'מטבע של אש' – מודעות טבעית משיחית

ב. "מטבע של אש" – מודעות טבעית משיחית

דרשות הירושלמי ב"זה [יתנו]": מטבע של אש, מכל שבטי ישראל

נחזור לתחלת המצוה של מחצית השקל בפרשה: כתוב "זה יתנו". אמרנו שרבי מאיר בירושלמי, אומר שמשה רבינו נתקשה במחצית השקל עד שהקב"ה הראה לו מטבע של אש במשקל מחצית השקל. יש עוד דרוש בירושלמי, שדורשים "זה יתנו" – זה בגימטריא יב, מכאן לומדים הלכה שכל יב "שבטי י-ה" מחויבים לתת מחצית השקל, לאפוקי דעה במשנה שכהנים פטורים ממחצית השקל. חז"ל לומדים ש"זה" בא לרבות את כל עם ישראל, כי יש לנו יב שבטים, וכל ה"זה", כל כללות עם ישראל, חייבים לתת. אם כן, כבר במלה הראשונה, "זה [יתנו וגו']", יש דגש על הכלל. אם כן, רבי מאיר דורש "מטבע של אש", והדעה השניה דורשת את המלה "זה" על כלל ישראל. כנראה יש קשר בין הדברים. בבבלי, במסכת מנחות, כתובים אותם דברים בהם משה רבינו התקשה וה' הראה לו, ולא כתוב מה שאמר רבי מאיר על מחצית השקל. מדוע? אחד האחרונים (בעל התורה תמימה) מסביר שהיות והדעה שמשה התקשה במחצית השקל היא דעת רבי מאיר (בירושלמי), והוא דעת יחיד, לכן דעתו לא מובאת בבבלי. אבל התוספות על המקום במנחות לא מתרצים ככה, אלא יש להם תירוץ אחר. קשה מאד לומר שהענין של "מטבע של אש" אינו להלכה, כי רש"י מביא אותו בפשוטו של מקרא. לא תמיד פירוש רש"י על התורה הוא אליבא דהלכה, אבל הוא מביא זאת בפשוטו של מקרא, וממנו כל אחד זוכר את ענין ה"מטבע של אש".

"בנן של קדושים" ומטבע קדוש

יש גמרא שאומרת "מי הוא בנן של קדושים?" – כינוי מיוחד במינו בחז"ל – שלא מכיר בצורת מטבע. מי שכל כך מופרש מהעולם הזה עד שאינו יודע להבחין בצורת מטבע, כלומר שלא מסתכל אף פעם בכסף. חז"ל שואלים למי הכוונה בביטוי "בנן של קדושים"? מי לא הסתכל על כסף? ועונים – רבי מנחם בן סימאי. רבי מנחם בן סימאי הוא דמות שלא כל כך מכירים, אבל כדאי שנכיר אותו. אם קוראים לו מנחם סימן שהוא טיפוס משיחי. המשיח צריך הרבה כסף, אז קשה לומר שדווקא מנחם – שהוא משיח, שצריך את כל הכסף – לא יודע מה זה כסף. רבי מנחם הזה נקרא דווקא על שם אביו, עושים ממנו ענין גדול על שם אביו – "בנן של קדושים". סימן שאבא שלו קדוש, ואיך הוא נקרא? סימאי. מנחם שוה צמח, וכמה שוה סימאי (שהוא הקדוש כאן)? 121, 11 ברבוע, מטבע. הבן שלו, מנחם, לא יודע צורת מטבע – כנראה שלא מכיר בצורת אבא שלו – אבל אבא שלו, שהוא עצמו המטבע, הוא הקדוש. כלומר, יש מטבע קדוש. כנראה שהמטבע הקדוש הוא המטבע של המשיח, "מטבע של אש".

"העֹבר על הפקֻדים" – עבירה על מצוות הקשורות לצבור

עוד דיוק חשוב שאמרנו, שדורשים שהכוונה ב"זה יתנו כל העֹבר על הפקֻדים" היא למי שעובר על מצוות התורה, שעליו לתת "מחצית השקל בשקל הקדש". אמרנו שבדיני שמים מקפידים בעיקר על מצוות שקשורות לצבור. כלומר, על כמה האדם לוקח אחריות על הצבור. אפשר לומר שההבדל בין סתם "מצוות" לבין "פקודים" במובן של מצוות, הוא-הוא הדבר שהסברנו עכשיו. מצוות סתם הן אחריות על עצמך, לכן נאמר על מי שנעשה בן 13 – "בן שלש עשרה למצוות". ה' צוה וצריך לעשות מה שהוא צווה. אבל גם כשה' צווה וצריך לעשות מה שהוא צווה, לה' אכפת בעיקר לא ממצוות אלא מפקודים. פקודים – כמו מפקד בצבא. מצוות שהן פקודות, לשון פקידה וזווג, וגם לשון תפקיד – מה התפקיד שלך בעולם? לא סתם מצוה, אלא תפקיד, שליחות, מוחין דאבא. לכן מחצית השקל היא ל"כל העֹבר על הפקֻדים", ולא ל"כל העובר על המצוות". שוב, זה חיזוק לפירוש החזקוני שבדיני שמים מענישים רק מגיל עשרים. "זה יתנו כל העֹבר על הפקֻדים מחצית השקל בשקל הקדש".

"שקל הקדש" – קדושה בכסף

הרמב"ן ומפרשים נוספים שואלים למה קוראים למטבע "שקל הקדש"? איזו קדושה יש בשקל הזה? לכאורה ההיפך הוא הנכון. כסף הוא לגמרי חולין, עד כדי כך שמי שהוא קדוש הוא לא מסתכל בכסף. יש כמה וכמה תאוות, וכתוב שהתאוה הכי עמוקה וקשה היא תאות ממון – צריך להתפשט ולצאת ממנה. אומר הרמב"ן ש"שקל הקדש" הוא כמו "לשון הקדש". הוא מביא את הרמב"ם במורה נבוכים, שאומר שהלשון שלנו נקראת "לשון הקדש" כי אין בה מלים לא יפות. אומר הרמב"ן, איני מקבל את הפירוש הזה של הרמב"ם, כי לפיו היו צריכים לקרוא ללשון "לשון נקיה" (כמו לשון חז"ל בכמה מקומות, "דברה תורה בלשון נקיה"). לפי הסבר המורה יש כאן משהו נקי וטהור, אבל לא "לשון הקדש". למה, אם כן, קוראים ללשון "לשון הקדש" (כמו "שקל הקדש")? כותב הרמב"ן שקוראים ללשוננו "לשון הקדש" וגם לשקל "שקל הקדש" כי הם באים בהקשר של קדושה. "לשון הקדש" היא פשוט לשון התורה. ה' אמר למשה את התורה בלשון הזו, והיות שהתורה קדושה וה' קדוש, והוא דבר בלשון הזו, היא נקראת "לשון הקדש". אותו דבר לגבי "שקל הקדש" – יש בתורה כמה וכמה מצוות שהן מצוות של כסף, כמו למשל פדיון הבן בחמשה שקלי כסף, ועוד מצוות שזקוקות לכסף, כמו ערכין, ולכן הכסף הזה, המטבע, הוא קדוש.

"שקל" – כסף אמת (ללא זיוף ועירוב) שטובע משה

הרמב"ן מוסיף עוד משהו: משה רבינו הוא מלך – "ויהי בישֻרון מלך", וכתוב שמה שעושה את המלך למלך הוא שטבעו יוצא בעולם. כל מלך צריך לטבוע מטבע, לייצר כסף משלו, שאם הוא יוצא בעולם זה עושה אותו למלך. אם משה רבינו הוא מלך הוא צריך כסף. מהי המטבע שלו? כסף בשם "שקל". למה הוא קרא למטבע שלו "שקל", ולא מלה אחרת? השם שקל הוא בלשון הקדש (עצם השם שקל רומז לשקל קדש, שתי האותיות הראשונות של שקל, לשון קדש, שתי האותיות האחרונות של שקל – השקל יורד והלשון עולה ושניהם נפגשים ב"קדש", וד"ל). למה שקל הקדש נקרא בלשון הקדש שקל? כי הוא שקול וטהור. אין בו שום זיוף, שום פסולת, שום תערובת של מתכת או דבר אחר בכסף – מאה אחוז כסף טהור. ממילא משה רבינו גם לא מאנה אף אחד, בעסקי הכסף.

לא כמו המטבע של היום. היום המטבעות כולם עשויים תערובת של מתכות, כלומר הכסף כבר מזויף בעצם. הוא שוה משהו, כך מקובל, אבל הוא בעצם מזויף – הוא לא שקל, לא שקול. ממילא כל המשא ומתן של הצבור מזויף מעיקרא, בגלל הכסף. מה שאין כן אצל משה רבינו, ש"משה אמת ותורתו אמת" וכספו אמת, וממילא הכסף שלו כסף טהור ויותר מכך, הוא "שקל הקדש", שכל מצוות התורה נקבעו לפי המטבע הזו, וגם היום מקפידים במצוות – כמו למשל בפדיון הבן שהזכרנו קודם, לקחת חמשה שקלים של כסף טהור. זה הסוד של "סימאי", אבא של רבי מנחם בן סימאי.

"זה לעֻמת זה" – ה"זה" של משה (ומרדכי) לעומת ה"זה" של המן

ידוע שמשה רבינו נתנבא במלה "זה" – "זה הדבר אשר צוה הוי'". כל דבר שהוא מדויק, לא מזויף, הוא בחינת "זה" – זהו זה. הלעומת-זה של משה רבינו בהקשר של פורים הוא המן הרשע, שהרי "מרדכי בדורו כמשה בדורו" ולעומתו "המן הרע הזה". גם המן הרשע עצמו אומר "וכל זה איננו שוה לי [ס"ת הוי' למפרע ובסופי תבות דווקא – כל כוונת המן הוא להפוך את הסדר הישר של המשכת קדושת הוי' בעולם כדי לחזק את ישות המציאות התחתונה להרגיש את עצמה נפרדת מה', מה שאין כן אסתר אומרת 'יבוא המלך והמן היום'[2], שם הוי' ישר ובראשי תבות, כדי להמשיך בטול מפני הוי' בעולם] בכל עת אשר אני רואה את מרדכי היהודי יושב בשער המלך". ה"זה" של המן, הזיהוי של המן, הוא ה"לעומת זה" של ה"זה" של משה רבינו.

יש שני "זה" אצל משה רבינו בתחילת פרשת כי תשא. הראשון, כפי שאמרנו, הוא במצות מחצית השקל, "זה יתנו וגו'". אבל אחר כך יש עוד "זה" חשוב מאד, שנאמר בפרשת שמן המשחה: "שמן משחת קדש יהיה זה לי לדֹרֹתיכם" (עוד קדש, "שמן הקדש", וכמו שנאמר לגבי דוד מלכא משיחא "מצאתי דוד עבדי בשמן קדשי משחתיו"). בתחלת פרשת שמן הקדש רמוז מרדכי היהודי: "מרדכי מן התורה מנין? שנאמר 'ואתה קח לך בשמים ראש מר דרור חמש מאות'". "מר דרור" מתורגם "מירא דכיא" (אותיות מרדכי ושאר האותיות, יאא = זה[3]). כתוב שנסים רבים נעשו בשמן הזה – הוא שמן נסי לגמרי. מה הנס? זה בגימטריא יב. שמן המשחה הוא יב לוגין, וממנו נמשחו כל כלי המשכן והכהנים וכל המלכים מדוד המלך ועד לעתיד לבוא, ולא נחסר ממנו מאומה. "יהיה זה לי לדֹרֹתיכם", יב הלוגין שלו (ה-זה) נשארים "לי" ש"אינו זז לעולם, לא בעולם הזה ולא בעולם הבא", "לדֹרֹתיכם", אף על פי שמשתמשים בו שוב ושוב. אם כן, יש משהו בפרשה שנבואת משה רבינו משתקפת בשני "זה" – "זה יתנו... מחצית השקל", ו"יהיה זה לי לדֹרֹתיכם" (וגם בפרשת שמן המשחה נאמר "בשקל הקדש" – "ואתה קח לך... וקדה חמש מאות בשקל הקדש ושמן זית הין"[4]). הסימן – "וקרא זה אל זה ואמר קדוש קדוש קדוש הוי' צבאות". "זה אל זה" – "זה יתנו" אל "יהיה זה לי לדֹרֹתיכם", "קדוש קדוש קדוש הוי' צבאות", השם המיוחד של חן אמת אליו רמזנו קודם.

מטבע של אש – טבע קדוש – מודעות טבעית

נסיים את החלק הזה בענין ה"מטבע של אש": במה באמת נתקשה משה רבינו? ולמה הווארט הזה הוא של רבי מאיר דווקא? רבי מאיר הוא לשון אור, "שמאיר עיני חכמים בהלכה", כל כך הרבה אור עד שלא עמדו חבריו על סוף דעתו של רבי מאיר (כלומר שבריבוי האור שלו הוא מסנוור את עיני שאר החכמים). כתוב שמטבע הוא מלשון טבע – טובעים מטבע. אפשר לטבוע בתוך הטבע, ולכן רוב האנשים טובעים בתוך תאות הממון, בתוך המטבע. אחד המושגים הכי חשובים אצלנו בלימוד החסידות הוא מודעות טבעית. יש מודעות עצמית, שצריך לצאת ממנה – מודעות עצמית היא חטא עץ הדעת. יש מודעות אלקית, של צדיקים. אבל יש מודעות משיחית, לה קוראים מודעות טבעית. יש על זה כמה ספרים[5] שאפשר לקרוא – קצת לטעום מה נקראת מודעות טבעית.

בכל אופן, מהי מטבע של אש? כתוב בחסידות[6] שעיקר הקושי של משה היה איך אפשר לקדש את הטבע במודעות. איך אפשר להגיע למודעות טבעית שכולה קדש, ולא סתם קדש אלא קדש קדשים. כתוב שאש היא קדש. המלה קדש היא יקד-אש. "מטבע של אש" הוא טבע קדוש. הוא מתבטא בכסף, וכנראה שהסגולה לקדש את כל הטבע, את כל תפיסת הטבע, קשורה למצוה הזו של מחצית השקל. בשביל מה נותנים מחצית השקל בכל שנה ושנה? בשביל קרבנות הצבור. למה הכוונה? שהקרבן שמקריבים בבית המקדש – תמיד של שחר ושל בין הערבים, מוספים וכו' – יבואו מכח הצבור ולא מכח היחיד. לכן כולם צריכים להשתתף, בידיעה שבכך הם נעשים חלק מהצבור, לא פרט. הכל חוזר למה שאמרנו קודם, שהפרט מרגיש את עצמו חלק בלתי נפרד של הכלל – הכלל צריך את הפרט והפרט צריך את הכלל. זה הטעם הפשוט של מחצית השקל, לצורך קרבן הצבור.

חיוב/פטור הפטורים ממחצית השקל בתפלת מוסף

יש דעה שנשים פטורות מתפלת מוסף, ככה נמצא בתשובה המיוחסת לרא"ש וכך מביא באריכות רבי עקיבא אייגר בתשובה שלו ומפלפל בכך הרבה. זאת מפני שתפלת המוסף נתקנה אך ורק כנגד קרבן המוסף בבית המקדש (ולא מטעם נוסף) אשר נקנה מהשקלים שכל אחד מפריש. והיות שהנשים פטורות ממתן שקלים, הן פטורות גם מתפלת המוסף. כמובן, זה לא אומר שאשה לא יכולה להתפלל תפלת מוסף. את רוב המצוות שהנשים פטורות מהן (אם כי לא את כולן) הן יכולות לקיים אותן בגדר "אינו מצווה ועושה" (שלעתיד לבוא הוא גם יותר גבוה מ"מצווה ועושה" – שלא כמו בעולם הזה שה"מצווה ועושה" יותר גבוה – דבר שגם הוא קשור למושג מודעות טבעית). יש מי שאומר שלפי דעת החינוך ובעל הרוקח והברטנורא והגר"א, שמצות מחצית השקל היא רק מגיל עשרים, נער פחות מגיל עשרים לא יוכל להוציא את הצבור ידי חובת מוסף בשבת ויום טוב (כמובן שהוא יכול להתפלל לעצמו). אותו אחרון (בעל התורה תמימה) כותב שזה באמת חידוש נפלא, שלא ראה בשום מקום. כמובן, לפי הרמב"ם והרמב"ן שיש חיוב לתת מחצית השקל מגיל בר מצוה אין פה בעיה בכלל. אבל לפי הדעות האחרות, שרק מגיל עשרים יש חיוב לתת מחצית השקל, יש פה שאלה לגבי הוצאת הצבור ידי חובת תפלת מוסף. שוב, "להוציא את הצבור" – מוחין דאבא, מוחין של צבור.

"פתחיה זה מרדכי" – "פותח דברים ודורשן"

אמרנו שנסיים בעוד קצת העמקה מהו מטבע של אש: אמרנו שמטבע של אש הוא טבע קדוש, מודעות טבעית של קדש, וזה הדבר שקשה למשה רבינו להשיג. איך יתכן שהטבע, שהוא ריבוי מופלג של דברים נפרדים מאלקות – בעולם הזה התחתון כל דבר נפרד, לא מרגיש את ה' לכאורה – יכול להיות טבע קדוש? איך יכול להיות טבע שלא טובעים בו לגריעותא, "טבעתי ביון מצולה ואין מעמד"? לכן ה' היה צריך להראות לו שיש "מטבע של אש" – מודעות טבעית של משיח. זה מה שהוא הראה לו, וזה קשור לכסף – קדושת הכסף, קדושת שקל הקדש (שבפרשתנו היינו גם בסוד "מקדים רפואה למכה", קדימת שקל הקדש לחטא עגל הזהב, וע"ד קדימת שקלינו, שקל הקדש, לשקלי המן בפורים). זוכים לכך במצות מחצית השקל, שהיא המלכות של ארבע הפרשיות. היות שהמבנה של ארבע הפרשיות בנוי מלמטה למעלה, כל הבנין עומד על השקלים. כדי להבין את זה קצת יותר לעומק, נחזור על מה שדובר בפורים (מי שהיה או מי שקרא): במשנה כתוב ש"פתחיה זה מרדכי", למרדכי היהודי, הגבור של פורים, יש עוד שם, פתחיה. היה לו תפקיד ("פקודים") בבית המקדש – הוא היה ממונה על הקנים, הקרבנות שאשה יולדת מביאה. יש הרבה הלכות וגם המון סיבוכים בהלכות קנים. מי שהיה מופקד על הקנים – תפקיד הוא אחריות – הוא פתחיה, וחז"ל אומרים שהוא עצמו מרדכי היהודי. מרדכי היהודי חזר עם הגולה מפרס ומדי, משושן הבירה, יחד עם נחמיה. הוא היה חלק מהמבצע הגדול של בנין בית המקדש השני, וגם שמש בו בתפקיד אחראי על הקנים. אז קראו לו פתחיה, אבל המשנה אומרת בפירוש "פתחיה זה מרדכי". למה קוראים לו פתחיה? זה לשון המשנה – "שהיה פותח דברים ודורשן". לפתוח זה חידוש. הסברנו קצת באריכות שהפתיחה היא המשכה מכתר – מהעל-מודע, הנעלם, הנסתר – לחכמה, והדרישה היא כבר בינה. יש כאן יחוד חכמה ובינה. גם רמזנו שאם נחבר את שני השרשים פתח-דרש – שתי הפעולות של פתחיה, שהולכות יחד, על שמן הוא נקרא פתחיה – הם עולים מלכות-מלכות. כלומר, הממוצע שלהם הוא מלכות – יש פה תיקון מלכות. אבל כעת נראה משהו נוסף.

סוד הפרד – יש ודבר נפרד

לפני שבועיים למדנו כאן על מרכיבי המשכן בפרשת תרומה, והתמקדנו על מרכיב מסוים – תחש, שהוא עשיר בריבוי גוונים והוא "שש ומתפאר" בריבוי הגוונים שלו (רש"י). נשים לב ששני השרשים פתח-דרש הם סופי תיבות חש, אבל בתוך פתח יש גם ת – נמצא שיש פה תחש. מה יש חוץ מהתחש? איזו עוד חיה? יש תחש עם הרבה גוונים, מאד צבעוני, וחוץ ממנו יש פרד. פרד הוא הרכב, מעשה מרכבה. ככלל זו מרכבה של הטומאה, כי אסור להרכיב שני מינים – מין בשאינו מינו. איך נולד פרד? מחמור וסוס. בדרך כלל זה חמור זכר וסוסה נקבה, אבל יכול להיות גם הפוך. מהו פרד? אחד שנולד אבל לא מוליד – הוא עקר, סריס, "אל אחר איסתריס ולא עביד פירין"[7]. למה הוא רומז בפרשה שלנו? פרד הוא בעצם קיצור של "פרה אדֻמה". פרה היא בהמה טהורה ופרד הוא טמא. דווקא מלכים היו רוכבים על פרד – לדוד היה פרד, לשלמה היה פרד. זה משהו שלכאורה הוא טמא, קליפה, אינו מוליד – ודווקא המלך רוכב עליו, ומשום מה הוא קיצור של פרה אדומה, פרשת פרה. במלה פרה יש שני עיצורים עיקריים, פ-ר, ובמלה אדומה האות העיקרית היא ד – העיקר הוא הפרד. יש סוד מאד גדול בפרד. מיהו המדען שהמציא את הפרד? צריך להיות מדען גדול מאד, כמו חכמת הגנטיקה של היום. מי שהמציא את ההרכב הזה הוא ענה בן צבעון (ר"ת צבע למפרע, השרש של צבעון). אבא שלו צבעון הוא בעצם השם היחיד בתורה מהשרש צבע, שייך לתחש הצבעוני, והבן של הצבע המציא את הפרד. מהו פרד? דבר נפרד[8].

"מטבע של אש" – "יש ודבר נפרד" שאיננו "בפני עצמו"

איך הכל קשור ל"מטבע של אש"? אמרנו שקושית משה רבינו היא איך אפשר לקדש את הטבע, את המודעות הטבעית, שהיא מודעות של דברים נפרדים. איך מגדירים את התפיסה והמודעות של הקליפה? הביטוי המלא בחסידות הוא שמרגישים כל דבר כ"יש ודבר נפרד בפני עצמו". איך אפשר לקדש את המודעות הזו, שהיש הוא "יש ודבר נפרד בפני עצמו"? יש כאן שלש מדרגות – "יש, ודבר נפרד, בפני עצמו" – כל אחת יותר גרועה מהקודמת (לכן מוסיפים). ובכן, אני מבין שאת עצם ה"יש" צריך לקדש ולא לבטל. ה' ברא אותו ורוצה שיקדשו אותו. אבל לכאורה את העובדה שהיש מרגיש שהוא "דבר נפרד" צריך לבטל, ועוד יותר צריך לבטל את ה"בפני עצמו". אבל למעשה זה לא כך. הסוד של "מטבע של אש" הוא שרק את ה"בפני עצמו" צריך לבטל, אבל את ה"דבר נפרד" אפשר לקדש. אז ישאר "יש ודבר נפרד" של אש – זה מה שקשה למשה רבינו.

"ונהפוך הוא" – התהפכות "אחשורוש הוא אחשורוש" שברשעו "מתחלתו ועד סופו"

נסביר עוד טפה: בפורים דברנו על "אחשורוש הוא אחשורוש" ומה שחז"ל (ורש"י) אומרים על זה "הוא ברשעו מתחלתו ועד סופו". מצד שני, כתוב "ונהפוך הוא", ואנחנו דורשים שמה שנהפך הוא ה"הוא" – ה"הוא" הראשון של המגלה, "אחשורוש הוא אחשורוש". אבל "הוא אחשורוש" על שם ש"הוא ברשעו מתחלתו ועד סופו" – אז איך הוא מתהפך? דבר והפוכו ממש. אמרנו שזה הסוד של ה"עד דלא ידע" של פורים – איך אפשר להשאר ברשעו מתחלתו ועד סופו וגם להתהפך. זה בדיוק מה שקשה למשה רבינו עם מחצית השקל – איך יכול הטבע להשאר דבר נפרד, ורק להוריד ממנו את ה"בפני עצמו", והוא נשאר "יש ודבר נפרד" קדוש?

תשובה – לעלות מהתענוג הפרטי (שבמצוות) לתענוג הכללי של ה'

ננסה לומר בתמצית משהו מאד עמוק שכתוב בחסידות: בכל מצוה יש תענוג אלקי. התענוג האלקי שבכל מצוה ומצוה הוא ענין ה"טעמי מצוה" שיתגלו לעתיד לבוא, הטוב-טעם שיש לקב"ה בכל מצוה. בעבירות לכאורה אין לקב"ה תענוג, בדיוק להיפך – הוא מצטער. במצוות יש לו תענוג, וצריך לקיים אותן לשם התענוג של ה' – "ריח ניחוח", "נחת רוח לפני שאמרתי ונעשה רצוני". אדם עבר את הדרך, עשה עבירה – "ויעבר מרדכי ויעש ככל אשר צותה עליו אסתר", עשה עבירה לשמה, בטל את הפסח, "כל העֹבר על הפקֻדים", על מצוות של אחריות על הצבור, של צבא. מה תקנתו? צריך לעשות תשובה.

כתוב ווארט מאד חזק בחסידות, שלעשות תשובה היינו בעצם להגיע, כמו בפורים, ל"עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי" – להגיע למקום שנקרא תענוג כללי, לא תענוג פרטי. התענוג של ה' מכל מצוה והיפך-התענוג – הצער – של ה' מכל עבירה, לא נקרא עצם התענוג אלא "תענוג פרטי". הסברנו קודם שמצוות הן פרט – כמו שהן שייכות לפרט, גם התענוג של ה' במצוה הפרטית הוא תענוג פרטי. אבל יש תענוג כללי, עצם התענוג של ה', והתענוג הכללי יכול להיות מכל דבר שיש בעולם – גם מעבירות. זה הווארט שקשה, או אי אפשר, לומר אותו. אלא מה? מתי מתגלה התענוג הכללי מהעבירה שעשית? רק אם תעשה תשובה. זה הקונץ כאן, הפרדוקס. אם האדם עושה תשובה כדבעי – כל יום צריך לעשות תשובה מחדש, כי אולי התשובה של אתמול לא היתה מספיקה – בתשובה שהיא למעלה מהתורה הוא מגיע לתענוג הכללי של ה', שהוא התענוג של ה', כביכול, מהעבירה. אבל אסור לומר שה' מתענג מהעבירה שמישהו עשה, והנה – אמרתי, כך כתוב. אלא מה? דבר והפוכו. התענוג הכללי של ה' מתגלה רק אם אתה עושה תשובה.

זה נקרא "מטבע של אש" – מצד אחד יש טבע של "יש ודבר נפרד", והוא-הוא קדש. "אחשורוש הוא אחשורוש", ברשעו מתחלתו ועד סופו – גם אחרי הנס הוא נשאר מלך פרס, יש ודבר נפרד (פרד היינו פרס מדי). רק שנס פורים פעל עליו שהוא כבר לא "יש ודבר נפרד בפני עצמו" – הוא נשאר דבר נפרד, אבל יש שם איזה מקיף, איזה אור של ה'. אם כי שהשם של הקב"ה לא מופיע במגלה, בכל אופן הוא נמצא כאן. הוא לא בפני עצמו גם כי יש לידו את מרדכי היהודי ואסתר המלכה. כמה שהוא נשאר נפרד, "יש ודבר נפרד", אותו מלך גוי – שעל כך כתוב שהוא "ברשעו מתחלתו ועד סופו" – הוא כבר לא בדיוק "נפרד בפני עצמו" כמו קודם הנס. בפורים באמת בכל העבירות שנעשו – על ידי אחשורוש וגם על ידי המן הרשע – מתגלה תענוג אין סופי, תענוג כללי, בזכות תשובת עם ישראל באותה שנה במסירות נפש, בהנהגת מרדכי היהודי ואסתר המלכה.

ניגוני "מנוחה ושמחה"

נשיר את "מנוחה ושמחה" של נדבורנא, עם ההקדמה. יש לנו בעצם עד עכשיו שלשה ניגונים, עם הקדמה לניגון – כבר ארבעה ניגונים – ונשלים כעת לחמשה, עם ניגון שלנו שמתלבש על המילים של "מנוחה ושמחה". נקח את הניגון הכי ידוע מבין הניגונים, שיש מי שהלביש עליו את המלים "על ידי ריקודים ומחיאת כף" ועד עכשיו 'לא בא לנו' בדיוק לשיר עם המילים האלה (דרשנו את התורה הזאת של רבי נחמן לפני כמה שבועות), אז כנראה מתבקש לשים על ניגון זה מילים אחרות, ו"מנוחה ושמחה" מתלבש עליו מאד טוב. אז אפשר לעשות דיסק קטן של חמשה ניגונים – ארבעה "מנוחה ושמחה" וההקדמה. המלים הולכות על החלק השני של הניגון, וביניהן שרים את החלק הראשון. מתחילים בלי המלים.