מוצש"ק פרשת מסעי, אור לכ"ט תמוז ע"א – כפר חב"ד

ישי אבי דוד

בר מצוה ישי-יוסף שרגא

ניגנו "שאמיל". לחיים לחיים, במזל וברכה לישי-יוסף, ועוד כמה בעלי יום הולדת, וגם חתן שיש כאן – ברכה לכולם.

השם "ישי", "בר מצוה" וסוגי נשמות

"דוד בן ישי" – חיותו של דוד מאביו ישי

נדבר קצת על השם "ישי", ועל יום הולדת ובר מצוה. לישי בתנ"ך יש שלשה שמות. ישי הוא כמובן אבי "דוד מלך ישראל חי וקים". כעת זמן של סעודת מלוה מלכה, "דא היא סעודתא דדוד מלכא משיחא", ואביו הוא ישי. בהרבה מקומות בתנ"ך קוראים לדוד "בן ישי". מכל הדמויות והאישים החשובים בתנ"ך, דוד הוא שנקרא דווקא על שם אביו. בחז"ל משה רבינו נקרא "בן עמרם" בכל מקום. שתי הדמויות העיקריות שמהן מורכב – "מעשה מרכבה" – מלך המשיח, "הוא גואל ראשון והוא גואל הראשון", הוא משה רבינו בפנימיות, בנשמה, והוא דוד המלך בגוף, "בן דוד"[א]. שניהם נקראו דווקא על שם האבא – "בן עמרם" בחז"ל ו"בן ישי" בתנ"ך.

כתוב גם שחיי דוד – שידוע שאין לו חיים מעצמו, והוא מקבל מאדם הראשון שבעים שנה, ומהאבות הוא מקבל יותר בפנימיות כמבואר בדרך מצותיך[ב] (הצמח צדק מביא זאת מהזהר[ג]), ה שנים מאברהם, כח שנים מיעקב, לז שנים מיוסף (במקום יצחק) – באים דרך ישי, האריז"ל אומר שדרכו באה השפעת החיים בפועל להחיות את בנו דוד. האריז"ל מסמיך זאת על דברי שאול ליונתן בנו, "כל הימים אשר בן ישי חי על האדמה לא תכון אתה ומלכותך". מכך שכתוב "בן ישי חי"[ד] לומד האריז"ל שחיי דוד באים לו כל הזמן מאביו. הוא מצד עצמו "בר נפלא", נפל שלא חי, וה"חי" שלו בא לו מישי – "כל הימים אשר בן ישי חי על האדמה". אם כן, ישי האבא מחיה את דוד בנו.

עוד דבר מאד חשוב לגבי ישי, הרי ידוע שדוד המלך הוא הדור ה-דוד מאברהם אבינו, ואחר כך בנו שלמה הוא הדור ה-יה – "סיהרא באשלמותא" – מאברהם אבינו, ו-שלמה במספר קטן עולה יה. אם כן, ישי הוא הדור ה-יג מאברהם, גם משהו מיוחד, קשור ל-יג מדות הרחמים.

בסוף מגלת רות כתוב "ואלה תולדות פרץ" מלא דמלא. רק פעמיים בתנ"ך כתוב "תולדות" מלא דמלא, בשתי ווין, "אלה תולדות השמים והארץ בהבראם" ו"ואלה תולדות פרץ"[ה]. לפני החטא עולם על מילואו נברא, אך כתוב ש"תולדות פרץ", הרומז לימות המשיח, עוד יותר נעלה. בכל אופן, כתובים שם כל הדורות עד סיום הדורות – "וישי הוליד את דוד", ישי דור ה-יג ודוד דור ה-יד[ו]. האריז"ל אומר שישי ביחס לדוד הוא היסוד ביחס למלכות. ישי מקבל מיסוד אבא וממשיך אותו שיאיר מיסוד ז"א למלכות, וכך הוא מחיה את בנו.

ישי, אישי, נחש; יש מאין, נפילה וקימה

יש לישי עוד שני שמות בתנ"ך. אחד הוא ואריאציה של ישי – "אישי" עם א בתחלה[ז]. ישי שלנו הוא ישי, אך היות שיש לישי שני כינויים הם גם שייכים אליו בפנימיות. פעם אחת פשוט מוסיפים לו א (אלופו של עולם) בתחלה, אך יש לו גם שם אחר – הוא נקרא נחש[ח]. למה קוראים לו נחש? כי היה צדיק גמור, מאותם צדיקים שלא היה לו חטא ומת רק "בעטיו של נחש", הנחש הקדמוני, ולכן נקרא נחש – נחש למעליותא, נחש בגימטריא משיח. סימן שלא רק דוד מלכא משיחא, אלא שהמשיחיות באה מישי, "בן ישי חי על האדמה"[ט]. אדמה היא מלכות ו"בן ישי" ממשיך חיות לתוך דוד שנמצא במלכות, ישי הוא "על האדמה", למעלה מהאדמה. נעשה סימן – כתוב "סימנים עשה" – אישי-ישי-נחש ראשי תבות אין[י]. ישי מלשון יש[יא], סימן שהוא יש מאין[יב] – יש לו איזו השראה, מקיף, של אין (הראשי תבות), אבל הוא היש שמתהוה כל רגע מהאין. כך משפיע בדוד המלך שכל רגע נופל ומתחיה מחדש מהחיות שבאה לו מישי, שגם הוא כל רגע מרגיש את עצמו מתהוה יש מאין ואפס המוחלט. נמצא שישי מרגיש את עצמו מתהוה יש מאין ודוד מרגיש את עצמו "כי נפלתי קמתי" – כל רגע נופל, מת (מי שנופל ממדרגתו נקרא מת כנודע), וקם כל רגע מחדש לתחיה. "כי נפלתי קמתי, כי אשב בחשך הוי' אור לי". התחושה של ישי אביו יותר פנימית, התהוות יש מאין ואפס המוחלט. בהרגשת ההתהוות של ישי הוא ממשיך חיות לדוד שחש "כי נפלתי קמתי".

"אני היום ילדתיך" – ב"בר מצוה"

יש פסוק שדוד המלך אומר בתהלים[יג] – "אספרה אל חק הוי' אמר אלי בני אתה אני היום ילדתיך". דוד נולד כל יום, אך על איזה יום במיוחד מדובר? כתוב בזהר, בסבא דמשפטים[יד] (מהחלקים העמוקים ביותר של הזהר, סבא מופיע ומסביר את עיקרי סוד גלגולי הנשמות), ש"אני היום ילדתיך" מתייחס ליום הבר מצוה. לא מתייחס ליום הלידה מהרחם, אלא דווקא לבר מצוה. דוד אומר על עצמו "אספרה אל חק"[טו], שלפי רש"י ושאר המפרשים הכוונה שעשיתי לעצמי חק לספר זאת תמיד – לספר תמיד ש"הוי' אמר אלי בני אתה אני היום ילדתיך". דוד אומר שחוק בל יעבור אצלי לספר זאת תמיד. אומר רש"י ש"אני היום ילדתיך" היינו היום בו דוד קבל את המלוכה על עם ישראל בפועל. הרד"ק אומר שהכוונה ליום בו הוא נמשח, בערך שנה קודם לפי חז"ל, בגיל עשרים ותשע. אבל סבא דמשפטים אומר בזהר שהכוונה ליום הבר מצוה שלו, ביום שמלאו לו יג שנים ויום אחד, אז "הוי' אמר אלי בני אתה אני היום ילדתיך" ומאותו יום והלאה דוד עשה לעצמו חק לספר זאת (ומה עוד, שלפי הפנימיות חק זה הוא חק משמים).

ביום הבר-מצוה, מי שעד כה היה ילד עם חכמה ובינה אך חסרה לו הדעת, נעשה בר-דעת. הרמז ש"אני היום ילדתיך" מתייחס לבר-מצוה הוא ש"ילדתיך" בגימטריא דעת. המלה "ילדתיך", בניקוד זה (ובמשמעות של לידה), מופיעה רק פעם אחת בתנ"ך – נתבונן בה. יש במלה שש אותיות, וידוע ש-דעת עולה ו פעמים דעה – הרמז היפהפה לכך שהדעת היא "מפתחא דכליל שית", וכל מדות הלב הן דעות בשרש, כמו בלשון הלכות דעות של הרמב"ם. ל-דעת אין שש אותיות, אבל ב"ילדתיך" יש שש אותיות, כך שממוצע כל אות הוא דעה. את הדעת הזו מקבל בר-המצוה ב"ילדתיך".

עיון שבדעת, "כי לי" בתורה ובנ"ך

שתי האותיות באמצע הן דת, "מימינו אש דת למו", "דת ודין" – דת היינו משפט התורה, דין תורה. נכנסנו לפרשת דברים שבהפטרה שלה מוזכר הפסוק "ציון במשפט תפדה" – המשפט הוא הדת של התורה. דעת היא דת עם ע בפנים – צריך עיון בתוך הדת. יש לנו דת משה וישראל, אבל בשביל דעת לא מספיק שאני דתי. זה שאני דתי לא אומר שאני בר-דעת, אלא רק שאני שומר תורה ומצוות. צריך ע בתוך ה-דת כדי שיהיה דעת. כאן, במלה "ילדתיך", ה-ע יצאה מה-דת והלכה לצדדים[טז], ואם נקרא את האותיות בצדדים בסדר הפוך יהיה כתוב כי-לי. ה-ע עלתה – יש בתנ"ך כמה פעמים שהאות ע תלויה, ה-ע נוטה להתלות – הלכה לצדדים, ונעשתה כי-לי[יז]. איפה מופיע הבטוי כי-לי בתורה? בכל התנ"ך יש עשר פעמים "כי לי", חמש פעמים בתורה וחמש פעמים בנ"ך, מתאים לספירת הדעת שיש בה ב עטרין, חסד וגבורה – ה חסדים ו-ה גבורות.

הפעם הראשונה של הופעת "כי לי" בתנ"ך היא לפני מתן תורה, "והייתם לי סגֻלה מכל העמים כי לי כל הארץ"[יח]. רש"י מסביר: אפשר לחשוב שרק אתם שלי (וממילא מה הרבותא שבחרתי בכם), אבל באמת "כי לי כל הארץ" ו"הם בעיני ולפני לכלום" ורק אתם "לי סגֻלה", אתם העם הנבחר.

כתוב שדעת היא כח הבחירה – דעת המכריע[יט]. למה לא מספיקה דת בלי ע? למה לא מספיק להיות דתי וצריך להיות גם בר-דעת? כי יש דעות שונות, כמו שאמרנו ש-דעת עולה ו פעמים דעה. גם בתורה יש דעות שונות, וצריך לדעת "לאסוקי שמעתא אליבא דהלכתא", כדוד המלך ש"והוי' עמו" "שהלכה כמותו בכל מקום". בשביל להכריע צריך דעת – כח הבוחר וכח המכריע בין הדעות השונות[כ]. עד לבר מצוה אין כח הכרעה. הוא לומד הרבה תורה, אבל אין לו כח הכרעה. אפילו דבר פשוט, כמו להכריע לאיזו ישיבה אני הולך אחרי החיידר – צריך הכרעה. יש כמה אופציות וצריך לבחור. כמובן ההורים עוזרים לו, ההורים והמורים בתמונה באיזה מקום, אבל הוא כבר בר דעת שמכריע בעצמו.

זו הפעם הראשונה שכתוב "כי לי", וזו הפעם הראשונה שה' אומר בצורה ברורה שאני בוחר בכם – לי כל הארץ והכל נחשב לפני לכלום, ורק אתם היש האמתי, ישי, הסגולה שלי. אחר כך כתוב "כי לי הארץ", "כי לי בני ישראל עבדים, עבדי הם אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים" ופעמיים "כי לי כל בכור".

אחר כך יש בנ"ך ה פעמים "כי לי". מבין כל י הפעמים "כי לי" ט פעמים ה' אומר "כי לי", אבל יש פעם אחת יוצאת מהכלל, הפעם הראשונה בנ"ך שכתוב "כי לי", בדברי אדניהו בן חגית אחרי ששלמה המלך קבל את המלכות. הוא הלך אל בת שבע, אם שלמה המלך, ובקש ממנה שתבקש עבורו משלמה שתתן לו את אבישג השונמית, ואומר לה "את ידעת כי לי היתה המלוכה", רק שה' לקח אותה ממני ונתנה לשלמה, ואז הוא מבקש שהיא תבקש עבורו מבנה את אבישג[כא]. היא העבירה את הבקשה ועל כך שלמה דן את אדניהו להיפך החיים, כמורד במלכות, שמבקש את שרביט המלך. בכל אופן, זו הפעם היחידה שמישהו אחר אומר "כי לי".

אחר כך יש פעמיים בישעיהו הנביא, פעם ראשונה פסוק שאומרים כמה פעמים ביום ב"עלינו לשבח" (בשינוי), "כי לי תכרע כל ברך תשבע כל לשון" ופעם שניה "כי לי איים יקוו". ויש עוד פעמיים בתהלים נ, "כי לי כל חיתו יער" ו"כי לי תבל ומלאה"[כב]. אלו י פעמים "כי לי" בתנ"ך – ה בתורה ו-ה בנ"ך.

יש גימטריא נפלאה, אם מחברים את כל הלשונות של "כי לי" – כל הארץ, הארץ, בני ישראל, כל בכור, כל בכור, היתה המלוכה, תכרע כל ברך, איים יקוו, כל חיתו יער, תבל ומלאה – הכל עולה י פעמים דעת, היינו שזהו הערך הממוצע של י הלשונות! יש משהו ב"כי לי" שקשור לדעת, ולא סתם דעת אלא ה-ע שבתוך הדעת. אם מחברים לחשבון את י הפעמים "כי לי" הכל עולה טוב פעמים ישי, רמז מיוחד בשביל ישי שלנו. תוספת רמז שבאותיות המלים שעולות י פעמים דעת יש דע אותיות. בתוספת האותיות של "כי לי" יש כבר מדע אותיות. הכל אומר דעת.

קבלת יכולת המלכות ב"בר מצוה"; מלכות פרטית ומלכות כללית

נחזור לזהר: הזהר אומר שביום הבר-מצוה, כעת, נאמר "בני אתה אני היום ילדתיך". למה? עד כה לא היית "בני"? מה קורה בבר-מצוה שפתאום ה' אומר "בני אתה"? הסבא דמשפטים מסביר שרק כאשר ילד מגיע ונעשה בר מצוה הוא נעשה בן לכנסת ישראל ומקבל נפש דאצילות. עד כה, לפני שנעשה בר מצוה, יש לו נפש-רוח-נשמה דבי"ע. ילד יכול שתהיינה לו גם נפש וגם רוח וגם נשמה, אבל הכל מהעולמות התחתונים בי"ע, שבכללות עולם העשיה בחינת נפש, עולם היצירה בחינת רוח ועולם הבריאה בחינת נשמה. בפרטיות, את הנפש דעשיה מקבל כבר כשנזרע ונקלט ברחם, את הרוח כאשר נימול ואת הנשמה ביום שנכנס לחיידר, שמתחיל ללמוד תורה. דבר מאד חשוב למלמדים – כשילד מתחיל ללמוד תורה בחיידר הוא מקבל את הנשמה דבי"ע. אבל בכל זה הוא לא נקרא בן – בן לקב"ה הוא רק מי שמאירה אצלו בחינה מעולם האצילות. בגיל בר מצוה, מי שזוכה – יש לו את כל הנר"נ דבי"ע והוא עוסק בתורה, לומד ועושה מצוות – מקבל ביום הבר-מצוה נפש דאצילות, שהיא כבר משהו אחר לגמרי.

מה ההבדל בין נר"נ דבי"ע לבין אצילות? נשמות דבי"ע כולם בבחינת יש (הרגשת ישות, של דבר נפרד בפני עצמו), בלי הרגשת האין האלקי, אולם, נשמה דאצילות היא בבחינת אין. ב"בר מצוה" מתחוללת עליה מהיש הנברא לאין האלקי, שמאותו זמן הנער יכול לחוש את התהוות היש מתוך האין ואת ה"כי נפלתי קמתי", ולכן מאז הוא נעשה בן לכנסת ישראל.

כאשר עולה בקדש עוד שבע שנים, בגיל עשרים, הוא נעשה בן דקוב"ה – ז"א דאצילות – מקבל רוח דאצילות. עד גיל עשרים היה בן של כנסת ישראל, ועכשיו נעשה בן של קודשא בריך הוא. מן הסתם זכית כעת לקבל נפש דאצילות, "בני אתה". רש"י מסביר על "בני אתה" שכל בני ישראל הם בנים לה', "בנים אתם להוי' אלהיכם", "בני בכֹרי ישראל", אבל יש משהו מיוחד במלך, בהתאם לדברי המפרשים ש"בני אתה וגו'" קאי על מלכותו – או בכח, ביום המשיחה, או בפועל, ביום ההכתרה.

לפי זה, יום הבר מצוה הוא יכולת המלכות, אחר כך במשיחה יש מלכות בכח ובהכתרה מלכות בפועל[כג]. בכלל, כל פעם שאדם עולה מדרגה יש בחינת אין בין יש ליש, יש מעין מיתה מהיש התחתון הקודם וקימה לתחיה ליש העליון מתוך נקודת אין – כשאדם עולה מדרגה הוא בעצם 'מת' מהמדרגה הקודמת ומקבל מהשמים נשמה חדשה. כך בבר מצוה האדם עולה מנר"נ דבי"ע לקבל נפש דאצילות ונקרא בן לכנסת ישראל. הפשט הוא שכל בני ישראל בנים לקב"ה, אבל מי שראוי למלוך נקרא בן על שם הכלל.

מהמפרשים יוצא שכאן יש דוגמה לכך שמי שזוכה בכתר מלכות הוא בחינה של נשמה כללית – כל עם ישראל הם בנים לה', "כל ישראל מלכים" מצד היכולת, ומי שראוי להיות מלך של עם ישראל בבחינת "כח" (כל יהודי הוא מלך, כלומר שיש לו סביבה שבה הוא המנהיג-המלך, ביתו או חבריו וכו', לכל יהודי יש מלכות), המלכות היא הבחינה הכללית בנשמתו. לכל אחד יש את הפרט שלו והכלל שלו, והמלכות היא הכלל. כך יוצא מהמפרשים, שהיות שעם ישראל הם בנים, כאשר אתה עולה להיות מלך אתה נקרא "בן" על שם הכלל.

נשמה כללית, נשמה דאצילות ונשמה חדשה

מה שאמרנו עכשיו מביא אותנו לשלב הבא של הדברים: ידוע במאמר "וצדיק יסוד עולם" (בספר לב לדעת) שלצדיק, לרבי – דעת היא גם ענין של התקשרות, התקשרות לרבי – יש שלש בחינות (כך קבלה בחב"ד, שבארנו שם באריכות), שהוא נשמה כללית, נשמה דאצילות ונשמה חדשה. כל הבחינות הללו רמוזות בתוך שם הבר-מצוה שלנו. ידוע שהרמז העיקרי שמובא בספרים ל-ישי הוא "יחד שבטי ישראל" – "ויהי בישֻרון מלך בהתאסף ראשי עם יחד שבטי ישראל". מתי יכול להיות מלך? כשיש "יחד שבטי ישראל". הענין נכון בשני הכיוונים – מצד אחד, תפקיד המלך הוא ללכד את העם, כדברי הרמב"ם, אך מצד שני צריך להיות יסוד של אחדות בעם בשביל שהעם יקבל את מלכות המלך ברצון, כמו שנאמר "ומלכותו ברצון קבלו עליהם". כמו שהרבי התבטא כמה פעמים, שהמלך (המשיח) צריך הכתרה מלמטה ומלמעלה – צריך שה' יכתיר אותו מלמעלה וצריך שהעם יכתיר אותו מלמטה, ולא סגי הא בלא הא. ישי, אבא של דוד, הוא ה"יחד שבטי ישראל" שבזכותו יתכן ה"ויהי בישרון מלך".

מה לגבי יוסף? כתוב שהוא היחיד בין השבטים שהוא נשמה דאצילות בעצם. שאר השבטים הם נשמות דעולם הבריאה, מרכבתא עילאה דבריאה. לכולם יש שרש באצילות, לכל יהודי יש שרש באצילות, אבל יוסף הוא נשמה דאצילות גם כאשר הוא נמצא למטה – עדיין מאירה אצלו האצילות, האין, מה שאין כן אצל שאר השבטים. אבל יוסף גם קשור לתורה, כידוע שיוסף ומשיח בן יוסף הוא בחינת "גדול תלמוד [שמביא לידי מעשה]", וכל מי שקשור בעצם לתורה הוא בחינת חידוש[כד].

הנשמה החדשה במשיח היא בחינת משה רעיא מהימנא, ולכן "ויקח משה את עצמות יוסף עמו" – כי יוסף מוסיף, "לאפשא לה" כמו שמביא הרבי בפירוש השם יוסף בהרבה מקומות. הוא גם מוסיף בקירוב יהודים, "יוסף הוי' לי בן אחר" – איך הוא מקרב יהודים? על ידי שמוסיף ומחדש בתורה. התפקיד של כל חסיד חב"ד הוא להוסיף בעלי תשובה, החל מכך שגם אני אעשה תשובה, אבל הוספה של בעל תשובה תלויה ביכולת להוסיף בתורה. זו בחינת יוסף וממילא זו בחינה של תורה חדשה ונשמה חדשה.

"שלשה כתרים הם"; כללות הכתרים, מדרגות הנשמה בשם "ישי יוסף"

רבי שמעון אומר[כה] שיש שלשה כתרים – כתר תורה, כתר כהונה וכתר מלכות. כתר תורה הוא בחינת נשמה חדשה שיש ברבי ובניצוץ של הרבי בכל אחד (דהיינו בדעת החסיד המקשרת אותו לרבי). כתר כהונה הוא הנשמה דאצילות. בכלל, מה עושה נשמה דאצילות ביחס לחסידים שלו? הרי "נשמה דאצילות" נשמע דבר נבדל – מה טוב לך שהרבי הוא נשמה דאצילות? שאתה יכול להסתכל עליו, לראות נשמה דאצילות (ולנסות ללמוד ממנו)? מה זה עושה לך? כתוב שאם חסיד מקבל ברכה מהרבי לבני-חיי-ומזוני רויחי – המברך הוא בחינת כהן, "כה תברכו את בני ישראל אמור להם. יברכך וגו'", ולמה יש לו כח מיוחד לברך? כי הוא אציל. המצאות נשמה דאצילות אצל צדיק אומרת שיש לו כח של ברכה.

נשמה חדשה היא כח של תורה, שהוא שופע תורה חדשה כי יש לו – בלשון הבעל שם טוב – נביעת האין סוף, רבי בתוספת י (לא רק רב), "כל רבי מארץ ישראל" (כמו שכתוב בתקוני הזהר), וכל החסידות היא תורת ארץ ישראל. אבל אצילות היינו האצלה ופנימיות האצילות היא אצל. למה הולכים לצדיק לקבל ברכה? כי אני מאמין, אמונת צדיקים, שהצדיק הזה קרוב לה'. כולנו קרובים, אבל הוא קרוב במיוחד, נשמה דאצילות – הוא קרוב לה' ולכן יכול לפעול מה' את המשכת הברכה.

שוב, לצדיק יש נשמה דאצילות מכח היותו קרוב וסמוך לקב"ה – על-כל-פנים במודע – יותר ממני, ולכן אני מבקש את ברכתו מתוך אמונת צדיקים. כל זה להסביר שהכתר כהונה היינו נשמה דאצילות. הכהנים הם האצילים בישראל, ולפני שהיו כהנים היה "כי לי כל בכור" בבני ישראל, והבכורות היו אצילים. המדרגה השלישית שיש לצדיק היא כתר מלכות, פשוטו כמשמעו, שהוא בחינה של נשמה כללית – "בני אתה" כמו שמסבירים כאן המפרשים. את הבחינה הזו דוד מקבל מישי, "יחד שבטי ישראל".

שוב, אמרנו לגבי השם ישי-יוסף שישי הוא בעיקר הנשמה הכללית ויוסף בעצם כולל את שתי הבחינות האחרות – ביחס לאחים שלו הוא נשמה דאצילות, לכן ממשיך ברכות, "משם רֹעה אבן ישראל", רועה ומפרנס את כולם, אב ובנים, בקדושה הסבה לכך שהוא אציל, הוא "משנה למלך" גם ביחס למלכו של עולם, נותן למי שהוא רוצה, וכן יוסף הוא גם בחינת תורה, לכן קשור למשה רבינו, רעיא מהימנא, נשמה חדשה.

צמיחת ה"כתר שם טוב" מתוך ה"כתר מלכות"

חוץ משלשת הכתרים יש גם "כתר שם טוב עולה על גביהם". צריכים קודם שלשה כתרים, תורה-כהונה-מלכות, ואחר כך פתאום מופיע "כתר שם טוב עולה על גביהם". יש מי שאומר שכתר תורה הוא משה, כתר כהונה אהרן וכתר מלכות דוד, ומהו כתר שם טוב? משיח. משיח הוא בן דוד – משה בפנימיות, אבל בפשט הוא בן דוד – מה שאומר שמכל שלשת הכתרים כתר שם טוב הכי קרוב לכתר מלכות.

זה גם הסבר לקושיא הידועה למה רבי שמעון אמר בתחלה "שלשה כתרים" ולא 'ארבעה', כנראה שכתר שם טוב צומח מתוך אחד הכתרים הקודמים – מתוך איזה כתר? "עולה על גביהם" הוא כמו "אשת חיל עטרת בעלה", כתר מלכות. "כתר שם טוב" פירושו שהוא מקובל ואהוב, שרוח הבריות נוחה הימנו, כדברי הבעל שם טוב (שצריך להזכיר במוצאי שבת) שכל התורה היא "כל שרוח הבריות נוחה הימנו רוח המקום נוחה הימנו", וההיפך. כתר שם טוב צומח מפנימיות כתר המלכות, הוא צומח מה"יחד שבטי ישראל", שאצלו "רוח הבריות נוחה הימנו", הוא הנשמה הכללית.

במאמר "וצדיק יסוד עולם" הסברנו שהמדרגה הכי גבוהה היא נשמה חדשה (מאדם קדמון שלמעלה מהאצילות, המאציל את האצילות), אחר כך נשמה דאצילות ואחר כך נשמה כללית. יוסף הוא נשמה דאצילות ביחס לאחים שלו, אבל כתוב בקבלה שהשרש האמיתי של יוסף הוא משם מה החדש, יותר גבוה מאצילות – משם הוא מחדש תורה, משם מה החדש שיוצא בעצם ממצח דאדם קדמון ואחר כך מאיר מהיסוד דאדם קדמון, סוד המלך הדר, "בכור שורו הדר לו". הוא נקרא גם "בכור" וגם "הדר", על שם שם מה החדש שלו (ובזה גם הקשר המיוחד למשה רבינו, שאמר "ונחנו מה"). אבל תכל'ס, בסוף, "כתר שם טוב עולה על גביהם" – כח הישי, הכל צומח מישי, מהנשמה הכללית, "יחד שבטי ישראל".

רמזים ב"ישי יוסף"; "זה לעמת זה" בהתנשאות המלכות

נסיים בגימטריא: בשם ישי יוסף יש שבע אותיות והוא עולה ז פעמים חיים, כלומר שממוצע כל אות הוא חיים. יוסף הוא בחינת חי, הוא ה"צדיק חי עלמין", "עוד יוסף חי", וישי גם חי, כמו שאמרנו קודם בשם האריז"ל על הפסוק "בן ישי חי", שישי הוא החי, והחיבור שלהם עולה ז פעמים חיים. אמרנו שהרמז העיקרי של ישי בתורה הוא "יחד שבטי ישראל", העולה יג פעמים חיים. אמרנו שישי הוא הדור ה-יג מאברהם אבינו, הדור ה-יג בעם ישראל, ו"יחד שבטי ישראל" (שבו יב אותיות כנגד יב שבטי יה) עולה יג (הכולל את ה-יב כנודע) פעמים חיים. שתי הכפולות, ז ו-יג, הן שתי בחינות שהולכות יחד.

נסיים עם עוד עומק: אמרנו שמתוך י הפעמים שיש בתנ"ך "כי לי" ה' אומר ט פעמים "כי לי" ואחד אומר אדניהו, ומה המיוחד בו? הוא האב-טיפוס בקבלה של מלך דתהו. הוא אומר "כי לי היתה המלוכה", "מתנשא לאמר אני אמלֹך". איך יודעים שמכל הדמויות הוא מלך דתהו? כתוב בקבלה שכל מלכי התהו מלכו ומתו כי אמרו "אנא אמלוך". זו ישות של קליפה. עיקר הישות של הקליפה, ההיפך מכתר מלכות של הקדושה, ההיפך מכתר שם טוב של הקדושה, הוא אמירת "אנא אמלוך", בטוי שמקורו בתנ"ך הוא "ואדניה בן חגית מתנשא לאמר אני אמלך". אמרנו קודם שהסימן של אישי-ישי-נחש הוא אין, אך אם שמים את הנחש באמצע – שלא צריכים לעשות – נעשה ראשי תבות אני, ויכול לתת מקום ל"אני" של הסטרא אחרא[כו], "אני אמלך", ואז יקלקל את כל העסק.

צריך להיות אין ולא אני – את הנחש משאירים לסוף. גם על פי פשט, בחינת הנחש של ישי נתגלתה רק בסוף ימיו כאשר מת – אז התגלה שהוא היה צדיק גמור בלא חטא, ומת רק בעטיו של נחש. הפגם של עולם התהו הוא "כי לי היתה המלוכה". "היתה" רומזת לפעם הראשונה שמופיעה תבה זו בתורה – "והארץ היתה תהו". השרש הכי חשוב בתורה הוא הוה, לשון הויה, השרש של שם הוי' ב"ה, וההויה הראשונה בתורה היא "היתה [תהו]". אחר כך, ההויה השניה היא "יהי [אור]", כבר עולם התקון[כז]. הסדר של קדימת התהו לתקון הוא בסוד הנאמר בגמרא "ברישא חשוכא והדר נהורא". ה"כי לי" הראשון בנ"ך, ב-ה גבורות, הוא "כי לי היתה המלוכה" של תהו. הפלא שדווקא בטוי זה, "כי לי היתה המלוכה" עולה בדיוק "אני היום ילדתיך". מכל ה"כי לי" דווקא "כי לי היתה המלוכה" עולה ה"אספרה אל חק" של דוד – שהחוק שלו לספר תמיד "אני היום ילדתיך". ב"אני היום ילדתיך" אתה נעשה בן לכנסת ישראל, מקבל נפש ממלכות דאצילות, וה"לעומת זה" הוא "כי לי היתה המלוכה" ("אני" של קליפה, "אני אמלך", כנגד "אני" של קדושה, "אני היום ילדתיך"), "את זה לעֻמת זה עשה האלהים".

"יחד שבטי ישראל" – על כל פנים צריך רבי

נסתפק בכך, ונברך את ישי שלנו שיתקיים אצלו "יחד שבטי ישראל", שיזכה לכל הכתרים, כל הניצוצות, מתוך ההתקשרות לצדיק, שבעצמו תתגלה נקודת הצדיק, הנשמה החדשה שלו – היכולת לחדש בתורה, שהיא היא הכח להחזיר את עם ישראל בתשובה – הנשמה דאצילות שלו, שהרי כל עם ישראל הם "ממלכת כהנים" (כתוב "ובני דוד כהנים", וההסבר הוא שהתואר "כהנים" הוא במובן של שררה, אבל כהנים הם גם מלשון אצילים, וכל יהודי שייך ל"ממלכת כהנים"; בפרק של הרבי כתוב "אתה כהן לעולם", ויש מפרשים על אברהם שה' נתן לו כהונה, אבל יש פשט שהולך על דוד או משיח, שאינם כהנים, ואצלם הכוונה "אתה כהן לעולם" שיש לו כח אציל לברך את עם ישראל).

יש שהולכים לרבי לשמוע תורה, יש שהולכים לרבי להתברך, ויש שהולכים ומתקשרים לרבי שיעשה סדר כי בלעדיו יש תהו ובהו – צריכים אותו רק להיות ראש, כדברי הבעל שם טוב שאם יש חבורת יהודים בלי ראש הבעל דבר נעשה ראש. יש מי שמודע לכך וחושש שחלילה שהשטן יהיה ראש, אז נשים מישהו – אפילו מקל – שיהיה רבי, נקוה שהוא יהיה מצד הקדושה. אלה שלש הבחינות למה צריך רבי, אבל דווקא בבחינה האחרונה – שעשינו ממנה קולא – יש את ה"יחד שבטי ישראל".

"אתה" – איך שאתה

עוד משהו מהסבא דמשפטים, שמכל השבטים רק יהודה נקרא "אתה" – "יהודה אתה [יודוך אחיך]"[כח]. הוא מסביר שבאותו לילה שבעז לקח את רות והיא נתעברה בעובד[כט] נשמת יהודה נכנסה לתוך בעז, היינו שבעז היה כולו יהודה[ל], ואחר כך הוא מסביר ש"יהודה אתה" המשיך בכל ארבעת הדורות, מבעז דרך עובד וישי עד דוד – הכל עצמותו של יהודה. לכן "יהודה אתה", על דרך שאומרים בבקר "אתה הוא עד שלא נברא העולם ואתה הוא משנברא העולם", ללא כל שינוי, בחינת "אני הוי' לא שניתי", יש המשכיות של יהודה מבעז עד דוד המלך.

שוב, יש כאן בחינה של "אתה כהן לעולם" – מלכות של יהודה, שהוא כהן (מלך אציל, מממלכת כהנים), לעולם ועד. על פי פשט כהן הוא לנצח נצחים. באופן פשוט, אתה, ישי, בא משבט יהודה מן הסתם, אתה ישראל ורוב היהודים הפשוטים אנחנו מיהודה, וגם להיות משבט יהודה פירושו להיות כהן – "אתה כהן לעולם". איך שאתה – שתהיה כהן לעולם, עם כח לברך מתוך אהבת ישראל. נברך אותך שיהיה בך גם את יכולת החידוש בתורה, גם את הכהונה-האצילות, וגם את המלכות שהיא היכולת לאחד ולהנהיג, ושמתוכם יצמח גם הכתר שם טוב, התכלית של "כל שרוח הבריות נוחה הימנו רוח המקום נוחה הימנו". שרוח כולם תהיה נוחה ממך, ההורים והמורים וכל עם ישראל. שתהיה חיל ושליח נאמן, "ופרצת". לחיים לחיים.