התמדה בשלֺשה ממדים

בע"ה

י"ט שבט מ"ג – ירושלים

שיעורים בתניא (18) – תניא פרק כה (ג)

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

פרק כ"ה.

זה הפרק של מסירות נפש, של הזכרון שיהודי צריך לזכור כל הזמן את ענין המסירות נפש לה'. עכשיו הוא מסכם את זה בסוף, הוא אומר:

משום שקיום התורה ומצותיה תלוי בזה [זה שיהודי בכל מצב, דברנו על זה אתמול, בכל מצב רוח ובכל החילופים של הזמן, בכל מצב ומצב שיזכור את ה', את המסירות נפש לה', זה היסוד של התורה והמצות. "משום שקיום התורה ומצותיה תלוי בזה] שיזכור תמיד ענין מסירת נפשו לה' על יחודו שיהיה קבוע בלבו תמיד ממש יומם ולילה לא ימיש מזכרונו כי בזה יוכל לעמוד נגד יצרו לנצחו תמיד בכל עת ובכל שעה כנ"ל:

הזכרון התמידי של היהודי זה ענין מסירת נפשו לה', על יחודו. זה הסיכום.

עכשיו, אם שמים לב כאן הוא כותב שלש פעמים את המילה "תמיד". נקרא את זה עוד הפעם, נראה איך שהוא כותב את המילה "תמיד" כאן: "משום שקיום התורה ומצותיה תלוי בזה שיזכור תמיד ענין מסירת נפשו לה' על יחודו [פסיק, עכשיו עוד משהו חדש:] שיהיה קבוע בלבו תמיד ממש יומם ולילה לא ימיש מזכרונו [פסיק, אז עוד הפעם "תמיד"] כי בזה יוכל לעמוד נגד יצרו לנצחו תמיד בכל עת ובכל שעה כנ"ל". יש כאן שלש פעמים "תמיד".

"תמיד" מושכל, מורגש, מוטבע

אז מי יכול להסביר לי כנגד מה זה שלש פעמים "תמיד"? [חכמה בינה דעת] למה זה חכמה בינה דעת? [דעת זה אחרון, כח הדעת, והשני זה לב, ברור שזה בינה, הראשון זה מח, זה מחשבה, זה זכרון, שכל] בסדר, בערך זה נכון מה שאמרת. אפשר לפרש את זה כך, אפילו שקודם כל, הדבר הראשון זה לא רק חב"ד, חב"ד זה הפירוש השני לפי הפשט. הפירוש הראשון על פי פשט זה כנגד חב"ד-חג"ת-נהי"ם, כנגד מושכל-מורגש-מוטבע, זה הפירוש הראשון על פי פשט. הראשון זה בכלל "שיזכור תמיד ענין מסירת נפשו לה' על יחודו", זה כבר עמוק בשכל, הראשון על פי פשט זה בשכל. והשני "שיהיה קבוע בלבו תמיד" זה כבר לב, במדות, "יומם ולילה לא ימיש מזכרונו", זה הזכרון של הלב. יש זכרון של השכל ויש זכרון של הרגש. אחר כך "כי בזה יוכל לעמוד", מה זה "לעמוד"? זה נצח והוד, זה הרגלים. "לעמוד נגד יצרו לנצחו תמיד", שזה גם כן נצח, לנצח זה נצח, מדת הנצח, שזה כולל את כל הנהי"ם, זה כולל את כל המדות של המעשה. "לנצחו תמיד בכל עת ובכל שעה", "בכל עת ובכל שעה" אפשר לומר זה כנגד יסוד ומלכות. "עת" זה יסוד, ו"שעה" זה מלכות.

זה הפשט. הפשט הוא שזה כנגד מה שנקרא מושכל-מורגש-מוטבע. שלש פעמים "תמיד" כאן זה תמיד בשכל, תמיד בלב, תמיד במעשה. שזה מתחיל מהמושכל, ואחר כך הלב, ואחר כך המעשה. והענין של מסירות נפש אם כן צריך להיות הפנימיות של כל הדרגות. כלומר, כמו שאמרנו, באמת עצם נקודת המסירות נפש זה נקודת החכמה, פנימיות החכמה, וכתוב שחכמה זה הנקודה דנעיץ, האור של החכמה צריך להאיר בכל הכוחות שבנפש, מהשכל ועד המעשה. והחכמה של היהודי זה ענין מסירת נפשו לה'. הנקודה הזאת של מסירת נפשו לה' צריכה להאיר בכל הכוחות, גם בשכל, בלב, עד המעשה. בזה הוא מנצח את כל המניעות ועיכובים בעבודת ה' תמיד.

בכל זאת, יפה מה שאמרת בתחילה, זה פירוש שני. בכל פעם שיש מושכל-מורגש-מוטבע השורש שלהם זה חב"ד, השורש של השכל בחכמה, והשורש של הלב בבינה, והשורש של המעשה, שזה הנצחון, זה בדעת, זה כלל בכתבי האריז"ל. אז אם כן, בתור שלב שני של התבוננות זה נכון מה שאמרת, שהשורש הראשון שלהם זה בחב"ד. זאת אומרת שהדעת מנצחת. איך רואים שהדעת זה כח מנצח? הדעת זה התוקף, כמו שאומרים דעת תקיפה, שיש לו דעת חזקה, החוזק שמנצח את היצר הרע הלכה למעשה זה הדעת, לכן כתוב "וַיֹּדַע בהם אנשי סכת", שלנצח ולשבור את הקליפה זה נקרא דעת. והלב כמו שאמרת זה בינה לבא, זה קבוע בלב [קבוע בלב זה גם ענין של דעת] כל המדרגות של זכרון זה דעת, עצם הענין של תמיד, תכף נסביר, כולם זה הדעת שבכולם, שכל המושג תמיד הוא התמדה, ואדמו"ר הזקן כותב בפרק ג', שלהיות במצב תמידי תלוי בדעת. בעצם התמידיות קשורה לדעת. זה דעת שבחכמה, ודעת של הבינה ודעת של הדעת. איך הוא כותב את זה בפרק ג'? כדאי להסתכל בפרק ג'. כותב בפרק ג':

והדעת הוא מלשון והאדם ידע את את חוה והוא מלשון התקשרות והתחברות שמקשר דעתו בקשר אמיץ וחזק מאוד ויתקע מחשבתו בחוזק בגדולת אין סוף ב"ה ואינו מסיח דעתו כי אף מי שהוא חכם ונבון בגדולת [ה', בגדולת] א"ס ב"ה הנה אם לא יקשר דעתו ויתקע מחשבתו בחוזק ובהתמדה [רק כאן הוא כותב "ובהתמדה"] לא יוליד בנפשו יראה ואהבה אמיתית

[גם הלשון של קביעות, הוא אומר "ויתקע", כאן הוא גם כן אומר "קבוע בלבו"] "ויתקע" זה לא "קבוע בלבו", זה מילה אחרת, "ויתקע" זה תקיעה. אבל כאן זה התמדה. להיות להתמיד במשהו הוא דעת, התמדה זה תלוי בדעת, אז כל התמיד כאן זה מצד הדעת.

נסתכל יותר במלה "תמיד". יש כאן שלש פעמים "תמיד". שרש תמיד הוא ת.מ.ד., ה-י היא נוספת. עכשיו, ת.מ.ד. כולן אותו הדבר לפי אי"ק בכ"ר, יורד מ‑400 ל‑40 ל‑4. ה-י עצמה מהי? י גם אתב"ש של ה-מ, וגם המשולש של ד, א-ב-ג-ד יחד. אבל קודם נרחיב יותר את הת.מ.ד., תמיד זו מלה מיוחדת, מלה שכוללת את כל שלש המדרגות של 4, וגם ה-י שייכת ל‑4 – זה 444, יורד. מה הענין בזה? זה 4 של מאות, ו-4 של עשרות ו-4 של יחידות. אם כן, אפשר לומר שהמדרגות של 4 גם הן כנגד המושכל והמורגש והמוטבע. אם נאמר שהמספר הגדול למעלה, שזה באורות, כמו שכתוב בחסידות, שמצד האורות המספר הגדול הוא למעלה, והמספר הקטן הוא למטה, מצד הפנימיות מצד האורות, עצם המלה תמיד יורד במספר 4, למאות לעשרות ליחידות.

התרבות מצד הכלים

עכשיו, כל המדרגות של ד הן דעת, בגלל שדעת היא ספירה רביעית, ד היא תמיד דעת, כתר חכמה בינה דעת. ד היא דעת או חסד. אם מונים את הדעת היא דעת, ואם לא מונים את הדעת היא חסד. אם כן, זה המדרגה של הדעת, המדרגה הרביעית, מה זה עוד ארבע? כתוב שארבע זה לשון רובע, רובע זה יחוד, זיווג, לכן זה דעת, מלשון "והאדם ידע את חוה אשתו". כך כתוב בפירוש בקבלה, שארבע, המספר ארבע הוא הזיווג הראשון, 2 ברבוע. מה זה זיווג? זיווג הוא כאשר יש שנים, אבל כל אחד מהם כלול משניהם. עכשיו, זיווג נקרא הזכר של הנקבה והנקבה של הזכר. ארבע הוא הזיווג תמיד, שזה הדעת ויש בזה שלש מדרגות של מאות ועשרות ויחידות.

מצד הכלים זה הפוך, מצד הכלים ת היא מדרגה נמוכה, מ באמצע תמיד באמצע, ו-ד הגבוהה מצד הכלים, ומצד האור הממלא כל עלמין, כמו שלמדנו אצל הרבי הרש"ב, שמצד הכלים, האור הממלא כל עלמין, המספר הקטן למעלה והמספר הגדול למטה.

עכשיו, כך גם כותב האריז"ל בפירוש בסוד א"ב אי"ק בכ"ר, שאי"ק בכ"ר הן שלש מדרגות של כלים בכל ספירה. באי"ק – א היא הכלי הפנימי של הכתר, י הכלי האמצעי ו-ק הכלי החיצוני. בבכ"ר –ב היא הכלי הפנימי של החכמה, כ הכלי האמצעי, ו-ר הכלי החיצוני, וכך הלאה.

עוד הפעם, ד היא לפעמים דעת ולפעמים חסד. לעניננו, במלה תמיד יותר שייך לדעת כמו שהסברנו. אז לפי זה הכלי הפנימי של הדעת הוא ד, הכלי האמצעי הוא מ והכלי החיצוני הוא ת. מצד הכלים ה-ד היא המדרגה הגדולה. מצד אור פנימי או אור הסובב, לפי המאמר שלמדנו, ש-ת הכי גבוהה, ו-ד הכי נמוכה, אבל לפי כלים זה הפוך, שה-ד היא הפנימית, ה-ת היא החיצונית וה-מ היא הכלי האמצעי של הדעת.

עכשיו, הטפה שנמשכת היא ה-י כאן. כל המדרגות של ה-ד הן בסוד זיווג או יחוד, לכן באמת זה "מסירת נפשו לה' על יחודו". למדנו בפרי עץ חיים[ב] שמסירת נפש היא העלאת מ"ן, זיווג, אם מוסר את נפשו זה עצמו הכנה לזיווג, זה נקרא העלאת מ"ן. לכן מסירות נפש ראשי תבות מ"ן, המיין נוקבין. תמיד נקרא המשכת מ"ד, יש בה אותיות מד, מיין דוכרין. תמיד ומסירות נפש הם עצמם זיווג של מ"ן ומ"ד.

עכשיו נראה עוד משהו, נסתכל במלה תמיד במספר קטן, כמה שוה תמיד במספר קטן? במספר קטן רגיל עולה 13, אבל מספר קטן האחרון שנקרא מספר קטן מספרי עולה 4 וזה עצמו מרמז למה שאמרנו קודם שתמיד בסוד ה-ד. במספר קטן רגיל תמיד עולה 13, אחד ומה שיש כאן 3 פעמים תמיד – תמיד-תמיד-תמיד – כמו אחד-אחד-אחד. סוד גדול בקבלה, ג פעמים אחד, טל, הוא הוי' אחד. למה טל שייך לתמיד? [תחית המתים] שטל לא נעצר, "לא מיעצר לעולם". טל נקרא שפע, והאור התמידי, מה שתמיד בחינת טל, 3 פעמים תמיד במספר קטן עולה טל.

שש מדרגות תמיד במקדש

תמיד אצל היהודי הוא מסירות נפש לה', זה התמיד. כמו שדברנו על זה אתמול, שלמעלה מהזמן, שעל זה כתוב "לא יחליף לא ימיר", אין בזה שינויים לא של שכל ולא של מצב רוח, לא של שום דבר, זה התמיד. זה היחוד, הזיווג התמידי, שכל הזמן "יחידה ליחדך", "חבוקה ודבוקה בך טוענת עולם יחידה ליחדך", זה התמיד שלו – קרבן התמיד שלו, נר התמיד שלו, "לחם פנים לפני תמיד". יש הרבה מדרגות, שש מדרגות של תמיד בבית המקדש. זה ענין אחר שצריך לאריכות, אבל בעצם התמיד של היהודי גופא יש הרבה מדרגות: אש תמיד, נר תמיד, קרבן תמיד, עולת תמיד, קטורת תמיד ולחם תמיד. יש הרבה מדרגות של תמיד, אבל המכנה המשותף של כולם הוא "ענין מסירת נפשו לה' על יחודו". זה זיווג תמידי, למעלה מהזמן.

זה אחד-אחד-אחד. מה זה אחד בכלל? כתוב בזהר שאין אחד רק "בתר דאיתא זו"ן", רק במקום שיש זכר ונקבה ביחד יש אחד, "והיו לבשר אחד". יש שלש אחד בתורה: "יום אחד", "מקום אחד", "בשר אחד", שלש אחד הראשונים בתורה, כמו שדיברנו באריכות הרבה פעמים. בפעם ראשונה כתוב אחד – "יום אחד", אחר כך "מקום אחד" אחר כך "בשר אחד", כנגד עולם שנה נפש. הראשון "מקום אחד" כנגד עולם, השני "יום אחד" כנגד הזמן, ואחר כך השלישי, "לנצח את היצר תמיד", כנגד נפש הוא "בשר אחד".

לגבי יום ומקום יש בזה שתי שיטות: לפעמים הזמן בא לפני המקום, כמו שבתורה קודם כתוב "יום אחד" ואחר כך "מקום אחד" ולפעמים עולם בא לפני שנה. אלו שתי שיטות, אז גם מה שכתוב בפירוש בתניא אפשר לומר שהראשון הוא היום והשני הוא המקום, אפשר לומר שזה הפוך והשלישי ודאי כנגד "בשר אחד" – "לנצחו תמיד בכל עת ובכל שעה כנ"ל".

שלש בחינות "תמיד" בזמן

בעצם ענין הזמן, אמרנו שיש כאן עוד תופעה. תמיד הוא תמיד ענין של זמן על פי פשט. אבל בתחילה, בפעם הראשונה שאומר תמיד, הוא לא מזכיר איזה זמן, רק אומר "שיזכור תמיד ענין מסירת נפשו לה' על יחודו". הוא לא אומר יום ולילה או שום דבר, הוא רק אומר תמיד. אחר כך, בפעם השניה, הוא אומר "שיהיה קבוע בלבו תמיד ממש יומם ולילה לא ימיש מזכרונו". פה התמיד קיבל לבוש של יומם ולילה. אחר כך, בפעם השלישית, אומר "כי בזה יוכל לעמוד נגד יצרו לנצחו תמיד בכל עת ובכל שעה כנ"ל" וזה כבר לא יום ולילה אלא "בכל עת ובכל שעה". מה קורה כאן? הזמן מתקטן, מצטמצם. בתחלה הוא זמן כזה שלמעלה מהזמן, שאפילו לא יום ולילה. אחר כך הוא "יומם ולילה ממש", החלקים הגדולים של הזמן. אחר כך "בכל עת ובכל שעה", החלקים הקטנים של הזמן. הדעת של הדעת מגיעה להתחלקות הפרטית של הזמן, בעוד הבינה עושה את החלוקה הכללית של הזמן. יש לזמן חלוקה כללית של יום ולילה ויש לזמן חלוקה פרטית שנקראת "עת" ו"שעה" – "בכל עת ובכל שעה". בלב או בבינה, לפי שני הפירושים שאמרנו קודם, יש חלוקה כללית של זמן, שנקראת יומם ולילה ובדעת יש חלוקה פרטית שנקרא "בכל עת ובכל שעה".

נצחון תמידי

נתבונן עוד יותר בתמיד. לא רק שזה אחד במספר קטן, גם רואים את זה: ד היא ד, י במספר קטן היא א, ו-תמ יחד במספר קטן הן ח. אז יש כאן במלה תמיד צרוף של אחד. במקום א-ח-ד הצרוף ח-א-ד.

איזה צרוף זה לפי הסדר? אחד בתפארת, כי א בכתר, ח בחכמה ו-ד בבינה. אז צרוף א-ח-ד הוא בתפארת. איפה זה הצרוף ח-א-ד, הצרוף של תמיד, לפי חכמת הצרוף שלמדנו? נצח. זה בדיוק מה שזה צריך להיות, תמיד זה נצח. נצח הוא גם נצחי לעולם ועד, כמו שלמדנו על "יחוד נצחי", דבר תמידי. בתוך המדות התמיד קשור לנצח. צרוף הנצח מלשון נצחי, יחוד נצחי, וגם מלשון לנצח, בסוף מקבל את גוון הנצחון. הדעת של הדעת היא מצב מנצח, כל הזמן זה נצח, עצם הענין תמיד זה נצח, זה האחדות הנצחית. תמיד הוא אחד במובן נצחי, כמו יחוד נצחי שדבר על זה קודם. יחוד נצחי הוא התמיד. בסוף, כשזה מגיע למעשה, לנה"י, כבר נקרא "לנצחו תמיד", שזה כבר ענין של נצחון, הלכה למעשה.

זכרון השמן והזית

רק נסיים, נסכם את הנושא עם עוד רמז שיש פה במלה "זכור", קשור לפרשת השבוע, בפסוק "זכור את יום השבת לקדשו" בעשרת הדברות. יש "תמיד" בסוף. מה צריך לזכור? [מסירות נפש] מסירות נפש לה', במלה אחת מה שצריך הוא לזכור את ה'. יהודי מוכן תמיד למסור את נפשו על קידוש ה'. אז אם כותבים ה', ואז יש לנו ביטוי "זוכר הוי' תמיד" – מה ראשי התבות? זית [קשה לשכחה...] כתוב ששרש הזכרון בזית, רק שהזית כל כך הרבה וכל כך מרוכז שעושה בדיוק את ההפך. כתוב שזית לבד "משכח למוד של שבעים שנה"[ג], אבל שמן זית, אם כותשים אותו, שעל כתישת הזית כתוב בחסידות שהוא ענין השפלות והבטול העצמי, אדם מבטל את הישות שלו – מוצאים את ה', וזה מחזיר את תלמודו של שבעים שנה. מקור הזכרון הוא סוד הזית. כלומר, הכח שטמון בתוכו.

לפני שבוע היה לנו ט"ו בשבט, שצריך לשתול עצים, עץ הדעת ועץ החיים... עץ הדעת הוא בעיקר בחינת התאנה, כמו שרש"י אומר בחומש, אבל עץ החיים, שהוא החיים הנצחיים, בעיקר קשור לזית. זה ענין גדול. [איך הסברת שזית עצמו מביא שכחה?] הזית מקור הזכרון, אבל בגלל שעדיין בבחינת עולם התהו, לא מתוקן, הוא נפל בעולם התהו ולכן עושה פעולה הפכית. אבל הבירור הוא שמן הזית, ואז מבררים-מתקנים את הזכרון והוא מחזיר את התלמוד של שבעים שנה. המר הוא בחינת תהו והתיקון הוא על ידי מרירות של קדושה, שזה ביטוש עצמי או בטול עצמי. [אחד מבטל השני?] השמן ממתיק קצת את הזית שלא יהיה בבחינת תהו [לא מאבד ענין השמן?] להפך, השמן ממתיק את התהו, את השבירה של הזית. [עדיף ממש לא לאכול זיתים עד ששמים בהם שמן מבחינת עדיפות?] שמים שמן זית בזיתים ואז אוכלים אותם לבריאות. בחוץ לארץ לא היינו אוכלים זיתים בכלל, אבל פה בארץ ישראל מנהג המקום לאכול זיתים [אבל אם שמן זית הוא ענין של עץ החיים ודבר טוב אז אפילו בגשמיות מסתמא] לא אוכלים שמן זית לבד, שמן זית אוכלים תמיד עם משהו אחר, לא שותים אותו.

אם כן, שמן זית הוא מקור התיקון, נקרא המלך הדר. שמן זית הוא בסוד המלך הדר, המלך השמיני של מלכי אדום, לכן שמיני לשון שמן. לזית עצמו אם אין שמן הוא בסוד עולם התהו שנשבר... ולכן זה שכחה. והתיקון של עולם התהו זה המלך הדר, השמיני שזה לשון שמן, זה השמן של הזית.

מה סופי תבות של "זוכר הוי' תמיד"? הדר, המלך השמיני שבסוד השמן, הוא השמן של הזית. אם כן, "זכור הוי' תמיד" עצמו הוא שמן זית זך. על שמן זית זך כתוב שבכל דבר יש שמן, לכן על כל כוחות הנפש צריך להיות השמן, שמן הזית, ה"זכור הוי' תמיד". עכשיו, כתוב שזית הוא סוד נשמת המשיח. הגלגול של אדם, אדם דוד משיח בגימטריא זית וזית עצמו שוה לשמן זך, "שמן זית זך". זו הנשמה של אדם הראשון שמסתיימת בנשמת המשיח, אדם דוד משיח.

מה הכוונה בקבלה של זית? כתוב ש"האדם עץ השדה", שהאדם עצמו הוא עץ השדה. איזה עץ הוא? עץ זית, אדם דוד משיח שעולה זית, והתיקון, גילוי פנימיות הזית נקרא שמן זך. לכן זית ושמן זך עולים אותו דבר, שזה אדם דוד משיח. זה נקרא האדם עץ השדה, עץ החיים ובעבודה זה נקרא "זכור הוי' תמיד". מה הכוונה? מה שכותב כאן, זכרון מסירות נפש תמיד, שכל רגע נלחם למסור את נפשו על יחוד ה', שזה יחוד נצחי, מה שלמדנו אתמול.

זכרון התשובה

מה זה הכל ביחד "זכור הוי' תמיד"? ראשי תבות זית, סופי תבות הדר, זית הוא שמן זך, אדם דוד משיח. כמה הכל ביחד? עם שם הוי' שוה 713. מה זה? בראשית עולה 913, תריג עולה 613, מה זה 713? תריג מצות ו-100 ברכות. מה המלה שייכת למספר? יש שם קדוש של הכתר שעולה 813, כל ה'שלש עשרה' דברים חשובים שאולי פעם נסביר. מה זה 713? [זה המאה של הוי' שלמדנו בפרי עץ חיים[ד] בכוונות מאה ברכות] בסדר, אמרנו שבאמת זה תריג מצות ומאה ברכות, זה נקרא אורות וכלים, אורות זה תריג בגימטריא, וכלים עולה מאה. תרי"ג אורות ומאה כלים. זה נקרא תרי"ג מצות ומאה ברכות, אבל השאלה האם יש מלה אחת עיקרית ששוה 713? מהמלים החשובות ביותר – תשובה. תשובה זה 713. הרבה כוונות, אבל העיקר הוא 713. אז אם כן, התשובה היא "זכור הוי' תמיד".

על זה כתוב "כל ימיו בתשובה", שאדם צריך להיות כל ימיו בתשובה. מה זה תשובה? עוד פעם, מה הפירוש "זכור הוי' תמיד"? לזכור את ענין מסירות נפש לה' על יחודו. זה תשובה, זה נקרא לחזור בתשובה. הזית שזה "זכור הוי' תמיד" הוא עיקר התשובה הפנימית.

יש ביטוי "מנעולה של ארץ ישראל", ככה כתוב. מפתח בקבלה הוא דעת, בדיוק הענין הזה של זכרון, דעת נקרא "מפתחא דכליל שית", מפתח שכולל שש. אז באמת שש כולל את שש ה"תמיד" שהיו בבית המקדש שהזכרנו. אז כאן שלש תמיד, כנגד חב"ד בשרש, אחר כך שש בחינות תמיד שמתגלות בבית המקדש, שזה ענין גדול מאד – נר תמיד, אש תמיד, עולת תמיד, קטרת תמיד, מנחת תמיד ולחם תמיד. כתוב עליהם בתורה "תמיד". המפתח הוא הדעת והוא כולל שש, פותח את ששת חדרי הלב, "ובדעת חדרים ימלאו".

אז אם כן, זו כוונה מאד חשובה – "זכור הוי' תמיד" שזה תשובה. כל התשובה היא הזכרון התמידי של ענין מסירות הנפש.