"לדוד מזמור לה' הארץ ומלואה"

ליל ב דראש השנה תשפ"ב (ח"ב) – כפ"ח

כוונה לתהלים כ"ד

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

בע"ה

קיצור מהלך השיעור

בליל ראש השנה אומרים בכוונה גדולה את מזמור כ"ד בתהלים. בשיעור אחרי תפלת ערבית של ראש השנה שעבר לימד הרב כוונה פשוטה ויפה – הקבלת עשרת פסוקי הפרק לעשר הספירות.

עשרת פסוקי פרק כד

בליל ראש השנה, בסיום תפלת ערבית, אומרים את פרק כ"ד בתהלים, שהוא סגולה לפרנסה[ב] ("הכלי להשפעות גשמיות על כל השנה"[ג]). בפרק יש עשרה פסוקים והוא מקביל ממש בצורה פשוטה לעשר הספירות מלמטה למעלה. לא ראיתי שמישהו כותב זאת, אבל ממש מתבקש:

הפסוק הראשון הוא "לדוד מזמור להוי' הארץ ומלואה תבל וישבי בה". הפסוק הזה מתאים להיות ניגון של השנה – הוא גם שייך לפרק החדש של הבעל שם טוב וגם לשנת השמיטה, שהרי הוא השיר של הארץ בפרק שירה, שייך לשנה של "זמרת הארץ"[ד]. כמובן, השירה של הארץ היא השירה של המלכות.

בפסוק הבא מוזכר יסוד בפירוש – "כי הוא על ימים יסדה ועל נהרות יכוננה".

הפסוק השלישי, "מי יעלה בהר הוי' ומי יקום במקום קדשו" שייך להוד – "מי" היינו שאלת הבינה[ה], אבל "בינה עד הוד אתפשטת"[ו].

הפסוק הרביעי, "נקי כפים ובר לבב אשר לא נשא לשוא נפשי ולא נשבע למרמה" – כנגד הנצח, בחינת "נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם"[ז].

הפסוק החמישי, "ישא ברכה מאת הוי' וצדקה מאלהי ישעו" – גם ברכה וגם צדקה – שייך לתפארת. היה אפשר לחשוב שברכה וצדקה שייכות לחסד, אבל לפי הסדר כאן הן בתפארת – "ברכה" מצד החסד שבתפארת, בחינת אברהם אבינו, עליו נאמר "והיה ברכה"[ח] (ברכה היינו המשכה מלמעלה למטה מצד ה"טבע הטוב להיטיב"[ט], דהיינו אתערותא דלעילא ללא אתערותא דלתתא), ואילו "צדקה" על ידי התעוררות מלמטה, מצד ה"צדק מלכותא קדישא"[י], המלכות ד"לית לה מגרמה כלום"[יא] המבקשת רחמים וצדקה (כמו שאומרים בתפלת ר"ה "בקש רחמים כעני בפתח"), סוד הגבורה שבתפארת, כמבואר בדא"ח[יב]. הברכה היא "מאת הוי'" (שם הוי' דתפארת) ואילו הצדקה היא "מאלהי ישעו" (שם אלהים המושיע), ודוק.

הפסוק הששי, "זה דור דֹרשיו מבקשי פניך יעקב סלה", שייך לגבורה. כאן צריך קצת להסביר: הייתי חושב שפסוק של "יעקב" שייך לתפארת, בחינת יעקב אבינו מבין שלשת האבות. אכן, המפרשים[יג] מסבירים ש"יעקב" כאן אינו יעקב אבינו דווקא אלא כל יהודי, כל עם ישראל מכונה יעקב, כלומר ש"יעקב" כאן הוא בעצם כנסת ישראל, מלכות, ו"פניך יעקב" היינו פנימיות מדת המלכות הנבנית מהגבורה[יד], סוד "כלת משה"[טו]. "דור דרשיו" היינו שהדור הוא לפי "דֹרשיו" ("דרשו" כתיב) ו"דֹרשיו" לפי ה"דור" (כך פרשו חז"ל[טז]), והיינו מכח הגבורה המגדיר ומגביל, שבשרש היינו סוד "בוצינא דקרדוניתא"[יז], סוד "קו המדה" (המודד את "דרשיו" לפי ה"דור" וכו'). כאן בא ה"סלה" הראשון, בסיום הפסוק.

הרבה פעמים יש בקבלה[יח] חלוקה בין הספירות עד הגבורה ומהחסד ולמעלה. כך כאן, עד הגבורה זו יחידה אחת, שמסיימת "סלה", ואחר כך יש עוד יחידה מהחסד עד הכתר, שגם מסיימת "סלה". מאיפה הגענו לכל זה? מהקשר בין שרש סלח לשרש סלה. רואים את זה במובהק בפיוט "וכל מאמינים" שאמרנו היום, שם ה-ס היא "וכל מאמינים שהוא סולח סלה". מה הפשט של הביטוי הזה, "סולח סלה"? "סלה" הוא נצחי – סליחת הקב"ה לנו היא נצחית לעולם ועד (מה שאין כן סליחת הקב"ה לאומות העולם כאשר הן שבות בתשובה, כמו שהיה אצל אנשי נינוה בספר יונה שקוראים ביוה"כ – ראה מפרשים[יט] בתחלת ספר נחום שלאחר מכן נינוה אכן נחרבת מפני ריבוי חטאותיה). הצמח צדק מסביר[כ] שכל "סלה" הוא בכתר – סליחת הקב"ה לעונותינו בכל שנה ושנה כו' באה מהכתר, מעל לטעם ודעת (לכן היא נצחית), סוד "כי עמך [דווקא] הסליחה למען תורא"[כא], וד"ל.

הפסוק השביעי הוא כבר הפסוק הראשון שדברנו עליו – "שאו שערים ראשיכם והנשאו פתחי עולם ויבוא מלך הכבוד" – והוא כאן כנגד החסד.

הפסוק השמיני, "מי זה מלך הכבוד הוי' עזוז וגבור הוי' גבור מלחמה", שייך לגבורה – "מי" היא מלה של בינה ויש כאן "עזוז וגבור... גבור מלחמה", בסוד "אני בינה לי גבורה"[כב].

אחר כך שוב כתוב "שאו שערים ראשיכם ושאו פתחי עולם ויבא מלך הכבוד" – כבר כנגד החכמה (בה יש כבוד-לב נתיבות). צריך להבין למה בפעם הראשונה כתוב "והנשאו פתחי עולם", שהם מתנשאים מעצמם, ובפעם השניה "ושאו פתחי עולם" (יש מפרשים ש"והנשאו" יותר חזק מ"ושאו" ויש מפרשים להיפך[כג]). ביחד, "והנשאו... ושאו" עולה תרועה, שייך בעצם ל"יום תרועה יהיה לכם"[כד]. תרועה עולה ג"פ ברכה, סוד הברכה המשולשת בתורה, ברכת כהנים. על "ברכה" נאמר כאן – בפסוק התפארת, בחינת תרועה כנודע בסוד תשר"ת[כה], סוד המרכבה – "ישא ברכה מאת הוי'", לשון "והנשאו... ושאו", ודוק.

הפסוק האחרון, "מי הוא זה מלך הכבוד הוי' צבאות הוא מלך הכבוד סלה", הוא כנגד הכתר – "מי הוא זה", בתוספת "הוא", רומז ל"ועבד הלוי הוא"[כו], גילוי עתיקא באמא[כז].

יש כאן הקבלה עם שלשה פסוקים מובהקים – המלכות, היסוד והבינה – שמקבעים את המבנה, ועם כמה הבהרות בתפארת ובגבורה (כמו כל פעם שעושים הקבלה, שיש כמה יותר מובהקים וחלקים, ויש פרטים הדורשים העמקה מיוחדת כדי להבין לנכון את ההקבלה). בכל אופן, זו כוונה יפה שאפשר לכוון בה כשאומרים את המזמור:

מלכות:לְדָוִד מִזְמוֹר לַהוי' הָאָרֶץ וּמְלוֹאָהּ תֵּבֵל וְיֹשְׁבֵי בָהּ.

יסוד:כִּי הוּא עַל יַמִּים יְסָדָהּ וְעַל נְהָרוֹת יְכוֹנְנֶהָ.

הוד:מִי יַעֲלֶה בְהַר הוי' וּמִי יָקוּם בִּמְקוֹם קָדְשׁוֹ.

נצח:נְקִי כַפַּיִם וּבַר לֵבָב אֲשֶׁר לֹא נָשָׂא לַשָּׁוְא נַפְשִׁי וְלֹא נִשְׁבַּע לְמִרְמָה.

תפארת:יִשָּׂא בְרָכָה מֵאֵת הוי' וּצְדָקָה מֵאֱלֹהֵי יִשְׁעוֹ.

גבורה:זֶה דּוֹר דֹּרְשָׁו מְבַקְשֵׁי פָנֶיךָ יַעֲקֹב סֶלָה.

חסד:שְׂאוּ שְׁעָרִים רָאשֵׁיכֶם וְהִנָּשְׂאוּ פִּתְחֵי עוֹלָם וְיָבוֹא מֶלֶךְ הַכָּבוֹד.

בינה:מִי זֶה מֶלֶךְ הַכָּבוֹד הוי' עִזּוּז וְגִבּוֹר הוי' גִּבּוֹר מִלְחָמָה.

חכמה:שְׂאוּ שְׁעָרִים רָאשֵׁיכֶם וּשְׂאוּ פִּתְחֵי עוֹלָם וְיָבֹא מֶלֶךְ הַכָּבוֹד.

כתר:מִי הוּא זֶה מֶלֶךְ הַכָּבוֹד הוי' צְבָאוֹת הוּא מֶלֶךְ הַכָּבוֹד סֶלָה.

ישר כח לכל המתפללים נהניתי מכולם – גם אלה שהתפללו בקול (החזנים) וגם אלה שהתפללו בשקט (הצבור). ברוך ה', העיקר שהיה כח לתפלות. זו באמת מתנת שמים, סימן שה' חפץ בתפלות שלנו וממילא חזקה עליו יתברך שימלא את כל משאלותינו לטובה ולברכה, בטוב הנראה והנגלה לשנה טובה ומתוקה, שתהיה שנת גאולה לכלל ולכל פרט ופרט.