"בכחך עשה!"

בע"ה

שבת תשובה תשפ"ד – כפ"ח

כתר שם טוב אות צא

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

קיצור מהלך השיעור

לימוד כתר שם טוב בשבת האחרונה נגע בתורה יסודית העוסקת בפסוק ממגלת קהלת הנקראת בחג הסוכות. קוטב הדברים הוא יחוד המחשבה עם המעשה – יחוד שעלינו להאמין בו וכך לעשותו ולייחד קוב"ה ושכינתיה בתחתונים.

"בכחך עשה"

מבעש"ט. פירוש הפסוק כל אשר תמצא ידך לעשות בכחך עשה וגו',

במגלת קהלת – שקוראים בחג הסוכות[ב] – כתוב "כל אשר תמצא ידך לעשות בכחך עשה וגו'"[ג]. כח הוא פעמיים יד, כך שאפשר לפרש בפשטות שהפסוק אומר – מה שאתה יכול ורוצה לעשות ב"ידך", יד אחת, תעשה בשתים ידים[ד], עם כל הכח ובאופן הכי שלם.

אכן, הבעל שם טוב יפרש את הכח בפסוק לא על שתי ידים, כוחות המעשה, אלא על יחוד המחשבה עם המעשה (אלא שגם המחשבה והמעשה הם שתי ידים, בסוד "אף ידי יסדה ארץ [מעשה] וימיני טפחה שמים [מחשבה]"[ה], כלשון השגור "יד שכלו"[ו]). זו תורה יסודית של הבעל שם טוב, ששייכת במיוחד לשנה הבאה עלינו לטובה, שנת תשפ"ד – כמו שהיה כתוב במכתב לראש השנה – העולה כח ברבוע, כח פעמים כח, יחוד שלם של כל כח המחשבה וכח המעשה. זהו המאפיין העיקרי של "פעֻלת צדיק", שבכל מעשה שלו מחדיר את כח החיים של הנשמה.

עבודת חנוך

כי ענין חנוך מט"ט שהיה מייחד קודשא בריך הוא ושכינתיה על כל תפירה הוא,

חנוך, הדור השביעי-החביב לאדם הראשון[ז], נתעלה בעבודתו ובחייו נעשה מלאך[ח] – "שרו של עולם"[ט], עולם היצירה, מטטרו"ן (ש"שמו כשם רבו"[י]). מה היתה עבודתו? כתוב[יא] שהוא היה "תופר מנעלים" ועל כל תפירה ותפירה היה מייחד יחוד – חנוך עסק בעבודת היחודים, העבודה שנשארת לאחר סיום עבודת הבירורים[יב].

על מי עוד כתוב שהיה תופר? "בן פורת יוסף"[יג] – יוסף הצדיק פותר חלומות על ידי שהוא תופר את האותיות-הרעיונות של החלום בסדר הגיוני[יד]. חנוך בגימטריא פד – מספר שקשור לתיקון הברית (כדברי האריז"ל[טו] שאדמו"ר הזקן מביא גם בתניא[טז]) – קשר מובהק ליוסף הצדיק, שומר הברית. כח הברית לתפור ולחבר הוא-הוא הכח לעשות יחוד (פנימיות כח הדעת[יז]). השרש הכי חשוב בלשון הקדש שעולה חנוך הוא ידע[יח] – "והאדם ידע את חוה אשתו"[יט].

בדורות הראשונים של הבריאה חיי חנוך הם הקצרים ביותר, אבל הוא אביו של מתושלח (בגימטריא כח ברבוע וכו'), שהכי האריך ימים (969 שנים, בגימטריא "טוב הוי' לכל ורחמיו על כל מעשיו"[כ]) – חנוך מוריש לבנו את כח אריכות הימים, הכח של "פעֻלת צדיק לחיים".

יחוד המחשבה והמעשה

הבעל שם טוב מסביר את עבודת היחודים כיחוד המחשבה עם המעשה:

דהמחשבה נק' א"ס, הוי', והמעשה הוא אדנ"י, וכאשר מחבר המעשה עם המחשבה בעת עשיית המעשה נק' יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה.

יחוד המחשבה והמעשה הוא יחוד שם הוי' ושם א-דני (העולים יחד צא – מספר התורה הזו בכתר שם טוב, בהשגחה פרטית – אמן וכו'). מחשבה-מעשה עולים יחד 770 – כנראה שזהו מקום טוב ללמוד איך לעשות זאת... – כך שהממוצע ביניהם הוא שכינה (כלשון השגור בכמה מקומות על חנוך ש"בכל תפירה ותפירה היה מכוון לשכינה"). על המעשה אין תואר נוסף חוץ משם אדנות, אבל לגבי המחשבה מוסיף הבעל שם טוב שהיא נקראת אין סוף – אין סוף בגימטריא אור[כא], ה-רז שיש בכל דבר, כידוע מהבעל שם טוב[כב]. המעשה הוא סופי ומוגבל ועבודת היחודים היא לחבר אותו עם המחשבה האין סופית.

וזהו שכתוב כל אשר תמצא ידך לעשות בכח"ך עש"ה, רוצה לומר כי המחשבה נקראת חכמה כח מה, ותעשה המעשה בכחך, שהיא המחשבה, לחבר שניהם.

הרבה פעמים הבעל שם טוב מדבר[כג] על יחוד המחשבה עם הדבור, בסוד "מי [הבינה-המחשבה] זאת [המלכות-הדבור] עולה מן המדבר [הדבור]"[כד], אבל כאן היחוד הוא של המחשבה עם המעשה. בערכי הכינויים של הקבלה מחשבה יכולה להיות גם בבינה[כה], גם בחכמה (כבלשון הזהר "מחשבה ויובלא תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין"[כו], מחשבה היא אותיות חשב-מה, כמו שחכמה היא כח-מה[כז]) ואפילו בכתר[כח] (כמו שהבעל שם טוב אומר שבמקום רצונו-מחשבתו של אדם שם הוא נמצא[כט]). ביחוד המחשבה והדבור המחשבה היא הבינה, כנ"ל, אבל ביחוד המחשבה והמעשה אומר הבעל שם טוב בפירוש שהמחשבה היא החכמה – סוד "כֻלם בחכמה עשית"[ל], "אבא יסד ברתא"[לא].

שוב, כאשר אדם עושה משהו בידו, בפועל ממש, עליו לייחד בו גם את "כחך", כח המחשבה-החכמה שלו. מי אצל רבותינו נשיאינו עשה עבודה ביד? הרבי המהר"ש עסק באמנות-יד[לב] – הוא גילף ובנה דברים – וודאי כשהוא עסק באמנות הוא ייחד עם עבודת היד שלו שמאת המחשבה-הכוונה. המקור העיקרי לכך הוא האמנות הכי קדושה שנועדה לעשות לה' דירה בעולם – אמנות מלאכת המשכן, בה כתוב "לחשֹב מחשבֹת לעשות בזהב בכסף ובנחֹשת"[לג]. אפשר לעשות בעצמך ביד, ואפשר גם לייחד את היחוד כאשר איש אחד חושב ואיש אחר עושה. כך מסופר[לד] שכאשר בנה הרבי השר-שלום מבעלז את בית הכנסת המפואר שלו, עם כוונות בכל העשיה, הוא הביא אמן מיוחד מוינה לעשות את העיטורים של ארון הקדש, תוך שהוא הסביר לו בפרטי פרטים מה לעשות. נכדו, רבי יששכר-דוב מבעלז (אביו של רבי אהרן מבעלז, שהיה בטל אליו בתכלית[לה] – דוגמת בטולו של הרבי הרש"ב לאביו הרבי המהר"ש שהיה לגביו כ"בן שנעשה עבד"[לו]), אמר 'סבא חשב שאף אחד לא ישיג את שהכניס בציורים אלו, אך ברוך ה' שיש לו נכד שהשיג את כוונות הציורים'. בפשטות, האמן המיוחד היה גוי – הוא עשה כפי הבנתו והרבי ייחד את המחשבה עם המעשה (אפשר להזכיר בנידון גם את הסיפור הידוע[לז] שהמגיד ממעזריטש ראה כלי והכיר מתוכו שהאמן סומא בעינו האחת, משום ש"כח הפועל בנפעל"[לח] – האמן לא כיוון כוונות בעשית הכלי, אבל מחשבתו היתה מרוכזת בעשיה כדי לעשות אותו באופן מסוים ולכן תכונותיו ניכרו במעשה).

להאמין ביחוד

סיום הפסוק – שצריך להבין את הפשט שלו – הוא "כי אין מעשה וחשבון ודעת וחכמה[לט] בשאול אשר אתה הֹלך שמה". הבעל שם טוב מקצר זאת כאן ל'כי אין בשאול':

כי אין בשאול, ותיבת אין משמש למעלה ולמטה, רוצה לומר שאם אינך מאמין בזה ותשאל ותסתפק בזה, אז אין בשאול דעת וחשבון כו'.

הבעל שם טוב אוהב לדרוש את המלה "אין" בפסוקים – בדרך כלל הוא דורש אותה בסוד ה"אַיִן", אבל כאן הוא דורש שהיא נכפלת: אם "אין" את החלק הראשון של הפסוק אזי "אין מעשה וחשבון ודעת וחכמה בשאול וגו'". הביטוי שלו הוא לא 'שאם אינך מייחד את המחשבה עם המעשה', אלא "שאם אינך מאמין בזה ותשאל ותסתפק בזה" – העיקר כאן הוא האמונה.

בניסוח כאן הוא רומז ש"שאול" הוא גם לשון שאלה – כאשר האדם מאמין טוב שישאל שאלות, שהרי "לא הבישן למד"[מ], ויבקש הדרכה מרבו כיצד להבין וליישם את מה שהוא מאמין בו, אך "אם אינך מאמין" השאלות הן שאלות כפירה שמביאות לשאול.

במה צריך להאמין? הרבי מקאמרנא הרבה פעמים מביא את לשון הבעל שם טוב ומפרש אותה, וכאן הוא מפרש[מא] שאדם צריך להאמין שבתוך מה שהוא עוסק בו קיים ניצוץ קדוש שעל ידי היחוד עם המחשבה הוא פודה אותו. 'כל הכבוד' על הפירוש, אבל בפשטות לא מדובר בתורה הזו בכלל על עבודת הבירורים אלא רק על עבודת היחודים – העבודה בה עסק חנוך והעבודה שנשארת לעתיד לבוא. מהי, אם כן, האמונה עליה מדובר כאן? האמונה ביחוד עצמו – אמונה שאפשר באמת לייחד את המחשבה, הרוחנית והאין סופית, עם המעשה הגשמי והמוגבל. עבודת היחודים הקיימת בפועל אצל כל אחד היא הקשר הטוב בין איש לאשתו ("והאדם ידע את חוה אשתו", כנ"ל) – קשר שמתחיל באמונה שלמרות שמדובר באנשים שונים עם דעות שונות אפשר להגיע ליחוד אמתי ביניהם וכך לחולל יחוד קוב"ה ושכינתיה בעולם הזה, תכלית בריאת העולם.