מוצש"ק בחקתי אור לח"י אייר ע"א – כפר הנגיד

התוועדות ל"ג בעמר

א. הבאת המשיח בשמחה

"להביא לימות המשיח"

שבוע טוב, ל"ג בעומר שמח לכולם. חוץ מהשיר המוכר של "בר יוחאי" יש גם ניגון חסידי לפיוט בר יוחאי, וחלק מהצבור מכיר אותו, אז נתחיל אתו. יש הרבה בתים בפיוט, כך שכעבור כמה בתים כולם יוכלו להצטרף.

כתוב שכל ימי ספירת העמר הם זמן מסוגל לביאת משיח, ובפרט ל"ג בעמר, שהוא נקודת השיא של ספירת העמר. מה הקשר לביאת משיח? כל התקופה הזו באה לברר את השעורה. כל המנחות באות מהחטה והעמר בא מהשעורה. גם אשה סוטה מביאה מנחת שעורה. השעורה באה לתקן ולברר את היצר הרע. שערה בגימטריא יצר הרע (ה-ש של שערה = יצר, ואז באות אותיות הרע של שערה למפרע, ודוק), היא מאכל בהמה[א], וכדי להביא לימות המשיח צריך לתקן ולהעלות את הבהמה שבאדם, את הנפש הבהמית, היצר הרע. לכן הזמן הזה הוא זמן של משיח. כל השנה, שעיקר עבודת ה' היא מצד הנפש האלקית, זו עבודת ה' בקדושה ובטהרה, אבל זו לא העבודה שמביאה לימות המשיח. לכן יש הרבה דברים, ענינים של חולין וגם ענינים של תקון מדינה, בתקופה הזו. היינו דברים שאמורים לתקן את הפן הגשמי, הארצי, של האדם – לתקן את הארציות. בפרק התהלים שאומרים אחרי שסופרים את הספירה אומרים "לדעת בארץ דרכך", שצריכים לדעת בארציות שלנו את דרך ה'. על ידי שיודעים את ה' בארציות, בארץ, עובדים אותו בארץ ומעלים את הענינים הארציים שלנו, את הבהמיות שלנו, מביאים לימות המשיח. היום הכי מסוגל, הכי קשור לכך, הוא היום הזה, הילולא דרשב"י, השמחה של רשב"י.

רבי שמח, תורה שמחה

יש פתגם בחסידות שרשב"י הוא רבי שמח. מכל הצדיקים הוא הכי שמח. לכן רואים שעם ישראל מאד שמח בהילולא שלו. מכח השמחה בכל מצב – מה שלא יהיה צריכים להיות שמח, "מצוה גדולה להיות בשמחה תמיד" – גם מביאים את המשיח, כי משיח אותיות יִשמח (בעצמו) ויְשמח (אחרים). הוא טיפוס שמח בעצמו, ומכך הוא משמח אחרים. מצד אחד כתוב שכל מי שהוא מצאצאי בית דוד יש לו לב נשבר. משיח הוא מצאצאי דוד, וכעת אנו בסעודתא דדוד מלכא משיחא.

כתוב שמי שבא מבית דוד יש לו בכי בנפש, אבל הוא גם שמח, הוא "בדחנא דמלכא". לכל מלך, כולל מלך מלכי המלכים, צריך להיות בדחן בחצר שלו. בלי הבדחן זו לא מלכות. כמו שכל מלך צריך מקהלה – אנחנו מנסים ליצור את המקהלה – גם אצל הרביים היתה מקהלה. יש כמה דברים שמלך צריך, חוץ מצבא, וצריך גם בדחן[ב].

את הבדחן הכי טוב של המלך העליון הוא מכתיר להיות המלך התחתון, המלך של עם ישראל, דוד המלך. מצד אחד הוא בוכה ומצד שני הוא שמח. בדיוק כך כתוב בזהר של רשב"י, "בכיה תקיעא בלבאי מסטרא דא וחדוה תקיעא בלבאי מסטרא דא". לבכות בצד שמאל של הלב ולשמוח בצד ימין של הלב בו זמנית. כתוב שיהודי הוא נושא הפכים, פרדוקס מהלך. גוי לא יכול לבכות ולשמוח ביחד, גם לא יכול לירא ולאהוב יחד, אבל כתוב שיהודי הוא נושא הפכים, יכול לירא ולאהוב בו זמנית והעיקר לבכות ולשמוח יחד.

בכל אופן, בל"ג בעמר העיקר הוא השמחה – רשב"י שמח ומשמח אותנו. במה השמחה? בתורה שלו, סודות התורה, היין השמח שלו, "תירושי המשמח אלהים ואנשים"[ג], התורה שלו משמחת גם את ה' וכל פמליא של מעלה (אלהים), וגם אנחנו, פמליא של מטה (אנשים), שמחים. גם משיח מביא לנו תורה חדשה, והתורה שלו שמחה מאד. אם רוצים לזהות את התורה של המשיח, זו לא תורה עצובה. מי שאומר את התורה הכי שמחה, שמחייכים כששומעים את התורה שלו, סימן שזו תורת משיח. התורה נועדה להביא שמחה לעולם, וגם להביא שלום לעולם. את השלום המצופה אפשר להביא רק כשכולם שמחים. אם מישהו עצוב הוא ברוגז עם מישהו אחר. אם מישהו בשמחה, אפילו שמחה פרטית, כתוב[ד] שבעת שמחתו הוא מחבק את מי שבדרך כלל הוא ברוגז איתו. השמחה מורידה את כל המחסומים בנפש. היום של השמחה, דווקא בתוך תקופת הספירה, תקופת הארציות, "לדעת בארץ דרכך", הוא לג בעמר. לג אותיות גל, הפסוק אומר "גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך", מתורת רשב"י.

ב. מזמור סז בתהלים

"כי תשפט עמים מישֹׁר" – שלשה פירושים

מה שאנחנו רוצים לדבר היום לכבוד רבי שמעון בר יוחאי הוא הפרק שאומרים אחרי הספירה, פרק סז בתהלים, בו אומרים "לדעת בארץ דרכך בכל גוים ישועתך". הפרק מלא רמזים, והאלשיך הקדוש אומר שכל הפרק הוא פרק של ימות המשיח. הרבי הצמח צדק מביא זאת בפירושו על תהלים. זהו פרק משיחי, ויש בכך גם סימן שבספירת העמר חושבים על משיח, לחיות את ימות המשיח, והראיה שבכל יום אומרים פרק משיחי זה[ה]. מה מאפיין את ימות המשיח? "יודוך עמים", "ישמחו וירננו לאֻמים", שלא רק עם ישראל אלא כל אומות העולם – כל האו"ם – פתאום שמח בה'. לא כתוב שרק היהודים ישמחו וירננו, אלא "ישמחו וירננו לאֻמים כי תשפֹט עמים מישֹׁר".

מה פירוש "תשפֹט עמים מישר"? יש כמה פירושים: רש"י אומר שבימות המשיח ה' שופט את העמים מישור – "לזכות"; יש פירושים שמפרשים בדיוק ההיפך, שלשפוט עמים מישור זה לעשות סוף לרשעי אומות העולם; יש מי שאומר באמצע, ש"מישור" הכוונה לכל אחד כפי מה שמגיע לו – יש גוי שמגיע לו חיסול, יש גוי שמגיע לו משפט צדק המצדיק אותו, הוא בסדר, כל אחד לפי הענין שלו. אבל דווקא רש"י אומר "לזכות" סתם, שה' מזכה את הגוים, משהו משיחי לגמרי.

זאת אומרת שבמלה "מישור" יש שלשה פירושים, לפי שלשת הקוים הידועים בקבלה – ימין, שמאל ואמצע. רש"י מפרש שהכל לזכות, ימין. יש מי שאומר שמישור הוא לדין, והעמים גם יודו – כמו שהרשע מודה כאשר הורגים אותו, "ה' הצדיק ואני ועמי הרשעים", כך אמר פרעה, וכך כתוב בפרק שירה שאומר העכבר כאשר החתול תופס וטורף אותו – "עכבר אומר: ואתה צדיק על כל הבא עלי כי אמת עשית ואני הרשעתי" – הגוים ישבחו את ה' שיכירו שהוא עושה משפט צדק, זה פירוש של שמאל. ויש פירוש שלישי, באמצע, כל אחד לפי הענין שלו. שוב, רק בבטוי "כי תשפט עמים מישר" יש שלשה פירושים, דוגמה יפהפיה של הקוים ימין-שמאל-אמצע בקבלה.

גוים, לאמים, עמלק

אם כבר פתחנו בבטוי "עמים מישר", יש בו נוטריקון של עמר. "עמים מישר" זו הרחבה, "מאמר"[ו], נוטריקון, של עמר. יש בפרק "גוים... לאמים... עמים". גוים לאמים ר"ת גל, אחד מסודות לג בעומר. מה ההבדל בין גוים ללאמים? חז"ל אומרים שגוים אלה ששעבדו את עם ישראל ולאומים אלה שלא שעבדו את עם ישראל. מי ששעבד את עם ישראל מגיע לו "מישור" מסוג אחר ממי שלא שעבד את עם ישראל. מישור הוא יושר, ולא מגיע לגוים ולאומים אותו מישור.

בכל אופן, הצמח צדק בפירושו אומר שאפילו הגוים ששעבדו לא עושים איתם גמירא. יש להם דין, אבל לא גמירא. הלאומים בכלל יהיו בסדר לעתיד לבוא, כמו שרש"י אומר שהמישור הוא "לזכות". יש רק עם אחד שמוכחד לגמרי – עמלק. "ראשית גוים עמלק ואחריתו עדי אֹבד", שהוא הגדיל לעשות נגד ה' ונגד משיחו, וכבר מראש יש לנו מצוה בתורה "תמחה את זכר עמלק מתחת השמים לא תשכח".

יוצא שיש שלשה סוגים של אומות העולם – "עמים" כולל את כולם, אבל כשמפרטים יש "גוים", יש "לאמים", ויש אחד שלא מוזכר כאן בפירוש והוא הגרוע מכולם, עמלק. ידוע שכל גוי מכל אומה ששונא את עם ישראל עד שחותר להכחידם ח"ו יש לו דין עמלק. כך האחרונים מסבירים, שיש רק שני עמים בעולם שאפשר להתגייר אליהם, גם מי שלא נולד בהם, ולהיות חלק מהם – ישראל ועמלק. ישראל – כל מי שרוצה להיות יהודי יכול להתגייר. ועמלק – כל מי ששונא את עם ישראל עד כדי כך שרוצה להכחידם, הוא 'מתגייר' ובין ביודעין ובין שלא ביודעין נעשה עמלק.

רק בעמלק המישור שלו הוא "תמחה את זכר עמלק מתחת השמים". אבל אפילו הגוים ששעבדו את עם ישראל יש להם איזה תקון, וכל שכן הלאומים שלא שעבדו (וכמו שאומרים בהלל "הללו את הוי' כל גוים שבחוהו כל האמים"). אם כן, יש כאן ראשי תבות גוים-לאמים, ויש כאן גם רמז של עמר[ז].

חן המנורה

בספירה יש 7 פעמים 7 ימים. כשמחברים את לג ל-עמר מקבלים 343, שזה עוד חזקה של 7, 7 פעמים 7 פעמים 7 – עוד התכללות של שבע. עוד דרגה נעלית ביותר של התכללות וממילא של תקון שבע מדות הלב, חסד-גבורה-תפארת-נצח-הוד-יסוד-מלכות, שבפנימיות היינו המדות אהבה-יראה-רחמים-בטחון-תמימות-אמת-שפלות. כך פתחנו את ההתבוננות בפרק הזה, פרק סז שאומרים אחרי ספירת העמר.

נמשיך עם הפירוש של רשב"י עצמו (שהיום ההילולא שלו). יש הרבה פירושים לפרק זה, אבל הפירוש הכי חשוב לנו, במיוחד היום, הוא הפירוש שלו. הוא מפרש את הפרק בזהר, בצורה מיוחדת ביותר, שאין עוד פרק בתהלים שמפרש ככה[ח]. בעצם הפרק הזה הוא רב שיח בין ארבעה כחות, ארבעה אישים שמדברים, ובסוף, אחרי שדוד המלך חבר את כל הרב-שיח, הוא כתב את השורה הראשונה – "למנצח בנגינת מזמור שיר". את ההתחלה כתב בסוף, אבל קודם כתב את שבעת הפסוקים.

אנו יודעים שיש הרבה סידורים שכותבים פרק זה בצורת מנורה עם שבעה קנים. מנורה בגימטריא אש, קשור לאש שמבעירים לכבוד רשב"י, אש של פנימיות התורה. כל ספירת העמר היא להעלות את הארציות, הבהמיות, וכך גם להאיר את החשך-הלילה – ה"תמימֹת" זה הלילות[ט] – צריך להאיר את החשך, להכניס את ה-א בתוך הגולה שתהפוך לגאולה. אחר כך, אחרי ביאת המשיח, יהיה יום שכולו ארוך. אבל כדי להביא משיח צריך להכניס את האלף – אלופו של עולם, אולפנא, פלא (שלשת פירושי הרבי) – לתוך הגולה, הלילה, ובכך להפוך את הלילה עצמו לאור, "לילה כיום יאיר". מי עושה זאת? רשב"י, שכבר היה בגלות (הוא חי לאחר חורבן בית שני), בלילה, הוא נותן את האש שלו להאיר ולהפוך את הלילה, להביא שמחה לתוך הלילה.

שוב, אש בגימטריא מנורה, ואת הפרק הזה מציירים כמנורה, כי יש בו שבעה קנים, שבעה פסוקים (לאחר פסוק הכותרת שנתוסף בסוף כנ"ל). הקנה האמצעי, "פני המנורה", הוא "ישמחו וירננו לאמים כי תשפט עמים מישֹר ולאמים בארץ תנחם סלה"[י], הפסוק הכי ארוך בפרק. משני צדיו יש את אותו פסוק, "יודוך עמים אלהים יודוך עמים כלם", שיש בו שש מלים. אחר כך שני פסוקים שונים משני הצדדים – מצד אחד "לדעת בארץ דרכך בכל גוים ישועתך" ובצד השני "ארץ נתנה יבולה יברכנו אלהים אלהינו" – שגם בכל אחד יש שש מלים. זה סימטרי. כתוב שהמנורה היא החפץ הכי יפה בגלל הסימטריה שלה. כשמחשבים מנורה במספר סדורי – לפי מיקומן באלף בית – עולה חן, המנורה מסמלת את החן, וחן בעברית הוא סימטריה. חן הוא מצב סימטרי, כמו שכתוב "ונח מצא חן", ש-נח ו-חן הם הפוכים, כמו השתקפות בראי. אין פרק כמו פרק זה.

שוב, יש פסוק ארוך של יא תבות באמצע, אחר כך אותו פסוק משני הצדדים, אחר כך עוד שני פסוקים של שש מלים מכל צד, ושני הפסוקים הקיצוניים הם עם שבע מלים מכל צד. הראשון "אלהים יחננו ויברכנו יאר פניו אתנו סלה" והאחרון "יברכנו אלהים וייראו אֹתו כל אפסי ארץ". התכלית היא שייראו את ה' כל אפסי ארץ, כל העולם, כל הגוים.

אם כן, חוץ מהפסוק שדוד הוסיף בסוף – שבסוד "אז ישיר", א למעלה מ-ז – הפרק בעיקרו בנוי משבעה פסוקים. כל מלה בפסוק הפותח היא לשון של שיר – תופעה מיוחדת – "למנצח בנגינת מזמור שיר", צריך להתבונן בארבעת סוגי השיר. פרק של "אז ישיר". הסימטריא היא בשבעת הפסוקים הבאים, שמספר המלים הם ז-ו-ו-יא-ו-ו-ז. עוד יותר, רמז יפהפה ופשוט: כמה עולה 7 ברבוע (יש שבע מכאן ושבע מכאן, ונכפיל אותם) – 49, כימי הספירה. אחר כך שש פעמים שש – 36. ביחד כבר עולה 85. יש עוד פעם 6 משני הצדדים, עוד 36, אז הכל יחד עולה 121 – שעולה 11 ברבוע, הקו האמצעי ברבוע. פלאי פלאים! בתור פנינה של חשבון, אין פנינה כמו פנינה זו[יא]. כל זה רק כדי לקבל רושם ראשון, כמה הפרק מושלם במבנה שלו[יב].

רב שיח בחצות לילה

נחזור לפירוש רשב"י, בעל ההילולא, שיש בפרק רב שיח. מי משתתף ברב שיח? בתחלה הלאומים, פסוק שכל העמים אומרים. אחר כך באה רוח צפון ואומרת פסוק. אחר כך בא הכנור של דוד המלך ואומר שלשה פסוקים[יג]. בסוף בא דוד המלך בעצמו, שמתעורר בלילה.

חז"ל מספרים בגמרא[יד], דבר ידוע, שכל לילה בחצות היתה רוח צפונית מנשבת בכנור של דוד, והכנור היה מנגן מעצמו ודוד המלך היה מתעורר לקול הנעים של הכנור שלו. רשב"י אומר בזהר שכל התופעה הזו היא הפרק הזה. כל חצות לילה דוד היה מקבל מעין נבואה, חזיון של ימות המשיח, ימות משיח בן דוד, מה יהיה בימות המשיח. זה כבר משהו פלאי. גם משהו שרומז לספירת העמר, שהפרק הזה קשור ללילה, כי רשב"י מסביר את כל הפרק הזה בהסבר של הכנור של דוד שמנגן מעצמו כל לילה, דווקא ברגע חצות.

כמובן לא צריכים ללמוד מכאן שצריכים לחכות לספור ספירת העמר עד חצות, אבל בכל אופן הפרק הזה קשור למה שקורה בחצות לילה. אומר שהחלק הראשון של הלילה לא ממותק עדיין, נקרא 'ליל' ולא 'לילה', אין עדיין זיווג. הזיווג העליון מתרחש ברגע של חצות לילה, אז ה'ליל' הופך להיות 'לילה' – ה-ה היינו המתקת ה הגבורות של הלילה, הזיווג של הלילה – והסמל של תופעה זו הוא הכנור של דוד שמנגן מעצמו כאשר רוח צפונית באה ומנשבת אותו. הרוח מעוררת את הכנור לנגן ואז הכנור מעורר את דוד המלך לקום ולומר שירים ותשבחות לקדוש ברוך הוא. ככה רשב"י אומר לגבי פרק זה בזהר.

המשכת בני, חיי ומזוני, "בכל העולמות"; כל אחד יכול להיות 'צנור'

איך הוא מסביר? הוא אומר שהפסוק הראשון, "אלהים יחננו ויברכנו יאר פניו אתנו סלה", הוא פסוק שכל שרי אומות העולם אומרים כדי לקבל שפע מהמלכות שירדה להיכל קדש הקדשים בריש עולם הבריאה ברגע חצות. "ותקם בעוד לילה ותתן טרף לביתה וחק לנערותיה", וכשהמלכות יורדת כולם מתחננים לפניה כדי לקבל ממנה את הפרנסה, את הברכה. זה חידוש מאד גדול, כי אף מפרש שמפרש על פי פשט, וגם המפרשים לפי פנימיות ולפי חסידות, לא יפרש שהפסוק "אלהים יחננו ויברכנו יאר פניו אתנו סלה" נאמר על ידי מלאכים או אומות העולם, לא נשמע כזה פסוק שהם אומרים כדי לקבל שפע. אחרי הספירה אומרים "ועל ידי זה יושפע שפע רב בכל העולמות" – אפשר לשיר בהמשך – ורשב"י אומר שעל ידי הפסוק הזה יושפע שפע רב בכל העולמות, פשוטו כמשמעו. אמרנו שאף מפרש אחר לא יאמר שאת הפסוק הזה אומרים גוים, נשמע פסוק של יהודים.

בפסוק שהזכרנו, הראשון, יש שלשה דברים – "יחננו, ויברכנו, יאר פניו אתנו סלה". מה הם שלשת הדברים? החוזה מלובלין וגם תלמיד-תלמידו הרבי מקאמארנא אחריו, מפרשים שיש כאן רמז לכל שלשת הדברים שאנחנו מבקשים מה' בגשמיות, בני, חיי ומזוני. כל אחד רוצה ברכה במשפחה שלו, בפרנסה שלו ובבריאות שלו. הוא אומר ש"יחננו" היינו בני, ברכה בבנים. ידוע של"ג בעומר הוא היום הכי מסוגל בשנה לקבל ברכת בנים. לכן היו מחכים כל השנה לבקש מהצדיק, מהרביים, מבחינת רשב"י שבדור, לבקש ילדים בל"ג בעומר.

שוב, כתוב ש"אלהים יחננו" הולך על בנים, כמו שנאמר "הילדים אשר חנן אלהים את עבדך"[טו] (ונאמר "אלהים יחנך בני"[טז]); "ויברכנו" הולך על פרנסה, סתם ברכה היא ברכת פרנסה; ו"יאר פניו אתנו סלה" היינו "באור פני מלך חיים", חיים ארוכים, חיים בריאים. כך מסבירים. הכל היום, לכן מזכירים זאת בתחלה – שה' ימשיך זאת לנו ולכל עם ישראל. אחרי שסופרים את העמר מיד מזכירים את ה"שפע רב" בכל שלשת הקוים של "יחננו" בבנים ו"יברכנו" בפרנסה ו"יאר פניו אתנו סלה" בחיים טובים ארוכים ובריאים. זה בכל יום של הספירה, אבל במיוחד בל"ג בעומר – הרבי אמר שלקראת משיח כל יהודי מקבל כחות משיחיים, כחות רשב"יים, כל יהודי צריך להיות כמו רבי (רבי שמח). לכן אם אנחנו אומרים "ה' יחננו" הכוונה שיתן לנו גם את הכח להמשיך בנים וכו'.

כתוב שהצדיקים הגדולים ממשיכים את כל הברכות לישראל. הכל בא מה', אבל תפקיד ה"צדיק יסוד עולם" – כמו ששרנו על רשב"י ("צדיק יסוד העולם...") – הוא הצנור שגם מעורר למעלה את שרש ומקור הברכה וגם ממשיך אותו למעלה. הוא לא ממציא את הברכה, ה' הוא המקור, אבל הצדיק ממשיך למטה. "יאר פניו אתנו סלה" היינו לא רק שה' ימשיך לנו בני חיי ומזוני רויחי, וכולהו רויחי, אלא שלכל אחד יהיה כח להיות צנור להמשיך לכולם – אתה רבי, אתה רשב"י.

ה' יתן לנו את הכח להמשיך את החן של הילדים. מאד חשוב, הכל מתחיל מילדים. החן של המשפחה, החן של האבא ובמיוחד החן של האמא – כתוב שחן הוא בעיקר תכונה של אמא – הוא חן שנמשך מההורים, בפרט האמא וגם האבא, לילדים. ככה זה מתחיל, וכך גם אצל הצדיק – אמרנו שבל"ג בעמר עיקר הברכה שממשיכים היא ילדים. בדרך כלל הסדר הוא בני-חיי-מזוני, אבל כאן הסדר בני-מזוני-חיי. קודם "יחננו", בני, ואחר כך "יברכנו" במזוני – סתם ברכה מזונות, פרנסה – ובסוף "יאר פניו אתנו סלה", באור פני מלך חיים, חיי.

הוד שבהוד בפרק סז – וידוי והודאה

אם דברנו על ימין-שמאל-אמצע בפירוש המלה "מישור", גם כאן יש שלשה קוים: "יברכנו" היינו ימין, סתם ברכה בחסד, "והיה ברכה" דאברהם; "יאר פניו אתנו סלה" היינו תפארת, יעקב, קו האמצעי – קו הפנימי, קו הפנים; ממילא יוצא ש"יחננו" שייך לקו שמאל. כמו שאמרנו קודם ששרש החן הוא אמא, מוחין דאמא, שרש קו שמאל.

מה הצירוף? מי שקצת בקי בכוונות האריז"ל, הצירוף הוא ה-י-ו (יחננו-יברכנו-יאר, שמאל-ימין-אמצע) ששייך לספירת ההוד[יז]. שוב, את הפרק הזה אומרים כל לילה בספירת העמר, אבל יש לו קשר מיוחד ליום הזה שהספירה והתקון שלו היינו הוד שבהוד. השייכות של הפרק להוד מודגשת על פי פשט בכך שהמלה שחוזרת הכי הרבה פעמים בפרק היא הודיה – "יודוך עמים אלהים יודוך עמים כֻלם" פעמיים, הוד שבהוד, אפילו הוד מרובע, לא רק פעמיים אלא ארבע פעמים הוד[יח].

המפרשים על הזהר, הרמ"ז – רבינו משה זכותא, הפירוש הכי חשוב על הזהר – מסביר שהפסוק "יודוך עמים אלהים יודוך עמים כולם" הראשון היינו שהגוים מודים ומתוודים, הוד לשון וידוי, כמו פרעה שאומר "הוי' הצדיק ואני ועמי הרשעים" (כמו שהזהר מביא על פרעה בהקשר זה). אבל אחר כך, אחרי "ישמחו וירננו לאֻמים כי תשפֹט עמים מישֹר ולאֻמים בארץ תנחם סלה" שבו עצמו יש כמה פירושים, הפירוש של ה"לאֻמים" בסוף הוא הדרגה הכי גבוהה של לאֻמים, שהם כבר בגדר גר תושב, שמותר להם לגור בארץ ואף אנו מצווים עליהם "וחי עמך" (אם יש גוים טובים בארץ), "ולאֻמים בארץ תנחם סלה", יש לאֻמים בארצנו הקדושה וה' מנחה אותם, "תנחם סלה", באמצעותנו המצווים "וחי עמך", הדרגה הכי גבוהה שיכולה להיות לגבי אומות העולם – ה"יודוך עמים אלהים" השני הוא לשון שבח והודיה.

יש שני קצוות של עמים, גוים, שמודים לה'. יש את הדוגמה הקיצונית של פרעה, שאמרנו קודם, שהוא מלך רשע. הוא לא עמלק. לפי פירוש הצמח צדק יש לו איזה תקון. אבל הוא ודאי גוי רשע, גוי שמשעבד את ישראל, ומשעבד אותם יתר על המדה – ה' אמר עד כאן ותו לא, והוא עובר את המדה ומקשה על היהודים יותר ממה שה' גזר – ולכן מגיע לו מה שמגיע לו, כמו שמסביר הרמב"ם[יט]. הוא אומר בסוף "ה' הצדיק ואני ועמי הרשעים". יש עוד גוי שמודה, עוד יותר מ"לאֻמים בארץ תנחם סלה" – גוי שמתגייר – יתרו. כתוב שהתורה לא היתה יכולה להנתן עד שלא בא יתרו ואמר "עתה ידעתי כי גדול הוי' מכל האלהים". הוא היה כומר שעבד לכל עבודה זרה שבעולם. אחרי שהוא מכיר את כולם, הוא הפרופסור הכי גדול לכל הדתות בעולם, ואחרי כל זה עוזב את הכל ואומר "עתה ידעתי" שיש רק אלהים אחד, ה' אלקי ישראל. זה הפסוק השני, "יודוך עמים אלהים יודוך עמים כולם".

הראשון, בקיצוניות, הוא ה"יודוך עמים" על דרך פרעה – את כל מה שלומדים הערב כדאי לנסות לזכור כדי לכוון אחרי ספירת העמר – והפעם השניה היא שבח והודיה, סוג אחר לגמרי, על דרך יתרו שנקרא כך על שם "יתרון האור מן החשך". גם קשור לל"ג בעומר, שיתרון האור בא מן החשך – שהחשך עצמו משבח ומהלל את הקב"ה. לא רק מודה ומתודה שאני הרשע, מרים ידים, אלא מודה לה' בלב שמח, אחרי הפסוק "ישמחו וירננו לאומים".

השפעת המלכות לעולמות; "אלהים אתם" – ולא אומות העולם

את כל שלשת הפסוקים האלה, "יודוך... ישמחו... יודוך...", אומר הכינור. כך מסביר רשב"י (לפי פירוש הרמ"ז והמקדש מלך). קודם כל נשים לב לתופעה חשובה ביותר. בפרק זה אין שם הוי' אלא רק שם אלהים. כתוב ה פעמים "אלהים" ופעם אחת "אלהינו" (בסוף הפסוק שלפני האחרון, "ארץ נתנה יבולה יברכנו אלהים אלהינו". אחר כך הפסוק האחרון מסיים "יברכנו אלהים וייראו אֹתו כל אפסי ארץ". אחרי הכותרת, המלה הראשונה של כל הפרק היא "אלהים".

למה הכל שם אלקים[כ]? כתוב שפרק זה הוא שפע שבא בכל העולמות מהמלכות המשפיעה לעולמות התחתונים בי"ע. כאשר המלכות יורדת להשפיע כל טוב בעולמות התחתונים נקראת דווקא אלקים ולא הוי', לכן זה השם שחוזר כאן בפרק זה. "לדעת בארץ דרכך" היינו התגלות של יג מדות הרחמים, דרכי ה', זו הארת הכתר במלכות ומהמלכות לעולמות התחתונים, למציאות שלנו. אלקים הוא צמצום. כתוב ששם אלקים שומר שהשפע שיורד מטה מטה, לעולמות התחתונים, אלינו, לא ילך למקום בלתי ראוי אלא ישמר בתוך תחום הקדושה. לשם כך זקוקים לצמצום, לתוקף של שם אלקים, לכן שם זה הוא השם של הפרק. אבל, כמו שאמרנו, פרק זה גם מעניק כח לכל יהודי להיות צנור שמעניק שפע. ה' ברא אותנו להיות אלהים – "אני אמרתי אלהים אתם ובני עליון כלכם"[כא].

המנחת שי מדייק שבפסוק שכתוב פעמיים "יודוך עמים אלהים יודוך עמים כלם" יש פסיק טעמא בין "עמים" לבין "אלהים". אומר המנחת שי שהפסיק טעמא בא כדי לא לצרף "עמים" ל"אלהים", שאף אחד לא יטעה שהם אלהים ח"ו. אם כבר יש הוה אמינא כזו, הגוי הוא באמת לא אלקים, אבל מי כן אלקים? מי יכול להיות עם כח אלקי? מי שיש לו "חלק אלוה ממעל ממש", "חלק הוי' עמו"[כב]. וכח החלק אלוה שלו הוא לא שמאיר בפני עצמו, אלא שיורד ומתלבש בארציות ומעלה אותה[כג]. מתלבש בשעורה, ביצר הרע, בלילה – ומאיר אותו. שוב, כל הפרק הוא תחת הסימן (סוד רשב"י שאמר "אנא סימנא בעלמא") של אלקים, "אלהים יחננו ויברכנו וגו'".

"יאר פניו אתנו" – בתוכנו, מכחנו

כשכתוב בברכת כהנים "יאר הוי' פניו אליך ויחֻנך", גם שם יש אור פנים וגם חן, וכל ברכת כהנים מתחילה "יברכך" – מאד מזכיר את הפסוק כאן, "אלהים יחננו"-"ויחנך", "ויברכנו"-"יברכך", "יאר פניו אתנו סלה"-"יאר הוי' פניו אליך". רק שבברכת כהנים הכל שם הוי'. לכן בברכת כהנים כתוב "יאר הוי' פניו אליך" וכאן כתוב "יאר פניו אתנו". לכאורה היה צריך להיות כתוב "יאר פניו לנו", והמפרשים מדקדקים למה כתוב "אתנו". מסבירים שהא בהא תליא – אם כתוב שם הוי' באמת צ"ל "אליך", ל..., אל..., אבל אם כתוב אלקים, כמו כאן, יש סגולה מיוחדת (למעליותא), שהוא "אתנו".

יש שני פירושים ב"אתנו":

הקדושת לוי, רבי לוי יצחק מברדיטשוב – המליץ טוב בעד עם ישראל, זכותו יגן עלינו – אומר ש"אני אמרתי אלהים אתם", שהאלהים כאן הוא "אתנו", לא מאיר לי אלא איתי, בתוכי (חלק אלוה ממעל ממש בגוף יהודי, היינו סוד כח הצמצום דשם אלהים, צמצום שבבחינת ריכוז כל העצם להיות מועט מחזיק את המרובה כנודע, וכבטוי הרב המגיד נ"ע בהתפעלות כשראה את אדמו"ר הזקן ישן על הספסל בבית המדרש – "אלהים כל כך גדול בגוף כל כך קטן"![כד]).

הצמח צדק כותב משהו טפה אחרת, למה כתוב "אתנו" ולא "לנו" ודווקא עם אלקים – שבקו האמצעי (מדת הרחמים, שמקורו בכתר עליון, ובסוד הדיקנא, שבו מדות דמשה, חיצוניות שערות הדיקנא, בחינת שערה, צמצום דשם אלהים, משרש הגבורה דעתיק, ומדות דמיכה, האור הפנימי המאיר בשערות-צנורות הדיקנא) צריך אתערותא דלתתא (מצד שרש אלהים שבדיקנא קדישא), שכל אתערותא דלעילא תלויה באתערותא דלתתא, ו"אתנו" הכוונה שהפעולה היא משותפת, שהאור פנים כאן הוא "אתנו", בשיתוף פעולה שלנו. אלקים לא יאיר את אור הפנים שלו, אלא אם כן "אתנו" – שאנחנו מעוררים אותו מלמטה, משתפים פעולה בכך שיש לנו אתערותא דלתתא, ואז באתערותא דלעילא אתערותא דלתתא.

אלה שני פירושים שאפשר בקלות לחבר ביניהם – או שמאיר את אור הפנים בתוכנו או שמאיר מכחנו. אפשר לומר שהא בהא תליא – באיזה כח אני יכול לעורר? רק בכח הניצוץ האלקי שבתוכי.

"ארץ נתנה יבולה" – העלאת מיין נוקבין

כמובן, כל מה שאמרנו עכשיו הוא לפי הפירוש שאת הפסוק הראשון יהודים אומרים. אבל לפי הזהר שרי מעלה, שרי העמים, אומרים את הפסוק כדי לקבל את השפע כל לילה. אחר כך באה רוח צפון ואומרת "לדעת בארץ דרכך...", ואחר כך הכנור עונה שלשה פסוקים רצופים. אחרי כל זה פתאום מתעורר דוד המלך מקול הכנור. ואז, כשהוא מתעורר מהכנור שלו, הוא אומר "ארץ נתנה יבולה וגו'". לפי הזהר כאן זו אתערותא דלתתא. "ארץ" היא המלכות של הקדושה, כנסת ישראל, "נתנה יבולה" – העלאת מיין נוקבין[כה]. כל הלילה היא מבררת בירורים כדי שעד הבקר תעלה את הבירורים שבררה במשך הלילה, "ותתן טרף לביתה וחק לנערֹתיה", ואז בבקר מעלה מיין נוקבין לצורך זיווג של יום. בלילה יש זיווג של יעקב עם לאה[כו], שנמצאת למעלה באצילות ומתפשטת לאורך כל פרצוץ הזעיר, ורחל יורדת למטה (לאחר שהיא מרוקנת את כליה דאצילות וממציאה אותם ללאה אחותה שתוכל להתפשט לכל אורך זעיר כנ"ל), להיכל קדש הקדשים דבריאה, "ותקם בעוד לילה" (היא קמה בראש עולם הבריאה בסוד "ראש לשועלים", וכן קמה ושמחה עם תורת הצדיקים דלמטה העולה דרכה לאצילות לצורך הזיווג הנ"ל). אבל בבקר רחל מעלה מיין נוקבין, ועל כך נאמר "ארץ נתנה יבולה יברכנו אלהים אלהינו. יברכנו אלהים וייראו אֹתו כל אפסי ארץ". בסוף דוד מרגיש את כל ההשתלשלות הנ"ל ומוסיף את פסוק הכותרת כנ"ל. זה בקיצור מהלך הזהר המופלא, שאין כיוצא בו.

שלשת פסוקי הכנור; רמזי ל"ג בעמר בפרק

הרמ"ז אומר שהכנור אומר שלשה פסוקים, אבל בכללות יש לכנור שבעה נימים (כנגד התפשטות ה גבורות, ה פעמים אלהים, ב-ה קצוות דנוקבא עד לקיבוצן בהוד שלה, ואח"כ כללות א' ביסוד וכללות הכללות במלכות, סך הכל ז). לכן כמו שהפרק הוא פרק של מנורה כך הוא גם פרק של כנור עם שבעת הנימים שלו[כז]. בעולם הבא הכנור מקבל גם את הנים השמיני, הפסוק הראשון עם לשונות הנגינה, "למנצח בנגינת מזמור שיר"[כח]. מצד אחד פרק שכולו אש, מנורה, ומצד שני הוא גם כנור. כנור אותיות נר-כו, נר הוי', "נר הוי' נשמת אדם"[כט].

מתי שומעים את קול הכנור? בלילה, בספירת העמר מנגן הכנור. כנור, נר הוי', בגימטריא 276, המשולש של 23. מהו משולש? סכום כל המספרים מ-1 עד 23. 23 בגימטריא חיה, בין היתר. הרמז הוא רמז יפהפה, שבשלשת הפסוקים שהזהר מייחס לכנור יש 6-11-6 מלים, סה"כ 23 מלים ו-כנור הוא 23 במשולש.

לסיכום: יש בפרק עמים, רוח צפון, כנור, דוד. דוד חש כל מה שמתרחש כאן (בסוד "רחש לבי דבר טוב"[ל]), ובסוף מחבר הכל יחד. מצד אחד הכל דוד – אם כי בפרק זה אין בכותרת "לדוד" – אבל בסוף דוד מחבר הכל יחד. אמרנו שיש כאן הרבה הוד, "הוד שבהוד".

יש עוד שני רמזים יפהפיים של לג, ל"ג בעומר, בפרק זה: בשבעת הפסוקים של המנורה המתחילים "אלהים יחננו ויברכנו" יש לג יודין. האות הכי נפוצה בפרק זה היא י, ואם סופרים כמה יודין יש – יוד כמו יהודי – יש לג יודין. הפסוק השני מתחיל "לדעת". כמה פעמים כתוב "לדעת" בכל התנ"ך? לג פעמים[לא]. עלינו לדעת ולדעת עד שזוכים ל"גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך". עוד רמז של לג בעמר, גל עיני.

"לדעת בארץ דרכך", באותיות של קבלה

הפסוק הראשון של שבעת הפסוקים מתחיל "אלהים יחננו ויברכנו" שעולה "לדעת", המלה הראשונה בפסוק השני[לב]. מי אומר "לדעת בארץ דרכך"? רוח צפון. למה? מה היא בכלל רוח צפון? מאיפה היא באה? נאמר משהו קצת עמוק, באותיות קצרות של קבלת האריז"ל. רוח צפון היא ה"רוחא דשדי בגווה בעלה". הרוח שבאה מהבעל לאשה כדי לעורר אותה בכל חיי הנישואין – הרוח שהבעל משאיר ברחם האשה בביאה הראשונה. זו רוח צפונית שמעוררת את הכנור. הכנור הוא ההוד של המלכות.

מתי מכוונים הוד שבמלכות בספירת העומר? ביום ה-מז, היום הראשון של שלשת ימי הגבלה לפני חג שבועות. במלים של הפרק גופא, שכנגד הימים, זה "כל [אפסי ארץ]", וה-ס של "סלה" בכוונת האותיות של הפסוק האמצעי, "ישמחו וירננו לאמים...". זו התחלת הסוף. אנחנו מסבירים שהיום הראשון של שלשת ימי הגבלה הוא תחלת הסוף, שבאותיות היינו ס של "סלה" (שהיא ממש התחלת הסוף, ההתחלה של שלש האותיות של המלה סוף, "סוף דבר הכל נשמע וגו'", ב-ס רבתי) ובמלים זו המלה הראשונה של הניב האחרון, "כל אפסי ארץ".

צריכים להבין למה ההוד שבמלכות הוא הכנור. קודם נשים לב ש"הוד שבמלכות" (שעולה "ויאמר אלהים יהי אור ויהי אור" = "ויאמר אלהים נעשה אדם") משלים את כנור ל-גל ברבוע! כתוב שרוח הצפון הזו, הרוח שמעוררת – יש כמה רוחות, אבל הרוח שמעוררת – כל דבר לפי קבלה הוא לעשות יחודים וזיווגים למעלה ולמטה (שמהזיווג למעלה יעשה זיווג ויחוד גם למטה), היא כל התפקיד של עם ישראל, גוי לא יכול לעשות זיווג למעלה בכלל (ועל כן גם הזיווג שלו למטה הוא בבחינת "אל אחר אסתריס ולא עביד פירין"), רק עם ישראל קדושים, שהם "גוי אחד בארץ", יכולים ליחד ולזווג את האחד יחיד ומיוחד ב"ה למעלה ולהמשיכו לתוך הגוף למטה (להיות גוי אחד[לג]), להמשיך את האחד לארץ.

מאיפה באה הרוח שמעוררת, רוח הצפון? כתוב שהיא מתחילה מיסוד אמא, משרש החן שהזכרנו, ומיסוד אמא הרוח צפון נמשכת ליסוד ז"א ויסוד ז"א מתלבש וממשיך את הרוח בדעת של הנוקבא דז"א, הדעת של המלכות, של כנסת ישראל, ובדעת יש ה גבורות. שרש רוח צפון הוא בגבורות, צפון.

בעומק יותר, ה הגבורות מתחילות מיסוד אמא, ומשם, דרך הדעת, נמשכות ביסוד ז"א, ומיסוד ז"א לדעת הנוקבא – הארץ, המלכות – ועל כך כתוב "לדעת בארץ". מה זה "דרכך"? שרש רוח צפון ביסוד אמא. צריך "לדעת בארץ דרכך", כאשר "דרכך" נמשך מיסוד אמא ליסוד ז"א ומשם לדעת של כנסת ישראל. אחר כך ה-ה גבורות מתפשטות ב-ה קצוות של הנוקבא, האשה, כנסת ישראל – עד ההוד. כל הגבורות מתקבצות בהוד, וכשמגיעים להוד – כמו היום, הוד שבהוד, אבל הוד שבמלכות – כל הרוח צפון, שבעצם היינו ה"דרכך", דרך ה', אזי מתקן בהוד שבמלכות סוד הכנור של דוד.

הצמח צדק אומר ש"דרכך" היינו הדרך הנסתרת שלך שבעולם הזה, מה שבעולם הזה, בעלמא דשיקרא בו "אותֹתינו לא ראינו ואין אתנו יֹדע עד מה" – "דרך רשעים צלחה". כולם, כל הצדיקים, כל הנביאים, שואלים – לא מבינים – "מדוע דרך רשעים צלחה". השרש הראשון של "דרכך", ה גבורות ביסוד אמא, הכל בא מ-יג מדות הרחמים כנ"ל (הפירוש היותר פשוט ל"דרכך", אם כי שרשו יותר גבוה, איך שה' מנהיג את העולם).

על פי פשט – "הודעני נא את דרכך"

על פי פשט, שדוד אומר את כל המהלך, מה דוד מבקש כאן? המפרשים אומר שדוד מבקש שבימות המשיח – עליהם מדבר פרק זה – יתגלה לכולנו דרך ה', כמו שמשה בקש "הודִעני נא את דרכך", מה קורה בעולם. רשב"י הוא "זה המרגיז ממלכות"[לד], הוא לא פוליטקלי קורקט, יש לו כללי משחק של אמת לאמתו, אינו משועבד לכללי המשחק הנהוגים בעולם, לכן הוא "מרגיז ממלכות".

בכל אופן, אמרנו שהתכלית היא "כי תשפֹט עמים מישֹר", לזכות, כפירוש רש"י, ועד ל"ולאֻמים בארץ תנחם סלה". בסוף דוד רוצה לדעת את דרכי ה'. שרש הכל היא רחמנות (יג מדות הרחמים), ורוצה לדעת איזו רחמנות של ה' יש ב"דרך רשעים צלחה" – איזו רחמנות של ה' יכולה להשתקף בתוך ה"דרך רשעים צלחה" של העולם הזה, ולא רוצה רק לדעת את סוד הדבר בינו לבין עצמו אלא רוצה דווקא שיתגלה פשט הדבר לכולם (כאשר יקוים "באבֹד רשעים רנה", "ישמחו וירננו" כנגד "אברהם יגל יצחק ירנן", אברהם יגל במשפט העמים לזכות ויצחק, שממנו בנין מלכות דוד, ירנן באבֹד רשעים רנה). כך הצמח צדק מסביר.

את כל זה אומרת רוח הצפון כאשר מנשבת על נימי הכינור. אזי הכנור מתחיל לנגן, ומנגן "יודוך עמים אלהים יודוך עמים כלם". אמרנו שהפסוק הראשון "יודוך" לשון וידוי והשני לשון שבח והודיה. אבל למה "יודוך" כפול בכל פסוק (הוד שבהוד)? הרמ"ז מסביר ש"יודוך עמים" היינו מיעוט רבים שנים, ויש שני עמים שכוללים את כל העמים (עמים כולל גוים ולאומים) – ישמעאל ועשו – ועליהם כתוב "יודוך עמים אלהים"[לה], ואחרי שהם, הראשים, מודים, ממילא כל שבעים אומות העולם מודות אחריהן, "יודוך עמים כולם". קודם שני הראשים ואחר כך כולם. אבל שוב, בפסוק הראשון יש וידוי ובשני שבח והודיה. כבר הולך על ראשי העמים ואחר כך על כל העמים, אחרי "ישמחו וירננו". ככה צריכים להבין את כל מהלך הפרק.

נעשה הפסקה קצרה, ננגן "ועל ידי זה יושפע שפע רב".

ננגן ניגון מהפרק של הרבי – "ידין בגוים".

ההוכחה לביאת המשיח – הודאת הגוים

נאמר עוד כמה דברים על הפרק, פרק של ספירת העמר, פרק של ל"ג בעומר. למה כל כך חשוב להזכיר כאן את הגוים, ובכלל, מדוע כל היעוד והשמחה והחזון של ימות המשיח קשור לגוים – "ישמחו וירננו לאמים כי תשפט עמים מישר ולאמים בארץ תנחם סלה"? מה שיוצא מדרושי החסידות, הצמח צדק, קשור למה שמובא בשם אדמו"ר הזקן, שמתי נדע סופית שמשיח בא? הרי הרבי אומר שצריכים לפקוח עינים ולראות ש"הנה הנה מלך המשיח בא", וכבר בא. בכל אופן, מה חותם את ביאת המשיח, שבאמת הוא בא? אומר אדמו"ר הזקן – כשיהיה כתוב בעיתון. שנקום בבקר ונקח את הידיעות או את הניו-יורק טיימס, ונראה שם בכותרת הראשית שמשיח בא, יהיה אפשר להאמין שהוא כבר הגיע. עד שלא כתוב שם שהמשיח בא עדיין הגאולה לא ודאית, אולי אנחנו רק הוזים.

זה הענין כאן של הגוים, ה"יודוך עמים אלהים יודוך עמים כולם. ישמחו וירננו לאֻמים". ברגע שהמשיח ירד כל כך למציאות, עד שגם הגוים ישמחו, אנחנו יכולים להיות בטוחים שהוא הגיע. הגוים הם סימן, סממן. בשביל מה ה' ברא את הגוים? כדי שנדע מה באמת הגיע לעולם הזה. אנחנו ממשיכים כל הזמן המשכות עליונות, אומרים שיעורי תורה, עושים דברים עליונים, אבל מי אומר שההמשכה מגיעה לעולם ולא נשארת אצלנו, ברובד הרוחני שלנו? הגוים הם הסימן, המציאות שלהם היא אחרת. אם הם בעשיה אנחנו ביצירה, ולכן, אפילו אם נדמה לנו שמשהו קרה – לא בטוח שהוא באמת קרה. אך אם הגוים אומרים שמשהו קרה כנראה שהוא באמת קרה.

היהודי לא יכול להיות המדד של המציאות. רק הגוי יכול להיות המדד של המציאות. ה' יודע מה שהוא עושה, בורא כל דבר למטרה מסוימת, וזה אחד הדברים שיוצאים למי שלומד את דרושי הפרק בעומק. כל ספירת העמר היא בירור התחתון, והתכלית שיופיע בעתונים, כל הגוים יודו וישבחו על ביאת המשיח. רק אמרנו שעל פי הזהר בין שבעת הפסוקים העיקריים חמשה הם לפני שדוד המלך מתעורר. הכל קורה אצלו בחלום, בלא-מודע, כל הרב שיח.

המשכת השפע – קודם כל לישראל; "א-ז ישיר"

דוד המלך ודאי שומע את פסוקי הכנור ושל רוח צפון ושל שרי מעלה – שומע הכל באיזה רובד עליון – אבל כשהוא ממש מתעורר ומתחיל לומר בעצמו, הוא אומר "ארץ נתנה יבולה", ראשי תבות אני, כמו "אשר נשיא יחטא", תקון האני. כאן תקון האני היינו העלאת מיין נוקבין. כאן כתוב "יברכנו אלהים אלהינו" – פעם יחידה "אלהינו". אחד המפרשים מסביר שעיקר הברכה שאני מבקש – וזה דוד מבקש בשם ישראל, ולא הגוים (להם אפשר להשאיר את הפסוק הראשון) – היא ש"אלהים" יהיה "אלהינו", כחנו וחיותנו, בפנימיות, באור פנים. מסבירים המפרשים שדוד אומר שהכל טוב ויפה שהגוים יודו, אבל הם אף פעם לא יודו בפנימיות אם השפע לא יגיע קודם לעם ישראל. כמו שכתוב על ארץ ישראל, "ארץ אשר הוי' אלהיך דֹרש אותה תמיד עיני הוי' אלהיך בה מרשית השנה ועד אחרית שנה", שקודם השפע נמשך אליה ומשם לכל העולם. וכך, "ארץ נתנה יבולה יברכנו אלהים אלהינו. יברכנו אלהים" ועל ידי זה "וייראו אותו כל אפסי ארץ". אחרת גם כאשר הגוים יקבלו שפע הם יאמרו "איה אלהיהם" של ישראל. לכן, אומר דוד, אם אתה רוצה שבאמת יודו זה חייב להגיע דרכנו. זה עוד דבר חשוב לגבי הספירה, שייך לרשב"י שמחד הוא מרגיז ממלכות אבל על ידי זה מתקן ממלכות. מטהר את העיר טבריה ומתקן את כל העולם, הענין שלו הוא "לתקן עולם במלכות שדי".

עוד ענין חשוב בפרק: אמרנו שהפרק הוא א למעלה מ-ז, מנורה של שבעה קנים שמעליה כתוב "למנצח בנגינת מזמור שיר". יש ארבע מלים שכל אחת סוג אחר של שיר, וארבעה משתתפים ברב-שיח לפי הזהר – שבעים שרי העמים, המבקשים מה' שפע רב לכל העולמות (מבקשים מנקודת רחל שירדה להיכל קדש הקדשים וכו'), רוח צפון שבאה מיסוד אמא דרך יסוד ז"א לדעת של הנוקבא עד ההוד של הנוקבא, סוד הכנור בסוף (ומשם ליסוד שלה, "רוח דשביק בה בעלה"), ואז הכנור משיב (רוח צפון מנשב והכנור משיב), ובסוף דוד המלך מתעורר ואומר את שני הפסוקים האחרונים – לכל אחד שייך סוג אחד של שיר[לו], ניתן לכל אחד להתבונן בזה, "תן לחכם ויחכם עוד".

בכל אופן, המבנה הכללי הוא א-ז, הסוד של שיר, כמו הסולם של מוזיקה – 7 ואחר כך חוזרים לראשון באוקטבה אחת יותר גבוהה, כמבואר אצלנו באריכות במ"א. כך כתוב בזהר שכל השירים הם בסוד א-ז, הכל בסוד סולם מוזיקלי. בשירת הים כתוב "אז ישיר משה ובני ישראל", "אז ישיר ישראל" בשירת הבאר, "אז ידבר יהושע" וגם האזינו מתחיל בשער אז. כמו שהרמ"ז כתב, שאף שהכנור אומר רק הפסוקים האמצעיים, אבל הכל שייך לנגינת הכנור ("כנגן המנגן"[לז]).

הוד והוד שבהוד – אמונה בה' ואמונה במשה שבכל דור

היום, ל"ג בעומר, הוא התקון של הוד שבהוד. מבואר אצלנו שפנימיות מדת ההוד היא מדת התמימות בנפש (בסוד "הֹלך בתם ילך בטח" כנודע). בחסידות מבואר שהוד היינו הודאה למה שלמעלה מהשכל. ממילא הוד היינו הבעת אמונה (גילוי ההוד הוא בפה, בהבעה בפה, דברים היוצאים מן הלב) – במה אני מאמין, שאיני מבין שבשכלי. אם כי הוד הוא סיום קו שמאל של הבינה (ו"בינה עד הוד אתפשטת"), יש שתי בחינות בבינה. סתם בינה היינו הבנה והשגה, בחינת רקיע ערבות, הרקיע השביעי (התענוג האלקי המתגלה בהשגת האלקות בטוב טעם ודעת). ואילו פנימיות הבינה, עליה נאמר "פנימיות בינה פנימיות עתיק" (בחינת אמונה שלמעלה מכל הבנה שכלית, בחינת "אובנתא דלבא"), היינו סוד רקיעא תמינאה, א שלמעלה מ-ז – ודווקא הוא יורד ומתפשט בפנימיות ספירת ההוד (להודות לדבר שלמעלה מהשכל) ובפנימיות ההוד שבהוד בפרט. הוד היינו אמונה במה שאיני מבין. הוד שבהוד היינו אמונה שבאמונה. יש בכך כמה פירושים.

פירוש אחד הוא ע"פ "ויאמינו בהוי' ובמשה עבדו". אנחנו, יהודים, מאמינים בה', בהשגחתו הפרטית של ה', ביעודים של ה', בתורה של ה' – במה שה' אומר. אבל להאמין במשה רבינו, ובפרט להאמין שיש בכל דור משה רבינו, והמשה רבינו שבדור הוא המשיח שבדור, "אתפשטותא דמשה בכל דרא ודרא", היינו הוד שבהוד. זה פירוש פשוט וחשוב לכולנו בענין הוד שבהוד, ל"ג בעומר. ל"ג בעומר הוא ההילולא של רשב"י, הגלגול העיקרי של משה רבינו. מה קורה ליהודי פשוט בל"ג בעומר? מתעוררת אמונת צדיקים ברשב"י, המשה שבדור שחוזר לעולם הזה לגלות פן חדש בתורת משה, הפן של פנימיות התורה, "גל עיני ואביטה נפלאות בתורתך". וכך בכל דור יש עוד רשב"י שבא לגלות פן יותר פנימי בתורת משה, ולהאמין בו זה הוד שבהוד. פירוש מאד מאד קולע, פשוט, שהוד היינו מה שיהודי מאמין בה', ומה שהוא מאמין ב"אתפשטותא דמשה בכל דרא ודרא", ה"ויאמינו בהוי' ובמשה עבדו" בכל דור ודור, זה הוד שבהוד. זה העיקר, התמצית של ההוד. תמצית היא גם לשון צמצום. כמו שהקב"ה מצמצם עצמו להתלבש בכל יהודי, "אני אמרתי אלהים אתם", "אלהים יחננו", כך בפרט יש משה שבדור, המשיח שבדור, ואם נזכה הוא יהיה המשיח הכללי. זה תלוי בנו. גם אנחנו וגם הקב"ה – זה הכל נקרא בנו (שאנחנו אומרים בנו אנחנו כוללים את ה' אתנו).

להפוך את "אז" של העבר לעתיד

הפסוק הוא "ויאמינו בהוי' ובמשה עבדו – אז". ככה כתוב. המלה "אז" יכולה להיות עבר ויכולה להיות עתיד, אבל לא יכולה להיות הוה. מלה מענינת, אי אפשר לומר "אז" על ההוה, אבל אפשר לומר על העבר ועל העתיד. לפי הפשט "אז ישיר משה" היינו עבר, אם כי רש"י אומר ש"ישיר" לשון עתיד, רומז לעתיד, אבל הפשט הוא "אז" בעבר, אחרי שראו את הנס של קריעת ים סוף אמרו שירה. וכך אחרי שראו את נס הבאר "אז ישיר ישראל... עלי באר ענו לה". "אז ידבר יהושע" – כך היה פעם, אז.

מה הפסוק העיקרי ש"אז" הוא עתיד? כתוב על הפרק שלנו, הצמח צדק מביא, שכל הפרק הוא קיום היעוד של צפניה הנביא "כי אז אהפֹך אל עמים שפה ברורה לקרוא כלם בשם הוי' לעבדו שכם אחד". הרמב"ם אומר שיעוד זה הוא היעוד הסופי, התכלית של כל יעודי משיח. הרמב"ם מתאר חמש עליות משיח, יעמוד מלך ויכוף כל ישראל, ילחם מלחמות ה', יבנה מקדש במקומו, יקבץ נדחי ישראל – ארבע דרגות, נרנ"ח של משיח – ואחר כך "אז אהפֹך אל עמים וגו'", זו היחידה של היחידה, ה"מאד" של "הנה ישכיל עבדי ירום ונשא וגבה מאד". זה הפסוק העיקרי בתנ"ך ש"אז" לשון עתיד.

מה הבעיה שלנו? צריך "ויאמינו בהוי' ובמשה עבדו. אז" – שכנראה באותו רגע האמינו בה' ובמשה עבדו, ובגלל שאז האמינו לכן אמרו שירה, אבל כנראה שאחר כך לא כל כך החזיק. אין גילוי של האמונה בה' ובמשה בהוה אלא רק "אז". אם "אז" פירושו רק בעבר – לא 'שוה' לנו, משום שאמנם נחמד לזכור, אבל הזכרון לא פועל במציאות (הגם שבאמת אם היינו זוכרים כדבעי גם היה נעשה, כידוע בסוד "נזכרים ונעשים", והיינו מה שאז הוא ראשי תבות אמונה זכרון[לח]), אבל אנחנו רוצים את ה"אז" של העתיד, להפוך את ה"אז" לעתיד, שיהיה "אז אהפך". ברגע שנמשיך את ה"ויאמינו בהוי' ובמשה עבדו" ל"אז" של העתיד – יבוא מלך המשיח, אז יבוא ואז הוא כבר בא. כנראה שבעתיד ההוה והעתיד יתחברו עד שאי אפשר יהיה להבדיל ביניהם, באז של "כי אז אהפך אל עמים שפה ברורה".

עבודת האתהפכא, "אהבה בתענוגים"

הצמח צדק אומר על הפסוק הראשון, "אלהים יחננו ויברכנו יאר פניו אתנו סלה", ש"אלהים" היינו אתכפיא ואתהפכא בעבודת ה' – האחור של שם אלקים היינו עבודת ה' באתכפיא ואילו הפנים, "יאר פניו" של אלקים, היינו עבודת אתהפכא. אנחנו רוצים אתהפכא, להפוך – להפוך את ה"אז" מעבר לעתיד, והסגולה להפוך את ה"אז" היא של פרק סז בתהלים שאומרים אחרי ספירת העמר, שהמבנה שלו הוא א-ז.

איך הזהר מתאר שדוד המלך חבר פרק זה? שקודם היו כל רבדי הלא-מודע, מה העמים אומרים ורוח הצפון אומרת והכנור אומר – הכל רבדים בעל-מודע שלו, לפני שהוא מתעורר – ואחר כך הוא מתעורר ואומר, ותורף דבריו הוא שקודם ה' חייב להושיע את עם ישראל ומשם יגיע לגוים ויהיה אתהפכא. כל הפרק הוא של אתהפכא. כתוב שחדש אייר הוא אתהפכא. יציאת מצרים היא אתכפיא, אבל כל חדש אייר, החדש של הספירה (שמצות ספירת העמר חלה בכל יום שלו), הוא חדש של "אתהפכא חשוכא לנהורא" ו"לילה כיום יאיר", שלכן עושים האש לכבוד רשב"י.

יוצא שיש ענין גדול לכוון את האז, "ויאמינו בהוי' ובמשה עבדו. אז" = "אהבה בתענוגים". יש כמה פירושים ל"מה יפית ומה נעמת אהבה בתענוגים", ואחד מהם שצריכים לאהוב את ה' בכל תענוגי העולם הזה, דהיינו אתהפכא. שוב, מה היא עבודת "אהבה בתענוגים"? כתוב בחסידות ש"אהבה בתענוגים" היינו אהבת ה' תוך כדי או בתוך תענוגי עולם הזה. לא לשלול את תענוגי העולם הזה, לא לפרוש – כמו פרושים למיניהם שפורשים מהעולם הזה – לא, זו לא העבודה של משיח, זו עבודה של גלות. העבודה של משיח היא אהבה בתענוגים, אהבת ה' בתוך תענוגי העולם הזה, שהיא עבודת האתהפכא. איך מגיעים לזה? על ידי שמאמינים בה' ובמשה עבדו אז, רק שיהיה ברור לך איזה אז, שעולה בגימטריא אהבה בתענוגים.

בזה נסיים, שבזכות רשב"י נזכה לאהבה בתענוגים, "ויאמינו בהוי' ובמשה עבדו – אז", העתיד – שכבר מתממש מול העינים שלנו, הרבי אומר שצריך רק לפקוח את העינים ולראות ש"הנה הנה מלך המשיח בא" וכבר בא, ואז כבר יהיה "ויאמינו בהוי' ובמשה עבדו", יהיה "צחֹק עשה לי אלהים". הצמח צדק אומר שהפרק פותח ב"אלהים" כי זה פרק של "צחק עשה לי אלהים", מהאתהפכא של עניני עולם הזה שנתהוו על ידי שם אלקים. בכך פתחנו, שצריך להיות בדחנא דמלכא. "צחק עשה לי" = תריג, כללות כל מצות התורה (אצל חסידים אומרים שקיום כל מצוה, בשמחה, הוא הזדמנות לעשות התוועדות. מגימטריא זו מתגלה שתכלית כל המצות היא לצחוק, בלידת יצחק אבינו, "אתה אבינו" סתם לעתיד לבוא). ומי שעושה את הצחוק הוא "אלהים". "עין לא ראתה אלהים זולתך יעשה למחכה לו"[לט] – גם שם "אלהים" ו"אלהים זולתך" ראשי תבות אז (ושאר האותיות – ישראל). הוא "פלג אלהים מלא מים", מלא חסדי דוד הנאמנים. אלה עיקרי שמות "אלהים" שרמוזים בפרק זה של "אלהים יחננו ויברכנו". זה הפרק, לחיים לחיים. שנזכה לגילוי של "כי אז אהפך"[מ], היחידה שביחידה, הוד שבהוד, תיכף ומיד ממש.