אור לח"י כסלו ס"ט – כפר חב"ד

אופשערניש אברהם-שמעון גלעדי

תספורת – התחלת השמיעה

תספורת קשורה ל"עקב אשר שמע אברהם בקולי", שמכאן לומדים שאברהם הכיר את בוראו מגיל 3[א]. כמו כן היא קשורה גם לחוש השמיעה – "שמע אברהם בקולי". עקב הולך עם שמיעה גם ב"עקב תשמעון". סימן שעד גיל 3 החוש העיקרי הוא ראיה ומגיל 3 העיקר הוא השמיעה, לכן צריך לספר ולהשאיר רק פיאות – שהשערות לא יכסו את האזניים (שה"עמר נקא" לא יכסה את האודנין, השייכים לאותו תקון ב-ז תקוני גולגלתא^[ב], וד"ל).

אברהם ושמעון – שמיעה

מגיל האופשערניש צריך לשמוע את דבר ה'. השמיעה קשורה עם יראה (אותיות ראיה, סוד "וכל העם ראים את הקלות... ויראו וגו', וד"ל) – "הוי' שמעתי שמעך יראתי". ראיה זו משיכה-אהבה, ואילו בשמיעה יש יראה (סוד "הבן בחכמה וחכם בבינה", וד"ל). אלו שני השמות של הילד – אברהם, עליו נאמר "עקב אשר שמע אברהם בקולי", ושמו השני שמעון, לשון שמיעה. זהו טעם יפה למה שעושים תספורת אצל רבי שמעון, שמאז הוא הזמן להתחיל לשמוע את ה' (לשמוע את קול השופר של מתן תורה, מאילו של יצחק, שפרו מעשיכם, סוד תספורת, כמו שדרשו חז"ל "אמרי שפר" – "אמרי ספר", ודוק). רבי שמעון הוא "זיהרא דאמא עילאה" – שמיעה.

שמעון – ה של אברהם

מה הקשר בין אברהם לשמעון? ה' נתן לאברהם ה כאשר היה בן 99 – כשעשה ברית מילה. בגיל ג הוא התחיל לשמוע, "הוי' שמעתי שמעך יראתי", ואחר כך כשהגיע ל-ג פעמים גל, גיל 99, שאז קבל ה נוספת בשמו. שמעון הוא היהודי החמישי – הבן החמישי לעם ישראל – לפניו יש אברהם-יצחק-יעקב (אין קורין אבות אלא לשלשה) ואז ראובן-שמעון. יוצא ששמעון הוא היהודי (הזכר) החמישי. כלומר, בעצם יש איזה רמז מיוחד שכאשר ה' נותן לאברהם את ה-ה שלו הוא רומז לחמישי ממנו (חמישי-משיחי) – שמעון.

שמיעה – הבחנה וחילוק

מה יש בשמיעה שאין בראיה? כתוב ש"אזן מלין תבחן"[ג] – האוזן היא בוחנת, יכולה לעשות חילוקים, לנתח. אוזן היא אמא, בינה, וראיה היא אבא. בשביל לעשות הבחנות צריך את חוש השמיעה. בשביל 'לחתוך' – לעשות 'חתך זהב', בדיוק איפה לחתוך ענין, זו השמיעה. שמיעה של אמן, איפה לחתוך את הקוים. כתוב^[ד] שמציאת חן בעיני ה' היא בעצם האזן שבתוך העין – כשצייר מסתכל על תמונה צריך אוזן בתוך העין, לראות ושימצא חן. חן = אזן. צריך את האזן בשביל האיזון, ובשביל לחתוך נכון – הפרופורציות של הראיה.

חלוקת ה-י ל-גז

יש מצוה אחת של גזיזת השערות שבכל הספרים כתוב שהיא קשורה לחאלקה – "ראשית הגז"[ה], אחת מ-כד מתנות כהונה שנותנים לכהן. יש הרבה רמזים במנהג של גזיזת השערות בגיל 3, ואחד עיקרי הוא ראשית הגז. קודם כל, הוא כבר "צאן קדשים" – בשביל לקיים את ראשית הגז צריך להיות "צאן קדשים"[ו] (עם צמר נקי, סוד תקון "עמר נקא" כנ"ל). מהו האבחון הראשון של היהודי, שמצריך כבר מוחין? יש אבחון פשוט, שאם יש שלשה דברים מבחינים בין שנים לאחד, "שלם וחצי", אבחנה כזאת כבר מתחילה להיות שמיעה, אבל האבחון העיקרי הוא בסוד המלה גז. כל גילוי, כל דבר בעולם, יש לו עשר ספירות – לכל דבר יש עשרה היבטים. כך מסביר רבי אייזיק מהומיל, שכל דבר שמתגלה מי שיש לו ראיה חדה ואמתית יבחין שיש בו עשרה היבטים. לראות את עשרת ההיבטים יחד הוא עדיין בבחינת "כולם נסקרים בסקירה אחת", אבל השמיעה היא לחתוך אותם בין שלש לשבע. גם בענין של התבגרות, ראשית הגז היא לחלק בין ג ראשונות ל-ז תחתונות.

איך החלוקה הזאת קשורה ל-חן, ל-אזן? כתוב בקבלה שאם מעלים 10 ברבוע מקבלים 100, אבל אם נחלק 10 ל-3 ו-7 אז הרבועים הם בסוד מטט – מט הוא ז ברבוע ו-ט הוא ג ברבוע (כך האריז"ל מסביר את חלוקת ה-י של שם הוי', נקודת החכמה עליה נאמר "כולם נסקרים בסקירה אחת" כנ"ל) – ויחד מטט עולה חן. אם לא הייתי חותך אז היה עולה יפי – 10 ברבוע – כך יוצא בלי לחתוך, עין בלי אזן, אבל ברגע שיש אזן (חן) אז כבר יש חן, אחרי חיתוך (לפני החיתוך י ברבוע עולה יפי, אבל יש בחן מה שאין ביפי, "אשת חן [דייקא] תתמוך כבוד", "אין כבוד אלא תורה", וד"ל).

אחר כך האריז"ל אומר שהאותיות הנותרות של שם הוי' – הוה – עולות ברבוע רון (סוף שמו של מט"ט). יוצא לפי הדרוש של האר"י שם שכל יכולת החלוקה היא בתוך ה-י, ואילו ה-הוה הולכות ביחד. זו אחת הגימטריאות המתוחכמות של האר"י הקדוש. כתוב שמט"ט נקרא על שם קונו – רש"י אומר שהוא עולה בגימטריא ש-די, אבל האריז"ל מוסיף שהוא עולה גם שם הוי' לפי החשבון המתוחכם הנ"ל.

בכל אופן, החוש עכשיו הוא השמיעה. החוש של אברהם שמעון[ז], יכולת שמיעה, הוא איך לקחת עשרה דברים ולחלק אותם ל-3 ו-7, לדעת שה-3 הוא הראש וה-7 הוא הגוף (אפשר לעשות את החלוקה בקוביות...). צריך להיות ראש וגוף, ואחר כך יכולה להיות זרימת אנרגיה – חיות – מהראש לגוף. אם הכל יחד אין לא ראש ולא גוף, ואין זרימה. "ראשית" היא לשון ראש – "ראשית הגז" – שיהיה ראש מזוהה, וגוף (מדות, רגש, פעילות), ושתהיה זרימה של חיות מהראש לגוף ולכל האיברים, מה שיתן את הרגש של הגוף ושל כל האיברים. זו המצוה של ראשית הגז – מה שקורה עכשיו, ברגעים האלה, ב-חי כסלו תשס"ט.

שעשועי חלוקת ה-שע

עוד תוספת: יתכן שמחרתיים, ב-יט כסלו, גם נדבר על הפסוק הזה. כתוב בענין חינוך "ואהיה אצלו אמון ואהיה שעשועים יום יום". אחד הסודות של שעשוע – כתוב בפירוש – שב-שע מתקיים אותו יחס כמו גז (במספר קטן). זהו גם כן עיקר השעשוע, לקחת עשר ולחלק ל-3 ו-7. כתוב בחסידות שאלו העשר ספירות בעתיק יומין – התענוג, ושם עיקר השעשוע והתענוג הוא לחלק בין ה-3 ובין ה-7. שיהיה הרבה שעשועים של תורה – ה' ברא את העולם בשביל להשתעשע.

מעלת החלוקה

יש מעלה בחלוקה של משהו. לכאורה, חלוקה של מספר ממעטת אותו – במקום 10 יש 3 ויש 7 (וכן שני הרבועים עולים פחות מהרבוע של המספר השלם, כנ"ל ביחס של חן ליפי). אבל כשמחלקים מספר מרויחים שאפשר להכות את החלקים ואז מרויחים הרבה (אם מחלקים נכון). אם יש עשר אז יש רק עשר, אבל כשמחלקים אותו ל-ג ו-ז אפשר לחשב ג פעמים ז – שעולה כבר כא. י הוא המשולש של ד – א-ב-ג-ד – ו-כא הוא המשולש של ו (א-ב-ג-ד-ה-ו). כלומר, על ידי שחלקנו את ה-י המקורית ל-ג ו-ז הוספנו שתי שורות למשולש.

כא הוא שם קדוש בקבלה – אהיה. י היא האות הראשונה של שם הוי', אבל היא לא שם בפני עצמו, ו-21 הוא כבר שם קדוש. זה גם רמז שבאופשרענש מאיר שם אהיה – אני עתיד להוולד, אני עתיד להיות חדש. כמו שהראש מתחדש עם הפאות הוא מרגיש שאני עתיד להיות משהו חדש, להוולד מחדש בגיל 3, בזכות מה שמחלקים את ה-י ל-ג ו-ז. הוא בעצם ה-ג, בן שלוש, ויש לו בכח גם ז (בן במספר קטן = ז), והוא מכפיל אותם ביחד ונעשה "אהיה אשר אהיה".

שם אהיה בפסוק "ואהיה אצלו וכו'"

הפסוק שאמרנו קודם – "ואהיה אצלו אמון ואהיה שעשועים יום" – כתוב שהוא העיקרי שרומז ל"אהיה אשר אהיה" ("ואהיה... ואהיה..."). "אהיה" הוא כתר ("ואהיה אצלו אמון") ו"אשר אהיה" הוא חכמה ובינה – "שעשועים יום יום". אברהם שמעון שייך לשם "אהיה" עכשיו. אברהם שמעון = מב פעמים בוכו (השם הקדוש שיוצא מהאותיות שאחרי אותיות אהיה; ג ז כל מספר במשולש = בוכו).

י – עיגולים, גז – יושר

"לא תקיפו" – לא להשאר במקיף. אפשר לומר ש-י הוא עיגולים – בתחילה יוצאים עשרה עיגולים מהקו אוא"ס^[ח] (והכל במקום הג"ר דא"ק, היינו לרמוז שכל עשרת העיגולים יוצאים עד גיל שלש, וד"ל) – אבל יושר (פרצוף אדם קדמון) הוא ג ו-ז, ראש וגוף, זהו אדם קדמון. את ה-ז עצמו מחלקים ל-ג ו-ד (אם רוצים לבנות ראש על גוף).

חלוקה לשלשות

יש משהו מאד חשוב במתמטיקה – בכל מספר בעולם, מהי חלוקת המספר באופן שהכפל שלו יהיה הכי גדול. זהו סוד המספר e במתמטיקה – משהו פשוט, ועמוק. כל מספר בעולם, לחלק אותו שהכפל יהיה הכי גדול (לכמה חלקים שרוצים). אם היה אפשר לחלק ל-e הכפל היה נותן הכי הרבה, אבל במספרים שלמים החלוקה היא לכמה שיותר מספרי שלש (עד שישאר 2 או 0 כאשר המספר מתחלק לשלש) זהו אחד מסודות שלש – תורה משולשת. מעשר זה 36 – 3 כפול 3 כפול 4 (2 2). לחלק את ה-10 ל-3 ו-7 ואח"כ את ה-7 עצמו ל-3 ו-4, ואז מקבלים את המקסימום.