י טבת – והיה טרם יקראו
"והיה טרם יקראו ואני אענה"
אין "והיה" אלא לשון שמחה.
לפני שקוראים אל ה' להושיע יש להתחזק במדת השמחה.
"והיית אך שמח" - דוקא בזמן של "אך", לשון מיעוט - מיעוט בגשמיות וברוחניות - רק לשמוח יש.
ואיך מתחזקים בשמחה - על ידי ענוה. כמ"ש "ויספו ענוים בה' שמחה".
ואז ה' מיד עונה, עוד לפני הקריאה בפועל.
ועוד, צריך לקרוא אל ה' מיד, עוד טרם עשיתי תשובה, רק שאני קורא אל ה' שיתן לי כח לעשות תשובה כדבעי (לשון בקשה).
ועוד, יש לקרוא אל ה' מתוך תודעה קיומית של "טרם" (עדיין לא), של "מקיף הקרוב", סוד החיה שבנפש (טרום-מודע, ממנו יש לקרוא אל ה').
כתיב "וכל שיח השדה טרם יהיה בארץ וכל עשב השה טרם יצמח... ואדם אין...'". תודעת ה"טרם" הופכת את האין ליש, ודוק.
ובדרך צחות: טרם לשון טראומה. כאשר קוראים אל ה' מתוך הטראומה, ה' עונה מיד.
© כל הזכויות שמורות למכון גל עיני. הטקסט מיועד ללימוד ולשימוש אישי בלבד.