורה.

הלימוד כאן של משמעות "תשים לפניהם" הוא במעין גזרה שוה מהפסוק "אם תשים אשם נפשו" האמור במשיח. המשיח, בו נאמר בתחלת אותו פרק "אָכֵן חֳלָיֵנוּ הוּא נָשָׂא וּמַכְאֹבֵינוּ סְבָלָם"[סט], לוקח על עצמו את האשם של כולם – אומר תמיד 'אני אשם'... באותו אופן, כאשר בא דין לפני השופט עליו, קודם כל, לומר לעצמו 'אני אשם במריבה הזו, במעשה הרע הזה'. כך מתקן השופט את שבירת הדעת – ראשית שבירת הכלים בעולם התהו[ע] – ויכול להעלות הכל לדעת ולשנות את הצירוף לטוב. אם כן, סדר העבודה הנפשית של השופט הוא הסדר היסודי של מורנו הבעל שם טוב, הכנעה-הבדלה-המתקה[עא] – הכנעה בהכרה ש'אני אשם', הבדלה בתיקון הדעת דתהו והמתקה בשינוי הצירוף לטוב מכח הדעת המתוקנת. הנהגה זו היא תכלית הדעת, כרמוז בכך ש"אם תשים אשם נפשו" עולה "בכל דרכיך דעהו והוא יישר ארחתיך"[עב] (הרבוע הכפול של כח).

לסדר את המשפטים ולצרף את הבריות

ולתוספת הטעמה: בלשון תורה, בתורה שבכתב וגם בחז"ל, משפט הוא דין וצדק. בתקופות מאוחרות יותר החלו להשתמש במונח משפט גם כדי לתאר היגד תחבירי בעל משמעות – משפט עם תוכן. את המובן הנוסף הזה 'גיירו' מלטינית, בה אותה מלה מתארת גם את הכרעת הדין (בצדק או שלא בצדק) וגם משפט תחבירי (כמו sentence באנגלית). לאור השימוש המחודש הזה, מובן עוד יותר הקשר בין שינוי הצירופים (צירופי אותיות היוצרים מלים ומשפטים) ל'סידור המשפטים' ("תסדר קדמיהון") – המתקת הדין היא להפוך משפט במובן של פסק דין למשפט בעל משמעות. משפטים חסרי משמעות עלולים להגדיל את הדינים ואילו החדרת משמעות הופכת את המשפטים לטובים ומתוקים. בעלי הדינים טוענים טענות מתוך קטנות מוחין, שלמאזין מבחוץ נשמעים כחסרי משמעות (ולפעמים ממש כג'יבריש...) וכאשר הדיין לא מסתפק ב'פסק' (משפט-דין חותך), אלא מסדר את הדברים, הוא חושף את נקודות המשמעות, מעלה אותן לדעת דגדלות, והופך את הכל למשפטים מתוקנים.

בכח הזה צריך כל אחד גם לשפוט את עצמו, מנקודת הצדיק שבתוכו ("ועמך כֻלם צדיקים"[עג]), ו'לעשות סדר' בחייו הגשמיים והרוחניים – תלמיד ישיבה צריך לשמור על הסדרים ובכלל גדרו של 'פנימי' שהוא מסודר[עד] – ובכך להמתיק את הכל. בכח הזה אפשר לקבל יסורים באהבה, להעלות הכל לדעת, ולהמשיך משם ברכה מרובה, בטוב הנראה והנגלה, ביתר שאת ויתר עז.

ונקודה נוספת: המושג צירוף, המופיע כאן במובן של סידור מחדש של צירופי האותיות, מופיע גם במובן של בירור וזיכוך. מהפסוק "אמרת הוי' צרופה"[עה] לומד רב ש"לא נתנו המצות אלא לצרף בהן את הבריות"[עו] – להבדיל בין הזהב והכסף הטהור לסיגים הפסולים. אכן, מאז שאמר הרבי מליובאוויטש ש"נסתיימה עבודת הבירורים"[עז], ופנינו נשואות לעבודת היחודים[עח], צריך לפרש "לא נתנו המצות אלא לצרף בהן את הבריות" במשמעות של צירוף הבריות יחד בכח הצוותא והחבור שיש במצוות[עט] (היינו צירוף הבריות מתוך מגמת "אוהב שלום ורודף שלום אוהב את הבריות ומקרבן לתורה"[פ]). כל מצוה צריך לעשות "בשם כל ישראל"[פא], עד שעל דרך החסידות אפילו במצוה התלויה בגופו יש לכוון להוציא ידי חובה גם את הזולת[פב]. זהו גם המכוון הפנימי של ה'מבצעים' של הרבי, שמגמתם לאחד סביב מעשה המצוות יהודים רבים ובכך לחבר בינם לבין עצמם וגם בינם לבין אביהם שבשמים (וממילא זו גם התשובה על כל הטענות כנגד ה'מבצעים' מצד כל מיני דקדוקים וחששות – עליהם השיב הרבי בפירוט על פי הלכה[פג], אבל בפנימיות טעמו האמתי הוא – ש"שמי שנכתב בקדושה ובטהרה ימחה על המים כדי לעשות שלום בין איש ואשתו"[פד], בין קוב"ה וכנסת ישראל[פה]). את המגמה הזו צריך למצוא בגלוי אצל שופט-הצדק, שמצליח ליישר את ההדורים, לעשות שלום בין בעלי הדינים ולצרף את הבריות בצירופים חדשים וטובים.