יום ההולדת – יום משיחי

בס"ד

י"א ניסן תשמ"ח

התוועדות יום הולדת של הרבי

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

תאריכי השיחות ומשמעותם

היום נדבר על יום הולדת. המבצע האחרון של הרבי מכ"ה באדר[ב] הוא חידוש מנהג כללי לכל עם ישראל, לחגוג יום הולדת. כל אחד ואחת, אנשים נשים וטף, יחגגו את יום ההולדת שלהם על ידי התוועדות חסידית עם בני המשפחה והידידים. בתוקף ובשמחת ההתוועדות כל אחד יוכל לקבל בקלות יתרה החלטות טובות לגבי להבא, אותן החלטות שהוא כבר חשב עליהן בזמן ההתבודדות. כידוע שכבר מהרבי הקודם[ג] מפורסם מנהג חסידים, ומקורו כנראה מהבעל שם טוב, שהאדם מייחד את יום ההולדת להתבודדות בינו ובין קונו. הוא מעלה בזכרונו את כל מה שעבר עליו מאז עומדו על דעתו, ומקבל החלטות טובות לגבי העתיד. ביום ההולדת של הרבנית ע"ה, כ"ה באדר, הרבי חידש שיש לתת לחגיגת יום ההולדת יתר תוקף ושמחה הפורצת כל הגדרים. ראוי ונכון שכל אחד גם יתוועד באותו יום.

היום עברו כבר ששה עשר ימים מאז גילוי ענין השמחה היתרה שביום ההולדת. בשבת פרשת החדש, שהיתה גם ראש חדש ניסן[ד], הרבי חזר ודבר על כך יותר. עיקר הנושא שהרבי פיתח בשיחה שלו היתה לגבי הביטוי "היום שנטל עשר עטרות"[ה], ראש חדש ניסן. המשמעות של "עשר עטרות" היא שלימות הכתר על כל עשר הבחינות שלו, כפי שמתגלה בראש חדש ניסן. ניסן מלשון נסי נסים (במילה ניסן יש שתי אותיות נו"ן), ובו יש הנהגה נסית, לעומת ראש חדש תשרי וכל השנה המתייחסת אליו, שהוא הנהגה טבעית. חדש ניסן וכל מה שקשור אליו וליציאת מצרים, הם בהנהגה ניסית.

כשהרבי דבר בפעם הראשונה על יום הולדת, בכ"ה באדר, הוא הסביר שמלבד היותו יום ההולדת של הרבנית, הוא יום ההולדת של העולם כולו, אליבא דרבי יהושע שסובר שהעולם נברא בניסן[ו] (כפי שלפי רבי אליעזר היום הראשון של מעשה בראשית הוא כ"ה באלול). יש מעלה בסברא של רבי יהושע לגבי הסברא של רבי אליעזר. רבי יהושע קורא את המציאות בהתאם לענין של הנהגה ניסית, מה שאין כן רבי אליעזר המתייחס אליה בהתאם להנהגה טבעית. ראש חדש ניסן הוא ראש השנה למלכי ישראל, למלכות ישראל. אולי אחר כך נספיק ללמוד משהו בנושא מלכות ישראל, שקשור לחדש ניסן ולראש חדש ניסן בפרט. לעומת זאת, ראש חדש תשרי הוא ראש השנה לכל המלכים, מלכי אומות העולם ושייך להנהגה טבעית. בחוץ לארץ חל הכלל "דינא דמלכותא דינא"[ז], שבו יש פעמיים 'דינא'. כתוב בקבלה שהכפילות היא כנגד שני ימי ראש השנה. היום הראשון הוא "דינא קשיא"[ח], והשני "דינא רפיא". שני ימי ראש השנה קשורים למלכות אומות העולם ולכן לגביהם נאמר בקבלה הכלל "דינא דמלכותא דינא", שמגדיר את היחס למלכות אומות העולם.

הרבי הסביר שכ"ה באדר הוא היום הראשון לבריאה, אבל אנחנו לא מציינים את כ"ה באלול כראש השנה, אלא את היום השישי של הבריאה, א' תשרי. "זה היום תחילת מעשיך זכרון ליום ראשון"[ט], כפי המבואר באריכות בחסידות ש"תחילת מעשיך" נקרא על שם אדם הראשון שנברא בראש השנה, שהוא תכלית כל מעשה בראשית. זאת אומרת שגם ראש חדש ניסן הוא בחינת "זה היום תחילת מעשיך". הוא היום השישי לפי רבי יהושע וממילא הראשון לבריאת האדם, ביתר שאת מאשר כ"ה באדר שהוא רק היום הראשון של מעשה בראשית, שבו נבראו השמים והארץ, האור והחושך.

"נפרעין מן האדם מדעתו ושלא מדעתו"

הרבי לא אמר בפירוש, אבל מתבקש לכל מי שקצת קרוב לחסידות ברסלב, שהיום השני שהרבי דבר בו על יום הולדת, הוא יום ההולדת של רבי נחמן. זאת אומרת, שהיה בשיחת הרבי איזשהו בירור של רבי נחמן, ביודעין או בלא יודעין. יש משנה בפרקי אבות שכתוב בה שאצל הבעל שם טוב[י] יש פירוש עליה "נפרעין מן האדם בין מדעתו בין שלא מדעתו"[יא], כלומר בין ביודעין או בין שלא ביודעין. שיחת הרבי האחרונה היא הפעם היחידה הזכורה לי בה הוא מצטט בשיחותיו את הספר ליקוטי מוהר"ן (הוא לא מביא את הדברים בשמו אלא בשם הבעל שם טוב). רבי נחמן הביא את פירוש הבעל שם טוב לגבי "נפרעין מן האדם מדעתו ושלא מדעתו", שתמיד האדם הוא שמפרש את הדין על עצמו[יב]. יתכן שהוא יודע שפוסק את הדין על עצמו ויתכן שאינו יודע. מסבבים סבה שהוא יחווה דעה לגבי מישהו אחר, או שיביאו לפניו סיפור מעשה לגבי מישהו אחר, והוא יפסוק את הדין לגביו. איך שלא יהיה, האדם פוסק על עצמו את הדין, וכפי שהוא פוסק כך ראוי לו. אלא שלפעמים יש חנינה. ה' ברוב רחמיו וחסדיו חונן אותו, גם כן "מדעתו ושלא מדעתו".

מכיון ש"לית מילתא דלא רמיזא באוריתא"[יג], המקור לפירוש הבעל שם טוב הוא סיפור נתן הנביא[יד] שבא לפני דוד המלך וסיפר לו על כבשת הרש, ודוד המלך פסק מות לעשיר שגזל את הכבשה. אחר כך נתן אמר לו "אתה האיש"[טו]. כאן הפסק הוא "שלא מדעתו" של דוד. המקור של פסק "מדעתו", הוא אחי יוסף שפסקו מות למי שיימצא הגביע אצלו, ויוסף חנן את בנימין ואמר שרק "יהיה לי לעבד, ואתם עלו לשלום אל אביכם"[טז]. לפני כן יש מקור נוסף ל"מדעתו", כאשר יעקב פוסק מות למי שיימצאו אצלו תרפי לבן, ולא ידע ש"רחל גנבתם"[יז]. רחל כן ידעה. אצל אחי יוסף, בנימין היה אחד מאלה שפסקו על עצמם את הדין בפירוש, מבלי לדעת שהגביע יימצא אצל בנימין. כל זה היה בדרך אגב.

חשבתי על כך, שיתכן שמה שנוגע לבירור התורה של רבי נחמן הוא גם כן בבחינת "מדעתו או שלא מדעתו". או שהרבי התכוון בפירוש שראש חדש ניסן הוא יום ההולדת של רבי נחמן, או שלא במפורש. יש כאן התייחסות והעלאה של יום ההולדת. "ועמך כלם צדיקים[יח], אבל רבי נחמן הוא צדיק מבין תלמידי הבעל שם טוב, הראשון הידוע לנו שיש לו יום הולדת. מיד לאחר הכרזת הרבי על המבצע של חגיגת יום הולדת, ובמיוחד באותו היום שבו הוא דבר על כך פעם שניה וקשר את הענין עם דעתו של רבי יהושע על יום ההולדת של אדם הראשון. אם כך ודאי וודאי שהדיבור הזה הוא העלאה גדולה לרבי נחמן.

"מזלו גובר" בקדושה ובקליפה

היום הגענו ליום ההולדת של הרבי בעצמו. הרבי הוא נשמה כללית, וחלק ממנו נמצא בתוך כל אחד מאתנו. על יום ההולדת כתוב בירושלמי ש"מזלו גובר"[יט]. יש הבדל עצום ועצמי בין מזל כמו שהוא מקובל אצל אומות העולם, לבין המזל של עם ישראל. פרעה הוא היחיד בתורה שחגג את יום ההולדת. הוא הרגיש שמזלו גובר, אך עשה זאת מתוך אמונתו במזלות. מזל אומות העולם הוא בבחינת "יש הנברא"[כ].

פרעה היה איש רוחני. אמנם אמר "לא ידעתי את הוי'"[כא], אבל את שם אלקים כן הכיר וקרא לו "אלקא דאלקיא"[כב], אך החשיב את עצמו א-לוה – "לי יארי ואני עשיתיני"[כג], "אני ואפסי עוד"[כד], ודבר זה עצמו הוא גם הרגשת ישות עצומה מבחינה רוחנית. אדם בשר ודם שאומר על עצמו "לי יאורי ואני עשיתיני", או "אני ואפסי עוד", זהו לא דיבור של גשמיות, אלא של רוחניות עצומה של היכלות הקליפות. אני הישות הכוללת את כל ההוויה. מתי פרעה הגיע ביתר שאת להרגיש את הישות הזו? בודאי ביום ההולדת הוא הרגיש אותה ביותר, מכיון ש"מזלו גובר" ביום זה. המזל של יהודי הוא באיכות אחרת לגמרי. לגוי יש מזל אומות העולם, וליהודי "אין מזל לישראל"[כה], כפירוש הבעל שם טוב[כו], שהאַיִן האלקי הוא המזל, התוקף של היהודי. האין מתגבר ומתגלה ביום ההולדת, ומכיון שחגיגת יום הולדת הוא מנהג השווה לכל נפש, סימן שכל אחד יכול להרגיש את התגברות מזלו.

יום ההולדת של הרבי הוא יום ההולדת של כולם, ולכן כל אחד צריך להרגיש היום שמזלו הפרטי גובר ובמיוחד שהמזל הכללי של עם ישראל גובר, שקשור עם יציאת מצרים.

הארת הרצון להיגאל ביום ההולדת

ידוע שכל הדברים החדשים שאנחנו זוכים לשמוע מהרבי ולקבל על עצמנו, כל אחד לפי ערכו מדי פעם בפעם, קשורים עם מגמה אחת, שהיא הגאולה וביאת המשיח. אם זה לימוד רמב"ם, או כל המבצעים של הרבי מ-א ועד ת, כאשר העיקר הוא המבצע של אהבת ישראל, בה תלויים תיקון הגלות וביאת המשיח. גם כאן צריך לומר שענין יום ההולדת הוא חידוש שקשור עם ביאת המשיח. יש ודאי הרבה רבדים של הסבר בענין זה, אבל הכי פשוט – וזה העיקר – הוא שביום ההולדת המזל גובר, וביום ההולדת הכללי של כל נשמות עם ישראל – הקשור עם יום ההולדת של הנשיא שבדור – המזל של כל הנשמות גובר. התגברות האין האלקי, שורש נשמת עם ישראל בלידת העם מחדש, היא התנאי לביאת המשיח, בבחינת "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות"[כז]. יציאת מצרים וקריעת ים סוף נמשלו בקבלה ללידה. בשעת הלידה מכור הברזל, ארץ מצרים, ערוות הארץ, המזל גובר. התגברות זו היא תוקף האמונה והרצון לצאת מהגלות, לקום ולהיגאל.

יום ההולדת הוא היום שבו אתה מסוגל לצאת מהשגרה, מבחינת "סבר וקבל"[כח]. לכל אדם יש בחינה שהוא "סבר וקבל" את המצב שלו. הוא משלים עם המציאות שלו. המציאות שלו היא ביש, לא טוב, מצרים, מוגבלת. אבל כל אדם עושה חושבים, או שאני משתגע וקופץ מהגג או שאני משלים עם המציאות. כל מי שנמצא כאן סימן שסבר וקבל... כולם כאן משלימים עם המציאות.

באמת, אין לך ברירה. אתה בעצמך צריך להשלים עם המציאות כמו שהיא. אז מהו יום הולדת? יום ההולדת הוא היום שבו האדם מרגיש פתאום שיש לו מזל. כמו אחד שרוצה לפתוח עסק, וחושב "אין לי מזל לפתוח עסק. אצטרך להשקיע הרבה כסף ובוודאי לשים את הכסף על קרן הצבי וכל הסיכויים שהוא ילך לאיבוד אז עדיף להשלים עם המצב הקיים, ולא כדאי לשחק במשחק מכיוון שאין לי מזל". כך האדם מרגיש בכל השנה כולה. מכיוון שאין לו מזל הוא צריך להשלים עם המציאות. אבל ביום ההולדת האדם מקבל פתאום איזו התנוצצות ש"אולי יש לי מזל, אולי כדאי להשקיע בעסק הזה. אולי אפשר להשקיע אפילו שזה יגרום לאיבוד כסף". חז"ל אומרים ש" מה יעשה אדם ויתעשר ירבה בסחורה"[כט] – צריך ללוות כסף, להכנס לחובות. מי מוכן להכנס לחובות? רק מי שמאמין במזל שלו, שכל הסיכויים שהעסק יצליח למעלה מדרך הטבע. ומתי האדם מרגיש שיש לו מזל? ביום ההולדת. זה לגבי הפרט.

אותו הדבר לגבי כל עם ישראל. היום שבו כל עם ישראל מרגיש שיש לו מזל לצאת ב"יד רמה"[ל], בריש גלוי ובתוקף נגד כל אומות העולם, הוא יום ההולדת. אם הרבי רוצה שנחגוג יום הולדת, הוא רוצה להחיש את הגאולה. חגיגת יום הולדת היא לעשות ענין גדול מההרגשה שיש לי מזל. ואם יש לי מזל אפשר ללכת על משהו חדש וגדול, לא קטן. וממילא צועקים מיד 'עד מתי'. אם אין לי מזל, אין כח אפילו לצעוק ולהתפלל שהגאולה תבוא, כי זה כמו תפילת שווא. אין לך אפילו כח נפשי להתפלל לקדוש ברוך הוא על דבר שאתה לא מרגיש איזשהו סיכוי שיוכל להתגשם בפועל. ככל שאתה מרגיש שהענין שייך ויכול להתגשם, אתה מתחיל לצעוק. הוא קרוב לבוא, הוא לא רחוק. אחרי שאתה צועק אתה מתחיל לקבל רעיון כיצד לפעול. הרגשת המזל היא הענין של יום ההולדת של כל אחד ואחד, ובפרט ביום ההולדת של כולם- יום ההולדת של נשיא הדור.

יש סיפור של הרבי הקודם, שהיה ב'סדר' של אביו, הרבי הרש"ב, בפסח של שנת תרס"ב. באותה שנה היו מלחמות של רוסיה עם יפן, היתה "עת צרה ליעקב"[לא] וגייסו הרבה יהודים. הרבי הרש"ב סיפר בשולחן הסדר לפני כולם, שכמה ימים לפני חג הפסח האיר אור גדול ועם ישראל ניצל. כך כתוב בליקוטי דיבורים של הרבי הקודם. כמה ימים לפני הסדר של תרס"ב היה בדיוק יום הלידה של הרבי. נדמה לי שהרבי הקודם כותב שאף אחד לא הבין מה היתה הכוונה. אם כן, ביום שבו צדיק נולד, יש התגברות המזל עבור כל עם ישראל – ובמיוחד כאשר מדובר בצדיק שעתיד להיות נשיא הדור. יש אחד שיש לו 'ביש מזל', 'שלימזל'. כל זמן שהאדם התרחק מהענין הפנימי של יום ההולדת, הוא נכנס לאט לאט לתוך ה'ביש מזלות'.

לחיים לחיים! ניגון צמאה לך נפשי.

ציון יארצייטים – גלות, חגיגת ימי הולדת – גאולה

אפשר לומר שחגיגת יארצייט של צדיקים ובני משפחה שייכת לגלות, וחגיגת ימי הולדת שייכת לגאולה. מהו יארצייט? נשמת הצדיק הסתלקה והגוף נחרב. חורבן הבית הוא יארצייט – כל שנה בתשעה באב יש יארצייט של בית המקדש. כשבית המקדש נחרב, הסתלקה הפנימיות ששרתה בו, בדומה ליציאת הנשמה מהגוף, כפי שכתוב בחסידות. ידוע מה שחז"ל אומרים על תשעה באב ועל ימי האבלות שלפניו, ש"כל מי שמתאבל על חורבן ירושלים יזכה לראות בנחמת ירושלים"[לב], ו"מכלל הן אתה שומע לאו"[לג]. למה?

הסתלקות השכינה מהמקדש מתוארת במעשה מרכבה של יחזקאל. על פי פשט, מעשה מרכבה הוא נבואה של סיפור חורבן הבית, בו מתואר איך מרכבת ה' עלתה והסתלקה מבית המקדש. מה שהוא "רזין דרזין דאוריתא", החלק הכי סודי של התורה, הוא למעשה תיאור של חורבן הבית. הרזין דרזין מתגלים דרך ההסתלקות של צדיק, על דרך ההסתלקות של אליהו הנביא שאמר לאלישע, תלמידו המובהק, שאם תזכה לראות אותי מסתלק תקבל פי שתיים, כמו שאלישע בקש "פי שנים ברוחך אלי"[לד], ואליהו ענה לו תזכה לכך אם תראה אותי נלקח מאתך, והוא באמת זכה. כשרואים את הסתלקות הצדיק רואים מעשה מרכבה, והוא סוד הסתלקות הצדיק. ואם רואים, זוכים לפי שנים, מכיוון שמעשה מרכבה עצמו הוא "פי שנים".

מעשה בראשית הוא "רזין דאורייתא", ומעשה מרכבה הוא "רזין דרזין דאורייתא"[לה]. מכיוון ש"הימים האלה נזכרים ונעשים בכל שנה ושנה"[לו], ואם נזכרים כראוי נעשים מחדש, כך בכל שנה ושנה שחוגגים או שזוכרים (לכן קוראים ליארצייט 'יום הזכרון') את הפטירה, רואים שוב את האור. בספר התניא כתוב[לז] שהמהות של האור בפטירת הצדיק היא כל עבודת הצדיק בימי חייו, שעולה ומתגלה כמעשה מרכבה. האור של ארבע מאות ועשר שנות עבודת המקדש מאז בנייתו ע"י שלמה, עלה כולו השמיימה ברגע חורבן המקדש. בית המקדש הוא צדיק, וכשצדיק מסתלק עבודתו מתגלה ומאירה תוך כדי העליה, בסוד "אסתלק יקרא דקודשא בריך הוא בכולהו עלמין"[לח]. תוך כדי ההסתלקות, האור מתגלה בכל העולמות כאחד, בבחינת "שווה ומשווה קטן וגדול"[לט], אור הסובב כל עלמין. כך גם לגבי בית המקדש, כל האור עלה ונתגלה ליחזקאל במעשה מרכבה, שהוא "רזין דרזין דאוריתא".

אם כן, חגיגת יארצייט היא ענין גדול, אך הזיקה ליארצייט היא מה שמחזיק אותנו בגלות כי משמעותה היא זכירת הבית הקודם, או הצדיק הקודם. זכירת הצדיק שהסתלק נותנת השראה, כח ואור מעבודתו את ה' במשך ימי חלדו עלי ארץ. היארצייט מחזיק אותנו, ועל זה כתוב שכל מי שמתאבל על החורבן זוכה לראות בנחמת ירושלים לעתיד לבוא, מכיון שעצם ההתאבלות מגלה לו את ה'רזין דרזין'. בתשעה באב יש גילוי של מעשה מרכבה, דבר שלא מוסרים לסתם תלמיד, אלא רק לתלמיד הכי מובהק. מספיק לומר לו רק ראשי פרקים באשר הוא מבין מדעתו. דרך אגב, זו אסמכתא והסבר עמוק לכך שכתוב בספרי הקבלה ובמנהג החסידים[מ], שבימי אבל יחיד או רבים נוהגים דוקא כן ללמוד פנימיות התורה, אף על פי שלא לומדים את החלק הנגלה שבתורה. ימי האבל הם הזמן המרוכז ביותר של גילוי רזין דרזין השייכים לעבר, מכיוון שהפנימיות של מה שהיה מתגלה עכשיו לעין כל. לימוד הרזין דרזין של מה שהיה במשך ימי בית ראשון ובית שני בתשעה באב, משמעותו להתאבל על ירושלים. לימוד זה מחזיק אותנו עד שנזכה בזכותו לראות בנחמת ירושלים.

יארצייט שייך לגלות, והוא שמחזיק ומאיר לנו בתוך ימי הגלות. אולם כשפעמי המשיח נשמעים בראש כל חוצות, כבר לא שייך כל כך לציין יארצייטים. פתאום הענין הוא לעשות ימי הולדת, ששייכים למשיח. המזל של עם ישראל כולו גובר, "וירם קרן לעמו"[מא]. הרמת קרן ישראל בכל המובנים – מהפשט ועד הסוד. צריך קודם כל שאצלנו המניות שלנו יעלו בבורסה. לפעמים מחכים שיעלו המניות בעיני אומות העולם ואז אנחנו מקבלים את הראייה הזו מהם. אבל יש לומר שבדרך כזו הרמת הקרן לא מחזיקה מעמד. ראינו שאחרי המלחמות שנצחנו בהן המניות שלנו עלו בעיני הגוים, וכתוצאה מכך היינו גם אנחנו מוכרחים איכשהו לקבל את המצב, אך מכיון שבעצם הן לא עלו בתוכנו, עלית הקרן לא החזיקה הרבה זמן. ומכיון שהמניות ירדו אצלנו, אחר כך הן ירדו גם אצלם. זהו ענין ה"מזל גובר", שקרן ישראל עולה בתוכנו. צריך קודם כל שאנחנו נרגיש 'יום הולדת'.

מנין לנו שהמשיח קשור דווקא עם יום הולדת? ומנין שלא יבוא מערכת יארצייטים? החסידים שעושים יארצייטים יחיו ויזכו לראות את המשיח, הם יחזיקו מעמד עם חגיגת היארצייטים עד שהמשיח יבוא. אבל שהם יביאו את המשיח? הם לא יביאו את המשיח עם יארצייטים. הבאת המשיח היא רק עם הכח של יום ההולדת, "מזלו גובר", "וירם קרן לעמו".

התגלות סוד יום ההולדת מדור לדור

הענין שיום הולדת שייך לכל יהודי התחיל מהבעל שם טוב, אלא שעכשיו "פנים חדשות באו לכאן"[מב] והרבי אמר לעשות אותו בפרהסיא. עד עכשיו יום הולדת היה באתכסיא, בהסתר. אפילו תאריך יום ההולדת של הבעל שם טוב עצמו בח"י אלול, שנמסר בחותמות של זהב וכסף מדור דור, לא היה ידוע לכולם. כששאלו את רבי הלל מפאריטש הוא ידע מזה, אך לא כולם ידעו שיום ההולדת של הבעל שם טוב ואדמו"ר הזקן הוא בח"י אלול ומה משמעותו. כששאלו אותו למה לא חוגגים את ח"י אלול, הוא ענה שיום הולדת הוא ענין שבאתכסיא. לעת עתה יום ההולדת הוא ענין כל כך גבוה ונשגב, שהוא נסתר, אפילו שמדובר ביום ההולדת של צדיק הדור כמו הבעל שם טוב ואדמו"ר הזקן.

לפני דור זכינו שהממד של יום ההולדת התגלה ונמסר לכולם. נעשה שווה לכל נפש שכל אחד יחגוג את יום ההולדת בינו לבין עצמו בדרך של התבודדות. הוא יתבודד באותו היום, יעשה חושבים וישאב לתוכו כחות מאותו מזל שגובר ביום ההולדת לקבל החלטות טובות לשנה הבאה עליו לטובה.

עכשיו הרבי הוסיף עוד ממד, שהוא לעשות מיום ההולדת ענין בפרהסיא, שהאתכסיא תתגלה החוצה לגמרי. באמת היה צריך להיות שהיארצייט ויום ההולדת יהיו באותו היום כמו אצל משה רבינו. המן היה חכם גדול וידע שאדר הוא החדש של הסתלקות משה רבינו, גואלם של ישראל, ושמח, למרות שהוא הבין את ענין היארצייט. אבל בשבילו יארצייט, עם כל הגדולה שלו, שייך לגדולה של העבר, ואינו קובע לגבי של העתיד. מכיוון שיודע שיש יהודים שמציינים יארצייט וחושבים רק על העבר – על ידי גישה זו יש מקום לפגוע בהם. יהודים כאלה שמה שחשוב להם הוא לשמור רק על העבר, אפשר לפגוע בהם. מה שהוא לא ידע הוא, שבאדר חל גם יום ההולדת של משה רבינו. בתוך הלב של היהודי, הוא חוגג ביודעין או שלא ביודעין גם את יום ההולדת של משה רבינו.

הזדמנות הפז ביום ההולדת

מה שאמרנו קודם שהאדם משלים עם המצב, בלשון חז"ל, להשלים את הנפש, למסור את הנפש. מי שלא חוגג יום הולדת הוא מי שמשלים עם המציאות שלו. מי שמשלים עם המציאות מוסר את הנפש לפרעה מלך מצרים, מלשון מיצר וגבול, או בלשון יותר חריפה, מוכר את עצמו לשטן. יש הרבה סיפורים שמתארים אדם שמוכר את הנשמה שלו לשטן. זה בדיוק מה שהשטן רוצה ממך, שתשלים עם המציאות ושבחיים שלך לא תזכה לראות את הגאולה אלא רק הבנים, "הנכדים או הנינים שלי, כולי האי ואולי, יזכו לראות את הגואל בעוד כמה מאות שנים, מי יודע כמה, אבל אני כבר זקן מדי בשביל זה, והדור שלנו לא זכאי לזה".

מהו יום הולדת? יום שאף על פי שמכרת את עצמך לשטן, הקדוש ברוך הוא מקבל בו את תשובתך, "אין לך דבר שעומד בפני התשובה"[מג]. בשביל שהאדם יחזור בתשובה מלמטה, יש אתערותא דלעילא, על דרך יג מדות הרחמים שמאירים בחדש אלול, חדש הרחמים והתשובה. כלומר, גם בשביל אתערותא דלתתא יש אתערותא דלעילא. לעניננו, יום ההולדת הוא אתערותא דלעילא. להבדיל, כשאומות העולם כותבים סיפורי מעשיות על אנשים שמכרו את הנשמה לשטן, מי שעשה זאת הוא אבוד. אבל אצלנו יש יום אחד בשנה שאף על פי שמכרת את עצמך לשטן, שהשלמת עם המצב, אתה עדין יכול לצאת מזה, לחזור בתשובה, מכיוון ש"אין לך דבר שעומד בפני התשובה". זהו יום ההולדת שלך. הרבי השתמש בביטוי מאוד יפה, שיום ההולדת הוא "הזדמנות פז" (עכשיו הוא נכנס לשנת הפז שלו) לעשות התועדות רעים, לקבל החלטות טובות וכו'. לעשות זהב. יש שבעה מני זהב, והזהב הכי מובחר הוא פז.

יום ההולדת – מפתח הגאולה

שאלה: למה דווקא ביום ההולדת של יצחק התחילה גלות מצרים?

תשובה: בגלות גופא המשיח נולד ביום ההתחלה שלה. זה הרמז לכך שבגלות ענין יום ההולדת נמצא באתכסיא, אבל הוא קיים כל הזמן. כל הענין של הגאולה שממשמשת ובאה הוא שרעיון יום ההולדת יתגלה יותר ויתפוס יותר מקום.

עכשיו אפשר להסביר את מה שאמרת בפנימיות אמתית. אם כתוב בחז"ל שמשיח נולד ביום החורבן[מד], מה זה אומר לנו לאור השיחה הזאת בפנימיות? שענין יום ההולדת הוא לידת המשיח, "אני היום ילדתיך"[מה]. כתוב שה' מקדים רפואה למכה, ובאותו יום של התחלת גלות מצרים והחורבן, או בתחילת גלות מצרים, ה' מסר לנו את מפתח הגאולה, והוא סוד יום ההולדת.

זה בכלל סוד הגלות, כתוב "אשרי הגבר אשר תיסרנו י-ה"[מו], המדרגה הכי גבוהה שיש. זה גופא מה שאחר כך יביא את הגאולה. כמו שמבואר במאמר המפורסם של רבי הלל שפעם למדנו באריכות[מז], הגלות גופא היא מה שהרב מסתלק מהתלמיד על מנת לקבל את החידוש של הגאולה. הגאולה מתחילה מהגלות, בה הרב עולה לקבל את המוחין החדשים שהוא עתיד להמשיך ולגלות בגאולה. התלמיד מרגיש גלות, אך באמת ברגע הראשון של הגלות הרב התחיל להרגיש שכל נעלה יותר באין ערוך, כלומר חידוש ואור אינסופי יותר גבוה, וכדי לקבל את האור הזה כדאי להרוס את כל הבנין הקיים. ברגע שהוא הורס את הבנין הקיים כדי לעלות לקחת את האור הגבוה, התלמיד שעומד בחוץ מרגיש שהרב הסתלק ממנו לגמרי, לכן בשבילו עליית הרב היא חורבן. אבל אצל רשב"י לא היתה אף פעם גלות. רבי עקיבא גם כן צחק, כי ראה את הנבואה של "שועלים הלכו בה"[מח] מתגשמת. הצדיקים הגדולים רואים בגלות גופא שהגאולה נמצאת בעיבור.

מצרים היא כור הברזל, מקום העיבור. בגלות, מהרגע הראשון, יש לידה של תחילת עיבור. כידוע מאבולעפיה שבלידה יש שלשה שלבים, אותם הוא מכנה 'שלושה רגעים': רגע קליטת הזרע; רגע יצירת הולד לאחר ארבעים יום; אחר כך רגע הלידה לאור עולם. אם כן יש ברגע הראשון של הגלות כבר לידה, בבחינת קליטת זרע פנימית שהיא לגמרי באתכסיא, זה בהצנע לכת לגמרי. אף אחד לא מרגיש את זה. זהו הרגע הראשון של הלידה.

אם כן, ענין יום ההולדת עצמו התחיל מהחורבן. כלומר, היארצייט הוא בגלוי ויום ההולדת באתכסיא. ככל שמתקרבים לקראת הגאולה, צריך להפוך את היחס. ענין היארצייט יעמוד ברקע, ויום ההולדת יתפוס את המקום בפרהסיא. זה מה שהרבי עושה עכשיו עם ענין יום ההולדת של כל אחד ואחד.

שאלה: כשיום הזכרון ויום ההולדת יהיו אותו דבר – היארצייט יסולק לגמרי, אין כזה דבר מות, לא יזכרו אותו?

תשובה: נכון, זה נקרא "בלע המות לנצח"[מט], שהמות היה כלא היה. אפילו זכרון המות בתור מות לא קיים יותר. הכל זה לידה. "ומחה א-דני' אלקים דמעה מעל כל פנים"[נ], אין יותר זכרון, אין שום עגמת נפש יותר מענין הפך החיים, מכיון שזה נבלע ומתבטל. עולם הזה הוא עולם השקר, עולם המוות. ה"חיזו דהאי עלמא[נא]" יעלם לגמרי. זה "בלע המות לנצח". צריך למות כל הזמן. יכול להיות שבשביל להרגיש את יום ההולדת צריך למות כל הזמן. כתוב ש"אין דברי תורה מתקימים אלא למי שממית את עצמו"[נב].

בכל פעם שזרע נקלט ויש לידה, יש הרבה מות מסביב. הרבה זרעים הולכים לאיבוד בשביל שזרע אחד ייקלט בכי טוב. גם בתוך ההרגשה של האדם יש הרבה שצריך למות. כמו המשל המפורסם בחסידות שכשזורעים גרעין בתוך האדמה, הכל צריך להירקב ולמות, אבל הפנימיות נשארת חיה והיא נולדת.

לפעמים כתוב שהכל נרקב, אבל כשמדייקים בחסידות הכוונה שהכל נרקב חוץ מנקודה אחת, שבתחילה היא לא מורגשת בכלל – לכן נדמה לך שהכל מת. אבל דווקא כשהכל מת לפי דעתך הראשונה – אז הנקודה הזו צצה ומתחילה לצמוח. הגואל נקרא צמח – "צמח שמו"[נג]. זה מהיסודות של החסידות, שבלי ריקבון אין צמיחה.

הרבי אמר בשבת האחרונה שצריך להתוועד גם כן בערב פסח. מכיון שערב פסח הוא י"ד ניסן, יום ההולדת של הרמב"ם. הרבי אמר לערוך התוועדות ולעשות "בשטורעם גדול", לעשות רעש גדול מאוד על התוועדויות בי"ד ניסן והוא רוצה רשימה מפורטת מראש של כל מי שיארגן ויקיים התוועדות.

בסוף הרשימו נשאר. כתוב "אור לי"ד בודקים את החמץ"[נד], היום היחיד בחז"ל שהוא אור בלילה. ליל הסדר הוא הלילה היחיד שקוראים בו הלל בלילה. "בהלו נרו עלי ראשי"[נה], זה ליל שימורים ויש אור כל הלילה, אך בלשון חז"ל הלילה היחיד שהוא אור הוא ליל בדיקת חמץ. הזמן הוא אחרי בדיקת חמץ, בלילה, על פי הוראת הרבי. יש פה התוועדות שכולם יזכרו ויבואו לכאן ב-9 בערב, זו ההוראה!

לחיים! ניגנו "אנעים זמירות".

יום ההולדת הנסתר של יוסף

אם כן, רואים שיום ההולדת נמצא בפעם הראשונה בידי הקליפות אצל פרעה מלך מצרים. עכשיו שמענו דבר יפה מר' עודד, שיכול להיות שיוסף כבר התחיל לברר את היום הזה, כשאמר לשר המשקים ושר האופים "בעוד שלשת ימים וכו'"[נו], ורק אח"כ כתוב "ויהי ביום השלישי יום הלדת את פרעה"[נז]. על פי פשט, הוא וכולם ידעו שיום הולדת את פרעה הוא בעוד שלושה ימים. זה היה מפורסם כבר בעיתונות... ודאי כל שנה היה עושה יום הולדת, התוועדות... בכל זאת, לא כתוב בפירוש כשיוסף פותר את החלום שבעוד שלושת ימים יהיה יום ההולדת של פרעה. רק אחרי שפתר להם את החלומות, כתוב "ויהי ביום השלישי יום הלדת את פרעה". באמת זה יפה, שבפנימיות יוסף היה קשור ליום ההולדת. יכול להיות שכמו שאמרת ש"בן שלושים שנה בעמדו לפני פרעה"[נח].

אם כן יום ההולדת של פרעה, מזכיר בחיצוניות את יום ההולדת של יוסף עצמו בפנימיות. הוא עולה לגדולה כעבור שנתיים באותו יום. יכול להיות שאם לא היה בוטח בשר המשקים, הוא היה יוצא לגאולה מיד, בתום עשר שנות הישיבה שלו בבית הסוהר, באותו יום ההולדת של פרעה שהוא גם יום ההולדת של יוסף עצמו. בית סוהר הוא בחינת רחם, כמו שעם ישראל ישבו בכור הברזל בארץ מצרים, והיציאה ממנו היא בחינת יום הולדת.

הבעל שם טוב הוא הראשון שגלה את יום ההולדת. מסופר בסיפורים שבאים ממנו עצמו, שכל הדברים הגורליים אצלו בחיים קרו ביום ההולדת שלו. הגילוי הראשון של אליהו הנביא, אחר כך הגילוי הראשון של אחיה השילוני, אחר כך ההתגלות שלו עצמו. כל הגילויים הגדולים אצל הבעל שם טוב קרו ביום ההולדת שלו, בח"י אלול. גילוי אליהו נדמה לי היה בגיל חי שנים, אחיה השילוני בגיל כו שנים והתגלות עצמו בגיל לו שנים. הכל ביום ההולדת. אפשר לומר ששלשת הגילויים בחיי הבעל שם טוב הם כנגד הכנעה, הבדלה, המתקה (לא נאריך בזה).

ניצוץ יום ההולדת השבוי אצל הקליפה

כאמור, יום ההולדת מופיע פעם יחידה בתורה אצל פרעה. זה שאנחנו לוקחים את ענין יום ההולדת מפרעה הוא כמו שמשה רבנו אמר לפרעה "כי ממנו נקח לעבד את הוי'"[נט], אנחנו נקח ממך זבחים ועולות. כל ה'עבודה' שלך, מכל אמצעי בדרכי העבודה שלך נקח כדי לעבוד את ה', בסוד "אתהפכא חשוכא לנהורא וטעימו מרירו למיתקא"[ס]. כמו הרבה ענינים, מוצאים את הענין בפעם הראשונה אסור ושבוי בידי הקליפות, ועל ידי עבודת "כי תצא למלחמה על איבך ונתנו הוי' אלקיך בידך ושבית שביו"[סא], מה שהוא שבה ממך ביודעין או שלא ביודעין. יש דברים שבויים, "וישב ממנו שבי"[סב], עמלק שובה שפחה כנענית אחת מאתנו. זה גם סיפור שלם, שקודם היא כנענית, אחר כך היא שפחה שלנו, אחר כך עמלק שובה אותה, ואחר כך אנחנו צריכים להחרים את עמלק שהתלבש בלבוש כנעני בסוף ארבעים שנות הטיולים שלנו במדבר. צריך להוציא ממנו את השבי שהוא לקח ממנו. מה שאנחנו לקחנו מהכנעני והוא שבה ממנו. אחר כך צריך לצאת למלחמה, "כי תצא למלחמה על איבך ושבית שביו".

אם כן יש כאן סיפור מורכב, היכן הניצוץ הקדוש ששייך למבצע יום ההולדת? יש ניצוץ קדוש בקבלה שנמצא שם, שם בקבלה זה מדור הקליפות, ואחר כך מגיירים, טובלים את הניצוץ הזה לשם עבדות. הניצוץ הזה בעצם שייך לנו, אך משבירת הכלים או מחטא אדם הראשון הניצוץ נפל והתגלגל לידי החיצונים. אחר כך לוקחים אותו אלינו, אחר כך בא עמלק ושובה אותו מאיתנו. אחר כך צריך להיות "כי תצא למלחמה ושבית שביו", לקחת אותו בחזרה. הענין של יום ההולדת נמצא באיזשהו שלב, או בשלב הראשון של הכנעני או בשלב השני שהניצוץ אצל עמלק, ואנחנו צריכים לקחת אותו לעבוד את ה', "כי ממנו נקח לעבוד את הוי'" כפי שנאמר לגבי פרעה.

לפני אדיהם – המשך התגלגלות הניצוץ

אבל איפה מוצאים יותר מאוחר אצל אומות העולם שעושים מיום ההולדת טראסק? "לפני אדיהם"[סג], ובלשונם חג המולד שלהם. זו הקליפה הכי גדולה ששורצת בעולם כולו. קליפה כל כך חמורה שאפילו חסידים לא מתביישים, אף על פי שצריכים להתבייש בזה לפי דעתי, להחזיק בידי 'מנהג ישראל' ולעשות ענין מכך שלא לומדים את תורת ה'. נמנעים מלהתעסק בתורה באותו יום אד, שהוא יום ההולדת לפי דעתם. יש להם עוד חגים, אליהם אף אחד לא שם לב, זה לא מעלה ולא מוריד. אבל ב'חג החגים' שלהם, להבדיל, זה דבר כל כך חמור שכתוב שלא להתעסק בענייני קדושה ב'אור' לאותו לילה, משקיעת החמה או מצאת הכוכבים ועד לחצות הלילה ותו לא.

זה ב'לעומת זה' הענין של "מזלו גובר". באותו לילה הקליפה כל כך גוברת שצריך להימנע אפילו מללמוד תורה. שומו שמים. יש מכתב מהרבי שאני מסתמך עליו הלכה למעשה, שבארץ יכול להיות שלא נוהגים במנהג הזה, כי בארץ אנחנו לא תחת אותה קליפה. אנחנו תחת קליפת ישמעאל שלהם אין יום כזה שבו צריך להימנע מללמוד תורה עד כדי כך. מישהו מוסמך, כנראה מחסידי חב"ד, כתב מכתב לרבי שליט"א שהוא לא שמע שמחזיקים בארץ מאותו מנהג. הרבי ענה לו שאם באמת מנהג ארץ ישראל הקבוע שלא נוהגים בכך, אפשר לסמוך על זה. ודאי שלא לבטל את זה, כמעט כל שנה קורה שאתה ואני קבענו שיעור באותו לילה, אז יש בלאגן האם צריך לבטל את השיערים. אני רק אומר שלעת עתה, לפי עניות דעתי, אפשר לסמוך על המכתב של הרבי שאם זה אמנם מקובל, מנהג מוסמך, שלא נוהגים את זה בארץ, ומסביר הרבי – מכיון שזה תחת שלטון של קליפת ישמעאל ולא קליפת עשיו – אפשר לסמוך על המנהג.

מה זה יארצייט ומה זה יום הולדת? יארצייט הוא חג של "יעקב איש תם יושב אהלים"[סד], איש מת – תם בהיפוך אותיות מת – הוא אוהב לחגוג יארצייטים של צדיקים. אבל את עשו לא מעניינים היארצייטים אלא רק ימי הולדת. ימי הולדת שייכים לעשו. אז אם יש "כי ממנו נקח לעבוד את הוי'", צריך לקחת ממנו את ענין יום ההולדת. אחרי פרעה ענין יום ההולדת נמצא רק אצלם להבדיל. זה מתקשר למה שאמרנו קודם, שאו ביודעין או שלא ביודעין הרבי פגע בול ביום ההולדת של רבי נחמן כשדבר על יום הולדת.

לא נאריך בזה כאן יותר מדי, אבל ידוע ומפורסם, שזה כל הענין שלו מא' ועד ת'.

בחב"ד לא רואים את זה ככה, זה לא הענין ב-ה הידיעה, באתגליא על כל פנים זה לא הענין. אבל כאן, שיש פגיעה ישירה ביום ההולדת של רבי נחמן, ודאי שעצם הענין הזה של יום הולדת הוא הבירור ב-ה הידיעה של אותה קליפה, בירור שחייב להתרחש לפני ביאת המשיח, מכיוון שענין זה שייך למשיח. מה הוא אותו יום 'לפני אדיהם'? לידת המשיח במרכאות. מה זה אצל כל יהודי? יום ההולדת שלו הוא לידת המשיח שבו. כל נושא יום ההולדת הוא המשך מדויק לתורות שלמדנו באריכות לגבי הניצוץ.

יום הולדת – לחגוג את המשיח שבך

לאחרונה הרבי מדבר הרבה מאוד על ניצוץ משיח שנמצא אצל כל אחד ואחד, לכל אחד יש אינסוף של משיח. עד עכשיו היה ידוע שלכל אחד יש ניצוץ של משה רבינו, כפי שכתוב בספר התניא[סה]. ניצוץ המשיח הוא יום ההולדת של משה רבינו. אם אני רק מציין את יום הזכרון לכך שיש בי משה רבינו – שיש בי כח להתבונן ולדעת את ה' "כל חדא וחדא לפום שיעורא דיליה", אני מתבונן שעה ארוכה לפי הצורך של נשמתי כמבואר בספר התניא פרק מב – זה זכרון ניצוץ משה רבינו שבי. זה עדין על דרך יארצייט. אבל לדעת שיש בי ניצוץ משיח, לא רק ניצוץ של הסתלקות משה רבינו שמאירה, בבחינת "אסתלק יקרא דקודשא בריך הוא בכל עלמין", אלא לידת משה רבינו באותו היום, זה כבר משה-משיח, זה כבר הניצוץ של משיח שיש בכל אחד ואחד. זו היחידה שבנפש. המשה שבמשה רבנו בפני עצמו, שאין בו הגילוי של ניצוץ של משיח, אלא זו רק הנשמה הכללית של נר"נ ח"י שיש בנשמות ישראל כמבואר בכתבי האריז"ל. מה שאין כן הניצוץ של משיח שיש בכל אחד ואחד. רבי מנחם נחום מטשרנוביל מסר את דבריו של הבעל שם טוב בספרו מאור עינים[סו], והרבי הביא משם את הדברים. כידוע כל השנים אנחנו מדברים על ניצוץ המשיח שיש בכל אחד ואחד, שזה דבר מאוד פשוט ויסודי בתורת הבעל שם טוב. הניצוץ של המשיח הוא היחידה שבנפש של כל אחד ואחד, והוא זה שגובר ומתגלה ביום ההולדת.

אם כן לחגוג יום הולדת הוא לחגוג את לידת המשיח שבך. ממילא אין לך תיקון גדול יותר של אותה קליפה מאשר יום הולדת, בבחינת "כי ממנו נקח לעבוד את הוי'".

אם נחזור לפשט, מאין לנו שיום הולדת קשור לעם ישראל? הרי יום הולדת כתוב בתורה אצל פרעה מלך מצרים. ברגע שחסידים אומרים שהבעל שם טוב והרבי שליט"א מורים לחגוג יום הולדת, המתנגדים עושים מזה חוכא ואיתלולא, שהרי זה מנהג פרעה מלך מצרים, כולל ובעיקר המתנגד שבכל אחד ואחד, כולל אחד שקורא לעצמו 'חסיד'. הוא גם כן צוחק באיזשהו מקום. אפילו כשהוא שומע על הענין מהרבי הוא צוחק, כי יש לו "חתיכה הראויה להתכבד"[סז] של מתנגד בתוכו.

יום הולדת בכל ראש חדש

איפה באמת רואים אצל עם ישראל שיש ענין של יום הולדת? הסוד, וגם על פי פשט, הוא הלשון של חז"ל ש"ישראל מונים ללבנה ואומות העולם מונים לחמה"[סח]. כמו שהלבנה מסתלקת בכל חדש, ואחרי הסתלקותה היא נולדת מחדש, כך עם ישראל. על כן אנחנו מונים ללבנה וראש החדש הוא היום הסמוך למולד הלבנה. חשוב מאוד להבין את זה. על פי נגלה היה אפשר לקבוע ראש חדש לפי היארצייט של הלבנה, שהוא ביום אחר מיום המולד. בערך יותר מיום וחצי שהלבנה נעלמת, והיה אפשר לחגוג את ראש החדש (היה צריך לחדש מטבע לשון אחר שיותר יתאים). אם אנחנו כבר עושים ענין ממחזור הלבנה ועל פיו קובעים את הזמן, היה אפשר לקבוע את תחילת המחזור לפי ההסתלקות שלה בכל חדש. למעשה אנחנו לא חוגגים את היארצייט של הלבנה, אלא רק את המולד. להבדיל אלף אלפי הבדלות, אצלם יש 'חג המולד' פעם אחת בשנה ואילו אצלנו חג המולד שנחגג אצל כל עם ישראל. במידה מסוימת הענין של ראש חדש יותר סודי ופנימי מכל המועדים של השנה, ואין כאן המקום להאריך בזה. יש הרבה עניינים סודיים בענין ראש חדש, שהוא יותר פנימי ועצמי מהמועדים – ואפילו שבת.

על פי פשט, ראיית המולד היא ההמחשה הממשית שאכן הלידה התרחשה. אפשר לומר גם כן שכשנולד תינוק, לא מאמינים עד שלא עוברים עליו שבעה ימים, ואחר כך ביום השמיני, כבר גלוי שנולד. לפי דין, העניןקשור עם פדיון הבן, שהוא ספק נפל – אולי הוא לא חי בחיצוניות – עד שלושים יום. יש גוף שנולד, אבל הקיום של הלידה הזו הוא בר קיימא רק לאחר שלושים יום. עד הברית אפשר לומר שהלידה עצמה, של הגוף, לא מוחשית. הענין לא התקבל בפנימיות ובמחשבה. כך אפשר להסביר בדרך אפשר.

באמת חוגגים את ראש החדש על פי ראיה ובכך ממחישים את לידת הלבנה. אם כן עם ישראל חוגג יום הולדת מדי חדש בחדשו, "ישראל מונים ללבנה". הבעל שם טוב אומר שביום הולדת צריך לעשות התבודדות, ולהעלות את כל מה שעשית. זה יום שמסוגל לחזור בתשובה, זה יום של ביאת המשיח. למה זה יום של ביאת המשיח על פי פשט? מכיון שמשיח בא "לאתבא צדיקיא בתיובתא"[סט]. הרבי הקודם כותב שביום ההולדת צריך להעלות בזכרון את כל מה שעשית עד היום הזה, כלומר שזה היום הכי מסוגל לתשובה אמתית, מתוך חשבון נפש אמתי של כל השנה כולה. ממילא זהו יום של ביאת המשיח, מכיוון שהמשיח בא עם כח לפקוח עיניים – שתפקח את עיניך שלך ותראה את כל הפגמים שלך, אף על פי שהיה נדמה לך עד עצם היום הזה שאתה צדיק – על מנת להחזיר אותך בתשובה.

אם כן, למי יש יום הולדת בכל ראש חדש לפי הרעיון הזה? על פי פשט, חידוש הלבנה הוא יום ההולדת של עם ישראל שנולד בכל ראש חדש, מכיון שישראל נמשלו ללבנה. אבל אם נתבונן לפי מה שעכשיו אמרתי, שיום הולדת הוא היום לחזור בו בתשובה ולקבל החלטות טובות להבא, כמו שהבעל שם טוב אומר, אז איזה יום הולדת יש בראש חדש? אפשר לומר ששייך לדוד מלך ישראל שקשור עם קידוש החדש, באמת הלבנה שייכת למלכות בית דוד. אבל עוד יותר עמוק, "לא גלו ישראל עד שכפרו בה' ובמלכות בית דוד"[ע].

מסיבת יום ההולדת של ה'

הדבר הכי עמוק בכל עבודה שרוצים להבין את המשמעות שלה, הוא ש"רוח אייתי רוח ואמשיך רוח"[עא]. כל מה שיהודי עושה למטה בעבודת ה' הוא אתערותא דלתתא כדי לפעול את אותו הדבר למעלה. הרבי שליט"א תמיד מזכיר בשם המגיד ש"דע מה למעלה – ממך"[עב]. תדע שכל מה שקורה למעלה הוא ממך, מההתנהגות שלך למטה. כפי שאתה מתנהג למטה, כך "ה' צלך על יד ימינך"[עג], כפירוש הבעל שם טוב[עד]. ה' צלך, הוא הצל שלך. מה שאתה עושה כך הקדוש ברוך הוא עושה.

המנהג הוא מה שהנשמה מרגישה התחייבות פנימית לעשות מצד המזל שלה. כל מנהג ישראל הוא בחינת "מזלו גובר", השורש של עם ישראל מתגלה כשמרגישים התחייבות לעשות משהו שלא כתוב בפירוש בתורה. אז כל מנהג ישראל הוא בחינת יום הולדת, "מזלו גובר". אם כן המנהג לערוך יום הולדת הוא מנהג המנהגים, ה'מזל גובר' שב'מזל גובר'. כל דבר שעושים למטה הוא בשביל שהקדוש ברוך הוא יעשה אותו הדבר למעלה. במלים פשוטות, אם יש מנהג לחגוג יום הולדת למטה – שכל אחד מאתנו יעשה יום הולדת עם כל המשתמע וכל המתבקש מיום הולדת: עריכת חשבון נפש; חזרה בתשובה; קבלת החלטות והרגשה שיש לך מזל, אתה לא שליימזל, עד כדי שלכל עם ישראל יש מזל, ואצל כל עם ישראל מזל פירושו לצאת מהגלות מיד – כל האתערותא דלתתא הזו היא בשביל שהקדוש ברוך הוא למעלה גם יעשה מסיבת יום הולדת. זה ההסבר הכי פשוט של כל מי שיש לו חוש ביידישקייט. כל מה שעושים למטה זה בשביל שהקדוש ברוך הוא גם יעשה אותו הדבר.

בשביל מה זה טוב שאתה תעשה יום הולדת? זה סתם בידור. ילדים עושים יום הולדת. עכשיו בתלמודי התורה החרדיים כבר בטלו את המנהג הרע הזה שילדים עושים יום הולדת... שמעתי שכמה ימים לפני שהרבי דבר על יום הולדת, היו כמה תלמודי תורה בבני ברק, מהכי חרדיים, הכי טובים, שעשו פסק שבטלו את חגיגת יום ההולדת אצל התלמידים מכיון שזה מנהג של פריצות. מה שהחרדים דאגו לבטל כמה ימים קודם, פתאום הרבי מכריז עליו שהוא ענין גדול, וזה הענין עכשיו ב-ה הידיעה. בשביל מה לחגוג יום הולדת? הכלל אומר שאם אומרים לך לעשות משהו זה רק בשביל "דע מה למעלה – ממך". יש איזה ענין של יום הולדת ולכן אנחנו רוצים שהקדוש ברוך הוא יעשה מסיבת יום הולדת, ואנחנו חוגגים בשביל כביכול להכריח אותו שיחגוג. הרי עד עכשיו מאז שהרבי הקודם פרסם בשם הבעל שם טוב שצריך לחגוג יום הולדת באתכסיא, בהצנע, מסתמא במשך כמה מאות שנים שהקדוש ברוך הוא חוגג את יום ההולדת שלו, והוא לא מזמין אורחים, לא עושה מסיבה, לא עושה התוועדות...

כשהרבי אומר עכשיו שכל אחד יעשה התוועדות בפרהסיא ביום ההולדת שלו, זה רק בשביל דבר אחד, להכריח את הקדוש ברוך הוא בעצמו גם כן לחגוג את יום ההולדת שלו. מתי יום ההולדת של הקדוש ברוך הוא? כל ראש חדש. זה גם יום ההולדת של מלכות בית דוד, כמו שכתוב לגבי הגלות שלא גלו ישראל עד שכפרו בה' ובמלכות בית דוד, שעולים שניהם בקנה אחד, בשוויון, כך גם לגבי ענין יום ההולדת. ה' ומלכות בית דוד נולדים ביחד.

"הביאו עלי כפרה"

מה אמרנו? שאלתי אתכם קודם שאלה, למי יש יום הולדת בראש חדש? ואמרתי את הרמז שיום ההולדת הוא למי שחוזר בתשובה. מי שחוזר בתשובה בראש חדש, אף על פי שהוא צדיק, סימן שיום ההולדת הוא שלו. יום הולדת הוא גילוי ניצוץ משיח, ומשיח עניינו להחזיר את הצדיקים בתשובה. מי שהוא הכי צדיק וחוזר בתשובה באותו יום – סימן שזה יום ההולדת שלו. ה' הוא הכי צדיק, "צדיק הוי' בכל דרכיו וחסיד בכל מעשיו"[עה], אין יותר צדיק מה'. "צדיק הוי' צדקות אהב"[עו]. זה שהוא הכי צדיק, שהוא צדיק בעצם עד כדי כך שבלשון חז"ל הוא נקרא "צדיקו של עולם"[עז]. יש יום אחד שבו הוא חוזר בתשובה והוא ראש חדש. כתוב "הביאו עלי כפרה שמעטתי את הירח"[עח]. חוץ מזה שהירח נולד מחדש, הקדוש ברוך הוא מביא שעיר חטאת בכל ראש חדש. יש יום שבו הוא מתחרט על בריאת יצר הרע וכביכול מתחרט על שמיעט את הירח, עד כדי כך שהוא ואמר לנו להביא בשבילו קרבן – כשליחיו. הוא גם רבי אז יש לו עוזרים, והוא מבקש מאתנו שנביא בשבילו כפרה, חטאת, על חטאו. אצל הקדוש ברוך הוא אין נעלם, כמבואר בחסידות שיש בחינת שוגג שהוא לא שוגג, בחינת נעלם שהוא לא נעלם. אצלו לא שייך נעלם. בכל אופן, עם זה שהלבנה נולדה מחדש, זה היום היחיד כביכול – לא בשבת וחג – שה' מתגלה בבחינת משיח, שעניינו להחזיר צדיק בתשובה, וה' מתחרט ורוצה לחזור בתשובה.

אם כן, על פי פשט ראש חדש הוא יום ההולדת של הקדוש ברוך הוא, יחד עם מלכות בית דוד. מלכות בית דוד נולדת למטה, וכביכול הקדוש ברוך הוא נולד למעלה. אם יום ההולדת של הקדוש ברוך הוא הוא בראש חדש, מה עיקר יום ההולדת שלו? בוודאי ראש חדש ניסן, שעליו כתוב "החדש הזה לכם ראש חדשים לחדשי השנה"[עט], כל ראשי החדשים נקבעים לפי ראש חדש ניסן. לכן זו סיבה יותר עמוקה ועצמית למה הרבי חתם את ענין חגיגת יום ההולדת דווקא בשבת פרשת החדש, שהשנה חלה בראש חדש ניסן. הענין הוא שכשאנחנו נחגוג את יום הולדת שלנו הקדוש ברוך הוא יחגוג את יום ההולדת שלו, שחל בראש חדש בכלל ובראש חדש ניסן בפרט.

יום ההולדת הוא התעוררות והתגלות ניצוץ המשיח. כשהקדוש ברוך הוא מחליט סוף סוף להביא את הגאולה זה גם שאצלו הוא לא ישלים עם המצב. יום ההולדת אצלי הוא שאני לא משלים עם המצב, "מזלו גובר". מה זה יום הולדת אצל הקדוש ברוך הוא? גם כן אותו הדבר. ה' לא משלים יותר עם המצב הקיים, כמו שאצלנו אין כח יותר לסבול ונמאס לנו. אצל ה' לא כל כך מהר נמאס, מכיוון שהוא רואה את הטוב הצפון בכל דבר. הוא גם ברא ובורא את המצב. אנחנו צריכים להגיע למצב שנמאס לנו, "קצתי בחיי מפני בנות חת"[פ] – התבוללות, התחושה שנמאס לי לחיות מההתבוללות של עם ישראל, מהגשמיות ועד הרוחניות. לכן גם אצלו כביכול אם אנחנו משלימים, זה מאוד מאוד קל שוודאי קל וחומר שהוא ישלים – "דע מה למעלה ממך". זה יותר קל בשבילו מאתנו להשלים עם המצב. אם רוצים לומר לו "עורה למה תשן הוי'"[פא], שלא תשלים עם המצב ושאתה צריך להביא את הגאולה, כלומר שאצלך יתעורר הניצוץ של משיח – בראש חדש ניסן ואח"כ בכל ראש חדש – זה תלוי בכך שגם אנחנו נרגיש את יום ההולדת שבו מזלו גובר, לידת המשיח.

יום ההולדת של ה' הוא הפנימיות של ראש חדש. החיצוניות של ראש חדש הוא יום ההולדת של מלכות בת דוד. באותו היום שבו הלבנה נולדה, ה' התחרט על כך שמיעט אותה בתחילה. זה גם כן סוד, כי לכאורה היה צריך להתחרט ביארצייט של הלבנה, שחל יום קודם. אבל למעשה הוא מתחרט כשהירח נולד מחדש. למה? כי אז הקדושה העצמית של הלבנה מתגלה. אם מדובר בגוי שמת – שימות. אבל אם יהודי מת והוא חי – חבל שמיעטתי אותו. אם הוא קם לתחיה, אני מתחרט שמיעטתי אותו, הרי הוא חי בעצם. לכן המבחן הוא אם הוא חי מחדש. אם הוא רק מת- מגיע לו, שימות. אם גוי מת, אין מה להתחרט. מה המבחן אם יהודי או גוי מת? יהודי קם לתחיה אחרי שהוא מת ואז מאוד חבל שהכנסתי אותו למעגל קסם בו הוא מת וחי כל פעם. מאוד חבל שמעטתי אותו, בשביל מה כל עגמת הנפש? בלאו הכי הוא חי, הוא קשור ל'חי בעצם'. אז בשביל מה הסיפור הזה, הגלות המתמדת של למות כל פעם ולחיות מחדש? זה מה שהקדוש ברוך הוא מתחרט על כך שמיעט את הירח. חזרתו של ה' בתשובה היא התעוררות ניצוץ המשיח שלו בראש חדש בכלל וראש חדש ניסן בפרט.

כל מה שאמרנו עכשיו הוא בחינה אחת של יום הולדת של ה' – התעוררות ניצוץ משיח אצל בורא עולם כביכול.

יום הולדת לנשיא – התגלות 'עצמות ומהות מלובש בגוף'

יש עוד בחינה. מכיוון שהנשיא הוא הכל, יום ההולדת של נשיא הדור, שחל היום, י"א ניסן, הוא גם כן בחינה של יום הולדת של הקדוש ברוך הוא, לפי הפתגם שהרבי שליט"א תמיד אומר על הרבי הקודם שהוא "עצמות ומהות מלובש בגוף". מאוד קשה לומר את הפתגם הזה, מכיון שהוא נשמע לא מאתנו אלא מפרק "לפני אדיהם" שדברנו עליו קודם. הצדיק של הדור הוא הקדוש ברוך הוא בתוך גוף. אם כך, יום ההולדת של צדיק הדור, שהוא "עצמות ומהות בתוך גוף" בעולם הזה, הוא יום ההולדת של הקדוש ברוך הוא. כמו שאמרנו, מה ענין חגיגת יום הולדת? אנחנו רוצים שהקדוש ברוך הוא יחגוג יום הולדת, "דע מה למעלה – ממך", הכל תלוי בך. תכף נשמע, זה מה שרוצים להסביר עכשיו בעז"ה.

אם כן, יום ההולדת של הקדוש ברוך הוא הוא ההתוועדות שאנחנו יושבים ומתוועדים עכשיו. זוהי מסיבת יום הולדת לקדוש ברוך הוא. הנשיאות היא ההתגלות של הלידה שלו, שכבר בה הוא היה נשיא בעצם.

היחיד שאפשר לחגוג לו יום הולדת לפני שמסתלק זה יצחק, מכיון שכתוב "והן בקדשיו לא יאמין[פב]", שהקדוש ברוך הוא גם כן מחכה ליום ההסתלקות של הצדיק, לראות האם הוא נשאר צדיק. כל החיים הוא לא יכול לחגוג לו יום הולדת בבחינת "עצמות ומהות מלובש בתוך גוף", מכיון שעדין הוא תלוי ועומד. כתוב "אל תאמין בעצמך עד יום מותך"[פג], אבל אצל יצחק הוא אומר "אלקי יצחק"[פד] גם בחייו, מכל מני טעמים שחז"ל אומרים[פה]. כלומר, הוא מת בחייו, אפשר גם בחייו לחגוג את יום ההולדת. זה דבר מיוחד שקשור ליצחק. רש"י[פו] מביא שיצחק יוצא מן הכלל, על פי פשט מכיון שהוא עיוור וכלוא במטה, וכבר פסק ממנו "חיזו דהאי עלמא", לכן אין יותר חשש שיתקלקל. אם הצדיק המית את עצמו בכל יום ויום בחייו, אפשר כבר לחגוג את יום ההולדת. כל זמן שחוששים ל"הן בקדשיו לא יאמין". מי בכלל חושש לכך? רק מתנגדים. השורש למתנגדים אצל הקדוש ברוך הוא. גם למתנגדים יש שורש אצל ה'... חסידים יודעים ש"ועמך כלם צדיקים לעולם ירשו ארץ", ואפילו על מי שכתוב בדור המדבר שאין לו חלק לעולם הבא, זה בגלל שהוא יותר גבוה מעולם הבא, כמבואר בחסידות.

אבל מי שחי לפי פנימיות מובהקת ואמתית, אין אצלו "הן בקדשיו לא יאמין". בשביל המתנגדים הוא נמנע אולי מלומר זאת בראש כל חוצות, אבל בתוך תוכו הוא יודע ש"ועמך כלם צדיקים לעולם ירשו ארץ" ולכן הוא יכול לחגוג את יום ההולדת. הוא יודע שלכל אחד יש בחינת משיח, מכח יום ההולדת, שמתחדש וחוזר בכל שנה ושנה (מכאן יוצא דרך אגב שיש פסוקים בתורה שגם נכתבו בשביל מתנגדים... הרי כתוב שיש שורש לכל אחד בתורה. לכל אחד יש אחיזה בתורה).

מספרים על רבי ברוך ממז'יבוז, שכשהיה ילד בן חמש למד עם המורה שלו את מסכת בבא קמא, והסביר למלמד שלו מה זה בבא קמא – ברוך בן אדל קדוש מרחם אמו. אדל היתה בת הבעל שם טוב והוא היה נכדו. יש עוד מסכתות, אבל ההתחלה היא בבא קמא.

על פי פשט, חז"ל אומרים שיום הברית הוא המכה בפטיש של הלידה, ש"הגמל" הוא "הג מל". לפי רעיון זה יוצא משהו יפה: כתוב בגמרא ש"אשה כמאן דמהילא דמיא[פז]", נקבה נולדת כמי שנולד מהול. ידוע שלנקבה יש יותר אחיזה במציאות העולם הזה וידוע על פי פשט, שנקבה קצת שוהה בעיבור יותר מזכר. גם היום זה ככה, בדרך כלל בת שוהה בעיבור עוד שבוע יותר מבן. בן זריז יותר לצאת מהרחם. לפי הרעיון, גם בגשמיות, השבוע עד לברית היה לה ברחם. לבת יש יותר אחיזה במציאות של העולם הזה, ולכן מיד כשהיא נולדה, היא כבר מהולה. לעומתה, בן לא כל כך בטוח שנולד בכלל, לא רואים את לידתו בבירור עד ליום השמיני.

לפי זה אפשר להסביר גם כן למה עבד כנעני שקונים מהשוק נימול באותו יום, מכיוון שהוא דומה לנקבה. אף על פי שהוא זכר וחייבים למול אותו, בכל זאת אפשר למול אותו מיד באותו יום, מכיוון שהמציאות שלו כבר קבועה לגמרי. בן זכר עדין קצת מרחף במשך שבעה ימים, עד ליום השמיני שאז הוא לגמרי יורד למציאות של העולם. לגבי המולד, הוא באמת באותו יום, כמה שעות אחר כך, אבל בשביל לקדש אותה מחכים שבעה ימים לכתחילה על פי קבלה. כנראה שיש לה שתי בחינות, של זכר ונקבה – הירח הוא הזכר והלבנה היא הנקבה.

לחיים לחיים! ניגנו "כאיל תערוג".

עבודת יב ימי קרבנות הנשיאים

מספרים על רבי בונים, שבטל את ענין האבל אחרי הסתלקות היהודי. גם על הקוצקר, אבל נדמה לי שהתחיל רבי בונם. הוא אמר שצריך רבי חי, לא רבי מת. זה סיפור חסידי מובהק שצריך יום הולדת ולא יארצייט. רבי חי הוא יום הולדת. באמת לגבי השאלה ביחס להכתרה של הרבי ב-י שבט, זה גם קשור עם יא ניסן. יא ניסן הוא היום של הנשיא אשר, והחדש של אשר זה שבט, כך שיש קשר. מסופר על החוזה מלובלין, שהיה רואה בכל יום מ-יב הנשיאים מראש חדש ניסן עד י"ב ניסן מה שיקרה באותה השנה בכל אחד מהחדשים – יום כנגד חדש. ב-יב הימים האלה היה יושב עם החסידים שלו ומספר להם כל מה שיקרה בחדשי השנה הבאה. לכן בשנת הסתלקות החוזה, שהיתה בתשעה באב, הוא סיפר עד לה' ניסן. בה' ניסן הוא הפסיק ומאוד חששו – וכך היה. הוא גם כן אמר שהמתנגדים שלומדים אמרו שביום שהוא ימות הם יעשו התוועדות, 'א חסידישע פאבריינגען'... והוא אמר שלא יתן להם לעשות התוועדות ביום שמסתלק ובאמת הסתלק באותה השנה... חסידים לומדים רזים בתשעה באב, ומתנגדים לא לומדים שום דבר, אז חסידים יכולים להתוועד בתשעה באב ומתנגדים לא יכולים להתוועד בתשעה באב. אז זה דרך אגב, זו סגולה נפלאה לגבי הימים האלה- מראש חדש ניסן עד י"ב בו, עד מחר, שכל יום הוא כנגד חדש. היום הזה הוא כנגד חדש שבט, אשר, וזה הקשר הפשוט בין י"א ניסן לנשיאות של הרבי.

בכל אופן, חייבים להסביר לגבי יום ההולדת של הרבי בגשמיות, שזה היום. הכתרת המלך היא בי' שבט, אבל יום ההולדת- שכמו שאמרנו קודם, הוא גם יום ההולדת של הקדוש ברוך הוא, וכל חגיגת יום ההולדת היא בשביל לעורר את הענין של יום ההולדת של ה'. שוב, מה זה יום הולדת? יום ההולדת הוא גילוי משיח, ואצל הקדוש ברוך הוא הענין הוא שכבר יימאס לו להשלים עם המצב. ברגע שגם לקדוש ברוך הוא יימאס מהעולם כמו שהוא, הוא בעצמו כבר ידאג להביא את המשיח, כמו שביום ההולדת שלנו הענין הוא שיימאס לנו, להגיע למדרגה של "קצתי בחיי מפני בנות חת". זה מה שכתוב שהימים האלה משפיעים על כל הימים הבאים. כמו שב-יב הימים האחרונים של חדש אלול צריך לעשות חשבון נפש על כל הימים שעברו, כך גם ב-יב הימים הראשונים של חדש ניסן מולידים את כל הימים שיהיו. כל החדש הזה הוא "חדש המוליד", לידת העם, "החדש הזה לכם ראש חדשים". כח המוליד, שהוא הכח של "מזלו גובר" – להרגיש את המזל, שיהיה לך מזל ולא שליימזל במשך כל החדשים – תלוי בעבודת יב הימים האלה, שגורמת לכך שבכל יב חדשי השנה יהיה לך מזל ותרגיש את המזל הפרטי, ובעיקר את המזל הכללי של עם ישראל. "וירם קרן לעמו", הקרן של עם ישראל.

אם כן, אנחנו מבררים את ענין יום ההולדת ומה שצריך להסביר הוא את הנפקא מינא. יום הולדת בתחילה היה אצל פרעה, אח"כ אצל אותו האיש, ובסוף אצל הרבי. אלו שלש הבחינות של יום ההולדת. זה מה שצריך להבין.

שלוש בחינות יום ההולדת

יום ההולדת הראשון הוא של פרעה, בקליפה "יום הלדת את פרעה", רק שבפנימיות, כמו שאמרנו, הוא יום ההולדת של יוסף. כמו כל ניצוץ, הוא נמצא כבר מהרגע הראשון בפנימיות, רק שהוא מוסתר. מפרעה זה עובר לאותו האיש, לתרבות עשו, תרבות המערב – עיקר הקליפה ששולטת על העולם כולו היום, וזה מקור לחשש ללמוד תורה באותו יום, ובאור לאותו יום. זה יום מסוכן. אמרנו שבאבלות ה' ירחם, לא לומדים נגלה אך לומדים חסידות, אך באור לאותו יום בחוץ לארץ מנהג ישראל שלא לומדים שום דבר, גם לא חסידות. אמרנו שלגבי הארץ זו שאלה.

יום אידם הוא האבלות הכי קשה למתמיד אמתי בתורה, כי אומרים לו להימנע מללמוד תורה במשך שש שעות. מי שמתמיד באהבה עצמית לתורה, אין לו שעות קשות יותר מהזמן הזה. בחב"ד המתמיד הכי גדול בדור הקודם היה ר' איצ'ה מתמיד, פשוטו כמשמעו, היה מתמיד במשך 24 שעות בלימוד תורה. לפני דור לא היו כהיום גלילי נייר לבית הכסא, והיו צריכים לחתוך נייר. מספרים עליו שבאותו לילה היה חותך את הנייר למשך השנה כולה...

מה ההבדל בין הקדושה לבין להבדיל הקליפה? הצורה הכי פשוטה, הוא כמו שרואים היום, מאז שישה עשר הימים האחרונים. ההבדל בין אותו האיש ימח שמו – כך נוהגים לומר – להבדיל אלף אלפי הבדלות עד אין קץ, לצדיק הדור, הוא האם רק את יום ההולדת שלי צריך לחגוג או שהצדיק אומר שכל אחד, אתה ואת, ילדים אנשים ונשים יחגגו את יום ההולדת שלו. כך הבעל שם טוב אמר, ועכשיו הרבי נתן גושפנקא דמלכא לעשות את זה בפרהסיא. הרבי אומר שכל אחד ואחת עד קטני קטנים צריך לעשות יום הולדת בדיוק כמו שהוא עושה. זה כבר כמה שנים שנוהגים לעשות טראסק גדול מיום ההולדת של הרבי. עושים מסיבה באישור של הרבי והוא מגיע להתוועד. כל מה שמתגלה אצל הרבי עכשיו, היה מתוכנן מראש. בפעם הראשונה שהוא הסכים שיעשו מסיבה ביום ההולדת שלו, ויערכו בו התוועדות חסידית, הוא בוודאי לא הסכים לזה פעם ראשונה שהציעו. הרי רביים קודמים לא הסכימו לזה – לא עשו התוועדות ביום ההולדת של הרבי הקודם, הרבי הרש"ב ושום רבי קודם לכן. ברור שכשהרבי הסכים שיערכו לו מסיבת יום הולדת בהתוועדות פומבית, כבר היה מתוכנן אצלו בראש שביום מן הימים נעשה מבצע של יום הולדת לכל עם ישראל, שכל יהודי יחגוג את יום ההולדת שלו. הדבר הזה, כמו הרבה דברים, חכה אצלו בעיבור עד שהגיעה עת הרצון כעבור שנים רבות. צריך להבין למה עת הרצון לענין הזה קשורה להסתלקות של אשתו.

על פי פשט אפשר לומר שאשתו, הרבנית, היתה כל כך צנועה שהיא לא היתה עושה חגיגת יום הולדת. אם הרבי כבר היה מכריח את כולם לעשות ברבים יום הולדת, גם היא היתה צריכה לעשות יום הולדת, הרי הרבי אמר אנשים נשים וטף. הוא ידע שאשתו ודאי לא תסכים לעשות מסיבה ברבים. זה הפשט שבפשט ויש לזה פנימיות, שלתת פקודה לכולם שחייבים לעשות יום הולדת בהתוועדות פומבית, קשור לזכות ההסתלקות של הרבנית, סוד ההסתלקות עליו דברנו קודם. כעבור כמה שבועות בא יום ההולדת שלה בעצמה, כשהיא כבר בעולם העליון, ואז הרבי הכריז על הדבר. הוא לא היה אף פעם עושה לעצמו יום הולדת אם לא היה לו בראש בזרע, שכל יהודי שייך לענין. בצורה הכי פשוטה זהו ההבדל בינו לבין אותו האיש- אלף אלפי הבדלות.

ה'יש האמתי' אצל הרבי

מה שאומרים שהרבי הוא "עצמות ומהות מלובש בגוף", הדבר הוא לא זכות יחידה של הרבי אלא שעכשיו הוא גלוי בו. יש אצלו גילוי של 'יש האמתי' ושל 'אין האמתי'. פרעה הוא 'יש הנברא', כל הישות והמזל של אומות העולם. לאומות העולם המזל שגובר הוא של יש, יום ההולדת של פרעה הוא יום ההולדת של כל הרגשת הישות של היש הנברא. יום ההולדת של אותו האיש הוא יום ההולדת של ה'אין של היש הנברא' בלשון החסידות. ברגע שהוא מחזיק את עצמו, זה כבר יניקה של חיצוניות החכמה של הקדושה שיונקת מפנימיות החכמה של הקדושה. אין הוא חכמה, וידוע ששמו של אותו האיש הוא מלשון ישות. זו ישות מהנקודה של האין של היש הנברא. חכמה היא האין של היש. יום ההולדת הוא רק אצלו. בלעומת זה מגיע האין של היש רק עד החיה שבנפש, ולא עד היחידה שבנפש [השם שלו במספר סידורי שוה יחידה] זה גם הבל, הוא לא הגיע ליחידה, לכן הוא מת, הוא "הבל הבלים"[פח]. כמו נחש-משיח. או שזה זה או שזה לא זה, בהדגשה.

אם כבר רוצים להסביר את זה אחרת, לפעמים כתוב בחסידות שגם ביחידה יש חיצוניות ופנימיות. ואז אפשר לומר שהקליפה יונקת מחיצוניות היחידה, אבל על פי פשט אין "זה לעומת זה"[פט] כנגד היחידה. כשמעמיקים אצל רבי הלל יש גם ביחידה ז"א דעתיק שמתלבשים בתקוני גלגלתא וגם שם יש מקור יניקה, אך על פי פשט אין כנגד היחידה יניקה. זה מסירות נפש.

מה ההבדל בין חיה ליחידה? ביחידה יש גילוי של היש האמתי ושל האין האמתי כאחד. כשהמזל גובר אצל יהודי ביום ההולדת שלו משמעו ש"אין מזל לישראל" – האין האמתי, ולא האין של היש הנברא. זה האין האמתי שהוא-הוא היש האמתי. זה נושא עמוק שרק נדגים אותו בקצרה.

הסבר התיחסות הרבי למנחמים בשבעה

לאחרונה יצא קונטרס של כל הדיבורים שהרבי דיבר עם המנחמים שבאו לנחם אותו במשך שבעת ימי האבלות. כמה אנשים שמו לב, אפילו בעלי תשובה בכפר חב"ד, מישהו בא אלי אתמול ושאל אותי שאלה לאחר שקרא את כל השיחות האלה, רואים שם דו שיח בין הרבי לרבנים ואדמו"רים שבאו לנחם אותו. רואים שלרבי יש רעיון שהוא רוצה לומר, ואותו רב חשוב מדבר על משהו, וזה יוצא שכאילו הרבי לא מתייחס למה שהוא אומר, והרבי ממשיך לומר את שלו. כאילו שגם הוא מדבר על הנושא הזה. כשקוראים את זה רואים שאותו רב בכלל מדבר על משהו אחר, והרבי כאילו מדבר אתו, אבל הוא מדבר על משהו אחר. מה שהוא רוצה לומר הוא אומר. איזו התנהגות זו?

לאותו אברך שבא ושאל אותי על כך אתמול עניתי שתמיד אצל הרבי הוא יאמר מה שהוא רוצה לומר. למה הדבר היה מורגש מאוד בשבעה? קודם כל, מה ההתנהגות הזו בכלל? לכאורה היה יכול לבוא מתנגד ולפרש התנהגות כזו לגריעותא, להבדיל אדם שלא מקשיב, רק אומר את שלו בלי להתייחס. אלא הענין הזה, אם היה מופיע אצל מישהו אחר, היה ישות. אגוצנטריות. הוא בשלו, יש לו משהו ולא מענין אותו מה שיש למישהו אחר לומר. הוא לא לוקח את הזולת בחשבון בכלל. אבל אצל רבי, דבר כזה נקרא 'היש האמתי'. זו דוגמה פשוטה מהו 'היש האמתי'. מה שיש לו לומר הוא היש האמתי והוא חייב להיאמר, וזהו זה – זה מה שנאמר. אם אתה, בדו שיח שלך מתייחס כמו שצריך, הדברים נספגים באופן מוצלח. אם אתה לא יודע לשחק ביחד, אתה לא משחק. אתה אומר משהו אחד והוא אומר משהו אחר.

למה רואים את ההתייחסות הזו בעיקר בשבעה? הרבי אצלי הוא בחינת יש האמתי. יש צדיקים אמתיים שהם 'אין אמתי', צדיקים שהם בבחינת "אתפשטותא דמשה רבינו בכל דרא ודרא[צ]". אפילו בין אדמו"רי חב"ד, ידועות השיחות של הרבי הרש"ב, שיש הבדל קיצוני ביותר בין הרבי הזקן לבין הרבי האמצעי וכך הלאה. אפשר להסביר בצורה הכי עמוקה, שישנם צדיקים שהם בבחינת 'יש האמתי', וישנם צדיקים שהם בבחינת 'אין האמתי'.

התכללות ה'יש האמתי' ו'האין האמתי'

בסופו של דבר שתי הבחינות צריכות להיות היינו הך – היש האמתי צריך להיות האין האמתי, והאין האמתי צריך להיות היש האמתי. ידוע מהבעל שם טוב לגבי שמחה ויראה, שברוב השנה השמחה צריכה להיות באתגליא והיראה צריכה להיות באתכסיא, אבל בימים הנוראים היראה מתגלה והשמחה מסתתרת. רק שגם בכלל הזה יש יוצא מן הכלל, שלפעמים השמחה גלויה גם בעשרת ימי תשובה והיראה בהסתר, כידוע מה שהרבי מדגיש שהשמחה צריכה להיות באתגליא והיראה באתכסיא אפילו בימים נוראים. הצדיק שאצלו השמחה באתגליא, והיראה באתכסיא – נקרא יש האמתי. שמחה היא בינה – אם הבנים שמחה, יש. מי שעיקר העבודה שלו היא על דרך ימים נוראים כפשוטם, שהיראה באתגליא והשמחה באתכסיא, נקרא האין האמתי, מכיוון שיראה היא בחינת חכמה, "ירא בשת"[צא]. אין ויש הם חכמה ובינה. חיצוניות אבא היא האין של היש הנברא. פנימיות אבא – פנימיות עתיק – היא האין האמתי. חיצוניות בינה היא היש הנברא עצמו. פנימיות בינה – גם כן פנימיות עתיק – היא היש האמתי.

חיצוניות אבא היא שורש היניקה של אותו האיש, יניקה מן התורה – שמחכמה נפקת[צב]. כל דבר שיונק מהתורה, שמחכמה נפקת, יונק מחיצוניות אבא – חיצוניות האין של היש הנברא. פנימיות אבא, פנימיות עתיק- זה האין האמתי. חיצוניות בינה היא היש הנברא בעצמו. כל מה שיונק מהיש הנברא, יונק מחיצוניות בינה, כמו "לי יאורי ואני עשתיני[צג]", כמאמר פרעה מלך מצרים, "התנים הגדול הרבץ בתוך יְאֹריו[צד]".

יש קליפות שיונקות מהתורה, ויש קליפות שיונקות מהטבע. הנצרות היא הקליפה הכי גדולה שיונקת את כל הכח שלה מן התורה. לעומתה, מצרים היא הקליפה הכי גדולה שיונקת את כל הכח שלה מהטבע. זאת אומרת שמזלו של אותו האיש הוא היניקה מחיצוניות החכמה, האין של היש הנברא. ביום ההולדת של הקליפה המזל גובר, והמזל של פרעה הוא יניקה מחיצוניות הבינה.

"פנימיות אבא פנימיות עתיק[צה]" הוא האין האמתי, וזה צדיק שהעיקר אצלו באתגליא הוא היראה, יראה עילאה, ירא בשת, ושמחתו בעבודת ה' היא באתכסיא. יש "עבדו את הוי' ביראה"[צו], ויש "עבדו את הוי' בשמחה"[צז]. מה שאין כן פנימיות בינה (פנימיות אמא), היא גם כן פנימיות עתיק, והיא היש האמתי. הרבי שליט"א הוא בעיקר בבחינה של היש האמתי, אך מכיוון ששניהם בפנימיות עתיק, בוודאי שהם צריכים להיות אחוזים ואחודים יחד.

שוב, יש צדיקים שאצלם העיקר הוא האין האמתי – "פנימיות אבא פנימיות עתיק", ויש צדיקים שהעיקר אצלם הוא היש האמתי, התגלות התענוג, הגישמקט, באמא. קשור עם שבט אשר, אושר. כל הענין של הרבי הוא התגלות התענוג באמא, שהיא פנימיות אמא פנימיות עתיק, היש האמתי. לכן הרבי אומר שצריכים להיות שמחים במודע גם בעשרת ימי תשובה, לדוגמא. אצל הבעל שם טוב מסופר שכל השנה היתה שמחה ובעשרת ימי תשובה היתה יראה. לפעמים גם בעשרת ימי תשובה היתה שמחה, זה היוצא מן הכלל. אצל הרבי הכלל הוא שמחה. יש כאן תהליך שהולך ומתגבר, המזל של הרבי הולך ומתגבר.

למתנגד נשמע שכשאדם אומר את שלו וכאילו לא שומע כלל את מה שהאחר אומר – זו ישות. אם התופעה הזו באה מהקדושה, זו התופעה ב-ה הידיעה של היש האמתי. אפילו בתוך שבעת ימי האבלות, באמירת הדבר שצריך להיאמר כעת, יש הרבה שמחה על כך שיש באמירה הזו הוראה לכולם. למה דווקא בשבעה רואים יותר שהרבי הוא היש האמתי? על דרך נח, התנהגות כזו אפשר לדרוש לזכות ואפשר לדרוש לגנאי. אם דורשים לגנאי, מייחסים אותה ליש הנברא, ואם דורשים לזכות, מייחסים אותה ליש האמתי.

הסתלקות המוחין באבלות

בזמן שאין אבלות, היש האמתי מורגש פחות (אף על פי שתמיד הוא נוכח). אבלות על פי פשט היא זמן של צער, והרבי הסביר שחייבים לבכות בשלושת הימים הראשונים, ומי שלא בוכה בהם הוא לא בסדר. אך הרבי גם אמר שמי שבוכה אחרי שלשת הימים הראשונים הוא גם לא בסדר. הכל צריך להיות כמו שכתוב בתורה. לפני הלוויה היתה חצי שעה שלא היה עם הרבי אף אחד והוא יצא לרחוב באמצע הלילה, וצעק למישהו שיביא לו קיצור שולחן ערוך, שיפתח ויראה מה עושים עכשיו. זו התנהגות של יהודי פשוט, מכיוון שבזמן האוננות שלו יש לו הסתלקות מוחין.

באותם ימים של אבלות יש הסתלקות המוחין אין הכח לעשות מאמץ נפשי גדול להלביש את ה'יש האמתי', מכח האין האמתי – פנימיות אבא שמתייחדת עם פנימיות אמא. האין האמתי נותן כח בפנימיות אמא להסתיר את הישות של היש האמתי הבלעדי, ולהלביש אותה בצורה שכאילו הוא כן מדבר איתך (לדוגמה).

כשהרבי מדבר ביחידות – עכשיו הרבי הפסיק לקבל ליחידות – זה המעמד הכי קשה לצדיק, מכיון שהוא צריך להוריד את עצמו ולהתלבש בתוך הלבושים של הנשמה הלא טהורה והלא נקיה שהוא מדבר איתה. לכן מספרים למשל על הרבי הקודם שחמש פעמים בכל יום, אם לא יותר, היה צריך להחליף חולצה מהזיעה, מרוב מאמץ לרדת ולהתלבש בתוך האדם. בשביל לרדת ולשדר על אותו גל, הוא נדרש למאמץ אדיר.

היש האמתי צריך להתייחד עם האין האמתי על מנת לשדר בגל של האדם שאיתו הרבי מדבר. מה שאין כן בזמן אבלות, שבו יש הסתלקות הכח לקבל מהאין האמתי, ולכן היש האמתי מתבטא יותר בגלוי כמו שהוא. זה ההסבר לכך שדווקא בזמן האבילות הרבי מדבר לעצמו, ונראה שמה שמישהו אחר אומר לו לא תופס מקום, הוא בשלו. גם אצל חז"ל היו חכמים שאמרו "אנן בדידן ואינהו בדידהו[צח]", אני מדבר משלי ואתם עושים את שלכם. בקדושה דיבור כזה מבטא את היש האמתי, וב'לעומת זה' זהו ביטוי של סתם ישות. שוב, היש האמתי יתגלה ויעלה לשטח דווקא בזמן שיש עגמת נפש פנימית ואין כח נפשי עמוק של חיבור וייחוד האין האמתי ביש האמתי לרדת ולהתלבש ברמה של הזולת.

לעניננו, יום ההולדת של היש האמתי, שזה ענין עצמות ומהות מלובש בתוך גוף. כאמור, יש צדיקים שאצלם העיקר הוא האין האמתי ויש צדיקים שעיקר הענין אצלם הוא היש האמתי. יום ההולדת של הצדיקים הוא יום ההולדת של כל עם ישראל.

"כי ממנו נקח לעבוד את ה'" – בירור יום ההולדת מהנצרות

עיקר הענין בגילוי לברר את הנצרות התחיל מרבי נחמן. כנראה שהבעל שם טוב כבר התחיל את בירור הנצרות, אבל מי שלקח אותו כענין החיים שלו, הוא רבי נחמן. איך רואים זאת אצלו? הוא עשה מעצמו יש הכי גדול, הכי גדול שיכול להיות. הוא החידוש הכי גדול בעולם. הוא לא היה מספיק חב"דניק שידע לומר "עצמות ומהות מלובש בגוף"... בשביל המשפט הזה צריך להיות חב"דניק, אבל עד כאן הוא ידע לומר, אם היה חב"דניק היה יכול גם לומר את המשפט הזה...

שוב, מה ההבדל בינו לבין להבדיל? ההבדל הוא האם ענין "עצמות ומהות מלובש בגוף" שייך לכולם או לא. צדיק רואה את ענין העצמות כנחלת כל עם ישראל, רק שעכשיו הוא מופיע בגילוי אצלו ולעתיד לבוא הוא יתגלה אצל כולם. זה ההבדל בין היחידה שבנפש לבין החיה ומטה. מהחיה שבנפש ומטה יש חילוקים, לא כולם שווים. אם מישהו מרגיש ישות, עד החיה צריך להמית אותה. זה הסוד של ימי האפילה, שארבעה החלקים עד החיה מתו ורק היחידה נשארה בחיים. עד החיה יש הבדלים בין נשמות. מי שמרגיש ישות, עד החיה ועד בכלל של הנפש, גורם להפרדה בינו לבין החבר שלו. אבל מצד היחידה שבנפש, הישות לא רק שאינה מפרידה בינו לבין עוד יהודי, אלא מחברת. כמו שאמרנו קודם, מהרגע הראשון שהרבי עשה יום הולדת לעצמו, הוא התייחס אליו כיום ההולדת של כל יהודי בפרט, כמו שעכשיו יוצא לאור, שלכל יהודי יש בדיוק אותו הענין ואותה הזכות.

יש יהודים שעדין לא גלוי שהם בעצמם ה', שכל יהודי הוא "עצמות ומהות מלובש בתוך גוף", לכן בינתים הכח שלהם הוא רק הכח של אתערותא דלתתא. זה סוד מאוד גדול, מה כל הענין שאתערותא דלתתא מעוררת אתערותא דלעילא? למה רק יהודי יכול להניח תפילין ולא להפך? גוי שיניח תפילין לא תהיה לו שום התעוררות. אתערותא דלתתא פועלת, כמו להבדיל כל חוק בטבע, מכיוון שבפנימיות היא עצמה אתערותא דלעילא. על פי פשט, יהודי עושה משהו בכדי שה' יעשה אותו הדבר. יהודי חוגג יום הולדת מכיוון שהוא רוצה שה' יחגוג את היום הולדת שלו. הוא מגלה את הניצוץ אצלו בכדי שהקדוש ברוך הוא יגלה אצלו את הניצוץ. למה החוק הזה פועל? מכיון שבסופו של דבר, אתערותא דלעילא היא היום הולדת שלו. בינתים יום ההולדת שלו רק מעורר את יום ההולדת של הקדוש ברוך הוא, אבל בסופו של דבר יום ההולדת של הקדוש ברוך הוא יהיה יום ההולדת שלו, שזה "עצמות ומהות בתוך גוף". אצל הרבי זה מתחיל להתגלות.

שוב, בקדושה "ועמך כלם צדיקים לעולם ירשו ארץ", וכל יהודי הוא "עצמות ומהות מלובש בתוך גוף", רק שהענין לא גלוי אצל אף אחד, אצל כולנו. כל יהודי מופיע רק בסוד העם של המלך, אבל "עבד מלך – מלך" בסופו של דבר. בינתים העם רק צריך לעורר את המלך, להכתיר אותו. בשביל הגוים יום ההולדת הוא הזדמנות פז להשתולל ולהשתכר... אפילו לא הזדמנות פז להאמין, הוא לא נחשב כיום דתי אצלם. אותו האיש לא אמר להם לחגוג את חג המולד כ'יום התקשרות'. אצלו בקליפה, המזלות נפרדים מכיוון שאפילו האין של היש הוא גם כן יש, הוא לא אין אמתי. יום ההולדת של כל אחד לא מאחד אותו עם השני אלא מפריד אותו מהשני. לכן הוא לא יאמר שאתה תחגוג את יום ההולדת שלך ובאותו יום תתקשר אליו, מכיון שיום ההולדת שלך הוא יום ה'הזדמנות פז' בשבילך להשתולל, מכיון שהמזל שלך מתגבר. לכן זה לא יום דת. מה שאין כן יום ההולדת שלו, הוא היום שכולם צריכים להשתחוות ולחגוג את המולד שלו. זה ההבדל.

מה שאין כן אצלנו, הכל אחד. לכל אחד יש יום הולדת וצריך לעשות בו התוועדות, שהיא אהבת ישראל ואחדות ישראל. יום ההולדת הוא היום המסוגל ביותר להרגיש ביחד. ומכיון ש"ממנו נקח לעבוד את הוי'", עושים השתוללות של חסידים, איך שחסידים משתוללים. צריך ללמוד את המקצוע, זה מקצוע מיוחד...