בע"ה

דבר מלכות פרשת נח

כ"ז תשרי ס"ח – רמת אביב

סיכום שיעור הרב יצחק גינזבורג שליט"א[1]

ניגנו "שאמיל".

היום אנחנו בפרשת נח, ונחזור על הנקודות העיקריות של הדבר מלכות של הרבי לפרשת נח. יש ארבע נקודות, ארבעה ענינים, שהרבי מקשר לפרשת נח. דברים מיוחדים וכלליים – הרבי רואה בפרשת נח פרשה כללית כמעט כמו פרשת בראשית, שלפי העבודה של שבת זו כך העבודה של כל השנה. כמו שיש פתגם על שבת בראשית, שכמו שהאדם מעמיד עצמו אז כך הולך לו כל השנה, והרבי ממשיך לכלול בזה גם את פרשת נח. ידוע שבמעשה בראשית היום הראשון והשני כוללים כל מע"ב – ביום הראשון ה"פ אור ובשני ה"פ מים וה"פ רקיע, סוד אמ"ר, הכולל כל עשרה מאמרות של כל הימים (וזה עוד לפני דברים עיקריים, צמחים וחיות והאדם עצמו, ואף על פי הכל נכלל במצב הטרומי הזה, מצב של טרום-חיים). ככה לגבי כל פרשיות כל התורה כולה, אף על פי שאין עדיין את החיים – את אברהם אבינו, את העם היהודי (אברהם נולד בסוף פרשת נח, אבל מתחיל להופיע ברוב הדרו רק בפרשת לך לך, שאז כל השבוע הוא שמח, כפתגם החסידי, שכל ימים חיים עם היהודי הראשון, אברהם אבינו, ואילו נח מתחיל עצוב, במבול, ורק מסתיים בזיק של תקוה, בלידת אברם, עוד לפני שמכירים מי זה) – בכל זאת שתי פרשיות אלו כוללות את כל מה שיבוא אחר כך. הרבי שופך על ענין זה הרבה אור ורואה את זה מכמה זויות שונות, ולגבי נח יש ארבע נקודות של יסוד ביחס לכל התורה כולה. כדרכנו, מנסים תמיד לקצר, כדי לעשות סימן בראש לכל הענינים:

יש מושג שנח הוא "שבת" – שבת ודאי כוללת את כל התורה, ואף שנח עדיין לפני התורה, וכתוב שבן נח (גוי טוב) ששומר שבת חייב מיתה. אף על פי כן נח, ענין של מנוחה, זה שבת מנוחה – "אלה תולדות נח נח", נייחא דרוחא לעליונים ונייחא דרוחא לתחתונים, שתי שבתות מיד בתחלת הפרשה. שבת זה בת הזוג של עם ישראל בכלל, וזה כולל את כל התורה.

אחר כך יש שני מושגים קשורים – שאפשר לחבר, ואז היו רק שלושה מושגים, אבל נפריד, כי לכל אחד ענין ולימוד עמוק בפני עצמו – "קיום" ו"ברית". אחרי המבול ה' נשבע לנח שלא יביא עוד הפעם מבול לעולם, "ואומר עוד כל ימי הארץ... לא ישבתו וגו'". יש כאן יסוד חזק שמעמיד את כל היקום – קיום אותיות יקום – אותו מחה ה' במבול, ואחריו הוא מקיים ומעמיד אותו בקיום חזק, בשבועה. המלים זה "לא ישבֹתו" – מהן לומדים שגם גוי לא צריך לשבות. נחמד ביותר, שכל נח זה מנוחה, אבל כשזה מגיע לשיא – הכי טוב שיש בפרשה – זה "לא ישבֹתו". אתה נח, שמייצג את כל הבריאה, אל תשבות – כי העולם לא שובת.

ביחד עם מושג הקיום ליקום יש גם ברית. גם בתורה זה קורה בזה אחר זה – קודם השבועה על "עוד כל ימי הארץ" ורק אחר כך התורה מספרת על ברית הקשת שהקב"ה עשה עם העולם, "את קשתי נתתי בענן וגו'". הקשת היא אות ברית בין ה' לכל הארץ, שה' לא יביא שוב מבול – שאם יש איזה ענן, המסמל צרה, ה' יסתכל בקשת וירחם על העולם שברא לכבודו. כלומר, הקשת זה תזכורת בשביל הקב"ה, שגם כשיש צרה – ובודאי הצרה מוצדקת, לא נעשית צרה בהשגח"פ אם האנשים בסדר – אף על פי כן, כשבאה צרה לעולם, בגלל שאנשים לא בסדר, אז לא כמו שהיה קודם שאם לא בסדר אז אין עולם, מבול, אלא פתאום כאשר לא בסדר ולכן צומחת צרה יש תזכורת לקב"ה. ה' עושה לעצמו תזכורת – מגיע עכשיו עוד הפעם לגמור חשבון עם העולם, אבל לא, יש ברית, יש קשת. המושג קיום והמושג ברית זה שתי פנים של אותו ענין. בכל אופן, כל אחד ממושגים אלו קובע ברכו לעצמו, ולכן אפשר לומר שזה שני מושגים. עד פרשת נח אין ברית, אחר כך יש כמה וכמה – הכי חשוב זה קודם כל שתי הבריתות שה' כורת עם אברהם בפרשה הבאה (הברית על הארץ וברית המילה), אבל כל דבר צריך את היסוד שלו, עצם הענין שה' עושה ברית עם התחתונים, וזה ברית הקשת עם נח. ידוע הענין שבתוך ברית הקשת מופיעה המלה ברית ז"פ – אחד הרמזים לשבע מצוות בני נח, שהן הקשר (כמו קשת) של הבורא עם הנבראים (לאו דווקא יהודים, אלא כל האנושות וכל מה שה' ברא). מה שמקשר בין הבורא לנברא זה הקשת, ובה יש שבעה גוונים (לפי המדע, בקבלה כתוב שיש בכללות שלשה גוונים בקשת, אבל במציאות יש שבעה), והרמז בתורה שהמלה ברית מופיעה שבע פעמים בסיפור, וזה רמז לשבע מצוות בני נח (אני מזכיר את זה כי הרבי מאד מאד רוצה שעכשיו, בדור של הגאולה – לקראת משיח, להביא את המשיח – צריך להתמסר להפיץ בין כל אומות העולם את שבע המצוות, ובעצם להאיר את ברית הקשת של פרשת נח לכל האנושות, זה התפקיד שלנו).

הדבר הרביעי, האחרון – ה' ברא את העולם בפרשת בראשית עם שם אלקים, המופיע לב פעמים במע"ב (שרש לב נתיבות חכמה, "כלם בחכמה עשית"). רק ביום אחד של מעשה בראשית שם אלקים מופיע ו"פ – שזה כולל כל ששת ימי בראשית (בעצם זה אומר שצריך לספור כמה פעמים מופיע שם זה בכל יום – ביום ראשון יש חמשה פסוקים ובתוכם ו"פ אלקים). שם אלקים זה הטבע, מדת הדין, ואין גילוי של אור אלקי עצמי בשם קדוש זה – רק שהטבע נשלט על ידי שם אלקים. במעשה בראשית השני יש כבר שם מלא בלשון חז"ל – "הוי' אלהים" – "אלה תולדות השמים והארץ בהבראם ביום עשות הוי' אלהים ארץ ושמים". הרבי אומר שזה לא התכל'ס עדיין – התכלית זה שם הוי' שיתגלה לגמרי, ולא בתוך הלבוש של שם אלקים (כמו שהוא ב"הוי' אלהים"), היינו שבכל הטבע יתגלה "הוי' הוא האלהים" (והרבי הזכיר שזה מה שאומרים בשיא השיאים של התפלות שלנו בכל השנה – מקשר את פרשת נח לשיא השיאים שלנו, נעילת יום כיפור, אז מכריזים ז"פ "הוי' הוא האלהים" וזה עילוי אחר עילוי; הרבי כל כך התרגש מזה, עד שבסיום ההתוועדות הוא צעק-הכריז ז"פ "הוי' הוא האלהים", זאת אומרת שפרשת נח זה "הוי' הוא האלהים" שיותר מ"הוי' אלהים"). יוצא שיש שלש דרגות – אלקים, הוי' אלקים, הוי' הוא האלקים (שזה לגמרי משהו אחר). זה אולי הדבר הכי עמוק, התכל'ס של כל שיחת הרבי, שפרשת נח זה להגיע ל"הוי' הוא האלהים", בעוד שבת בראשית היתה רק "אלהים" ו"הוי' אלהים". בלשון החסידות, שלשת השלבים הללו זה השתלשלות-התלבשות-השראה, המינוח היסודי ביותר של ספר התניא, שרבי אייזיק מסביר באריכות בספרו מאמר השפלות והשמחה. סדר השתלשלות זה הטבע, "אלהים", התלבשות זה ששם הוי' מתלבש בתוך הטבע (כפי שהרבי מסביר כאן "הוי' אלהים"), וששם הוי' שורה על הכל (לא מבטל את המציאות, שה' ברא, אלא שמתגלה ששם אלקים עצמו הוא שם הוי', ה' זה הכל והכל זה ה').

נחזור לזה, רק נאמר בדרך מעבר, שהמלים "הוי' הוא האלהים" מופיעים בכל התנ"ך בדיוק ז"פ – לא יודע אם מישהו כותב שזה רמז הכי מופלא לאמירת פסוק זה ז"פ. אם אמרנו שבפרשת הקשת כתוב ז"פ ברית, ויש בה ז' גוונים, וזה רומז לשבע מצוות בני נח, צריך לומר שאצל יהודי – בלי ההשפעה שאנו צריכים להשפיע לכל אומות העולם – השיא שלנו זה לגלות את שם הוי' בלי לבוש שם אלקים בכלל, אבל בשביל "הוי' הוא האלהים" צריך שעם ישראל ישפיע ויתקן את כל העולם כולו. כנראה שבהשפעת כל אחת מהמצוות לאומות העולם זה עושה הכרזה, מלמטה למעלה, שהעולם מכריז "הוי' הוא האלהים". כשיהודי משפיע על הגוי – החל מהשפעת היהודי שבי על הגוי שבי, נה"א על נה"ב – אחת משבע מצוות שלו (וכתוב שמצוות הגוים הן דברים כלליים, לא כ-תריג מצוות ספציפיות, שכל אחת כוללת פרטים שאצלנו הן מצוות מלאות, ולכן במ"א כתוב ששבע מצוות הן שלושים, ואכמ"ל) זה להכריז "הוי' הוא האלהים", וזה הדבר הכי גדול שיש בפרשת נח.

עד כאן הכלל. נחזור לנקודה הראשונה – שנח זה שבת, נחת רוח לעליונים ונחת רוח לתחתונים. אם נחזור לפרשה המקורית של השבת, "ויכלו השמים והארץ" – אמרנו שעיקר מעשה בראשית זה ששה ימים, כי בשבת ה' רק ברא מנוחה, נח ולא פעל, זו התהוות פסיבית, נקבית, ולא התהוות זכרית של פועל יוצא בפעולות ממשיות. זה שאומרים שהעולם נברא ב-לב פעמים אלקים זה רק בששת ימי המעשה, ובשבת יש עוד ג"פ שם אלקים, אלא שזה לא נכלל בתוך ה-לב. בפרשה זו, שאומרים בקידוש כל ליל שבת, יש לה מלים ו-קדם אותיות (זו הכוונה של יין שנקרא קדם, שזה מתאים לשבת, כי בפרשת שבת יש קדם אותיות). קדם זה יב בריבוע – את כל פרשת שבת אפשר לכתוב כריבוע מדויק, זה על זה (זו הפרשה הראשונה בתורה שיוצאת ריבוע של אותיות). יש מאמר חז"ל שאין ריבוע במעשה בראשית, ובאמת בששת ימי הבריאה אין פרשה של ריבוע, אבל הריבוע הראשון זה שבת, שמופיע בסוף. הרבי כותב שכל פרשת נח זה שבת, ואם כן ראוי שיהיו הרבה רמזים של נח בתוך הפרשה המקורית של השבת. לכן יש כמה רמזים מאד יפהפיים: הרמז הראשון הוא, שעד שכתוב בפעם הראשונה שרש "שבת" בתוך "ויכלו" – "ויכלו השמים והארץ וכל צבאם ויכל אלהים ביום השביעי מלאכתו אשר עשה וישבת" – יש יג מילים ("וישבת" היא המלה ה-יג; בפסוק הראשון של בראשית יש ז מלים ובראשון של נח יש יג מלים) ו-נח אותיות (כולל "וישבת"). הרבי מביא מתו"א שנח זה לשון שביתה – זה הציטוט הראשון שהרבי מביא – נח זה נייחא דרוחא ולשון שביתה "כאדם השובת ממלאכתו", זה ה"וישבֹת". אם עושים את המלה נח במ"ק היא עולה יג – מספר המילים, בחלוקת 5 ואז 8 (בשני הפסוקים עד "וישבת"). נח במספר סדורי זה כב – מספר המלים שנשארו. מספר האותיות שנשארו זה 86 – אז הכל אומר "נַח אלהים". עוד רמז אחד: אם יש לה מלים זאת אומרת שיש לה אותיות של ר"ת (גם קשור לנח – "חן חן [על דרך 'נח נח'] לה"; אמרנו ששבת זה יום נקבי, וה"לה" המלים של כל פרשת ויכלו), ושאר האותיות זה מנוחה ("באת שבת באת מנוחה נגמרה כל המלאכה", כמופיע כאן ברש"י, פשש"מ). יש עוד המון רמזים, תן לחכם ויחכם עוד.

נתבונן ונעמיק יותר במה שהרבי מביא כאן, ציטוט מאדמו"ר הזקן, שנח זה לשון שביתה כאדם השובת ממלאכתו. זה מושג שמאד מאד חלחל לתוך התרבות שלנו – שביתה. על כל צעד ושעל יש שביתות, אז כנראה שכולן זה איזה השתלשלות של נח. הרבה דברים יצאו מנח, ואחד מהם זה השביתות הרבות שיש כאן. זה בדיוק ההיפך מ"לא ישבותו" – שבת כן, למי שראוי לכך (הצאצא האמיתי של נח, אברהם אבינו, וזרעו הראוי אחריו), אבל שלא יתדרדר לשביתות סתם. כשמישהו שובת ממלאכה, זה אוטומטית אומר שהוא נח? האם מנוחה ושביתה זה אותו דבר או לא? כל אלה שעושים שביתות באמת נחים? שביתה לא מחייבת שאדם באמת מרגיש מנוחת הנפש. מנוחה זה מצב נפשי – אדם היה מתוח, וכעת נעשה רגוע ונח. יתכן שאדם שהפסיק לעבוד נעשה עוד יותר עצבני. אז למה הוא אומר שזה אותו דבר – ודאי יש קשר, אבל למה אומר ש"נח זה לשון שביתה, כאדם השובת ממלאכתו". יש דין בשבת, שהעיקר זה איסור מלאכה – יש לט אבות מלאכה, וזה ששובתים ממלאכות אלו נקרא בטול מלאכה. בטול מלאכה פועל יצירת כלי, והכלי הזה – אם יזכה – יקבל לתוכו את המנוחה, את הרגיעה. עוד הפעם – שביתה ומנוחה זה לא בדיוק אותו דבר, אבל אמור להיות קשר,אמור להיות שכאשר אדם שובת הוא מזמין מנוחה. הוא רוצה לזכות במנוחה, והשביתה מזמינה רגיעה ומנוחה. איך אומרים את זה בלשון החסידות? שהשביתה מתקנת את הכלי, הבטול פועל חלל, "כלי ריקן מחזיק". אם הוא לא מסוגל להזמין אור, אז זה שהוא יצר חלל בשביתה זה שלילי, וזה ההסבר הפשוט שלגוי אסור לשבות – כשהוא שובת, אם טבע-העולם היה שובת סתם (ולא יהודי), זה יוצר איזה חלל, אבל לא מסוגל למשוך לתוכו את האור שימלא את החלל, לכך מסוגלת רק נשמה יהודית. השביתה שלנו אמורה להזמין לתוכה את המנוחה, עד כדי כך שזה הופך להיות דבר אחד, עד שאפשר לכתוב שנח זה לשון מנוחה ולשון שביתה כאדם השובת ממלאכתו. למה הארכתי בדיוק חשוב זה? כי כתוב שבשבת יש שלושה ממדי שבת. יש את השביתה – קודם כל צריך לשבות. למה הדבר דומה? כשאדם הולך להתפלל, יש שיטות לא יהודיות (ככל שיטות המדיטציה של המזרח), שעל האדם לרוקן את מחשבתו – בזה זה מתחיל ובזה זה נגמר – אבל החסידות אומרת שריקון המחשבה זה רק השלב הראשון. כמו שהרבי רש"ב כותב בקונטרס התפלה, כאחת ההכנות לתפלה אדם צריך לרוקן את המחשבות הזרות, מה שאמור להפריע לו להתרכז בתפלה – זה רק תנאי ראשוני, בשביל אחר כך למלא את המחשבה באור הקדושה (לא מה שיבוא יבוא – במזרח אומרים שאם תצליח לרוקן תבוא נירוונה, תגיע למה שתגיע, אבל זה שאתה עצמך מושך את האור ל"כלי ריקן מחזיק וכלי מלא אינו מחזיק" אין שם בכלל, ואצלנו זה העיקר, הפעולה הנפשית של משיכת האור לכלי עד שזה הופך להיות דבר אחד). כתוב "'והבור רק אין בו מים' – מים אין בו אבל נחשים ועקרבים יש בו" – ריקון עצמי בלי למלא מזמין נחשים ועקרבים (זה מה שקורא כשעושים שביתה ולא יודעים מה לעשות באותו זמן). עוד הפעם, יש שביתה – מושג מקודש אצלנו, רק פעם בשבוע – וזה מזמין את המנוחה. אבל יש משהו יותר מזה בשבת – חוץ מהשביתה שמזמינה את המנוחה יש גם עונג שבת, לענג את השבת. כמו ששאלנו אם מי ששובת זה אומר אוטומטית שנחים – וענינו שלא – כך נשאל אם מי שנח אוטומטית מתענג (כמו שכתוב "שינה בשבת תענוג")? מהמשפט "שינה בשבת תענוג" משמע שלא כל שינה זה תענוג, לא כל מנוחה זה תענוג, אלא יהודי שזוכה לשבת שנתו זה תענוג בשבת. יש אנשים שחושבים שמנוחה ותענוג זה אותו דבר, אבל ברור ללא שום ספק שלנוח – גם במובן חיובי ומלא, של נינוחות ורגיעה – זה לקראת עונג, אבל זה עוד לא עונג. אם מנוחה זה איזה תוכן לשביתה, אז עונג זה משהו עוד יותר ממשי – מענגים את השבת עם אוכל טוב, עם כל מיני דברים, עם תפלה טובה ושירה טובה. אדרבה, אם האדם שר – כמו שהיו צדיקים שאמרו שהלואי שהיו יכולים לשיר כל השבת בלי הפסק של שום דבר בעולם – אז מתי הוא נח? עונג שבת יכול אפילו קצת להתפרש כעומד בניגוד למנוחה. מה שיוצא מכאן ששבת בעצם כוללת שלושה דברים – שביתה, מנוחה, ענג. השביתה זה תיקון הכלי, המנוחה זה האור הפנימי שמתייחד עם הכלי, אבל העונג זה האור המקיף, שבדרך כלל לא מרגישים אותו, אבל בשבת יש סגולה שאפשר להרגיש אותו באופן מוחשי. אם כן יש לנו התבוננות מאד יפה ופשוטה. קודם כל ברור שמה שעכשיו אמרנו הוא אותו ענין שהזכרנו קודם – שיש השתלשלות (תיקון הכלי, שזה גם להפסיק את ההשתלשלות שזה לא ישתלשל יותר, ולהחדיר בטול בתוך הכלי-המציאות), אחר כך התלבשות (שמתייחדת עם הכלי, עד שאפשר לומר שהשביתה היא היא המנוחה), השראה (שתופסת הכל – זה העונג, החויה היהודית של שבת). אם אני שואל סתם מישהו ברחוב, או מישהו שואל אותי, בשביל מה ה' נתן את השבת לעם ישראל – התשובה היא ענג. זה לא בשביל לספק את יצר השביתה (כנראה השובתים לא שומרים מספיק שבת), וגם לא רק בשביל מנוחה (זה קשור גם לשנת השמיטה – לא רק בשביל לקום רענן). זה נכון שצריך מנוחה, בשביל להיות אחר כך רענן, אבל זה לא הנקודה החסידית – זה "כל מעשיך יהיו לשם שמים", בעתיד, אבל לא שההווה הוא מטרה. ודאי שהכח לשבוע הבא, או לשש השנים הבאות, אינו עצם ענין השבת. עצם ענין השבת זה מעין עולם הבא – תענוג אין סופי, כמו שתענוג אצל ה' (ואנו כלל לא מסוגלים להבין זאת) – ולכן התשובה שהעיקר זה ענג שבת.

נקח את כל זה ונעשה מזה התבוננות יפהפיה לפי דרכנו: כל יום אני אומר ב"פ (לפחות) "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד". יש כוונה מיוחדת לק"ש של שבת, ש"שמע" ר"ת שביתה-מנוחה-ענג (כאשר ה"ענג" הוא ב-ע רבתי). זה ה"שמע ישראל" של שבת, שצריך לעלות את שלש הדרגות ולכלול יחד, לפי הסדר הזה – שביתה (איסור שבת לפי נגלה), מנוחה (להרגע תוך כדי השביתה, כי יש אנשים – אפילו צדיקים, כמו הרוגאטשובר – שהשביתה זה הדבר הכי קשה להם), עונג (התכלית). ס"ת ההג אחד, המלה האחרונה של "שמע ישראל", והוא מנין האותיות בשלש מילים אלו (באותה חלוקה של ההג). הכל יחד עולה 949 = 13 פעמים 73, אהבה פעמים חכמה (זה ממוצע כל אות) = אהבת ישראל. לענינו 73 זה השער של התכלית כאן – שער עג, שהוא עיקר הענג (ה-נ נופלת מהשרש). עיקר הענג – הלכה למעשה לנשות ישראל – זה עוגה (צריך 12 חלות, אבל כנראה צריך 13 עוגות...). קודם דברנו על רבי לוי יצחק מברדיטשוב, האוהב ישראל הגדול, שהיארצייט שלו היה ביום ראשון, וכל הרמז הזה של שבת – שביתה מנוחה ענג – הוא כולו אהבת ישראל.

עד כאן הנקודה הראשונה של השיחה, שיש כאן שבת. יש עוד משהו שהרבי אומר כאן, שגם נסביר. יש כאן שתי שבתות, עמודי תווך, שבתות כלליות שכוללות את כל השנה הבאה עלינו לטובה – שבת בראשית ושבת נח. לפי לוח השבת שבת בראשית יוצאת בשבוע שבו היה שמחת תורה, ובשנה זאת זה הכי סמוך – בחו"ל שמח"ת ושבת זה יום אחרי יום, בלי הפסק באמצע, וכאן בארץ היה יום אחד באמצע. יש שנים שיש עוד כמה ימים באמצע, אבל זה לא שבוע שלם של חול – אף פעם אין שבוע שלם של חול לפני שבת בראשית, תמיד היא חלה על שבוע שחלק ממנו הוא קדש. שבת פרשת נח תמיד באה אחרי שבוע שלם של חול, בלי שום חג. זה אומר שהיחס בין שבת בראשית לשבת נח הוא בין שתי בחינות שבת. שבת מחד "מינה מתברכין כולהו יומין" ומאידך היא מקבלת מכל ימי השבוע ומעלה את כל הבירורים שנעשו על ידי מלאכת השבוע – שבת בראשית, שלפני ימי החול, ענינה בעיקר לברך מה שאחריה (כי לפניה לא היה בשלמות כל עוצמת החולין), ושבת בנח, שאחרי ימי החול, ענינה בעיקר להעלות את כל עבודת החולין. כלומר, כל אחת משתי השבתות הללו עושה פעולה פעם ראשונה, ותמיד מה שקורה פעם ראשונה זה אחר כך הכלל והראש לגבי כל מה שיבוא אחר כך, וממילא כל שבתות השנה בנויות על שני עמודי התווך כיכין ובעז (שני העמודים ששלמה המלך שם במקדש). יכין הוא לשון הכנה, כמו שבת בראשית, ובעז זה הכח והעז להעלות כל ניצוצות החול לה', כמו שבת נח. אחר כך, בכל השבתות הבאות, יש את שתי הבחינות. עוד יותר – עיקר עבודת האדם בעולם הזה היא בחולין, "'היום לעשותם' ומחר לקבל שכרם", אבל שבת בראשית זה כל עבודת האדם בכח, זה מברך את הימים שיבואו, ושבת נח זה כל עבודת האדם בפועל. הרבי לא כותב זאת, אבל ברגע שמתייחס ללשונות אלו ביחס לשבת בראשית ושבת נח – כחלק ה"בכח" של השבת וחלק ה"בפועל" של השבת – זה מובן. זה מיד מזכיר דבר אחר, שהרבה שיחות של הרבי מוקדשות לו, שהיחס בין "בכח" ל"בפועל" זה בין בית שמאי לבית הלל – בית שמאי אומרים "אזלינן בתר בכח" ובית הלל אומרים "אזלינן בתר בפועל". לפי בית שמאי ההלכה נקבעת לפי המצב בכח ולפי בית הלל הסברא העמוקה היא שהולכים אחרי הפועל. יוצא ששבת בראשית זה שבת של שמאי ושבת נח זה שבת של הלל – רק מתוך הרעיון הזה אפשר לבנות תלי תלים של חידושים, אבל נשאיר כך. הרבי מוסיף עוד משהו, שאומר שביחס לקב"ה – הבכח והבפועל שלו – זה השבת שלפני מעשה בראשית והשבת של בראשית. זה גם משהו מאד יפה – קודם יש את היחס הזה אצל ה'. היתה שבת לפני מע"ב, זה ה"בכח" של מעשה בראשית, ואחר כך בשבת בראשית ה' נח – "ויכלו השמים והארץ" – ואז ה' החזיר למקור את כל האנרגיה שהוא השקיע בבריאה, הכל עלה בפועל בשבת בראשית. בשביל ה' ה"בכח" וה"בפועל" זה השבת שלפני הבריאה, שלא כתובה בתורה, והשבת שאחרי הבריאה. השבת שאחרי הבריאה נגמרת "אשר ברא אלהים לעשות" – עכשיו השבת הזאת מברכת אותנו לעשות, אז בשביל התחתונים השבת בראשית היא ה"בכח", מה שנותן כח לתקן, ונח זה השבת הבאה, שכל מעשה ידינו ("פעלת צדיק לחיים", "ועמך כלם צדיקים"). אז בשבת בראשית יש חפיפה – זה בית הלל של ה' ובית שמאי שלנו. כתוב שכאשר יבוא משיח נפסוק כבית שמאי, אבל כתוב שבית הלל יסכימו – זה יהיה גם אליבא דבית הלל – ואפשר לקשר זאת לחפיפה בין בית הלל של ה' לבית שמאי שלנו. בכל אופן, בית הלל לגמרי – שלנו – זה שבת נח, הבפועל של יום השבת. עד כאן הנושאים שהרבי כותב לגבי השבתיות של נח.

נעבור לדבר הבא – הקיום. הרבי אומר שהיחס בין פרשת בראשית לפרשת נח, אם מסכמים את שתי הפרשיות בנקודה אחת, הנקודה העיקרית של בראשית זה בריאת העולם והנקודה של פרשת נח זה קיום העולם. שאחרי החטאים, ואחרי המבול – תוצאת החטאים – אף על פי כן ה' נשבע לעולם שהוא יתקיים. לאיזה עומק שלא נרד, ר"ל, ה' לא יהרוס את היקום שלו, וזה לא היה בבראשית. אפשר לחשוב שלברוא את העולם זה הרבה יותר מרק להשבע שאיני הולך לגמור חשבון עם העולם אף פעם, אבל האמת שקיום העולם – השבועה לקיים את העולם על אף החסרונות הרבים מאד מאד שיש במציאות – זה בא ממקום יותר גבוה. והראיה פשוטה, אם אחרי הבריאה היתה הו"א להשמיד את העולם, סימן שבריאת העולם גרידא לא שומרת מפני השחתת העולם, ואם יש איזה כח שומר – מקיף, לפי קבלה – שמצליח לשמור, זה יותר גבוה מהכח שברא את העולם. בריאת העולם זה בראשית, אבל קיומו זה נח, ורק על רקע שניהם יחד – ובעיקר הקיום – יכול להוולד אברהם אבינו ולהתחיל להגשים את תכלית בריאת העולם. לפני שיכול להוולד היהודי הראשון, ולהתחיל לממש את תכלית הבריאה, צריך לעבור משבר – שהעולם מתקלקל לגמרי עד שה' מתחרט על הבריאה שלו והולך להפוך הכל לתהו ובהו, אבל בזכות נח (שאינו יהודי, אך מוצא חן בעיני ה') ה' נשבע בסוף שיקיים את העולם. רק אחרי זה יכול, בהמשך, להוולד אברהם אבינו, היהודי הראשון. איך הרבי מסביר נקודה זו, של קיום העולם לאחר בריאת העולם? הכל זה בשביל להבין שצריך שבת בראשית ושבת נח, יכין ובעז של כל השנה כולה. הרבי אומר שעולם על מילואו נברא – עולם זה אמור להיות משהו שלם ומלא. כמו כל אומן שעושה איזה דבר אומנות, הוא רוצה שיצא משהו מושלם תחת ידו. זו נקודה מאד עמוקה שהרבי כותב כאן: שבת בראשית זה "עולם על מלואו נברא" – ה' ברא את העולם עם שלמות הפאר והיפי – אבל זה מצד האומן. אם האומן רואה שמה שהוא יצר מתקלקל – דוגמה פשוטה, הוא השקיע מאד לעשות ציור מופלא ביותר, אבל בגלל סיבות חיצוניות לגמרי (כמו מזג אויר) הצבעים מתקלקלים והציור מתקלקל (כל הוה נפסד) – אז הוא רואה שהוא השקיע הכל ויצר משהו מושלם אבל זה לא מחזיק מעמד, זה עלול לגרום לו יאוש. גם שיזרוק זאת לפח, וגם יחליט שחבל על הזמן – לא צריך להיות צייר, הרי זה לא מחזיק, וחבל להשקיע. הרבי אומר שבשבת בראשית העולם נברא שלם ומושלם, אבל אם זה מתקלקל הבורא כאילו מתייאש מזה ועוזב את זה. אם כן, מה זה קיום העולם בפרשת נח? זה הגילוי של שלמות המציאות מצד המציאות, ולא מצד האומן שיצר אותה. אם האומן גמר את התמונה שלו, ו"כל הוה נפסד" – זה מתחיל להתקלקל כי המזגנים לא עבדו נכון בחדר – אבל פתאום האומן מבחין, אחרי שזה מתקלקל הרבה, שמעצמו זה מתחיל להתאושש. הוא בעצמו מבחין שיש משהו ביצירה הזאת שמתחיל לתקן את עצמו – זה דבר מופלא. כל המשל הזה צריך הרבה הרבה שיפוצים במשל, כי ה' – האומן – אף פעם לא עוזב את היצירה, ככלל הגדול של הבעל שם טוב, שאם ה' יעזוב להרף עין את ההתהוות התמידית הכל יחזור לאין ואפס. אף על פי כן, עם ההתהוות התמידית ה' נותן בחירה חפשית, והוא הטביע את חוק האנטרופיה – החק הכי גדול בעולם שלנו – אף על פי שהוא כל הזמן בעסק. אם הוא פתאום רואה שיש משהו בתוך היצירה שיכול להתגבר על חוק האנטרופיה זה פלאי פלאים, ולזה הרבי קורא גילוי השלמות של הבריאה מצד הבריאה, שיש משהו בעצם שלם בתוך הבריאה, לא רק מצד מי שיצר אותה, וזה מה שמתגלה בפרשת נח – שיש איזה מנגנון של שיקום עצמי. כמו בן אדם שהתמוטט – אפשר להתייאש ממנו, אין סיכוי, אבל אם רואים שיש בו מנגנון של ריפוי עצמי יש סיכוי (כל הרפואה הכי מודרנית מבוססת על הצורך לחשוף את כל מנגנוני השיקום של הגוף, שרוצה ויכול לשקם עצמו). כשרואים שכל התרופות החימיות לא עוזרות, אז התקוה היחידה זה לגלות שיש לגוף מנגנון של תיקון עצמי, ורק הוא יכול לתקן. ברור שמי ששם את זה בגוף זה ה', אבל יש דרגות – פרשת בראשית שם אלקים או שם הוי' אלקים, ושם עדיין אין מודעות ליכולת בתוך הגוף לשקם את עצמו. אם יש בכל אופן מישהו שעוזר מבחוץ, איזה מטפל, עיקר עבודתו זה לחזק את הדבר הזה הפנימי, שיכול לשקם את עצמו. איך נסכם זאת? השלמות של העולם מצד הבורא, שזה פרשת בראשית, לא מחוסנת מפני יאוש. אבל פרשת נח היא לפי הפתגם הידוע ש"אין שום יאוש בעולם כלל" – שבתוך העולם בעצמו אין יאוש, אף פעם לא להתייאש מאף אחד, כי יש שלמות בתוך המציאות, לא רק איך שה' הטביע מלמעלה. הרמז היפה – סוף הפסוק הראשון של פרשת נח זה "את האלהים התהלך נח", ו"את האלהים התהלך" עולה בדיוק "אין שום יאוש בעולם כלל", וזה שייך לנח. בשבת בראשית יש עדיין מקום ליאוש, כסוף הפרשה, ופרשת נח זה שגם ה' בסוף תופס – זה קשור לברית – שאין שום יאוש בעולם כלל. עד כאן הנקודה השניה – סוד הקיום לעומת הבריאה.

אמרנו שקשור לזה זה ברית. קודם כתוב שה' נשבע על קיום העולם, ואחר כך היה הסיפור של הקשת-הברית – "את קשתי נתתי בענן". הנקודה כאן היא שהברית מגלה את אותו שרש ממנו בא הקיום. אמרנו שהקיום בא ממקום הרבה יותר גבוה מעצם הבריאה – הקיום של "לא ישבתו" בא ממקום של "אני הוי' לא שניתי". זה שרואים שהטבע, עולם כמנהגו נוהג, "עוד כל ימי הארץ וגו'", עוד לא מראה את הגילוי העצמי שזה רוצה לומר – גילוי "אני הוי' לא שניתי". הייתי אמור להתבונן בטבע, איך שכל יום השמש זורחת ושוקעת וכו', הייתי תופס שכאן יש השתקפות של עצמות ה', שיותר גבוהה גם מכח ה' לברוא את העולם. "אני הוי' לא שניתי" – "אתה הוא עד שלא נברא העולם ואתה הוא משנברא העולם". אותה דרגה שלפני הבריאה, לפני ולמעלה מהכח לברוא, נשארת גם "משנברא העולם", וזה מתגלה ב"עוד כל ימי הארץ... לא ישבתו". זה נכון, אבל אם רק היה עד כאן לא הייתי יודע מזה – כדי שכן אדע מזה ה' ממשיך ועושה קשת, "את קשתי נתתי בענן". הענן זה האד שעולה מן הארץ, "אתערותא דלתתא". גם כשיש צרה – "עת צרה היא ליעקב וממנה יושע" – יש בתוכה "ואד יעלה מן הארץ". אנו חושבים שעננים הם בשמים, אבל "ואד יעלה מן הארץ". אדמו"ר הזקן כותב שסוד הצרות זה בירור ממילאי של רפ"ח ניצוצין, יש בזה העלאה, אבל דווקא בענן – "את קשתי נתתי בענן". חז"ל אומרים משהו מדהים על פסוק זה – "'את קשתי' – דבר שהוא מוקש לי". דורשים קשת מלשון הקש – שני דברים שוים שאחד מוקש לשני. בתוך היקום הפיזי שלנו, אחד הדימויים העיקרים של עצמות – עצם המאור – זה השמש. בגשמיות מה שעושה את הקשת בענן זה אור השמש. השמש זה "שמש הוי'", וכל מה שאנו אומרים זה כדי להגיע לתכלית של "הוי' הוא האלהים". הענן זה עלית המציאות לקבל בתוכה את "את קשתי נתתי בענן" – דבר שהוקש לי, ששמש הוי' מתגלה בתוך הענן. זה דומה לפסוק "אם אסק שמים שם אתה" – אם אני עולה גבוה, גם ברוחניות, אז "שם אתה", ה' רחוק – אבל "ואציע שאול הנך", כשאדם בשאול תחתית יש גילוי העצמות. בלשון החסידות, היש הנברא משקף את היש האמיתי. שבעצם זה כבר היה ב"לא ישבתו" – שהוא בגלל "אני הוי' לא שניתי" – אבל לראות זאת ממש באופ מוחשי זה לראות איך היש הנברא משקף את היש האמיתי, וזה הסוד של "את קשתי נתתי בענן". הענן זה היש הנברא והקשת זה השתקפות שמש הוי' ביש הנברא על כל צרותיו – "עת צרה הוא ליעקב וממנה יושע" כי הסמל של יעקב זה שמש הוי'. בגלל שהשמש שם, העצמות בתוך הענן – וזה מה שפועל את הקשת – לכן גם הישועה באה מתוך הענן, "וממנה יושע". עד כאן הנקודה של הקיום והברית, שתי בחינות של אותו דבר – הברית זה גילוי המקור של הקיום, וזה גילוי עצמי לגמרי של "אני הוי' לא שניתי", "אתה הוא עד שלא נברא העולם אתה הוא משנברא העולם" בלי שינוי (ובלי שינוי זה אומר שזה לא תחת חוק האנטרופיה, וממילא גם למטה מסוגל להתגבר עליו ו"אין שום יאוש בעולם כלל"). לחדד את הענין של "אין שום יאוש בעולם כלל": יש רמז מאד יפה של בעל הטורים על התורה, שכותב שס"ת של "את האלהים התהלך נח" זה חכם למפרע – הוא אומר שזה נקרא להיות חכם, מי שמתהלך עם ה'. מה זה נוגע לנו? רבי נחמן, אותו צדיק שנסח "אין שום יאוש בעולם כלל" (בניסוח החב"די זה "אין אבוד", קרוב מאד מאד), אמר גם שמי שמתייאש הוא טפש. יאוש זה לא בעיה של רגש או של מעשה, אלא בעיה של שכל. כתוב שאין אדם עובר עבירה אלא אם כן נכנס בו רוח שטות, והשטות המקורית ביותר – מקור השטות – זה אפילו הו"א שיכול להיות יאוש. זה "תמורת חכמה אולת", וממילא יסוד החכמה זו ההכרה שאין שום יאוש בעולם כלל, ומי שאין לו את זה הוא פשוט טמבל, טפש, שוטה. הרבי כמובן לא משתמש בביטוי "אין שום יאוש וכו'", אבל זה תוכן השיחה (לפי המדרש ראוי היה לקרוא לנח נחמן, אבל לפי רש"י מנחם – זה שתי בחינות).

אחרון אחרון חביב זה המהלך משם אלקים להוי' אלקים – שניהם בפרשת בראשית – ל"הוי' הוא האלהים" שזה השיא של פרשת נח. הפסוק האחרון לפני פרשת נח, השייך לפרשת נח, זה "ונח מצא חן בעיני הוי'". אחרי שפרשה זו התחילה רק בשם אלקים והמשיכה עם שם מלא, בסוף מגיעה – במלה האחרונה של כל הפרשה, "הכל הולך אחר החיתום" – לשם הוי' לבדו. זה מה שאמרנו קודם, שאם יש רק נח, בלי בני נח ובלי מצוות בני נח, מתגלה רק שם הוי' שמתגלה מתוך הלבוש המסתיר של "הוי' אלהים" (למעלה ממנו, אם כי חז"ל קוראים לו שם מלא) – אבל זה לא התכלית, אף שעליה גדולה. התכלית של פרשת נח זה ז"פ "הוי' הוא האלהים". קודם כל נסביר קצת מה שאמרנו קודם ש"הוי' הוא האלהים" כתוב ז"פ בתנ"ך. יש כלל גדול במספר שבע, ש"כל השביעין חביבין", שהרבה מאד פעמים מתחלק ל-2 ו-5 (כמו במנורת הזהב של בית המקדש, בה מדליקים שני נרות לחוד וחמשה לחוד, הכל בסוד מנורת זהב – ז = ה ועוד ב). גם כאן, יש פעמיים בתורה ו-ה פעמים בנ"ך.  בתורה זה שני פסוקים, עמודי התווך, הסמוכים זה לזה, בפרשת ואתחנן – לפני עשרת הדברות ולפני "שמע ישראל" – "אתה הראת לדעת כי הוי' הוא האלהים אין עוד מלבדו" ו"וידעת היום והשבות אל לבבך כי הוי' הוא האלהים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד". יש כל מיני וריאציות, ואנו מתייחסים רק ל"הוי' הוא האלהים" (למעט שינוי אחד, שאינו משנה את הסך הכל – "הוא הוי' האלהים"). אחר כך כאשר שלמה המלך מחנך את הבית המקדש בתפלתו לה' הוא מתפלל שבבית הזה יתגלה לכל עמי הארץ "כי הוי' הוא האלהים אין עוד" – זו סגולה מיוחדת לבית המקדש. קודם כל, רואים כאן דבר יפה שהתפלל שיהיה גילוי זה לכל העולם – "כי ביתי בית תפלה יקרא לכל העמים". אחר ב"פ "הוי' הוא האלהים הוי' הוא האלהים" אצל אליהו בהר הכרמל, שהיה צריך להלחם בנביאי הבעל. העם פסחו על שני הסעיפים, ואליהו אמר שיכריעו – אם ה' הוא האלקים לכו אחריו ואם הבעל הוא האלקים לכו אחריו – ואחרי הנס כל העם (הפוסחים על שני הסעיפים, כמו היום), וזה אולי קידוש ה' הכי גדול בנ"ך, צועקים פה אחד "הוי' הוא האלהים הוי' הוא האלהים" (אם נקביל הכל לשבע ספירות, הזוג הוא ודאי נצח והוד). זה גם חוזר לשני הפסוקים הסמוכים בתורה – בפסוק הראשון יש גילוי מלמעלה ובפסוק השני האדם מצווה לעבוד כדי לקלוט זאת. כשכופלים משהו פעמיים זה מתחיל להקלט (אפילו שלא היה להם הרבה זמן לקלוט). אחר כך ההופעה הששית זה בנחמיה, ואחרון אחרון חביב זה בדברי הימים – יש רק בן אדם שכתוב עליו שהוא ידע, וזה לא פחות ולא יותר מהמלך מנשה, המלך הכי רשע שהיה אי פעם בעולם, שעבד עבודה זרה וטמא את המקדש, אבל אחרי כל חטאיו הנוראים הוא גלה לבבל, ושם יסרו אותו ביסורים קשים מאד (וכמו שהמהר"ל מפראג מסביר, יש תשובה מאהבה ותשובה מיראה ותשובה מיסורים, והדוגמה העיקרית לתשובה מיסורים – שזה בחינת יעקב, "עת צרה היא ליעקב וממנה יושע"), והוא עשה תשובה כל כך עצומה שה' החזיר אותו למלכותו, ומלך עוד 22 שנה (שכמעט לא נזכרות בתנ"ך, שם בעיקר התקופה הראשונה), ועליהן כתוב "וידע מנשה כי הוי' הוא האלהים". זו ודאי התכלית של "וידעת היום והשבֹת [אותיות תשובה, פסוק זה רומז שעיקר הידיעה שלנו, מלמטה, ש"הוי' הוא האלהים" זה עבודת התשובה] אל לבבך כי הוי' הוא האלהים וגו'". דומה למה שאמרנו קודם, שמי שהוא צדיק גמור מתגלה לו הוי' עצמו, אבל "הוי' הוא האלהים" זה מתגלה לבעל תשובה, שאין צדיק גמור יכול לעמוד שם. בעל תשובה זה מי שעשה מעצמו גוי בפועל, אבל אור הקשת של הברית הגיע אליו. איך מנשה חזר בתשובה? רק בחו"ל – זה גם סיפור רווח היום,שחוזרים בתשובה רק בחו"ל, אבל אחר כך מחזירים אותו לארץ, וכאן "וידע מנשה כי הוי' הוא האלהים". אם כן, כל פרשת נח זה בשביל מנשה – כל הענין הזה של "הוי' הוא האלהים" זה בשביל להגיע ל"וידע מנשה כי הוי' הוא האלהים", שהרשע הכי גדול בעם ישראל יחזור בתשובה וידע שה' הוא האלקים.

נחזור, יש אלקים, שזה השתלשלות, והאלקים הזה צריך לשבות – "ויכל אלהים". לא רק שאלקים הפסיק לעבוד, אלא דורשים ששם אלקים עצמו הפסיק. "ויכל" גם לשון כלות הנפש – ששם אלקים כלה מתוך כלות הנפש, אבל הוא נגמר. אם כן, התכלית של שם אלקים זה שביתה – שהוא, כולו, יפסיק, וזה התיקון שלו. אחרי שהוא מפסיק הוא זוכה מיד, בפסוק הבא, לשם הוי' המתלבש בו – "ביום עשות הוי' אלהים ארץ ושמים", שם מלא. עדיין, אומר הרבי, שם אלקים עדיין מסתיר – כמו שאמרנו שאדם שובת ונח תוך כדי שביתתו (מנוחה שבאה משם הוי'), אבל אם זה רק מנוחה ולא ענג מוחשי, אז המנוחה היא קדושה שמוסתרת בתוך השביתה, בתוך הכלי שהתרוקן. אבל תכלית הכוונה זה ענג, גם מדברים גשמיים. כתוב שחסידים, במיוחד חסידי חב"ד, בשבת מקבלים ענג מדברים רוחניים – מתפלה, שאחרת משל חול, מתורה, שאחרת משל חול, מניגון של שבת שהוא אחרת. אבל בהלכה כתוב שצריך לקבל גם ענג מאוכל. באמת בשביל חב"דניק כתוב שקצת ממעטים בנחיצות הנפשית, שאני חייב לקבל ענג מאוכל, ויותר מדגישים את הענג מהתפלה והתורה והניגונים. אף על פי כן לא תוכל להתעלם שענג שבת זה לענג את השבת גם בגשמיות – זה ההבדל בין הוי' לבד של שבת לבין "הוי' הוא האלהים", שזה עיקר התכלית, שהטבע הוא הוי', שה' הוא הכל והכל הוא ה', וזה דווקא בענג, ואפילו דווקא בענג הגשמי של השבת, ששורה על גבי המנוחה וגם מעצב אותה. אם אדם ילך לישון ולא יעשה כלום, כמה פעמים שיאמר "שינה בשבת תענוג" זה קלוש ביותר – לא שוללים את השינה, אבל שלא ישן כל היום. בכל אופן, הענג שבת שאמרנו, זה מה שקשור בסוף ל"הוי' הוא האלהים". זה שבע פעמים, לרמוז לכך ש"מינה מתברכין כולהו יומין", לכן כל יום חול הוא "יום ראשון בשבת" וכו', וכתוב שהצדיקים האמיתיים, שהם גם בעלי התשובה האמיתיים (כידוע שצדיק במסורת החסידית, מהבעש"ט והלאה, הם בפנימיות בעלי תשובה), יש אצלם טעם שבת כל יום – זה שבעת הגוונים ושבע בריתות הקשת, של הקיום, מה ששמש הוי' מתגלה בענן, יש הנברא משתקף בענן. לא הדגשנו מספיק קודם את מושג ההשתקפות – כל הענין הפיזי של הקשת זה השתקפות, וזה הברית. בשביל שמשהו ישתקף צריך חומר עדין. כתוב שלפני המבול לא היתה קשת כי האויר היה גס מדי, האטמוספרה היתה גסה מדי, ומי המבול טהרו פני האדמה וגם האטמוספרה, וזה אפשר את הקשת. צריך טפת מים מספיק עדינה, אבל התכלית זה השתקפות – שהיש הנברא משקף את היש האמיתי, "הוי' הוא האלהים". זה ז"פ לומר שצריך ואפשר לחוות את זה כל הזמן – אם ה' הוא הכל והכל הוא ה' זה כל הזמן, ולא רק בשבת.

לסיכום נעשה תרגיל יפה: אפשר לעשות סדרה פשוטה משלשת השלבים – 86, 112, 129. ההפרשים הם 26 ו-17 (הוא ה – שם אהוה, מ"ק של הוי' עצמו, שם ה-טוב המחבר שמים וארץ), וביניהם יש מינוס 9. ברוב הסדרות אי אפשר ללכת אחורה, אבל כאן יש שני מספרים חיוביים עוד לפני 86 – 51 ו-7. כלומר, סדרה זו מתחילה מ-7 – "כל השביעין חביבין" – ובסוף ז"פ "הוי' הוא האלהים". 7 ו-51 עולים יחד נח. אמרנו שבשבת המקורית קודם יש נח אותיות ואז אלהים אותיות, כמו תחלת סדרה זו. היות שהבסיס הוא מספר שלילי, זאת אומרת שהמספרים החיוביים כאן יהיו מוגבלים – המספר האחרון החיובי אם מתקדמים הוא 42 (כתוב שהעולם נברא בשם מב). יש יחס בין תחלת הסדרה לסופה – 42 זה ו"פ 7. אבל נעשה משהו הרבה יותר עמוק – אמרנו ש"הוי' הוא האלהים" זה 129, אך כופלים זאת ז"פ (וכך סיים הרבי את ההתוועדות), שעולה 903 – ה'משולש' של מב. אם כן, סדרה זאת מתחילה ב-7, ז"פ "הוי' הוא האלהים", מגיעה באמצע ל"הוי' הוא האלהים", ובסוף מגיעה למספר שהמשולש שלו הוא ז"פ "הוי' הוא האלהים". יש משהו בנח שמחזיר אותנו אחורה לנעילה של יו"כ.

עוד רמז לסיום: אמרנו שהשיא של שבת זה ענג שבת. ומה הרמז? אמרנו שכאן הרבי מסביר ארבע נקודות – שבת קיום ברית "הוי' הוא האלהים" (שני האחרונים הם אחד פחות מכפולת 13 ואחד יותר מכפולת 13, כך שמתקזזים) – הכל יחד עולה 13 (אחד, אהבה) פעמים ענג. מה שיוצא מכל הביטויים הללו, הדבר מלכות של הרבי, זה אהבה פעמים ענג. בשיר השירים – שנוהגים לפחות לכוון אליו, אם לא לומר אותו (כפי שנוהגים הרבה יהודים), בכניסת השבת – פסוק השיא (ז, ז – שביעי שבשביעי) זה "מה יפית ומה נעמת אהבה בתענוגים", זה אהבה פעמים ענג של יום השבת (העולה פסוק שכתב שלמה המלך בקהלת – במצב רוח אחר, אך היו דברים שקשרו כל מצבי הרוח שלו, ופסוק בולט כזה הוא הפסוק – "ראה חיים עם אשה אשר אהבת"). אם כן, הרמז האחרון הוא שכל פרשת נח זה להביא אותנו לאהבה בתענוגים של שבת, "הוי' הוא האלהים", שלשם כך ה' מקיים את העולם וכורת ברית הקשת וכו'. מחד, הכל גוים כאן, ואף על פי כן – כמו באור-מים-רקיע – כל מה שעתיד להתהוות כבר כלול שם, הגרעין שם. "אלה תלדות נח נח" = אברהם אברהם אברהם אברהם, זה הממוצע. את האלהים התהלך נח = שרה שרה. יש ש םעוד ריבוי שמות של אנשים שעתידים להוולד, לכן כתוב "אלה תולדות נח" – לא לחשוב רק עליו, אלא על תולדותיו. אחת הקושיות שמקשים למה לא מיד כתובות תולדותיו, ומתרצים שעיקר תולדותיהם של צדיקים מעשים טובים, אבל בעומק זה כי עיקר התולדות זה לא הישירים – שעדיין גוים – אלא כל הצדיקים שעתידים להוולד. יש לפסוק זה יג מלים ו-מז אותיות. סימנו של כל פסוק הוא מספר המלים כפול האותיות, וזה שני מספרים ראשוניים, שסימנם תורה (אהבה פעמים בטול, כמבואר במ"א – כמו שאהבת ישראל זה אהבה פעמים חכמה, פנימיות החכמה זה בטול). תורה לשון הריון, לשון תולדות. יחד עם זה כל הפרשה כאן היא של גוים, סימן שתכלית עם ישראל להאיר לכל העולם – לגלות ש"הוי' הוא האלהים" – ובשביל זה אי אפשר להוציא אף אחד מהכלל, כגוי לא שייך. זה הענין של פרשת נח, ובעזרת ה' שנזכה לזה עוד לפני שבת פרשת נח.