פרצוף נושאים ופסקים בשו'ת 'אבני נזר' יו'ד תשובה תנד

ב. חלק ההלכה: מצות ישוב הארץ (2) – תשובת ה"אבני נזר"

איסור היציאה מהארץ

היות שזכינו הערב לנגינה טובה, נעשה הפסקה לעוד כמה ניגונים. רק נאמר, מאז שה' אמר לאברהם אבינו "לך לך מארצך" – התחילה ראשית העליה וההתקשרות לארץ ישראל – גם כאן, בסיפור של שידוך יצחק ורבקה, יש קשר חזק לארץ. קודם אמרנו שאסור יצחק לצאת מהארץ (בהיותו עולה תמימה ואין חוץ לארץ כדאי לו), נאמר לו "גור [לשון יראה, מדת יצחק – 'פחד יצחק'] בארץ". אפילו לנסוע לרבי – הרבי אמר שלשם כך צריכים לקבל היתר מרב, כי על פי פשט אסור לצאת מהארץ (אך ההיתר הוא אם יוצא על מנת ללמוד תורה, אך צריך שיהיה באמת, וגם שלא יהיה משרש יצחק שלו אסור לצאת מהארץ בכל מקרה, וראה עוד להלן שהיו חכמים שגם על מנת ללמוד תורה לא היו מוכנים לעזוב את ארץ ישראל).

אומרים שאחת הסיבות, אולי הכי פנימית ועיקרית, שהרבי לא בא לבקר בארץ, כי אם היה נכנס לארץ – אפילו צעד אחד – היה אסור לו לצאת מהארץ, והוא הקפיד לגבי הלכה זו. היות שהוא ידע שעיקר השליחות שלו בחו"ל, כפי שכתב כמה פעמים שהרבה פעילויות – חשאיות, ברוסיה, במרוקו ובעוד מקומות – לא יוכל לנהל מהארץ, לכן הוא לא בא לארץ. העולה הראשון הוא כמובן אברהם אבינו (שהוא היהודי הראשון, ובכך דוקא הוא מתחיל לממש את יהדותו), "לך לך", כך מתחיל הסיפור שלו. אחר כך יש את יצחק, שאסור לו לצאת מהארץ בשום פנים ואופן, גם כדי לשאת אשה.

כתוב בהלכה שכדי לשאת אשה מותר לצאת לחו"ל (כמו ללמוד תורה), אך דוקא על מנת לחזור עם אשתו לארץ. אם יוצא והאשה רוצה להשאר שם – אסור, אך לצאת על מנת לחזור מותר. יצחק היה יוצא מהכלל (לכל כלל יש יוצא מן הכלל), ונאסר עליו אפילו לצאת כדי לשאת אשה על מנת לחזור.

תוקף העליה לארץ של רבקה אמנו

אחר כך העליה הבאה, אולי הכי בתוקף, היא של רבקה אמנו שעולה בפני עצמה. יש כאן איזה עבד כנעני אחד, אבל היא עולה מצד עצמה עם כל התוקף, "אלך"[4] בעל כרחכם – בת קטנה בת שלש (כעין עליה בחומה, בסוד "אני חומה ושדי כמגדלות אז הייתי בעיניו כמוצאת שלום"[5]). אמרנו שהכי קשורות לארץ הן הבנות, בנות צלפחד. בתולדות חסידות חב"ד הכי קשורה לארץ היא מנוחה-רחל, שמאז שהיתה בת קטנה היו לה געגועים עצמיים לארץ ישראל, עד כדי כך שהיא חלתה ונטתה למות בצעירותה, עד שאביה אדמו"ר האמצעי בא ונחם אותה שהיא תזכה לעלות לארץ ואז היא החלימה.

בכל אופן, רבקה עולה לארץ, עולה ליצחק. ארץ ישראל בגימטריא ד"פ יצחק. זה סיפור של עליה לארץ, לכן בחלק ההלכה הערב, לפני שנגיע לע"ב – הכל בע"ה גם יהיה קשור – נדבר עוד יותר על ארץ ישראל והעליה אליה. קצת נגענו בכך בשיעור הקודם וגם בשיעור הנשים, אך נעמיק בכך הרבה יותר.

יש אולי כמה אנשים שמכירים, שאחת התשובות הכי חשובות בנושא זה היא מאחד מגדולי החסידות הכללית, הסוכטושבר, ה"אבני נזר", ומי שרוצה להבין את ההמשך בע"ה שירשום לעצמו בבית ללמוד – במיוחד בשביל הישיבות שלנו – ללמוד היטב, לעומק, את התשובה של מצות ישיבת ארץ ישראל, "אבני נזר" יו"ד סימן תנד. הוא אומר דברים מאד מופלאים. אפשר לחשוב שהוא 'ציוני' מובהק. גם צריך לדעת מה זה ציוני אמתי – הוא ציוני אמתי, דבר יקר המציאות. מה שהוא אומר ממש קשור למה שדברנו כעת, לכמה נקודות, ואפילו קשור באופן בולט ויפהפה למאמר של ע"ב שנלמד בהמשך. עובד – שירים של ארץ ישראל בבקשה. "ה' מתיר אסורים", לחיים.

"אבני נזר" – שם ארץ ישראלי מובהק

שו"ת "אבני נזר" נקרא על שם פסוק בזכריה, פסוק של גאולה, "כי אבני נזר מתנוססות על אדמתו", פסוק של ארץ ישראל – "והושיעם הוי' אלהיהם ביום ההוא כצאן עמו כי אבני נזר מתנוססות על אדמתו". כמו ביום ההוא, שה' גאל אותנו ממצרים "כצאן עמו", כך ה' יגאל אותנו. רש"י אומר ש"אבני נזר" הולך על החשמונאים, הכהנים שבזכותם היה הנס של חנוכה, ואבני נזר מתנוססות בנסים גלויים על אדמתם, על אדמת ארץ ישראל. זה רק לומר שכל הספר, כל השו"ת של בעל ה"אבני נזר" – הסוכטשובר, החתן של הקאצקער ("אמת מארץ [= קאצק] תצמח"), האבא של ה"שם משמואל", מגדולי הפוסקים והצדיקים של אותו דור – נקרא על שם ארץ ישראל, "אבני נזר מתנוססות על אדמתו".

פרצוף נושאים ופסקים בשו"ת "אבני נזר" יו"ד תשובה תנד

היות שהתשובה היא ארוכה, סב פרקים (אחר כך הוא כותב קיצור) – לא פרקים ארוכים מדי, אבל בכל אופן סב פרקים – והדברים עמוקים בנגלה דאורייתא, צריך לקרוא, ללמוד כמה פעמים, ואז לנסות שהדברים יתיישבו. יש הוה-אמינות שהוא מעלה ואחר כך משנה, חוזר, עד שמגיעים למסקנות בסוף.

כדרכנו, הסימן שהדבר התיישב קצת אצלנו, הוא כאשר אפשר לתת לזה מבנה פנימי. ברגע שנותנים מבנה פנימי גם לא חייבים לשמור על סדר הצגת הדברים, וגם "סימנים עשה", מאד עוזר לי ולכם ולכולם לזכור היטב – אז לכתחילה נחזור לפי מבנה הספירות. הסברות השונות שהוא מעלה, שבכל אחת יש גם מסקנה הלכה-למעשה, לגבי מצות ישיבת ארץ ישראל בזמן הזה. חז"ל אומרים שמצוה זו שקולה כנגד כל המצות שבתורה. יש רק שלש מצוות שכתוב על כל אחת מהן ששקולה כנגד כל המצוות שבתורה – ישיבת ארץ ישראל, ברית מילה, שבת. על כל אחת מהן בדיוק אותו לשון – שקולה כנגד כל המצות שבתורה. על הנושא הזה דברנו לפני שבוע, ב"יום ה-אם" – מי שרוצה יקרא או יראה את השיעור.

למה רוב הגדולים לא עלו לארץ בזמן הגלות?

כמובן, הקושיא הגדולה היא, שאם זו מצוה כה גדולה, רמה ונשאה, למה גדולי ישראל מדור לדור לא הקפידו – לכאורה – לעלות כולם לארץ?! קושיא מפורסמת ועצומה, שצריך להתמודד אתה. עד כדי כך שהחבר בכוזרי, היהודי שמתווכח עם מלך כוזר – וה"אבני נזר" מביא זאת בתשובה זו, מביא דוקא בתשובה זו גם נגלה וגם הרבה פנימיות, ומביא גם את הכוזרי בתוך התשובה – כאשר הוא מותקף על ידי מלך כוזר (אנחנו יודעים כמה רבי יהודה הלוי התגעגע לארץ ישראל ואהב אותה) למה לא עולים לארץ אין לו מענה, והוא אומר "ביישתני מלך כוזר".

אם כן, זו השאלה המפורסמת, הגדולה ביותר, איך כמעט אלפים שנה כל גדולי ישראל לא עשו את כל המאמצים לצאת מהגלות ולעלות לארץ ברנה. תיכף נגיע לכך שיש שבועות, שאחת מהן היא לא לעלות בחומה – כולם יחד בחזקה – אך לכאורה השבועה לא חלה על היחידים אלא רק על הצבור, שלא יעלה בחזקה, במלחמה נגד הממשלות השולטות בחו"ל והממשלה השולטת בארץ. אם העליה היא ברשות, בלי לעשות מלחמה ובלי לעלות בחומה, זו לכאורה המצוה הכי גדולה, שקולה כנגד כל המצות שבתורה.

תרומת הדשן – מפני המוסרים, מפני הישמעאלים, מפני חוסר הפרנסה

הוא מביא את תרומת הדשן, אחד הראשונים שמתייחס לקושיא זו – שמנמק למה לא עולים (יש גם תוספות ידוע, עליו דברנו בשיעור הקודם) – שכותב שלש סיבות מדוע לא הקפידו לעלות לארץ: מפני המוסרים, מפני הישמעאלים, מפני חוסר הפרנסה. שתי הסיבות הראשונות הן סכנת נפשות. היו מוסרים, היו ישמעאלים פראיים, שלא היו תחת שום ממשלה – מצב של אנרכיה – שהיו הורגים יהודים. כך הוא כותב. נוסף לזה, אי אפשר להתפרנס בארץ, וכמו שאמרנו שמותר אפילו לצאת מהארץ לשאת אשה, ללמוד תורה, וגם אם אין הפרנסה מצויה בארץ מותר לצאת.

הדבר הראשון לעניננו, לא לפי סדר התשובה אלא לפי המבנה שלנו – הוא אומר ששתי הסיבות הראשונות של תרומת הדשן לא שייכות היום, ירדו מהפרק. אין מוסרים ואין ישמעאלים – לא שאין ישמעאלים, אבל הם כבר לא מסוכנים. כך הוא כותב, צריך להתבונן מה היה אומר היום. בכל אופן, הוא אומר שהמוסרים והישמעאלים כבר לא משחקים, והבעיה היחידה היא הפרנסה – האם אפשר או אי אפשר להתפרנס כאן. זה מביא אותנו לספירה הראשונה במבנה שלנו – ספירת החכמה. ננסה לומר בקיצור, אחרת יקח הרבה זמן.

חכמה: מעלת הפרנסה בארץ ישראל

הוא קובע – זה כבר פסק – שעיקר מצות ישיבת ארץ ישראל היא כאשר האדם מתפרנס מארץ ישראל, ולא מקבל תמיכה מחוץ לארץ. אם האדם או הישוב זקוק לקבל תמיכה מחו"ל, הוא מקיים באופן של בדיעבד את מצות הישיבה בארץ – כך יוצא – אך זה לא עיקר קיום המצוה. עיקר קיום מצות ישיבת ארץ ישראל היא שהפרנסה שלך תבוא מארץ ישראל בנקיות כפים – שאתה מתפרנס מכאן. מה הדרך הכי טובה להתפרנס? הוא אומר שלקנות נחלות, לקנות שדות. לכן בסוף התשובה הוא אומר שאני עצמי – צריך להיות "נאה דורש נאה מקיים" – ברגע שיזדמן לי לקנות נחלה בארץ ישראל אני קונה. על כך הוא אומר, שמי שקונה כאן שדה ויש רווח מהיבול, אפילו שבינתיים לא זכה לעלות לארץ אלא יושב בחו"ל – היות שהפרנסה שלו באה מהארץ, זה מקצת קיום ישיבת ארץ ישראל, אף שבינתיים גר בחו"ל, כי עיקר המצוה לשבת בארץ היא להתפרנס מהארץ.

הפרנסה בארץ ישירות מה' ובחו"ל דרך שבעים השרים

למה פרנסה כל כך חשובה? הייתי חושב שרוחניות יותר חשובה, למה העיקר הוא פרנסה? את זה אנחנו מקשרים לספירת החכמה דוקא, תפילין של רבינו תם, מוחין של אבא. הוא אומר שההבדל העיקרי בין ארץ ישראל לחו"ל הוא האם הפרנסה מתקבלת דרך השר או ישירות מהקב"ה. שוב, זה פסק הלכה, שכבר מתבסס על מה שמישהו אחר היה מגדיר כאגדתא, אך הוא פוסק. חז"ל קובעים בהרבה מאד מקומות שכל הפרנסה שאדם מקבל בחו"ל עוברת לו דרך השר – מקבלים דרך שבעים השרים של אומות העולם. כמובן שבסופו של דבר הכל מהקב"ה, אך הם קוראים לו "אלוה דאלהיא", עד כדי כך שאומרים "עזב הוי' את הארץ", ואתה מקבל דרכם. לכן כל הדר בחו"ל כאילו עובד ע"ז, כי מקבל חיותו דרך השר – ע"ז.

הרמב"ם פוסק "היוצא מן הארץ", אך חז"ל אומרים סתם "הדר בחו"ל" – בגלל שהפרנסה באה דרך השר. אך כאן בארץ, שכתוב "ארץ אשר הוי' אלהיך דורש אותה תמיד עיני הוי' אלהיך בה מרשית שנה ועד אחרית שנה" הכל ישר מה', אין שר. הוא מאריך שמה שיש לעם ישראל מלאך, המלאך מיכאל, זה חלילה לא שר כמו אומות העולם – הוא רק מליץ יושר על יהודים, אבל לא שר שהשפע עובר דרכו, ח"ו. בארצנו הקדושה אנחנו מקבלים אך ורק ישירות מה'. אם אתה מתפרנס מהארץ אתה מקבל את החיים שלך ישירות מה', זו "ארץ החיים". זה עיקר הענין, שיהודי צריך להיות במקום שהוא מקבל ישר מה'.

"בלתי להוי' לבדו"

מה הנפקא-מינה, חוץ מזה שמה' או לא מה'? שאתה עבד ה' בגלוי. הדין אומר שעבד הוא ברשות רבו ורבו חייב במזונותיו. אם אתה מקבל מה' – אתה עבד של ה'. אם אתה מקבל ממישהו אחר – הוא האדון שלך, אתה לא עבד של ה'. לכן זה כאילו שאתה עובד עבודה זרה, כי האדון חייב לפרנס את העבד שלו. לפי הכלל הזה הוא מסביר הרבה-הרבה דברים חשובים מאד, כמו שיטת ר"ת והרמב"ם, שעבד כנעני שברח לארץ, לא שהרב צריך לבוא ולהחזיק בו כאן – אסור להסגיר אותו ולהוציא אותו חזרה לחו"ל – אלא שהוא מיד משתחרר. אפילו אם הרב יסכים שהוא ישאר בארץ והוא יזין אותו מחו"ל – הרי הרב מקבל מחו"ל מהשר – אם אתה נמצא בארץ ומקבל מחו"ל אתה בעצם לא בארץ, ולכן הבריחה לארץ לא הועילה ועל כן הוא משתחרר. אפילו אם הרב יבוא לארץ לא יעזור – ברגע שהוא ברח מחו"ל והגיע לארץ הוא משתחרר. זו שיטת רבינו תם והרמב"ם, לא כמו כולם. זו הלכה גם בזמן הזה, שהרי דין עבד כנעני נוהג גם בזמן הזה.

נכוון ענין זה כנגד החכמה במבנה שלנו, כי החכמה היא "בלתי להוי' לבדו". יש משהו בארץ ישראל שהוא "בלתי להוי' לבדו", אתה רק של ה', ואילו בחו"ל זה לא "בלתי להוי' לבדו" – בעל כרחך אתה ניזון לא ישירות מה'. לא יעזור לך שום דבר, אין מה לעשות. בארץ ישראל אתה רק של ה' – אני עבד ה' בלבד – זו אחדות של החכמה. בחכמה מתגלה "אחד האמת", ובארץ ישראל מתגלה שה' הוא אחד ואין עוד מלבדו – והדבר מתגלה דרך הפרנסה הגשמית שלך.

העליות החסידיות והפרנסה מחו"ל

הוא כתב זאת לפני בערך 150 שנה, לפני העליות של מה שנקרא הציונות, כשרק התחיל להיות שייך לקנות כאן קרקעות. כמובן שתשובה זו באה על רקע מה שהחסידים עלו עליה די המונית בזמן רבי מ"מ מויטבסק (וכמו שאמרנו לפני שבוע, זו היתה עליה משיחית לחלוטין, וגם תלמידי הגר"א עלו לכאן עם מגמה משיחית לחלוטין), ותשובה זו נכתבה כ-100 שנה אחרי עלית רבי מענדל, אך לפני כל מה שנקרא היום הציונות.

כל החסידים שעלו לארץ רצו שהפרנסה תהיה מהארץ ולא יזדקקו למתנות מחו"ל[6], כי מתנות מחו"ל הן בדיעבד, רק שכדי להצדיק את זה בתשובה הוא אומר שאם המתנה היא כדורון לתלמיד חכם הוא לא בגדר "מקבל" אלא "גדלהו משל אחיו" – לא בדרך שהם המשפיע ואני המקבל. ככה, כמו שהיו מפרנסים את החסידים כאן, רבי מענדלה וכל החבורה הקדושה כאן בארץ, הוא אומר שהם לא בדיוק בגדר "מקבלים" אלא כהבאת דורון לתלמיד חכם. לכן זה יותר דומה לפרנסה – הוא התפרנס מכך שנמצא בארץ.

בכל אופן, בסוף הוא כותב שגם אני עצמי רוצה לקיים זאת ברגע שיזדמן לי. את זה נשים בחכמה – מוחין שאני רוצה רק את ה', רוצה להיות עבד של ה', ולא רוצה שום דבר חוץ ממנו. בחוץ לארץ זה לא ככה – אין מנוס, אתה מקבל דרך השר.

בינה: מצות ישוב ארץ ישראל בזמן הזה מדאורייתא לדעת הרמב"ם

נקודה שניה, אותה הוא כותב קודם בסדר התשובה: ידוע שיש הרבה דעות מה דעת הרמב"ם לגבי מצות ישיבת ארץ ישראל – האם זו מצות עשה מדאורייתא, מדרבנן, או משהו אחר. למדנו לפני שבועיים, שלפי אחד מגדולי האחרונים – תלמיד הגר"א, בעל פאת השלחן – מצות ישיבת ארץ ישראל היא מצוה דרבנן לפי הרמב"ם, לכן לא מונה אותה במנין תריג מצוות התורה. לא כן דעת בעל ה"אבני נזר", הוא סובר שלפי הרמב"ם זו מצוה דאורייתא, ובמדה מסוימת אפילו יותר חזק מהרמב"ן – זה הפלא. הרמב"ן כן מונה את מצות ישיבת ארץ ישראל, אך מה"אבני נזר" יוצא שלרמב"ם הדיוק יותר חזק. ה"אבני נזר" לא הביא את הסיפור על רבי מענדלה – הרבה דברים שהיה יכול להוסיף ולא כתב – גם כאן יש משהו שמוכיח שהוא לא כותב.

הרמב"ם מונה גם מצוות שלפי המציאות לא יהיה צורך לשוב ולעשות

קודם כל, הוא מדמה את מצות ישוב ארץ ישראל למצות עשית ארון הקדש בבית המקדש. יש מחלוקת רמב"ם-רמב"ן במקדש, שהרמב"ן מונה מצות "ועשו לי מקדש" ומצוה לעשות ארון, ואילו לרמב"ם אין מצות עשית ארון. למה? בספר המצוות לרמב"ם יש מי שמגן על הרמב"ם מפני הרמב"ן – פירוש "מגלת אסתר" – וכל פעם הוא מנסה להסביר למה הרמב"ם לא מונה מצוה אחת שהרמב"ן לכאורה מוכיח שהיא מצוה שכתובה בתורה.

לגבי ארץ ישראל המגלת אסתר כותב פשוט, אפילו לא כמו פאת השלחן, שלדעת הרמב"ם אין מצוה בזמן הזה – לא מדאורייתא ולא מדרבנן. את הדעה הזו סותר ה"אבני נזר" בכל התוקף, מוכיח שזו טעות. לגבי המצוה של עשית ארון המגלת אסתר כותב שהסבה שהרמב"ם לא מונה את זה כי אין צורך אף פעם לעשות – משה רבינו עשה פעם אחת, והארון קיים לעד. בימי יאשיהו המלך הוא נגנז ולעתיד לבא הוא יתגלה, כשיבוא מלך המשיח, וזה בדיוק אותו ארון שעשה משה רבינו. היות שאין הוה-אמינא ואין צורך לעשות עוד ארון – לא צריכים למנות זאת כמצוה. כך מסביר המגלת אסתר למה הרמב"ם לא מונה עשית ארון כמצות עשה.

אומר ה"אבני נזר" שהסבר זה לא מתקבל כלל על דעתי. למה? כי יש מצוה שקשורה לארץ ישראל – מאד קשור, כפי שתיכף נסביר – "החרם תחרימם", להחרים את שבעת העממים, והרמב"ם כותב בפירוש שכבר "אבד זכרם" (סנחריב בלבל את האומות ואין יותר עמים אלה). אם אין יותר עמים אלה, למה הרמב"ם מונה כמצות עשה דאורייתא? ההסבר הוא – כפי שהרמב"ם מסביר עצמו בפירוש – שבאמת הם לא קיימים, אבל בתיאוריה, לא יצויר שיהיה אחד קיים במציאות, יש לי עכשיו מצוה להרוג אותו. אם היה אחד כזה, ברגע הזה נכנס כאן לבית הכנסת, אז חלה על כל אחד ואחד מצוה לקום ולהרוג אותו. כנ"ל לגבי עמלק. היות שחיוב זה חל עלי, לא משנה אם יש כאלה בעולם או שכבר הוכחדו (כמו איזה מין חיה שהוכחד) – לא מענין אותי. היות שלו יצוייר שהוא היה כאן, יש לי מצוה להרוג אותו – זו מצוה קיימת לעד.

אומר ה"אבני נזר", בדיוק אותו דבר לגבי הארון. זה שהארון נגנז ויתגלה לעתיד לבא – יפה מאד. אז אם לא נצטרך לעשות עוד ארון – מצוין. אבל יש מצוה בתורה לעשות ארון, ולו יצויר שהארון היה נאבד. יבוא מלך המשיח, יבנה את בית המקדש, יהיו הרבה נסים, אבל מה יקרה אם כולי האי ואולי הארון לא יצוץ מתחת האדמה – מאמינים שכן, אבל מה אם לא? בתיאוריה על כל פנים צריך לקחת בחשבון, ואז יש מצוה שאעשה ארון. לכן תירוץ המגלת אסתר אינו תירוץ – זה שלא במציאות לא תירוץ לא למנות מצוה.

מצות עשית הארון נכללת במצות "ועשו לי מקדש"

אם כן, צריך הסבר חדש למה הרמב"ם לא מונה את המצוה (בבית שני היה חסר – כל הדעות שנגנז במקומו אינן הפשט הפשוט, נגנז אך לא פשוט אם ממש מתחת או רחוק במחילות, יש מי שסובר שאפילו ליד יריחו, לא נוגע לנו כרגע – וזה נוגע למה שבסוף ה"אבני נזר" אומר שהסברו לגבי ארץ ישראל יותר חזק מאשר לגבי הארון). אומר ה"אבני נזר" שהיות שתכלית כוונת מצות "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם", בנין המקדש, היא שתהיה השראת שכינה בישראל, ועיקר השראת השכינה תלויה בארון שבקדש הקדשים – לכן עשית המקדש היא התכלית של "ועשו לי מקדש" ונכללת בה. לשיטתו הרמב"ם לא מונה את עשית הארון כי נכללת אצלו בעשית המקדש.

מצות ישוב ארץ ישראל נכללת במצות "החרם תחרימם"

אחר כך אומר שהוא הדין לגבי מצות ישיבת ארץ ישראל – זה חידוש מופלא. הוא אומר שמצות ישיבת ארץ ישראל היא מצות עשה אצל הרמב"ם כמו עשית הארון, רק לא מונה אותה כי נכללת במצוה אחרת – במצות "החרם תחרימם". מה התכלית של הריגת שבעת העמים שהיו? יהודי הורג לשם הרג? לא. הוא לא אומר זאת, אני רק מסביר. מצות "החרם תחרימם", "לא תחיה כל נשמה", היא רק לשם תכלית אחת שבלעדיה אין מצוה להחרים את הגוים – התכלית היא שיהיה לנו מקום פנוי לשבת, לגור בארץ בלי גוים שמשפיעים עלינו השפעה שלילית מאד, בלעדיהם ובלי העבודה הזרה שלהם. באמת, אם הם יעזבו את הע"ז הם גם יוכלו להתגייר, אך כל זמן שהם מזוהים עם הע"ז שלהם יש מצוה להחרים אותם.

קיום המצוה בגירוש העממים

יש נושא שדברנו עליו הרבה פעמים, שנוגע למה שהוא כותב, שיש "והורשתם" על ידי "לא תחיה כל נשמה" ו"החרם תחרימם", אך הרבה פעמים מובן – ויש אור החיים שאומר כן ואנחנו אוהבים לצטט – שאפשר לקיים על ידי גירוש. "הם שם ואנחנו כאן", כמו שאמר בעל היארצייט של היום הי"ד. יוצא מהאור החיים – שהוא לא מביא – שאפשר לקיים מצוה זו גם בהוצאתם מהארץ, ואז לא צריך להרוג אותם.

איך אני יודע? הוא כן מביא ראיה מהגרגשי, שקם ופנה מעצמו, ואין שום מצוה כעת לרדוף אחריו ולהרוג אותו. יש בעצם שני פסוקים בתורה, שניהם במשנה תורה, בחומש דברים – אחד אומר "החרם תחרים אותם", ושם כתובים כל שבעת העממים והגרגשי בכלל, ואחר כך כתוב "החרם תחרימם" וכתובים ששת העממים בלי הגרגשי. כשהרמב"ם פוסק את ההלכה, בהלכות מלכים פ"ה, הוא מביא רק את הפסוק השני, בלי הגרגשי – ברגע שהוא הלך הוא יצא מהכלל. קודם היה בכלל, אחד מהשבעה, וכשהלך הוא יצא מהכלל. מכאן מוכיח, הוכחה ברורה, שאין שום מצוה להרוג אותו אחרי שהוא יצא מכאן. אם כן, מהי המצוה? רואים שכל המצוה היא רק דבר אחד, שהוא עם העבודה הזרה שלו לא יהיה כאן בשביל להשפיע עלינו בארץ, שלא נוכל ליישם את היעוד האלקי שלנו בארץ.

הוכחה לדעת ה"אבני נזר" מסדר ההלכות ברמב"ם

ננסה לומר עוד יותר בקיצור: ההוכחה לסברה שלו – שמצות ישיבת ארץ ישראל כלולה ב"החרם תחרימם", ואחרי שהוא פסק הלכה שיש מצות עשה מדאורייתא גם בזמן הזה, בכל הזמנים, "החרם תחרימם" כלולה בכך מצות ישוב ארץ ישראל בזמן הזה – היא מסדר הרמב"ם. את הלכות מלכים פ"ה מתחיל במצות "החרם תחרימם" וממשיך במצות ישוב ארץ ישראל. לפי הכלל אצל הרמב"ם, כל הפרק קשור למצוה שהוא מתחיל בה בתחלת הפרק. ה"אבני נזר" לא כותב זאת, אבל זה משהו ברור. הרמב"ם מתחיל את הפרק ב"החרם תחרימם", ממשיך במחית עמלק, וממשיך בהלכות ישיבת ארץ ישראל – דבר שאינו מוכרח על פי הגיון. זו ראיה טובה לסברת בעל ה"אבני נזר".

זה שמצוה זו כלולה ב"החרם תחרימם" אומר לי, קודם כל, שבכל מקום שיהודים מתיישבים בארץ – יהודים לא אוהבים להרוג, אבל אם יש איזה יצר (בפרט לצעירים, למי שיש לו דם צעיר, דם רותח) – כל ישוב בארץ ישראל הוא מצות "החרם תחרימם", יש בכך מצוה להחרים את הגוי עם הע"ז שנמצאה קודם במקום. מסביר שאף על פי ש"אבד זכרם", ההשפעה קיימת, והישיבה שלי בארץ מבטלת זאת. זה משהו מוחשי היום, שישיבת ארץ ישראל היא תכלית מצות "החרם תחרימם" – ויותר חזק מכלילת עשית ארון במקדש, כי יש גם מקדש בלי ארון, אך אין שום תכלית ב"החרם תחרימם" אם אין ישוב הארץ.

בינה – "מינה דינין מתערין"

כל הווארט הזה שייך למוחין דאמא. כמו שהפרנסה מהארץ היא "מוחין דאבא", תפלין דרבינו תם (ואכן מובא בכתבי האריז"ל ש"מזוני" נמשכים מחכמה, אבא), המוחין שצריכים לפנות את הארץ מהקליפות (אם הם מתעקשים להשאר צריך להחרים אותם, אבל אם רוצים לעזוב – לבריאות, העיקר שלא יהיו עם הע"ז שלהם בארץ), זה מוחין דאמא ש"מינה דינין מתערין". מאד מתאים שמוחין דאמא יהיו הרמב"ם, כי הוא מוחין דאמא.

ישוב הארץ דאורייתא בזמן הזה לדעת הרמב"ם יותר בתוקף מלדעת הרמב"ן

אמרנו קודם שיש בכך משהו שאפילו יותר חזק מהרמב"ן, כי לכאורה כמו ש"החרם תחרימם" קיים בלי שום תנאים, תמיד, יוצא שגם מצות ארץ ישראל היא דאורייתא בלי שום תנאים. מה שאין כן לפי הרמב"ן, אם פוסקים שהקדושה השניה בטלה – יש מי שאומר כך – גם מצות ארץ ישראל בטלה מדאורייתא כל עוד לא נכבוש את הארץ ונקדש אותה קדושה שלישית. אם אין כיבוש, "והורשתם אותה", אז אין "וישבתם בה". אכן אצל הרמב"ן הכל מצוה אחת, הכיבוש והישיבה כאשר הכיבוש הוא לצורך הישיבה. והגם שיש לומר שברגע שיהודי עולה לארץ ומתישב בה במקום מושבו הוא מקיים והורשתם, אך אין הדבר כ"כ פשוט כמו שיוצא לשיטת הרמב"ם הנ"ל לדעת ה"אבני נזר". ה"אבני נזר" לא כותב חילוק זה, רק כותב שלמאן דאמר שקדושה שניה בטלה אין מצות ישיבת ארץ ישראל מדאורייתא בזמן הזה. ואילו לרמב"ם (על פי הסברו של ה"אבני נזר") אין בכך שום תנאי לכאורה – לא תלוי בקדושה ראשונה, שניה וכו'.

דעת: פעולת השבועות

נגיע לדעת: לקראת סוף התשובה הוא מתחיל לדבר על שלש השבועות, שבעצם הן שש שבועות, כי בכל אחת כתוב "אם תעירו ואם תעוררו", "מה תעירו ומה תעוררו" – כפול. יש "שלש שבועות" שהן שש שמתפרשות בסוף מסכת כתובות מפסוקי שיר השירים. היות שיש שש שבועות זה "מפתחא דכליל שית", דעת. לפני שמתחיל את הדיון הוא מתפלל בתוך התשובה, שהיות שמדובר באגדתא, רזין דאורייתא, הוא מבקש סיוע לפרש נכון את הסוגיא. היא לא לפי נגלה (בלשונו "אין זה לימוד התורה רק לימוד הנשמה", שעל כן אין הרמב"ם מביא את ענין השבועות בהלכה, עיי"ש), אבל נוגעת לנגלה, ובלעדיה אי אפשר לזוז בהבנת מצות ישוב ארץ ישראל בזמן הזה.

דבר ראשון הוא מסביר, שהגוף לא נשבע. בקבלת התורה גם הגוף נשבע, וגם באלה של הכניסה לארץ, אבל בשלש השבועות ברור שהגוף לא נשבע – שלמה המלך לא כנס את עם ישראל להשביע אותם בשם ה'. אז מי נשבע ב"השבעתי אתכם בנות ירושלם"? כמו בתחלת התניא, "משביעין אותו", שה' משביע את הנשמה אבל הגוף לא נשבע. זו נפק"מ מאד גדולה. אחת משש השבועות היא שה' משביע את האומות לא לשעבד את עם ישראל יותר מדאי. מי נשבע? הגוים? ה' השביע את השרים. הוא מסביר באריכות בתשובה שהשרים של אומות העולם הן היצר הרע המיוחד לכל אומה. לכל אומה יש יצר הרע מיוחד, שהוא השר שלה.

מחלוקת רב יהודה ורב זירא על "בבלה יובאו ושמה יהיו"

עיקר המחלוקת בש"ס לגבי העליה לארץ ישראל בזמן הזה היא בין רב יהודה לר' זירא. רב יהודה אומר שאסור לעלות בזמן הזה (מבבל על כל פנים), על פי הפסוק "בבלה יובאו ושמה יהיו עד יום פקדי אותם", ואילו ר' זירא אומר שהפסוק הזה מדבר בכלי המקדש שגלו לבבל. אם מסתכלים בירמיהו רואים בפירוש שהפסוק מדבר על הכלים ולא על בני אדם. אבל רב יהודה משום מה לא מחלק, אף שיודע שבפירוש נאמר על הכלים. הוא אומר שיש עוד פסוק, "השבעתי אתכם", ויש הרבה דיון אם עזב את הפסוק הראשון או לא.

לפי בעל ה"אבני נזר" הוא לא עוזב את הפסוק "בבלה יובאו" (ולכן תמיד מצטטים אותו בדעת רב יהודה), אלא שמשוה בין הכלים לבני אדם (לא כהסבר בעל ההפלאה בזה). ר' זירא חולק ואומר שהפסוק מדבר על הכלים ולא על בני אדם בכלל. רב יהודה אומר לר' זירא שיש את ה"השבעתי", ור' זירא אומר שה"השבעתי" הוא לא לעלות בחומה אבל כיחיד מותר ומצוה לי לעלות. סימן שרב יהודה מבין שה"השבעתי" חל גם על יחידים, לפחות ביחס לעליה מבבל (לגבי שאר הארצות יש דעות). ר' זירא אומר שה"השבעתי" היא רק על העליה בחומה (ויש גרסה כחומה), שרש"י מסביר שהיינו עליה בחזקה, כנגד אומות העולם.

שבועה לנשמה – השפעה על דעת היהודים בנוגע לעליה לארץ

איך הוא מסביר זאת, ולמה שמים בדעת (חוץ מהרמז של "מפתחא דכליל שית")? כי הוא מסביר, שוב, שזו לא שבועה לגוף – לא כמו שקבלנו את התורה באלה ובשבועה – אלא שבועה לנשמה, שפועלת על דעת האדם (כך הוא כותב בפירוש). לפי דעת רב יהודה שבועה זו פעלה על דעת עם ישראל, לפחות מי שנמצא בבבל, שאין לו יותר געגועים עצמיים לעלות לארץ, וממילא הוא נעשה בדיוק כמו כלי המקדש שאין להם דעת. מה ההבדל בין כלים לבני אדם? שלכלים אין דעת, ובני אדם מוגדרים כאדם כי יש להם דעת.

יש הלכה לגבי "דעתו לחזור", כמו ביום טוב שני של גלויות, אם דעתו לחזור לפי נגלה נוהג כמקום שרוצה לחזור אליו (במקום דעתו שם הוא נמצא, כדברי הבעל שם טוב). לפי רב יהודה השבועה פעלה שלא יהיה בדעת היהודים לחזור עד "יום פקדי"[7]. כלומר, השבועה ייאשה את היהודים מלעלות לארץ עד ביאת משיח. לא שהם לא מאמינים, אבל מחכים בשקט. השבועה היתה פעולה רוחנית על הנשמות בחו"ל, או לפחות בבבל, לחכות בשקט – "המאמין לא יחיש", אין דחף לדחוק את הקץ. זה הסבר מאד עמוק ויפה של ה"אבני נזר".

ר' זירא סובר שהשבועה ייאשה, החלישה את הדעת, של תוקף – תוקף של דעת הוא אורות דתהו, השבועה החלישה את האורות דתהו – לעלות בחומה. נעשה מלחמה כל היהודים יחד, נשבור ונשרוף את הגלות בעצמנו, וכולנו נעלה לארץ ברינה. הדחף הזה, שלכאורה היה מושרש בכל נשמות עם ישראל בלי השבועה – היה דחף וגעגועים עצמיים – התבטל על ידי השבועה. אבל "לעלות בנחת", יחידים שיעלו בנחת – השבועה לא בטלה את הדעת הזו. לכן ר' זירא אומר – אני רוצה לעלות לארץ ישראל. בסוף הוא עלה, נגד רצון רבו, כפי שנסביר יותר.

אם כן, כל הסוגיא הזו – סוגיא עמוקה של פעולת השבועה בנפש והמחלוקת בין רב יהודה לר' זירא – היא ההסבר שלו שהשבועה פועלת בתוך הדעת של הנשמה על הדחף להגיע היום לארץ ישראל, משיח נאו. משהו מאד יפה.

אם כן, עשינו עד כה שלשה נושאים בתשובה הארוכה, אחד קשרנו למוחין דאבא, את השני למוחין דאמא, ואת השלישי לדעת של שרש הנשמה ("גם בלא דעת נפש לא טוב") – הדעת של הלא-מודע שלי. האם בדעת של הלא-מודע שלי, כאשר אני יושב בבבל, יש לי "דעתו לחזור" אקטיבית, והאם זו "דעתו לחזור" כצבור, כיחיד, או בכלל לא.

חג"ת: קדושת הארץ, מצוות התלויות בארץ, מצות דירה

אחרי הרבה קושיות שהוא מקשה הוא מגיע לשלב מסוים בתשובה – לפני התשובות – שהוא אומר שיש שלשה ענינים שונים במצות העליה לארץ ישראל (הוא מסביר שפעולת העליה היא רק הכנה לקיום המצוה, ועל כן יכול הנביא לבטל את העליה, "בבלה יובאו ושמה יהיו וגו'", מבלי לבטל את עיקר מצות הישיבה בארץ מתורת משה), שתי מצוות וסברא, בלשונו. יש מצות ישיבת ארץ ישראל, "מצות דירה" בלשון הראשונים – מצוה שיהודי ידור בארץ ישראל, בלי קשר לקיום המצוות התלויות בארץ. יש מצוה להיות בארץ ישראל על מנת לקיים את המצוות התלויות בארץ, כמו שכתוב על משה רבינו שהתפלל תקט"ו (ואתחנן) – כמנין יצחק-רבקה – תפלות להכנס לארץ ולקיים בה המצוות. בכל אופן, יש מצוה להיות כאן כי יש פה מצוות מיוחדות, מצוות מאד עצמיות. לא המצוה לדור בארץ ישראל אלא ענין אחר.

יש מחלוקת בין הראשונים מה עיקר הענין להיות בארץ – רק בשביל לדור כאן, או שזו הזדמנות לקיים מצוות מיוחדות, המצות התלויות בארץ. התשב"ץ אומר שהמצוה היא בגלל המצוות המיוחדות והמהרי"ט אומר שלשם דירה, לא לשם המצוות. ה"אבני נזר" אומר ששני הטעמים האלה תלויים בירושה וישוב (אך יש בהם נפקא מינה לגבי קדושת ירושלים, לגבי מצות הישיבה בארץ אין הבדל בין כל ארץ ישראל לירושלים, משא"כ לגבי המצות המיוחדות, בפרט בזמן הבית). כלומר, שאם קדושה שניה בטלה – למאן דאמר שקדושה שניה בטלה – שני הטעמים האלה הם מדרבנן. זה שהמצוות התלויות בארץ הן מדרבנן פשיטא, זה הפשט של בטול הקדושה, אך גם ישוב הארץ נעשה דרבנן לומד מ"וירשתם אותה וישבתם בה" – אם אין ירושה (הכבוש השני, שהוא חזקה, ולמאן דאמר שהוא בטל) גם הישיבה בארץ היא רק דרבנן (וכנ"ל).

אבל יש משהו שלישי – סברא. מה הסברא? המקום הזה מקודש מזמן האבות ועוד לפני כן (דברנו על זה גם לפני שבוע), וזה מתבטא בכמה דינים שיש קדושה למקום גם בלי לכבוש אותו. מזמן אברהם אבינו, ואפילו לפני כן, ארץ ישראל היא משהו מיוחד, היא נחלת ה' (ה' בחר בה מכל ארצות תבל). כמו שאמרנו קודם, גם לפני הכבוש "תמיד עיני הוי' אלהיך בה וגו'" – אין פה שר (היינו מה שה' בחר בה להיות שלו דוקא). יש סברא – הכוונה שבא ממני, אבל "סברא מדאורייתא" – ש"בא לי" (כמו "בא לי מנהיג צדיק") לגור במקום מקודש, ויש רק מקום אחד מקודש בעולם, ארץ הקדש. למה שאני אהיה בארץ העמים, שאוירה טמא וגושה טמא והכל שם טמא? אני רוצה להיות במקום טהור, "א"י טהורה ומקואותיה טהורים", בלי קשר לכיבוש בכלל. לכך הוא קורא סברא.

מצוה בכל מקרה, סברא רק למי שראוי

הוא אומר שסברא זו ודאי טובה ומצדיקה עליה לארץ לכאורה – ארץ ישראל ודאי קדושה וטהורה, אבל מה אתך? האם אתה גם טהור וקדוש? האם אתה ראוי להיות בארץ ישראל? האם אתה מספיק צדיק? בא לי מנהיג צדיק – אבל מגיע לך מנהיג צדיק? האם אתה מספיק צדיק בעצמך? משיח נמצא, אבל האם הדור ראוי למשיח? הוא כותב, גם מהדברים הכי חשובים בתשובה, שאם אתה רוצה לעלות בגלל קדושת המקום – צריך לבדוק בציציות שלך, כמה אתה ראוי למקום הזה, מקום מיוחד, מקום של קדושים וטהורים. אם זו מצוה – אין חשבונות, "אין חכמה ואין תבונה ואין עצה נגד ה'" ונגד מצוות ה'. משהו מאד חשוב – אם אתה עולה לארץ כי התורה אומרת שזו מצוה, גם אם אתה הרשע הכי גדול תעלה, לא משנה שום דבר. זה נגד דברים שכתובים אפילו בראשונים, אבל הוא מסביר טוב – אם זו מצוה, כמו כל מצוה בתורה, לא בוחנים כמה אתה צדיק. אבל אם זו סברא – באמת בוחנים אותך, האם אתה ראוי לזה.

שלשת הענינים כנגד שלשת האבות

היות שיש שלשה ענינים נכוון אותם כנגד האבות, כנגד התפלות שהזכרנו קודם: הרמב"ם בתחלת פ"ט מהלכות מלכים כותב שכל אב התפלל את התפלה שלו. יש מקשים שבהלכות תפלה הוא פסק "תפלות כנגד תמידים תקנום", ובהלכות מלכים מדבר לכאורה על "תפלות אבות תקנום". ההסבר הכי פשוט הוא דיוק בלשון, שלא כותב שהאבות תקנו את התפלות שהם התפללו (אינו מזכיר לשון "תקן"). אברהם התפלל שחרית וכו' – הוא התפלל, בא יצחק והוסיף משהו, אך עיקר התקנה לאחר מכן היא כנגד תמידין. בנוסף לתפלות אומר שכל אחד מהאבות הוסיף מצוה (על שבע מצות בני נח) – אברהם ברית מילה, יעקב גיד הנשה ויצחק הפריש מעשר.

כל המפרשים שואלים, הרי גם אברהם אבינו הפריש מעשר למלכי-צדק. הרדב"ז ועוד אחרונים הסבירו שהמעשר של אברהם היה כסף, חפצים, ולא תוצרים של הארץ – לא "ויזרע יצחק בשנה ההיא וגו'", לא חובת קרקע. מי שהפריש מעשר מהקרקע, מה שאנחנו קוראים מעשר, זה דוקא יצחק – לא אברהם. לכך הרמב"ם מתכוון.

מה יוצא מזה? "אברהם קראו 'הר', יצחק קראו 'שדה', יעקב קראו 'בית'" – למה? הזיקה לא רק להר הבית והמקדש, אלא נוגע גם לכל ארץ ישראל. שלשת הענינים של ה"אבני נזר" הם כנגד האבות – זו התוספת שלנו. מי שקורא לכל ארץ ישראל "הר" – זו לא דירה, לא ישוב, לא שדה, לא חקלאי. שדה הוא לצורך חקלאות – שדה בשביל המצוות התלויות בארץ, שהן חובת קרקע. בית הוא מצות דיור. אצל יעקב אבינו המצוה של ישיבת ארץ ישראל היא "כתפארת [מדתו של יעקב] אדם לשבת בית". לפי ה"אבני נזר" הוא תופס את ארץ ישראל כמצות בית, ישראל ביתנו. ככה יעקב אבינו תופס את הארץ, שזה הבית שלי, הבית היהודי. דוקא אצלו כתוב "וישב יעקב בארץ מגורי אביו בארץ כנען" – גימטריא מופלאה, שפסוק זה עולה בדיוק ישיבת ארץ ישראל, שם מצוה זו בכל מקום בחז"ל, לא על שם המצוות אלא על שם הישיבה, הדיור. יצחק אבינו הפריש מעשר, ובעליל רואים שענינו הוא קיום המצוות המעשיות של הארץ.

מה לגבי אברהם? אם הר היינו הר הבית, ניחא, אבל כעת רוצים להבין כהשגה לגבי כל הארץ. הר הוא כמו הר הקדש, מקום מקודש, וכן כתוב שהר לשון בהירות – יש לו בהירות בארץ בכלל. למה רוצה להיות כאן? על פי פשט, ה' אמר לו "לך לך", אך כמו שנסביר תיכף – כך מסביר ה"אבני נזר" – ר' זירא לא עלה עד שה' לא התגלה לו ואמר לו שאף שהרבי שלך מתנגד אתה יכול לעלות, יש לך השראה, איתות מהשמים, שהגיע הזמן לממש את עומק הגעגועים שלך (כעין נבואה של יחיד, לעלות בנחת בתור יחיד). גילוי זה הוא הר, הר הקדש, בהירות. איך אני יודע שאני ראוי להיות בארץ – כפי שצריך בסברא – מחכה לאיתות מהשמים (כמו אליעזר).

יסוד: הגילוי שאתה ראוי לשבת בארץ – ר׳ זירא והחלום

מכאן נגיע לעוד ענין שמאריך בו. מה באמת התחדש אצל ר' זירא? כל הזמן ר' זירא ציית לרב יהודה ולא זז על אף געגועיו, ויום אחד בהיר – לשון הר – הוא עולה לארץ. מה קרה? כתוב בגמרא שהוא ראה בחלום שעורים, וכתוב במסכת ברכות שמי שחולם שעורים סרו עונותיו, וכאשר סרו עונותיו סימן שהוא נקי.

הוא אומר שהיות שרב יהודה סובר שאסור לעלות, וגם ר' זירא פוסק שהקדושה בטלה – כך אומר ה"אבני נזר" ומביא ראיות – המצוה היום היא דרבנן, ובדרבנן אדם הולך כדעת רבו גם נגד סברת עצמו. זה לגבי המצוה דרבנן, אבל לגבי הסברא – תלוי אם אתה צדיק. איך אני יכול לומר על עצמי שאני צדיק מספיק בשביל ארץ ישראל? ברגע שחלם את השעורים זה היה בשבילו כמו שה' אומר לו "לך לך" – נבואה פורתא, איתות מן השמים, ה' אומר שאתה מספיק צדיק כעת לעלות (מכאן מובן בדרך רמז קבלת הבעל שם טוב שהזמן הכי מסוגל לביאת משיח וחידוש הישוב בארץ ישראל הוא בימי ספירת העמר – עמר שעורים, ודוק). כתוב ש"העם היֹשב בה נשֻא עון", סרו עונותיך (ראית שעורים בחלום) ואתה ראוי להיות "נשא עון" – מתאים לך לעלות לארץ. אז, ורק אז, הוא עלה לארץ.

הענין הזה שארץ ישראל היא חלום, ואם אתה חולם טוב את החלום הנכון זה איתות לעלות לארץ – זה ודאי כנגד ספירת היסוד, סוד יוסף הצדיק, בעל החלומות. כל הענין של חלום רבי זירא נשים ביסוד.

את הכל צריך לקרוא בפנים – כל העמקות שלו. כל מה שסביב החלום הזה מעורר הרבה בעיות, וזה הביא אותו לחילוק בין מצוה לסברא – איך אפשר לפסוק לפי חלום?! דברי חלומות לא מעלים ולא מורידים. אתה משנה הלכה והולך נגד רבך בגלל חלום?! לכן היה צריך להגיע לחילוק בין מצוה לסברא. אבל כל הענין של ערך של חלום – אצל כל יהודי ארץ ישראל היא חלום, ואם אתה חולם את החלום הנכון זה הצווי של "לך לך" מהשמים[8] – שייך ליסוד.

שלש התפלות כנגד שלשת הענינים

אם כן, את אברהם אבינו וה"לך לך" שלו נכוון כנגד הסברא לעלות לארץ (מתאים למה שספירת החסד, "חסד לאברהם", היא לפנים משורת הדין, והרי לא נחרבה ירושלים אלא על שהעמידו את דבריהם על דין תורה) – זה עוד לפני מתן תורה, מזמן אברהם. את ישיבת הארץ בשביל המצוות נכוון כנגד יצחק, שארץ ישראל בשבילו היא "שדה" כנ"ל. שישיבת הארץ היא לא לשם המצוות אלא כדי לדור בה נכוון ל"וישב יעקב בארץ מגורי אביו בארץ כנען" – יש לי מצוה לשבת איפה שישב אבי (לשם מצוה, וגם סבי, על פי סברא) – בגימטריא "ישיבת ארץ ישראל" כנ"ל.

זה מתאים גם לתפלות שאמרנו קודם: השדה, "ויצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב", הוא תפלת מנחה. לפי זה עושים כעת רמז, שכל תפלה היא על ארץ ישראל, המצוה הכללית של כל המצוות של התורה – מזוית אחרת. תפלת מנחה היא להתפלל שכולי האי ואולי אזכה להיות כאן ולקיים את המצוות התלויות בארץ, בחינת השדה של הארץ. תפלת ערבית היא זמן של זווג, "ביתו זו אשתו", ישיבת ארץ ישראל. מי מטתו שלמה? בשביל מי ארץ ישראל מסמלת את המקום של משפחה מבורכת בילדים? כל בני יעקב חוץ מבנימין נולדו בחו"ל, אך תמיד פניו היו לארץ – אפשר לומר שהבנים נולדו בזכות א"י, הגם שנולדו בחו"ל. בעל המשפחה הגדולה מתייחס לארץ כ"בית", המצוה לדור בארץ לשם דיור.

זה שארץ ישראל קדושה ו"בא לי לעלות לארץ", כמו ש"בא לי מנהיג צדיק" – ולא סתם בא לי, אלא געגועים כל כך חזקים, אהבה שאינה תלויה בדבר (אברהם הוא אהבה), שפירושה שאיני יכול להתקיים בלי הדבר (הלעומת זה בקדושה – ומרובה מדה טובה – של "ימות ולא תספר עמו מאחורי הגדר", ראה לקמן בענין התשובה שהיא בבחינת "עזה כמות אהבה" ומבואר במ"א שעיקר ביטוי התשובה של הכלל בתנ"ך הוא ענין שיבת ציון).

"כן בקדש חזיתיך" – יציאה מהארץ כדי להרגיש את הגעגועים אליה

אחת הראיות שגם בזמן הזה יש מצות ישיבת ארץ ישראל היא מהספרי, שמסופרים שם שני ספורים על חכמים שיצאו מארץ ישראל והתחרטו, אחד על חכמים שיצאו מארץ ישראל ללמוד תורה בחו"ל – מותר לצאת – וכאשר רק יצאו נזכרו בקדושת ארץ ישראל, זלגו עיניהם דמעות ואמרו "ישיבת ארץ ישראל שקולה כנגד כל המצות שבתורה" וחזרו לארץ.

כמו יצחק, שאפילו שמותר לצאת מהארץ כדי לשאת אשה – לו אסור. כך אותם חכמים, יצאו לדבר שמותר לצאת עבורו מהארץ אך זלגו עיניהם דמעות, אמרו ששקולה ישיבת ארץ ישראל כנגד כל המצות שבתורה (כך אמרו פעמיים, בשני הספורים) ומיד חזרו לארץ. זו אחת הראיות נגד המגלת אסתר שלא יתכן לומר שמצות ישוב א"י לא נוהגת בזמן הזה, כי הסיפורים האלו היו אחרי החורבן. מדובר כאן במי שבוערת בלבו אהבת ארץ ישראל בבחינת "כי עזה כמות אהבה... רשפיה רשפי אש שלהבתיה" (אהבה זו היא באמת למעלה מטעם ודעת, "איה מקום כבודו", כתר עליון, וכידוע שארץ ישראל עולה אור הכתר ואהבת ארץ ישראל עולה כתר כתר, כנגד פנימיות הכתר וחיצוניות הכתר, תענוג ורצון).

קודם כל, יש שאלת תם שלא ראיתי ששואלים – לא ה"אבני נזר" ולא מישהו אחר – בשביל מה היו צריכים לצאת בשביל הדמעות וכו'. לא הרגישו את קדושת הארץ קודם? לכאורה ההסבר הוא, על דרך פירוש הבעל שם טוב ל"כן בקדש חזיתיך" – הלואי שכאשר אחזור לציון יהיו לי הגעגועים כמו "בארץ ציה ועיף בלי מים". לפעמים כדי לשחזר את הגעגועים צריך לצאת. בארץ לא הרגישו כמה קשורים בעצם לארץ הקדש, אך כאשר יצאו מהארץ לשניה בערה אצלם האהבה והוכיחה שהיא "אהבה שאינה תלויה בדבר" – אהבה לדבר שאיני יכול להתקיים בלעדיו, כמוסבר בחסידות.

הראוי לשבת בארץ – בעל הגעגועים העצמיים אליה

מה הסימן שאתה ראוי לארץ ישראל? איך אני יודע שאני צדיק, חוץ מלחלום שעורים – לא כל אחד חולם שעורים – האם יש עוד משהו כדי לדעת? כנראה הסיפור הזה. אם אני מוצא את עצמי במצב שהרצון שלי בארץ – ארץ לשון רצון – כל כך חזק, הגעגועים כל כך חזקים, אני ראוי.

חושבים שצדיק זה כמה מצוות אתה עושה, אבל להיות ראוי לארץ ישראל זה צדיק במובן של כמה אתה רוצה בכך – אין דבר העומד בפני הרצון. אם אתה רוצה את ישוב הארץ בכל עומק נשמתך, כמו השיחה של הרבי על שמעון ולוי שיעקב רצה להוכיח אותם על שכם אך הבין שאין מה לדבר איתם כי זה בא מעצם נשמתם – אני יכול להסביר לפי תורה, "אמת ליעקב", אך הם פעלו מה"אמת לאמיתה" שבעומק הנשמה ואפשר רק להצדיע להם – כך כאן, להיות ראוי לארץ ישראל זה געגועים עצמיים לארץ ישראל. החכמים הוכיחו זאת לעצמם רק כאשר יצאו, שאז זלגו עיניהם דמעות וכו' וחזרו לארץ בלי ללמוד תורה – ישיבת הארץ גדולה גם מלימוד תורה (כמעלת הכתר על החכמה) – זה ראוי לשבת בארץ.

השבועה הופכת את המצוה מחובה לרשות גם עבור הפרט

עשינו עד כאן חב"ד, שלשה ענינים שלו כנגד האבות וממילא כנגד חג"ת, והחלום של ר' זירא כנגד היסוד. חסרים לנו נו"ה ומלכות. תיכף נשלים את המלכות, אך נחזור רגע לדעת: דבר אחד ששמחתי בו כשקראתי את ה"אבני נזר", שראיתי שהוא כותב – ברוך שכוונו – מה שאמרנו לפני שבועיים, כותב יותר טוב, שבגלל השבועה לא יתכן שמצוה זו היא חובה (כך הסברנו לדעת הרמב"ם), אלא רק בגדר מצוה ורשות. לא בגלל שהמצוה היא דרבנן, גם אם דאורייתא אינה בגדר חובה. כי אם המצוה היתה חובה – היתה חלה על כולם כחובה לעלות לארץ, וממילא זו היתה עליה בחומה.

אי אפשר לומר שיש חובה רק על היחיד ולא על כל הצבור כאחד, כי אם כל אחד מחויב זה מחייב את כולם. איני יכול לומר שאני אעלה היום ואתה מחר – אם זו חובה כולנו חייבים לעלות היום, וממילא זו עליה בחומה. ברגע שיש שבועה לא לעלות בחומה לא יתכן שהמצוה תהיה חובה על אף אחד. אם היתה חובה היה מחייב כולם היום – וממילא היה עובר על השבועה. עדיין יכולה להיות מצוה על היחיד לעלות בנחת, בגדר מותר. ברגע שמותר – מתחיל לשחק הגורם האם אתה ראוי. אם זו חובה – בכלל לא משחקת השאלה אם אתה ראוי.

התרת השבועה ברשות האומות

בסוף התשובה הוא מגיע לפסק הלכה ואומר שגם אני רוצה לרכוש קרקע בארץ ולהתחיל להתפרנס ממנה, ואז זו מצוה גמורה, ואפילו מי שיושב בחו"ל ומתפרנס מהארץ נחשב לו חלקית כקיום מצות ישיבת ארץ ישראל. הוא כותב דבר, שגם כתב כמה פעמים בתשובה, אך בסוף מסכם חזק, שברגע שיש רשות מממשלת הגוים שהיחיד או גם הצבור יכולים לעלות לארץ – המצוה חוזרת להיות חובה. מאותו רגע שיש רשות לעלות השבועה מתבטלת. למה זה נוגע? להצהרת בלפור – כחמישים שנה אחרי שכתב תשובה זו. זה דבר פשוט, מתקבל על הדעת, שאם יש רשות לעלות לארץ כל הבעיה של השבועה יורדת מן הפרק ומתבטלת.

הוא אומר שאם יש רשות ליחידים לעלות – זו כבר חובה על כל יחיד שקבל רשות. מה שאמרנו קודם, שכל זמן שיש שבועה, לא יכולה להיות חובה על אף אחד. אבל ברגע שאדם אחד קבל רשות מהממשלה הגוית לעלות – נעשית חובה עבורו. לו יצויר שיש רשות לכולם, הוא אומר שכמדומני שזו פקודה – על כך נאמר "עד יום פקדי". ברגע שיש רשות לכל היהודים לעלות לארץ, אין מניעה, השבועה מתבטלת טוטאלית וזו פקודה – ה' פקד את עמו – והכל תלוי אך ורק ביהודים, שיתפסו את ההזדמנות. אם באמת לא תופסים את ההזדמנות זו בעיה גדולה מאד – תיכף נסביר יותר.

"תפלת ערבית רשות" וג"פ רשות בברכת כהנים

בכל אופן, מצות ישיבת ארץ ישראל היא כנגד התפארת – "תפארת אדם לשבת בית" – כנגד יעקב, כנגד תפלת ערבית. "תפלת ערבית רשות", ועל מה צריך להתפלל בערבית? שיתנו לי רשות. ברגע שנותנים לי רשות, העליה לארץ הופכת לחובה, כמו שתפלת ערבית הפכה לחובה. בשביל להסביר יותר צריך להכנס למאמר של ע"ב, בכל אופן "תפלת ערבית רשות" – צריך לבקש רשות. כתוב "הכל צפוי והרשות נתונה ובטוב העולם נדון והכל לפי רוב המעשה", כנגד י-ה-ו-ה – "הרשות" באמא. צריך לבקש רשות, וכשקבלת רשות העליה נהפכת חובה.

הוא לא כותב, אבל אם אתה נמצא ברוסיה היום ורוצה לעלות – ממי צריך רשות, ממשלת רוסיה או ממשלת אנגליה ששולטת בארץ, שלא תחזיר את האניה כפי שקרו דברים? לכאורה צריך רשות משתיהן. אולי צריך לעבור דרך עוד ארצות, שאולי לא תכנסנה אותך (כמסופר בתורה על אדום – "ויאמר אליו אדום לא תעבר בי פן בחרב אצא לקראתך"), אז בעצם צריך שלש רשויות – מהארץ שאתה נמצא בה, רוסיה, מטורקיה אם צריך לעבור דרכה, ומהאנגלים אם שולטים כאן.

יש כוונה בקבלה שברכת כהנים בגימטריא ג"פ רשות, הערך הממוצע של כל ברכה-פסוק ב"בברכה המשולשת בתורה". כנראה שיש סגולה בברכת כהנים לתת רשות בשלשה כיוונים – רשות מרוסיה לצאת ב"יברכך", רשות מטורקיה לעבור ב"יאר" ורשות מאנגליה להכנס ב"ישא" – ואז הופך להיות חובה, ליחיד או לכלל. צריך להכנס לראש של לפני מאה וחמשים שנה, כשנכתבה התשובה. זו התשובה הכי חשובה שאני מכיר בנושא של ישיבת ארץ ישראל.

מלכות: חזוק הקרקע ע"י קיום מצוות התלויות בארץ

הוא כותב בסוף, שכמו שכשיהודי מקיים מצוות הקשר בין הגוף והנשמה מתחזק, והגוף היהודי כל הזמן מתחזק ומתקדש, כך כאשר היהודים מקיימים את המצוות שבארץ – כמה שיותר יהודים מקיימים את המצוות. הוא מדגיש שחייבים לבוא לארץ בקבוצה, יראים ושלמים, ש"איש את אחיו יעזורו". אף שהרמב"ם פוסק "לעולם ידור אדם בארץ ישראל אפילו בעיר שרובה עכו"ם ולא בחוצה לארץ בעיר שרובה ישראל", זה לגבי הרוב, אבל לגור לגמרי לבד זו בעיה – צריך כמה חברים יראים ושלמים.

הוא אומר שכאשר באים לארץ ומקיימים את המצוות התלויות בארץ מתחזק גוף הקרקע של ארץ ישראל. כמו שגוף יהודי מתחזק על ידי מצוות, כך גוף ארץ ישראל מתחזק על ידי קיום המצוות – לכן נקראות מצוות התלויות בארץ על שם הקרקע, "חובת קרקע" – והדבר מתבטא קודם כל בנתינת פריה בשפע נסי (כפי שחז"ל מתארים את שפע היבול הנסי לעתיד לבוא), וכנראה שכל מה שקשור בארץ מתחזק. יש בארץ כח לשמור על יושביה, לפעול נסים ונפלאות שה' מחולל כאן כפי שאומר הרבי – הכל מתחזק בזכות קיום המצוות בארץ. זה בא מצד יצחק, "גור בארץ" לשם המצוות, כפי שאמרנו קודם.

מה הן מצוות הארץ? כולן מתנות, מנחות, מתנות כהונה וכו'. תרומות ומעשרות הן מתנות. הכל קשור למה שדברנו קודם על מנחה, לשון מתנה. זה שהארץ היא בית – זה מנוחה ועוד יותר, ענג – אבל הארץ לשם קיום מצוות היינו לשם מתנות. התחזקות עצם הארץ מקיום המצוות – דבר המתבטא בפועל ממש, בנסים גלויים – היא השפעה מגבורה למלכות[9]. זה החק של הארץ – חובת קרקע, וקרקע היא מלכות.

הוד: נענשים ב"עידנא דריתחא" על בטול מצות ישיבת א"י

נשארו לנו הנצח וההוד בפרצוף של תשובת ה"אבני נזר". מה לפני הרשות? לפני שמקבלים רשות לא חובה לעלות לארץ, אלא רק מותר. אם לא עלית לארץ אין לך עברה. אמנם אין לך שכר של מצוה, אבל גם אין לך עונש של עברה. למה זה דומה? מצות ציצית, כך הוא כותב, שרק על מי שלובש בגד של ארבע כנפות מוטלת חובת ציצית, אך אם לא רוצה ללבוש כזה בגד אינו מחויב. הוא מביא את הרא"ש, שכותב שאף על פי שאין חובה ללבוש ציצית, ב"עידנא דריתחא" האדם נענש על כך שלא דאג שיהיה לו בגד של ארבע כנפות כדי לקיים את מצות ציצית.

זה אולי הדבר הכי חזק שהוא אומר לגבי ארץ ישראל, הלכה למעשה: שבזמן הזה, שעוד לא קבלנו רשות, ואין חובה לעלות לארץ אלא רק בגדר מותר – אם היה מותר לך לעלות ולא עלית מי יודע מה יכול לקרות ב"עידנא דריתחא". זה שלא עלית יכול להצטרף לעוד כמה דברים, או אפילו להיות בפני עצמו סיבה למשהו לא טוב, ב"עידנא דריתחא". כמו שאמרנו קודם, זה 40-50 שנה לפני הצהרת בלפור, ו-70 שנה לפני השואה. זה הפסק הכי רציני בענין ישיבת ארץ ישראל.

אחרי השואה היו כל מיני סברות, מן הקצה אל הקצה. הרבי כמובן לא רצה להאשים אף אחד ולהעלות על דל שפתינו שום האשמה. כדי לאזן את השיעור של הערב, בע"ה נלמד גם את ה"ויואל משה", בלי נדר. אבל כאן יוצא מאד-מאד חזק שאפילו שזה בגדר מותר, ב"עידנא דריתחא" זה יכול לפגוע. יש פה שני דברים לא כל כך סימפטיים – ראשית הדבר הזה, בו מסתמך על הרא"ש.

נצח: המעבר על השבועות מנתק את הנשמה מהגוף

עוד דבר, שמסביר את "השבעתי אתכם בנות ירושלם בצבאות או באילות השדה", שחז"ל אומרים שאם עוברים על השבועה אני מתיר את בשרכם כצבאות או כאילות השדה. רק הווארט, הוא שואל למה אם רק הנשמה נשבעה מגיע עונש כה חמור? דוקא בגלל שהגוף לא נשבע, ואינו מציית לנשמה – כאשר עוברים ועולים בחומה – נגרם ניתוק בין הנשמה לגוף, והניתוק גורם לסילוק השגחה (הוא מסביר זאת קצת באותיות של חסידות).

זה נושא עצום, שאין כאן המקום לדון בו, כי לכאורה נכנס לנושא של השגחה פרטית לעומת השגחה כללית. אך הוא אומר שאם עוברים על השבועה הדבר גורם לסילוק השגחה, ועל כך חז"ל אומרים "הריני מתיר את בשרכם כצבאות", שאין עליהם השגחה פרטית (כעל בני אדם) לפי הפשט ברמב"ם. אם כן, מי שעובר על השבועה ועושה נגדה – עולה בחומה (יש עוד שבועות, אך זו העיקרית) – ח"ו מביא את ה"בצבאות".

בספרי הקבלה כתוב ש"צבאות" הוא שם קדוש של נו"ה – לא סתם צבי, אלא שם קדוש. נשים פרט זה בנצח – זה פגם בנצח, שבא מנצחנות. לעם ישראל בא כל כך חזק שהוא לא מתחשב בשבועה ורוצה לנצח את ה', כמו בר-כוכבא, בר כוזיבא, שאומר לה' סור ממני, "כחי ועצם ידי עשה לי את החיל הזה", והתוצאה היא "בצבאות או באילות השדה" כפי שמסביר.

את הווארט הזה נשים בנצח – פגם הנצח. את הווארט המקביל, שמותר לך ואתה לא מנצל את ההיתר – לא בא לך ללבוש ציצית, אז אינך חייב – נענשים ב"עידנא דריתחא". ציצית שומרת – כמו תפלין ומזוזה, יש כמה סיפורים בגמרא – ומי שמזלזל בה מסלק את שמירת ה' בכיוון הפוך. אותו דבר כאן, מי שלא עולה לארץ – מותר, אינך חייב – ב"עידנא דריתחא", בזמן של "הודי נהפך עלי למשחית" (לכן בהוד), יכול לצאת מכך דבר מאד בלתי רצוי.

סיכום הפרצוף

עד כאן בקיצור פרצוף של ה"אבני נזר". שוב, אני מאד ממליץ, במיוחד בישיבות, שילמדו תשובה זו וינסו להבין עוד יותר לעומק את המבנה שעשינו. ולסיכום:

חכמה פרנסה מארץ ישראל – "בלתי להוי' לבדו"	בינה ישוב הארץ כלול ב"החרם תחרימם"
דעת שלש-שהן-שש השבועות פועלות על דעת ישראל
חסד ישוב הארץ מסברא – מצד קדושתה	גבורה ישוב הארץ – לשם קיום המצוות התלויות בה
	תפארת ישוב הארץ – מצות דירה
נצח העונש על העליה בחומה – הפרדת הנשמה מהגוף	הוד עונש ב"עידנא דריתחא" אל העדר ישוב הארץ
יסוד ישוב הארץ לראויים לכך – בעלי הגעגועים העצמיים לארץ
מלכות חיזוק הקרקע על ידי קיום המצוות התלויות בארץ

עברנו על כל הספירות, והעיקר הוא הראש של החכמה-בינה-דעת. נעשה עוד הפסקה של ניגונים.