חברותא בנפלאות

אור ל-ח' ניסן תשפ"ד – כפ"ח

התוועדות ח' ניסן – כינוס "שליח עושה שליח"

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

קיצור מהלך השיעור

לחיים לחיים.

ברוכים הבאים כולם – שנזכה להיות כולנו שלוחים. היות שזה חג הגאולה הפרטית – שיכול להיות גם כללית, אם רוצים – ננגן "פדה בשלום נפשי".

הצעה למעשה – חברותות בנפלאות

מסתמא דברו כאן קודם על הפצת החוברת שלנו, נפלאות. נדבר הערב בקיצור, אני מקווה. הווארט שלנו הוא הצעה למעשה, "המעשה הוא העיקר"[ב], הוא שמן הראוי וטוב לעשות חברותות בלימוד נפלאות. כלומר, שכל אחד יחפש איזה חבר טוב – מסתמא לכל אחד יש פה חבר טוב – שאפשר לפחות פעם בשבוע ללמוד ביחד את החוברת. הכוונה אפילו כאן, בתוך הציבור שלנו – אני חושב שזה מאד-מאד יעזור להפצה בכלל. קודם כל, צריכות להיות חברותות בין הראשים, המשפיעים יותר, ואז הלימוד יתפשט הלאה, שכולם ילמדו. כבר אפשר להתחיל לחשוב מי החברותא שלי כאן... כמובן, עוד יותר טוב לעשות שיעורים של הרבה אנשים, אבל צריך להתחיל מחברותא.

הסוגיא במסכת שבת

נדבר הערב על גמרא במסכת שבת. יש מחלוקת במשנה[ג] בין רבי אליעזר וחכמים האם מותר לצאת בשבת לרשות הרבים עם כלי נשק, עם חרב – רבי אליעזר אומר שזהו תכשיט, ולכן מותר לצאת, וחכמים חולקים עליו. עיקר הדיון בגמרא[ד] הוא בדעת רבי אליעזר – שואלים מאיפה הוא לומד, מקשים ומתרצים. הפסוק העיקרי שהוא מסתמך עליו הוא בתהלים מה, בו כתוב "חגור חרבך על ירך גבור הודך והדרך"[ה] – יש ענין לחגור את החרב על ירך הגבור. "כולם אהובים, כולם ברורים, כולם גבורים"[ו] – כל החסידים צריכים להיות גיבורים, תלמידי המגיד נקראים[ז] "ששים גבורים"[ח] – וגבור צריך חרב, שהיא "הודך והדרך", ההוד וההדר שלו.

כהמשך לכך הגמרא ממשיכה לדבר על הזכות הגדולה של חברים, שני תלמידי חכמים, שקובעים חברותא ולומדים ביחד. נחזור על הסוגיא הזו בקיצור. רבי אליעזר אומר שחרב היא תכשיט אף על פי שלעתיד לבוא החרב תתבטל, "וכתתו חרבותם לאתים"[ט]. אנחנו רוצים להמתיק את החרב – גם החרב של המלחמה שאנחנו באמצעה היום (שבהשגחה פרטית נקראת "חרבות ברזל") – והדרך להמתיק אותה היא על ידי שהופכים את ה-חרב ל-חבר, לחברותא בנפלאות. זהו תיקון החרב של המלחמה, ואז באמת אנחנו יכולים לפסוק כמו רבי אליעזר, שהחרב היא תכשיט.

זו סוגיא בבבלי, אבל כל החכמים בה הם חכמי ארץ ישראל, החל מרבי ירמיה, שדברנו עליו לאחרונה[י], ורבי אבא וריש לקיש – כולם כאן בארץ, גבורים של ארץ ישראל. יש בסוגיא ארבעה מאמרים רצופים, שכולם בענין שלנו – לעשות חברותא בנפלאות.

"מחדדין זה לזה"

המאמר ראשון הוא של רבי ירמיה בשם רבי אלעזר, מרא דארעא דישראל, תלמיד של רבי יוחנן: "שני תלמידי חכמים המחדדין זה לזה בהלכה הקב"ה מצליח להם". מאיפה הוא לומד זאת? מהפסוק הבא אחרי "חגור חרבך על ירך גבור הודך והדרך" – "והדרך [המשך ל'והדרך' בפסוק הקודם] צלח רכב על דבר אמת וענוה צדק ותורך נוראות ימינך"[יא]. זהו פסוק מאד מיוחד, וגם דרשת חז"ל עליו כאן מאד מיוחדת – "אל תקרי 'והדרך' אלא 'וחדדך'", מחליפים את ה-ה ב-ח ואת ה-ר ב-ד. ההידור-המצוה של חברותא, של שני תלמידי חכמים שמחדדים זה לזה בהלכה, הוא החידוד. חידוד הוא שינון, מי שמחודד נקרא שיננא[יב]. כתוב במפרשים[יג] שהסימן העיקרי לחידוד של קדושה, שכל אחד מחדד אחד את השני, הוא שכל אחד מתחיל לחדש חידושי תורה. מהו שרש חדש לעניננו? גם חד, של חידוד, וגם ה-ש של שינון, "ושננתם". משרש חדד ושרש שנן יוצא חדש. זאת אומרת שהלימוד בחברותא עוזר לעורר את כח המשכיל.

אנחנו רוצים להסביר מהו שרש ארבעת המאמרים. המאמר הראשון מדבר על לעורר ולגלות את כח המשכיל שבנפש, על ידי שבחברותא כל אחד מחדד את השני. שוב, הסימן של גילוי כח המשכיל הוא שאתה מתחיל לחדש – "החדש הזה לכם"[יד], בגימטריא משיח בן דוד. בשביל לעורר כח חידוש צריך את החידוד שהוא כאן ההידור – "אל תקרי 'והדרך' אלא 'וחדדך'". יש מי ששואל[טו]: הרי כתוב בגמרא שסיני עדיף מעוקר הרים[טז], וכאן משמע שצריך בהתחלה דווקא לעורר את החוש של עוקר הרים, על ידי החידוד והשינון.

מה השכר של "שני תלמידי חכמים המחדדין לזה בהלכה"? "הקדוש ברוך הוא מצליח להם". כתוב "והדרך צלח" – "צלח" לשון הצלחה. יש במפרשים הרבה פירושים[יז] מהי ההצלחה כאן, באיזו הצלחה מדובר, אבל זהו מושג פתוח, אז אנחנו נדרוש לעניננו שההצלחה היא פשוט שנצליח להפיץ תורה בעולם. בשביל להצליח צריך הידור, ההידור הוא החידוד, וצריך שנים כדי לעורר אותו – "שני תלמידי חכמים המחדדין זה לזה בהלכה הקב"ה מצליח להם".

איפה עוד כתוב שה' מצליח מישהו? כתוב על משיח "וחפץ הוי' בידו יצלח"[יח] – "והוי' חפץ דכאו החלי אם תשים אשם נפשו יראה זרע יאריך ימים וחפץ הוי' בידו יצלח". זהו פסוק לקראת סוף הפרק שמתאר מה שעובר על מלך המשיח, שלפי הרבה פירושים[יט] עוסק בעם ישראל בכלל וגם במשיח בפרט – פסוק-שיא של הפרק. כתוב בפסוק פעמיים "חפץ" – "והוי' חפץ... וחפץ הוי' בידו יצלח".

אנחנו אוהבים מאד את המלה חפץ. גם הבעל שם טוב אמר[כ] שאנחנו "ארץ חפץ"[כא], מלאים אוצרות כמו בארץ – יש אין סוף אוצרות, שאף פעם לא יגלו את כולם, ובכל אופן צריך לחפור בשביל לגלות עוד ועוד את האוצרות שב"ארץ חפץ" של עם ישראל. ידוע שבחסידות "חפץ" הוא החיבור בין תענוג ורצון[כב] – שהתענוג שבנפש, עתיק, פנימיות הכתר, מתלבש ומאיר בחיצוניות הכתר, אריך. בשביל שיהיה חפץ, התלבשות עתיק באריך, צריך גם השראה מלמעלה של האמונה הפשוטה שבנפש, רדל"א, כך שהאמונה בעצם פועלת את החפץ. למה אנחנו כל כך אוהבים את המלה חפץ? כי היא קשורה להיום – ח' ניסן שוה חפץ[כג].

יש הרבה פסוקים יפים של חפץ, אבל כאן יש פסוק מובהק של משיח בו יש שני "חפץ". החפץ הראשון הוא שמשום מה "הוי' חפץ דכאו החלי". יש פשט, שנשמע לא טוב, אבל יש גם דרוש. בסוף מתקיים "וחפץ הוי' בידו יצלח", הוא מצליח בסוף, אבל קודם הוא עובר קשיים גדולים – הגלות של עם ישראל, יסורי משיח, חבלי משיח. בכל אופן, ידוע[כד] הדרוש על המלה "דכא" – בפסוק "תשב אנוש עד דכא ותאמר שובו בני אדם"[כה] – ש"דכא" ר"ת דירה-כלים-אשה, "דירה נאה ואשה נאה וכלים נאים", שלשת הדברים שלפי חז"ל מרחיבים דעתו של אדם[כו] (דירה-כלים-אשה עולה דכא ברבוע העולה אדם במילוי). אם כן, יש משהו ב"דכא" שיכול להביא הרחבת הדעת, וכאשר יש הרחבת הדעת – כאשר ה' מברך אותנו בבני, חיי ומזוני רויחי – זוכים ל"יראה זרע יאריך ימים". צריך לעשות תשובה, כמובן, "אם תשים אשם נפשו".

את הפסוק הזה אפשר לחלק להכנעה-הבדלה-המתקה: "הוי' חפץ דכאו החלי" – הכנעה. "אם תשים אשם נפשו" – הוא מוסר את הנפש לה', התשובה שלו כל כך גדולה ועצומה עד שהוא מוסר את הנפש, נותן את עצמו לה' לגמרי – זו כבר הבדלה. ההבטחה בסוף היא "יראה זרע יאריך ימים וחפץ הוי' בידו יצלח" – חלק ההמתקה של הפסוק. בעצם, הפסוק מתחלק לארבעה חלקים של ארבע-ארבע תיבות – "הוי' חפץ דרכו החלי, אם תשים אשם נפשו, יראה זרע יאריך ימים, וחפץ הוי' בידו יצלח" – כאשר בקטע האחרון, החלק האחרון, יש גם ארבע-ארבע אותיות. גם הגימטריאות כאן הן מאד יפות, אבל נניח אותן לטובת הצבור...

הגענו לפסוק הזה בגלל הקשר שיש בו בין חפץ להצלחה. בשביל להצליח צריך חפץ, שהוא חיבור הענג שבנפש והרצון שבנפש, לעשות את רצון ה' בשמחה ובטוב לבב. עונג הוא בעיקר ההפצה החוצה. צריך רצון, רצון הוא כח, אבל הכח המניע להפיץ הוא רק אם יש לך תענוג מהדבר. דווקא התענוג שיש לך בדבר, בנפלאות, נותן את המוטיבציה להפיץ יותר ויותר – חפץ גורם להפצת המעינות חוצה שהיא-היא "חפץ הוי'" (חפץ מתחלף ב-הפץ וגם ב-חוץ). כמו שנראה בכל המאמרים, את המוטיבציה להפיץ מחזקת מאד חברותא מוצלחת. שוב, הפעולה הראשונה של החברותא היא שכל אחד מחדד את השני, הלימוד מגלה את כח המשכיל לחדש חידושים, ואז ה' מצליח. כמו שאמרנו, יש כמה פירושים בהצלחה, אבל הפירוש הפשוט עבורנו הוא שאתה מצליח בהפצה – אתה מצליח להפיץ נפלאות.

המאמר ממשיך "ולא עוד אלא שהם עולים לגדולה" – לא רק שהם מצליחים, אלא שהם עולים לגדולה. נראה בהמשך ששני תלמידי חכמים יכולים להיות תלמידים חדשים לגמרי, לא כל כך בני תורה, אבל בכל אופן קוראים להם תלמידי חכמים. ה' מצליח בידם, ולא עוד אלא שהם עולים לגדולה. מאיפה הוא לומד זאת? מהמלה הבאה בפסוק – "רכב". מסתמא לכל אחד כאן יש רכב... "רכב" הוא בשביל לרכוב על כולם, כך כאן מפרשים חז"ל. ה"רכב" פירושו עולה לגדולה. כשאומרים שהוא רוכב על כולם אין הכוונה שהוא שובר להם את העצמות, אלא שהוא משפיע.

עולה מכאן גם פירוש יפה, פשוט, להבדל בין "מעשה בראשית" ל"מעשה מרכבה"[כז]: ב"מעשה בראשית" אני עדיין למטה מהשמים, אני פה למטה ואומר "מה גדלו מעשיך הוי'"[כח] ו"ומה רבו מעשיך הוי'"[כט], מתפעל מהסודות של "מעשה בראשית". אבל "מעשה מרכבה" הוא שאני כבר רוכב על המציאות. הפשט במרכבה הוא שאני מרכבה לה', שה' רוכב עלי, אבל כאן בחז"ל בפירוש הכוונה של "רכב" היא שאתה רוכב על מישהו אחר – אותם שני תלמידי חכמים שלומדים בחברותא ומחדדים אחד את השני, לא רק שמצליחים אלא שרוכבים, שעולים לגדולה, "והדרך צלח רכב".

הגמרא ממשיכה – "יכול לומדים תורה שלא לשמה? תלמוד לומר 'על דבר אמת'". בשביל לזכות להצלחה, בשביל לזכות לרכוב על המציאות, להנהיג את המציאות ולהשפיע עליה, צריך "על דבר אמת" – ללמוד לשמה, בלי שום מניע חיצוני, הכל לשם שמים. לעניננו היינו לשם הצלחת השליחות, שתכליתה להביא גאולה לעם ישראל ולעולם כולו – זו תכלית הכוונה שלך בלימוד.

אחר כך הגמרא אומרת "יכול הגיס דעתו?" – יתכן שמרוב הצלחה וגדולה, שאתה מצליח וה' מרכיב אותך על המציאות, תגיס דעת, תגיע לגסות הרוח, חס ושלום. על כך ממשיך הפסוק – "וענוה צדק", שאתה נשאר בענוה. יש פה שני ביטויים של מה שה' מצליח ושני דברים שאני צריך לנהוג – ה' נותן לי הצלחה וה' נותן לי לרכוב על העולם, ועלי לדאוג שהלימוד יהיה לשם שמים באמת, לשמה, ולא חלילה שלא לשמה, ושאשאר בענוה ושפלות, "וענוה צדק".

שוב, פסוק יפהפה, לכן אני מאריך בו. אם הוא מצליח וזוכה לכל הדברים האלה – בסוף הוא זוכה לתורה שניתנה בימין, "ותורך נוראות ימינך". זהו סוף הפסוק. "ותורך" דורשים לשון תורה, הוא זוכה לתורה. יש נפלאות בתורה, "גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך"[ל], ויש דבר שהוא אולי עוד יותר מ"נפלאות" – "נוראות". [שם חדש לגליון!] כן... אפשר עיתון חדש, "נוראות", נשמע טוב... רואים כאן שדווקא ה"נוראות" בא מהימין, "נוראות ימינך" – "מימינו אש דת למו"[לא]. מה הערכים בקבלה של שלש המלים "ותורך נוראות ימינך"? הייתי חושב שתורה היא קו האמצעי, "עמודא דאמצעיתא"[לב], תפארת; "נוראות" לשון יראה, קו שמאל (לפעמים "והנורא" בתפארת, יעקב[לג], אבל אם יש גם "ותורך", תורה, אז "נוראות" שייך לשמאל); "וימינך" הימין, החסד. אבל כאן חז"ל דורשים שהכל חסד, "תורת חסד"[לד], וה"תורת חסד" היא "נוראות" – נורא טוב, נורא חסד, נורא אין סוף, חסד הוא אור אין סוף, משהו נורא, נורא אותיות ארון, ארון הקדש.

בכל אופן, המפרשים שואלים מה החידוש בסוף, שאם הוא קיים כל מה שהיה כתוב בפסוק עד כאן הוא זוכה בסופו של דבר לתורה? הרי כבר בהתחלה קוראים לו תלמיד חכם, מדובר ב"שני תלמידי חכמים", אז גם בהתחלה יש לו תורה! לאיזו תורה הוא זוכה בסוף, "תורך נוראות ימינך"? אחד הפירושים[לה], פירוש טוב, הוא שבהתחלה הלימוד שלו היה יחסית כולו שמאל. מה פירוש שמאל? נגלה. כמו שמודגש "שני תלמידי חכמים המחדדין זה לזה בהלכה". כל מה שאדם לומד ומצליח ועולה לגדולה, רוכב, ולומד לשמה, ולומד בענוה ושפלות – עדיין בחלק הנגלה של התורה. אבל "ותורך נוראות ימינך" כבר אומר שהוא זוכה לנשמתא דאורייתא, פנימיות התורה, הסודות של התורה, שהם באמת הנוראות של התורה.

עד כאן המאמר הראשון של "שני תלמידי חכמים" – רבי ירמיה בשם רבי אלעזר.

"נוחין זה לזה"

גם המאמר השני הוא של רבי ירמיה שלנו, אבל הוא כבר בשם רבי שמעון בן לקיש – "אמר רבי ירמיה אמר רבי שמעון בן לקיש...". הייתי מצפה למאמר עוד יותר 'קשה' (מתאים לאופי של רבי שמעון בן לקיש[לו]), אבל לפי רוב המפרשים[לז] זהו מאמר שבא לאזן את המאמר הראשון – כאילו ששני המאמרים הם דבר והיפוכו: "שני תלמידי חכמים הנוחין זה לזה בהלכה הקב"ה מקשיב להם". קודם דובר על שני תלמידי חכמים שמחדדים אחד את השני – צריך חידוד – ופתאום בא מאמר שנשמע הפוך, ששני תלמידי חכמים נוחים זה לזה.

שוב, שלא נשכח, כל מה שאנחנו מדברים כעת הוא לעשות חברותא – ובחברותא על כל אחד מאתנו לקיים את כל ארבעת המאמרים בסוגיא הזו. קודם כתוב שתכלית החברותא היא חידוד, עליו כתוב שהוא מעורר את כח החידוש. אחר כך צריך להיות נח אחד לשני – "שני תלמידי חכמים הנוחין זה לזה בהלכה הקב"ה מקשיב להם". הפסוק שלומדים ממנו הוא "אז נדברו יראי הוי' איש אל רעהו ויקשב הוי' וישמע ויכתב ספר זכרון לפניו ליראי הוי' ולחֹשבי שמו"[לח]. הגמרא אומרת על ה"נדברו", ש"אין דבור אלא לשון נחת, שנאמר 'ידבר עמים תחתינו'[לט]" – נחת הוא גם מלשון להשפיל עמים תחתינו. ל"נוחין זה לזה" יש שני פירושים: הפירוש הראשון של רש"י הוא שהם מדברים בנחת. לדבר בנחת הכוונה גם לפתוח את הלב, את המח, את החוש של החברותא מכח הנחת. נחת גם פועלת, כמו שחידוש הוא בפירוש בשביל לעורר משהו – גם נחת מעוררת את הנשמה של השני. פירוש שני של רש"י ש"נח" הוא לשון "לך נחה"[מ], לשון הנהגה, הולכה והובלה. "שני תלמידי חכמים הנוחין זה לזה בהלכה" הכוונה שכל אחד מנחה את השני להגיע לאמתה של תורה, כל אחד מוביל את השני ומשפיע לו להשפיל את עצמו בנחת. מה פירוש מוביל? מקדם – כשלומדים יחד אני מקדם אותך ואתה מקדם אותי בלימוד התורה.

מה קורה אתם? הקב"ה מקשיב להם, שנאמר "אז נדברו... ויקשב הוי' וישמע...". זהו פסוק שמאד אוהבים בחסידות. למה? בגלל הצורה "נדברו", בלשון נפעל[מא]. זהו פסוק מובהק של הבעל שם טוב, שנולד בשנת נח"ת[מב], וכתוב בו "אז נדברו", בנחת, ומכח הנחת ה' משפיל עמים תחתינו – "ידבר עמים תחתינו ולאֻמים תחת רגלינו".

אחר כך הגמרא שואלת – מה פירוש סוף הפסוק, "ולחֹשבי שמו"? הגמרא כאן מסבירה שאחד שחשב לעשות מצוה ונאנס, ולא עשה, הקב"ה מעלה עליו כאילו קיים את המצוה. מזכיר את המאמר שהקב"ה מצרף מחשבה טובה למעשה[מג]. זהו חלק ממה שאתה מרויח כאשר אתה לומד עם החברותא שלך בנחת, שכולל גם "ידבר עמים תחתינו", שכל אחד מוביל את השני.

הגמרא ממשיכה לגבי מצוה ואומרת ש"כל העושה מצוה כמאמרה", עם כל דקדוקי המצוה, "אין מבשרין לו בשורה רעה". גם משהו מיוחד – הכל תחת הכותרת של "שני תלמידי חכמים" שלומדים יחד, בנחת, כאשר כל אחד מנחה את השני, ש"נוחין זה לזה בהלכה". הגמרא כאן מביאה את הפסוק בקהלת "שֹׁמר מצוה לא ידע דבר רע"[מד] – פסוק שמובא גם בהתחלה של כתר שם טוב[מה]. רואים שכל הקטע של המאמר השני, "שני תלמידי חכמים שנוחין זה לזה בהלכה", רעיון אחרי רעיון, הוא היסודות של הבעל שם טוב.

היות שהביאו את הפסוק "שומר מצוה לא ידע דבר רע", ומפרשים שמי שמקיים מצוה כמאמרה לא מבשרים לו בשורה רעה, מביאים גם את הפסוק הסמוך לו – "באשר דבר מלך שלטון ומי יאמר לו מה תעשה"[מו]. ה' הוא המלך "ומי יאמר לו מה תעשה?!" – אבל "צדיק גוזר והקב"ה מקיים"[מז] ועוד יותר "הקב"ה גוזר וצדיק מבטל"[מח]. כידוע אצלנו[מט], בעיקרי האמונה של החסידות, זהו העיקר שכנגד ספירת ההוד (שהיא המשכה מהבינה[נ], כמו שנסביר). מי יכול לבטל את הגזרות של ה', מה שנקרא בלשון החסידות להמתיק את הדינים? מי שמקיים "שומר מצוה לא ידע דבר רע". איך הבעל שם טוב מפרש? "שומר מצוה" הוא כמו אברהם אבינו, שיושב בפתח אהלו – בפסח דווקא – ומחכה לאורחים[נא], עד שמגיעים שלשת המלאכים, שלשת שרשי הנשמות של האבות שלנו[נב]. אחד כזה, כמו אברהם אבינו, "שֹׁמר מצוה לא ידע דבר רע", יכול לומר לה' מה לעשות וגם לבטל את גזרות המלך. כל הדברים האלה כתובים תחת שני תלמידי חכמים שנוחים זה לזה בהלכה.

"מקשיבים זה לזה"

המאמר השלישי הוא "שני תלמידי חכמים המקשיבים זה לזה בהלכה הקב"ה שומע לקולן" – דומה למאמר השני, אבל לא זהה. המאמר הקודם היה "שני תלמידי חכמים הנוחין זה לזה בהלכה הקב"ה מקשיב להן" וכאן ה"שני תלמידי חכמים" בעצמם מקשיבים אחד לשני – ודאי לא אותו דבר כמו "נוחין זה לזה" – ולא כתוב שהקב"ה "מקשיב להן" אלא "שומע לקולן", שומע את הקול שלהם. כמו שעוד נרחיב בהמשך, אם אנחנו נוחים אחד לשני, "אז נדברו", בלשון נפעל, ממילא, בנחת, ה' מקשיב לתוכן של הדיבור וכותב אותו בספר הזכרונות, "ויקשב הוי' וישמע ויכתב ספר זכרון לפניו ליראי הוי' ולחושבי שמו". אבל המשמעות של ה' "שומע לקולן" היא אחרת – אם אנחנו מקשיבים אחד לשני ה' שומע לקול שלנו. מה פירוש?

כל דבר הגמרא מביאה מפסוק, ממנו אפשר להבין גם את המשמעות. כאן מובא פסוק אחד לפני סוף שיר השירים – "היושבת בגנים חברים מקשיבים לקולך השמיעיני"[נג]. יש פירושים בחז"ל[נד] ש"חברים מקשיבים" הם מלאכי השרת, והם מקשיבים לנו, עם ישראל, שיושבים בבתי כנסיות ובבתי מדרשות ועוסקים בתורה. אבל כאן מפרשים אחרת, שה"חברים מקשיבים" הם שני תלמידי החכמים עצמם, אשר מקשיבים אחד לשני. זו מעלה נוספת. אפשר להיות נח אחד לשני, וגם לחדד אחד את השני, אבל אתה לא מקשיב לו... כמו שנסביר, הקשבה אחד לשני תלויה בכח הקליטה בנפש, התבונה, מכוחה הלב פתוח להקשיב – אני רוצה לשמוע מה שהשני אומר. אם אני ואתה יושבים יחד, לומדים יחד תורה, לומדים יחד את החוברת נפלאות – או החוברת נוראות... – עם לב פתוח להקשיב אחד לשני, מוסיפים בכך תבונה. כח התבונה הוא כח הקליטה, ההקשבה, והוא מוסיף תבונה – מוסיף לי בינה שאני מקשיב לך. כאשר אנחנו מקשיבים אחד לשני ה' שומע לקול שלנו – מה הכוונה? לא ששומע לתוכן אלא נהנה מהקול.

בסדר המאמרים כאן יש ממאמר למאמר יותר ויותר אהבה של הקב"ה. אם ה' אוהב אותנו, את החברותא שלומדת נפלאות יחד, הוא מקשיב לקול שלנו – מתוך ההנאה שלו מלשמוע את הקול. זהו פשט הפסוק "היושבת בגנים". מה הם "גנים"? גן עדן, מקום של הנאה. כל הפסוק הוא באוירה, בהשראה, של הנאה. כאן חז"ל מסבירים ש"חברים מקשיבים" אלו שני תלמידי החכמים עצמם, ואז ה' אומר "לקולך השמיעיני" – אני פשוט אוהב לשמוע את הקול שלך, הקול שלך עושה לי טוב על הנשמה.

"מדגילים זה לזה"

המאמר הרביעי הוא "שני תלמידי חכמים המדגילים זה לזה בהלכה הקב"ה אוהבן, שנאמר 'ודגלו עלי אהבה'[נה]". אמרנו שחשוב לנו מי החכמים כאן. המאמר השלישי והרביעי הם של רבי אבא בשם רבי שמעון בן לקיש. כלומר, את שלשת המאמרים האחרונים אמר ריש לקיש ואת הראשון אמר רבי אלעזר. כאשר ריש לקיש נפטר ניסו לנחם את רבי יוחנן ולהביא לו מישהו במקומו[נו]. הביאו את רבי אלעזר, שבאמת היה גדול מאד, אבל על כל דבר שרבי יוחנן אמר הוא הביא אסמכתא – וזה לא ניחם את רבי יוחנן. ריש לקיש היה מחדד אותו בקושיות שלו, ולפי פירוש אחד של המאמר הרביעי הוא אחד עשה גם את מה שכתוב בו.

מה פירוש "מדגילים זה לזה"? יש פירוש רש"י כאן ויש רבינו תם בתוספות – לא בסוגיא כאן, במסכת שבת, אלא במסכת עבודה זרה[נז] – שחולק על רש"י ונוקט בפירוש של ספר הערוך.

רש"י כאן אומר ש"מדגילין" לשון דגל, שהוא לשון אסיפה של אנשים יחד, קיבוץ, כמו "דגל מחנה אפרים" (עכשיו אנחנו קוראים את הנשיאים). מהמשך הגמרא משמע שמדובר בשני תלמידים שהם לא תלמידי חכמים מובהקים. אדרבא, הם מתחילים, הם בעלי תשובה בתחלת הדרך. במתא, בעיר שלהם, אין רב מובהק ללמוד ממנו – לכן הם לא יודעים בדיוק מה לעשות. אין להם מורה, לכן הם משתדלים ככל יכולתם ללמוד יחד, והעיקר שהם אוספים אחד את השני. שוב, מרש"י משמע ש"מדגילין" לשון אסיפה, שעיקרה להתחבר – עצם ההתחברות של שני החבר'ה האלה. הם לומדים, לא תמיד מכוונים את ההלכה, אבל מנסים כמיטב יכולתם – והקב"ה אוהב אותם. כלומר, גם בנפלאות – לדאבוננו יש אנשים שלא מבינים מה שכתוב שם, כי זה לא מובן, לא כתוב טוב... יוצא שבשביל לעשות חברותא בנפלאות, שאתה לא בדיוק מבין, צריך להדגיל אחד את השני. על כך כתוב "ודגלו עלי אהבה" – הקב"ה אוהב אותם, אוהב אותנו, שבכל אופן מתכנסים ללמוד.

כאשר רבינו תם מביא את פירוש רש"י הוא לא מצטט כמו שכתוב אצלנו. הוא אכן כותב שרש"י מפרש "מדגילין" לשון אסיפה, אבל לא שאחד אוסף את השני ומשתדלים להבין כמה שיכולים להבין, אלא שהכוונה שעושים שיעורים ברבים, שמלמדים תורה ברבים – עושים שיעור עם הרבה אנשים, ומי יודע אם מה שאומרים שם מאה אחוז נכון, אבל העיקר שיש פה הרבה אנשים – "מדגילין" לשון דגל. ככה רבינו תם מבין את רש"י, אבל הוא לא מסכים לפירוש הזה. לדעתו הפירוש האמתי של "מדגילין" הוא כמו שכתוב בערוך – להקשות קשה, אפילו לסתור אחד את השני. כלומר, לפי הפירוש שלו, של רבינו תם לפי ספר הערוך, המאמר האחרון חוזר למאמר הראשון – יש במאמרים האלה איזה סדר של "חותם המתהפך" (על דרך "דחילו ורחימו ורחימו ודחילו"[נח]): "מחדדין" שייך לגבורה, "נוחים" לחסד, גם "מקשיבים" לחסד, ובסוף, לפי רבינו תם, "מדגילים" הוא גם גבורה, לתת מכות אחד לשני... הוא מביא מהערוך שדגלא הוא לשון שקרן (לפי תרגום "ימעל"-"נדגל"[נט]) ומפרש ש"המדגילין זה לזה" היינו "המכחישין זה לזה [ואינם עומדים על העיקר]". ממש פירוש אחר לגמרי מפירוש רש"י.

בכל אופן, הפסוק למאמר הזה הוא "ודגלו עלי אהבה", והווארט הוא שאם אנחנו מדגילים אחד את השני ה' אוהב אותנו. זהו ודאי דבר טוב, שה' אוהב אותנו.

המבנה הפנימי

עד כאן ארבעת המאמרים. אנחנו רוצים להבין מאיפה הם באים, את הענין הפנימי שלהם, שיהיה בחברותא הכל. לא פשוט להבין את המבנה הפנימי כאן, אבל נאמר מה שנראה לנו:

כבר אמרנו ש"המחדדין" היינו לגלות את כח המשכיל שבנפש, שבלשון הקבלה היינו גבורה דעתיק שמתלבשת במו"ס דאריך ומשם מאירה לחכמה עילאה. זו בעצם הפנימיות של פרצוף אבא עילאה, בלשון הקבלה.

הבן יהוידע אומר שזוג המאמרים הראשון, של רבי ירמיה, "מחדדין זה לזה" ו"נוחין זה לזה", הוא דבר והיפוכו (וכך גם הזוג השני, של רבי אבא, לפי פירוש רבינו תם, כנ"ל). לכן נראה לי לומר שיש ביניהם התכללות במבנה הפנימי. לפי זה, המאמר של הנחת, שכולל גם את "ידבר עמים תחתינו", שמנחים זה את זה, הוא אמא עילאה, אשר כלולה באבא עילאה. נחת היא גם תכונה של חכמה, "דברי חכמים בנחת נשמעים"[ס], אבל זו בחינת האמא שבאבא – אמא עילאה שכלולה באבא עילאה. אמרנו שה"נוחין" הוא שרש החסידות, שרש הבעל שם טוב. צריך את כל המדרגות בחברותא, אבל כאן יש דגש, כמו שגם ניתן תכף רמז.

אחר כך ה"מקשיבים" הוא אמא עצמה – לא אמא עילאה (נחת) שכלולה באבא עילאה (חידוד) – או התבונה. ההקשבה, שאחד מקשיב לשני, פותח עצמו לקלוט, היא פרצוף אמא עצמה, שבעצם הוא פרצוף תבונה בלשון הקבלה.

המאמר האחרון, "מדגילין", "ודגלו עלי אהבה", הוא החסד – שפנימיותו אהבה – שהוא "יומא דאזיל עם כולהו יומין"[סא], לכן הוא כנגד כל פרצוף ז"א. בהיותו פרצוף ז"א יש לו קצוות, שאפשר לפרש אותו לימין או לשמאל, לחסד או לגבורה, אבל עיקר הפשט של הגמרא הוא שהקב"ה אוהב אותך, אז מסתמא כולו שייך לאהבה. האהבה היא החסד, הראש שכולל את כל הקצוות, את כל המדות של הלב.

נסכם: המאמר הראשון, "מחדדין", הוא גבורה דעתיק, אבא עילאה; המאמר השני, הנחת, הוא אמא עילאה; המאמר השלישי הוא עצם התבונה, ההקשבה. יש דמיון בין שתי הנוקבות כאן, אמא עילאה ותבונה, ששתיהן חוש השמע – הקב"ה מקשיב להן והקב"ה שומע לקולן, "קולך השמיעיני"; אחרון-אחרון, התכל'ס, הוא להגיע ל"מדגילין", להיות דגל, ל"ודגלו עלי אהבה", תיקון מדות הלב של פרצוף ז"א. אז או שאנחנו משתדלים יחד, לא בדיוק מבינים – אין לנו רב, כמו שני אנשים שלומדים נפלאות באיזה פאב בתל אביב, מי יודע מה יצא מהלימוד שלהם – או שאנחנו "מכחישין זה את זה". אבל את החברותא הזו הקב"ה אוהב מאד, "הקב"ה אוהבן".

סימן זרות

נסיים ברמז מופלא: לפני הסוגיא הזו כתוב סימן בגמרא. יש הרבה-הרבה סוגיות שכתוב לפניהן סימן כדי לזכור את סדר המאמרים או את סדר החכמים שאמרו את המאמרים. כאן כתוב סימן זרו"ת. מאז הדפסת הגמרא נשברו הרבה קולמוסים, וראשים של הרבה חכמי ישראל, להבין מהו הסימן הזה ומה הקשר שלו לסוגיא הזו. במלים פשוטות, כל התירוצים שלהם לא ממש מתקבלים על הדעת... ב'ילקוט ביאורים' במתיבתא אספו את כל ההשתדלות של חכמי ישראל להבין מה הקשר של זרו"ת לארבעת המאמרים של שני תלמידי חכמים – כדאי להסתכל שם. אנחנו נאמר משהו מוזר על הזרו"ת, אבל היות שהרמז כל כך מכוון אפשר אולי לחשוב שזו אפילו הכוונה... שיש בזה משהו:

נתחיל מכך שהמלה 'זרות' יכולה להיות מלשון זר, במובן של כתר. יש בכלי המקדש שלשה "זר זהב סביב"[סב], כנגד שלשה כתרים – כתר תורה, כתר כהונה וכתר מלכות[סג]. אבל במשנה[סד] בה אומר רבי שמעון ש"שלשה כתרים הם..." הוא אומר שיש עוד אחד, רביעי, "וכתר שם טוב עולה על גביהם", כך שבעצם יש ארבעה כתרים. לכן נציע – שוב, משהו רחוק מאד לכאורה – שאולי הסימן הוא זרוֹת, מלשון זר, וארבעת המאמרים האלה הם בעצם ארבעת הכתרים. לפי איך שנסביר, כל הכתרים – כולל כתר שם טוב, שעולה על גביהם – כלולים בתוך כתר תורה, "ותורך נוראות ימינך". זהו חידוש בפני עצמו. בבית המקדש כתר תורה הוא זר הזהב של ארון הקדש, כתר כהונה הוא זר הזהב שעל המזבח הפנימי ו"כתר מלכות" הוא זר הזהב שעל השלחן. אין בבית המקדש זר כנגד כתר שם טוב[סה], אבל הוא לא יכול להיות יותר מקדש הקדשים – והכתר שבקדש הקדשים הוא כתר תורה.

נתחיל מכתר שם טוב: איזה מאמר שייך אליו? כבר אמרנו ששרש החסידות, שרש הבעל שם טוב, הוא "שני תלמידי חכמים הנוחין זה לזה", עם כל הרמזים – עם המאמר של "שומר מצוה" ועם כל הנחת, החל מהולדת הבעל שם טוב בשנת נח"ת. הבעל שם טוב יצא פעם לתלמידים ואמר להם "כל שרוח הבריות נוחה הימנו רוח המקום נוחה הימנו וכל שאין רוח הבריות נוחה הימנו אין רוח המקום נוחה הימנו"[סו] – הוא לא הוסיף שום הסבר, רק אמר את המאמר כצורתו, וזה כל כך השפיע על התלמידים הגדולים שלו עד שהם יצאו מהכלים[סז]. מישהו שרוח הבריות נוחה הימנו והוא לומד חברותא, לומד בדרך של "נוחין לזה לזה", ה' מקשיב וכותב את הדברים שלהם. זהו המאמר שכנגד כתר שם טוב, אם בכלל יש פה הקבלה...

הכל כאן יוצא מהתורה. כאשר הרמב"ם מסביר[סח] מיהו תלמיד חכם אמתי, שמקדש שם שמים, הוא מתאר מישהו שרוח הבריות נוחה הימנו, מישהו עם כתר שם טוב – זהו חלק מהגדר של מי שזוכה לכתר תורה. בכל אופן, מי זוכה לכתר שם טוב? תלמיד חכם, כמו הבעל שם טוב – זוכים לכך מתוך התורה (מתוך הלימוד עם אחיה השילוני, כפי שדברנו לאחרונה[סט]). לא שייך כתר שם טוב לאחד שאין לו תורה.

הכל יוצא מן התורה שלנו, לכן המאמר הראשון כאן – שה' שם אותנו פה לעשות חברותות בנפלאות, כדי לחדד אותנו אחד עם השני כך שנזכה גם לחדש בעצמנו – הוא כנגד כתר תורה, הוא מדריך איך לזכות בכתר תורה. אדמו"ר הזקן כותב בתניא[ע] שכתר תורה הוא שכל אחד יחדש בכל פרד"ס התורה לפי שרש נשמתו, לשם כך צריך את החידוד. היפי כאן שחידוד ("וחדדך") הוא הידור ("והדרך") – ההידור מצוה של תלמוד תורה הוא חידוד. הנקודה הזו שייכת, כמובן, לכל מחנך – גם ילדים צריך לחדד. מה מחדדים? חרב. הכל בסוגיא כאן יוצא מהחרב, הפסוק הראשון, ועובר לפסוק הבא, שהחרב הופכת להיות חברותא בנפלאות.

אם כן, זו הקבלה טובה: שני תלמידי חכמים שמחדדים אחד את השני הם "כתר תורה", הכל כאן בתוך התורה, ושני תלמידי חכמים שנוחים זה לזה הם "כתר שם טוב", ש"רוח הבריות נוחה הימנו".

נדלג רגע על ה"מקשיבין" אל המאמר האחרון, "מדגילין", שאמרנו שיש בו שני פירושים הפוכים, של רש"י ושל רבינו תם, או לשון אסיפה או לשון הכחשה. בכל אופן, לפי שני הפירושים, ה' אוהב אותך – ה"מדגילין" מעורר אהבה. לאיזה כתר הוא שייך? "כתר מלכות". דגל הוא מלכות – כאשר אנחנו לומדים ביחד אנחנו עושים דגל, מדגילים אחד את השני. במיוחד לפי איך שרבינו תם מבין את רש"י, ש"מדגילין" פירושו להפיץ תורה ברבים – שזו בעצם המטרה שלנו – זהו כתר מלכות.

אם כן, יוצא ש"היושבת בגנים חברים מקשיבים לקולך השמיעני" צריך להיות "כתר כהונה". כלומר, שאותם חברים שמקשיבים אחד לשני וה' שומע להם הם כהנים. כמו ברכת כהנים, שה' מקשיב לה – הוא פחות מקשיב לתוכן, הוא יודע את התוכן, אלא מקשיב לנעימה, מקשיב לנקודת האמת שלך, שומע את הנשמה שלך. ההקבלה הזו מתאימה לפסוק "שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך הוי' צבאות הוא"[עא], עליו דרשו חז"ל "אם הרב דומה למלאך הוי' צבאות תורה יבקשו מפיהו ואם לאו אל יבקשו תורה מפיהו"[עב]. מיהו "מלאך הוי' צבאות"? הכהן, כהן צדק. איך מסבירים את הפסוק? אמרנו שרוב פירושי חז"ל הם ש"חברים מקשיבים" הם מלאכים, "כי מלאך הוי' צבאות", ורק כאן מפרשים שאלו שני תלמידי החכמים – סימן שזהו אותו ענין, ששני התלמידי חכמים שמקשיבים אחד לשני הם מלאכי השרת, מלאכי ה' צבאות. יש פה כהנים, טוב שידעו שכהנים הם "תלמידי חכמים המקשיבים זה לזה"[עג].

יוצא שבעצם ההחלטה ללמוד (לשמה) בחברותא כבר זוכים לכתר, "זר זהב סביב" שני בני החברותא – או לכתר תורה או לאחד משלשת הכתרים האחרים (שכולם נאצלים מכתר תורה). שני תלמידים חכמים הם כמו שני עדים, גם במובן של עדי תכשיט – "עדים מהר חֹרב [אותיות חרב, שהיא עדי-תכשיט, 'חגור חרבך על ירך גבור' שלפי הסוגיא דנן קאי על דברי תורה[עד]]"[עה], היינו הכתרים, כתרי תורה, להם זוכה בקבלת התורה.

רמזי ההקבלה

אפשר לומר שכל ההקבלה הזו היא לא משהו... אבל בסוף המספר הוא שמשכנע, כנגדו אין טענות בכלל – הוא סוגר את הענין. ארבעת הכתרים – כתר תורה, כתר כהונה, כתר מלכות, כתר שם טוב – עולים 4030, יש פעמים אחד – "יש אחד ואין שני"[עו]. כלומר, זו כפולה חשובה של שם הוי' ב"ה – הוי' פעמים 155. מי אמר את ארבעת המאמרים האלה? הראשון, "מחדדין", הוא מאמר של רבי אלעזר. שלשת הבאים, איך שכתוב בגמרא, הם של רבי שמעון בן לקיש (כך כתוב כאן, לא ריש לקיש). אם כן, יש רבי אלעזר פלוס שלש פעמים רבי שמעון בן לקיש, שלמרבה הפלא עולים 4030! יותר מזה לא צריך...

אם מחברים את בעלי המימרות עם הכתרים, פעמיים 4030, כבר מגיעים ל-כתר פעמים אחד, סוד "כתר אחד לשניהם"[עז]. כל חברותא היא כמו יחוד של איש ואשה (חברותא עולה איש-אשה!), שצריכים להיות "עזר כנגדו"[עח] בלימוד, ויש ביניהם ארבעה סוגים של יחוד – מחדדים, נוחים, מקשיבים ומדגילים – על דרך ארבע העליות של "אחֹתי, רעיתי, יונתי, תמתי"[עט], כאשר הפסגה היא המדרגה של "'תמתי'-תאומתי"[פ] בה "כתר אחד לשניהם", ל"שני תלמידי חכמים". במסכת ברכות[פא] אומר רבי אמי ש"שני תלמידי חכמים המחדדין זה לזה בהלכה מצטרפין" לזימון, כאילו הם שלשה – כבר מהמדרגה הראשונה של החברותא ניכר ש"שכינה ביניהם", שהשותף השלישי מופיע בתוך החברותא.

לאחרונה ראינו[פב] שלעשות גימטריא מתקן את חיצוניות הכלים – הגימטריא הזו היא תיקון גדול של חיצוניות הכלים שלנו.

לחיים לחיים, שנזכה בשמחה ובטוב לבב לצאת ממצרים, להגיע ל"זמן חרותנו", לחרות אמתית. לחיים לחיים.