חמשה קנינים בפרצופי האצילות

ב. חמשה קנינים בפרצופי האצילות

שלשת פסוקי בראשית – מ"שמים וארץ קנין אחד" ל"אברהם קנין אחד"

הפסוק הראשון של התורה הוא "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ". הפסוק השלישי הוא "ויאמר אלהים יהי אור ויהי אור". בסוף פרקי אבות כתוב "חמשה קנינים קנה הקב"ה בעולמו, תורה קנין אחד, שמים וארץ קנין אחד, אברהם קנין אחד, ישראל קנין אחד, בית המקדש קנין אחד"[ב]. על הפסוק "ויאמר אלהים יהי אור ויהי אור" חז"ל דרשו "אברהם התחיל להאיר", כך שהפסוק השלישי הוא בעצם הקנין של "אברהם קנין אחד". הפסוק הראשון, "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ", הוא בעצם "קונה שמים וארץ", כמו שרש"י כותב ש"קונה" הוא כמו "בורא". הפסוק הראשון הוא "שמים וארץ קנין אחד". התורה רמוזה בתוך המלה "בראשית", "בחוכמא", "אורייתא מחכמה נפקת" – "תורה קנין אחד".

הפסוק השני הוא "והארץ היתה תהו ובהו", קודם הארץ היתה למטה מהמציאות, כתוצאה של שבירת הכלים, עולם התהו שנשבר. אחר כך בא אברהם אבינו, "מי העיר-האיר ממזרח", מתחיל לגלות אלקות בעולם – "ויקרא שם בשם הוי' אל עולם". גם לאברהם היה מקום, "ויטע אשל בבאר שבע", אבל הכוונה שלו לא היתה שהאלקות תתגלה רק באותו מקום אלא שהאלקות תתגלה מתוך אותו מקום בכל העולם כולו, "ויקרא שם בשם הוי' אל עולם". האריז"ל אומר ש"בראשית ברא אלהים" היינו ראשית התיקון, אחרי שבירת הכלים, ואילו "והארץ היתה" היינו מה שהיה קודם ("היתה" לשון עבר).

אריך אנפין: "שמים וארץ קנין אחד" ("תורה קנין אחד" – תורה דעתיקא)

"בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ" היינו "שמים וארץ קנין אחד", ואף שה' קונה אותם אין בהם עדיין גילוי אלקות, כי קנין שמים וארץ הוא מצד הכתר, מצד אריך אנפין. התורה שקודמת לקנין שמים וארץ, לפי סדר הברייתא, היא תורה דעתיקא, "תורה קנין אחד". אחר כך, "שמים וארץ קנין אחד", היינו קנין מצד אריך.

הדוגמה היא דוגמה שרבי אייזיק מאד אוהב להביא, שאחד חולה ובא איזה מקובל גדול ומרפא אותו על ידי שמות קדושים, על ידי קמיע, שאז החולה מתרפא בבת אחת ובכלל לא מרגיש מאין באה לו הרפואה. כך הוא קנין שמים וארץ, שה' הבריא את המציאות, אבל מכח שנבדל בעצם מיכולת המציאות להרגישו בקרבה. זה הפירוש שקנין שמים וארץ הוא מצד אריך, שהוא הסובב כל עלמין האמתי, וגם הפרצופים של עולם האצילות לא מרגישים את הנוכחות שלו.

אבא: "אברהם קנין אחד"

אבל אחר כך, כשה' כבר קונה את אברהם אבינו – ואברהם הוא המאמין הראשון והוא הנשמה הראשונה שזכתה להיות מרכבה לו יתברך – זה כבר קנין בדרגה אחרת, "קנין אחד" של גילוי אור אבא, ככה מסביר רבי אייזיק – גילוי אור שאדם מביט בו מסוף העולם ועד סופו, אור בגימטריא אי-מקומי. מי שזוכה לגילוי אור אבא, אור אי-מקומי, הקנין שלו – קנין לשון תיקון – הופך אותו למרכבה, חודר גם לתוך הגוף שלו.

היו אנשים גדולי עולם, אדם הראשון שעשה תשובה, חנוך, מתושלח, נח, שם ועבר – היתה להם דבקות בה' יתברך, בורא עולם, אבל לא היתה להם אמונה. אמונה היא גילוי כח אלקי שלמעלה מאור הנשמה לגמרי – הוא בעצם המלכות דאצילות בכבודה ובעצמה שמתגלה באדם, כח אלקי שלמעלה מאור הנשמה. זו אמונה, והראשון שזכה לאמונה הוא אברהם אבינו – "והאמִן בהוי' ויחשבה לו צדקה". איך זה בא לידי ביטוי? מה התכלית של אמונה? שהיא חודרת לתוך הגוף שלו עד כדי כך שהוא מוריש ומנחיל את האמונה שלו לבניו אחריו. במונחים שלנו היום קוראים לתופעה הזו שהדבר 'נכנס לגנים שלו' – זה קרה אצל אברהם אבינו. גילוי זה הוא "מסטרא דאור אבא". "אברהם קנין אחד".

אמא: "ישראל קנין אחד"

אחר כך, כשישראל יצאו מה'תפיסה' במצרים – להיות בתפיסה היינו להיות בן של אברהם אבינו שיורש את האמונה ואז נמצא בתפיסה כך וכך שנים, בגלות מצרים, וכשיוצאים מהתפיסה – הגילוי הוא מסטרא דאור אמא, הפרצוף הבא. מה שנותן הגילוי מאור אמא הוא ה"זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולֹתיך לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה". כשאדם היה תפוס בבית הסהר ויוצא לחפשי הוא מ"ארבעה צריכים להודות" – סוף התפשטות אור אמא, "בינה עד הוד אתפשטת".

ידוע שכל גלות מצרים היא להיות תפוס ברחם האם דסט"א, כמעט עד "נון שערי טומאה". מהם "נון שערי טומאה"? דעות כוזבות של תרבות זרה. היינו תפוסים שם, עבד לא יכול לברוח ממצרים – כמו מי שתפוס היום בתרבות הלא-יהודית – עבד לא יכול לברוח משם בלי נס, בלי עוד גילוי, עוד קנין שהקב"ה קונה את עם ישראל להיות לו לעבדים, "'עבדי הם' ולא עבדים לעבדים", "אנכי הוי' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים".

מה זה נותן? מה אנחנו צריכים להרגיש, כל מי שהיה בבית הסהר ויוצא? הבנין היה תפוס בבית סהר ויוצא, יש כאן הרבה חבר'ה שהיו בבית סהר ויצאו – מה צריכים להרגיש? "לכתך אחרי במדבר", מעתה נמשכים ליעד. אמא היא "עמק אחרית", היא חזון. אבא הוא נקודה אחת, אין שם חזון – הכל בנקודה אחת. אור אמא הוא חזון שנמשכים אחריו באהבה רבה – "תעבדון את האלהים על ההר הזה", ליציאת מצרים יש יעד, "לכתך אחרי במדבר". כל פעם שיש חג הגאולה – כמו ששרנו "פדה בשלום" – ההתעוררות היא שכעת אני חפשי ללכת אחריך, אחרי האהוב שלי. "אם יגאלך טוב" – רות ונעמי מחכות לגואל והולכות אחרי הגואל, "אחרי הוי' אלהיכם תלכו", זו מדרגה של אור אמא, קנין מצד אור אמא.

ז"א: "תורה קנין אחד" (הארת עתיקא בז"א)

אחר כך, אחרי מט ימים של הספירה, מגיעים ליום החמשים – "תספרו חמשים יום" – ואז בשער הנון של הבינה עייל (נכנס) עצמות אור אבא, ממשיך מ"פנימיות אבא פנימיות עתיק", מתורה דעתיקא, שתתגלה בז"א. אז רמח איברין דז"א, רמח מצוות עשה, מתחברות לגמרי עם הנפש של היהודי והוא מקבל כח שעל ידי קיום המצוות – "אשר קדשנו במצותיו וצונו" – הוא יכול לייחד את האלקות ממש עם העולם (שכולו היה לפני מתן תורה).

בפרקי אבות כתוב "תורה קנין אחד" לפני "שמים וארץ קנין אחד" – כי הכל כלול בתורה. אבל הגילוי המיוחד של התורה לפי הכרונולוגיה הוא אחרי שמים וארץ, אברהם, ישראל (במובן של גאולת ישראל, יציאת מצרים) ואחרי "תספרו חמשים יום" מגיע מתן תורה ממש לישראל – מה שכל רמח איברין דז"א מתייחדים עם הנשמה וגם עם הגוף של היהודי על ידי קיום המצוות שלו.

מלכות: "בית המקדש קנין אחד"

אבל יש אחרון אחרון חביב. הגם שהתורה נתנה, ויש לנו כח לייחד את האלקות – "לשם יחוד קוב"ה ושכינתיה" – הסובב לא מתגלה בעולם, אין עדיין מלכות ישראל ממש. הקנין האחרון הוא בית המקדש. אמרנו שכאן אנחנו חוגגים הערב את הגאולה, את השחרור, של בית המקדש – של מקדש מעט. כל מה שהסברנו כעת רק לסגור את הסבוב הזה של סובב כל עלמין.

המקדש הוא עבור גילוי ה"פני לא יראו". אחד הפירושים של "פני לא יראו" היינו שפנימיות הכוונה של מה שאני עתיד לבחור לא התגלתה. כמו שאמרנו, שבכל התורה "המקום אשר יבחר הוי' לשכן שמו שם" לא מתגלה. כמו שכתוב על הגאולה ש"לבא לפומא לא גליא" – היא בנקודת הלב הפנימית של היהודי. "ושכנתי בתוכם", בתוך נקודת הלב של כל יהודי, שוכן מה שבפנימיות הלב של ה' – מתי יבוא משיח. "ופני לא יראו", אך במקדש זה כן מתגלה.

איך ה"פני" מתגלות? כשיהודי נכנס למקדש נופל עליו אימתה ופחד מאור השכינה השוכן במקום הקדוש, ולכן יש מצוה להשתחוות מיד כשנכנסים למקדש. כאן, בבנין הישיבה, לא משתחווים בפישוט ידים ורגלים על הרצפה, אבל בלב, בפנימיות, כשנכנסים כאן בפתח צריכים להרגיש דבר ראשון בטול מוחלט. אז גם כשאדם קם מהבטול הזה, מההשתחויה הזו, יש לו גילוי של סובב – יש מקום שמגלה את האי-מקומיות, ש"שכינה בכל מקום", לא רק במקום הזה. הייתי צריך להגיע למקום הזה כדי לגלות שהשכינה בכל מקום.

המשל שלפני התקיעות

מי נתן לזה משל? המשל המפורסם של הבעל שם טוב, שהוא היה אומר לפני התקיעות: המלך הגדול מעמיד סביב מקומו חומות-חומות, ובין חומה לחומה יש אריות, נמרים, נחשים וכל מיני מזיקים שפחד מות להתקרב אליהם. וגם, כשבאים לכל שער בכל חומה וחומה יש שם פקידים שמנסים לתת שוחד לכל אחד ואחד שמגיע לשם – אם תשאר כאן, לא תתקדם הלאה, נתן לך כל מיני מענקים, בגשמיות והעיקר ברוחניות, ניתן לך רוח הקדש וכל מה שאתה רק חפץ, רק תשאר פה ואל תתקדם יותר.

יש רק אחד, שהוא בן המלך – מתגלה למפרע שהוא בן המלך – ששום דבר לא מענין אותו, הוא חייב להגיע למלך עצמו. הוא במסירות נפש וביסורים גדולים ובכח אדיר, בעוז, עובר מחומה לחומה עד שבסוף הוא עובר את כל הפחדים ואת כל הפיתויים – יש פחד ויש פיתוי – עד שהוא מגיע לפני אביו המלך ומיד נופל ומשתחוה אפים. אז הוא מתחיל לבכות, מה זה כל החשך והיסורים שהייתי צריך לעבור כדי להגיע אל פניך?! אז המלך אומר לו – תסתובב. האבא אומר לבן להסתובב מאה ושמונים מעלות. כשהוא מסתובב הוא רואה שהכל אור אין סוף פשוט, אין חומות, אין דובים ואריות ואין כלום – הכל אור אחד פשוט, "באור פני מלך חיים".

זה בדיוק מה שאנחנו מתארים עכשיו. מגיעים למקום, משתחוים, ופתאום אומרים לך – תסתובב, "מאין באת". כשאתה מסתובב אתה פתאום רואה שהכל אחרת לגמרי, הפוך לגמרי ממה שדימית. אם כי שסבלת יסורים אין סוף כדי להגיע לכאן, כל יסורי הגלות עד שמגיעים סוף כל סוף ליעד, למלך המשיח – אך בסוף מתגלה ש"לית אתר פנוי מיניה", "באור פני מלך חיים", הכל אור אין סוף פשוט.

גילוי ההשתקפות בכל מקום

הגילוי האחרון, של בית המקדש, הוא המלכות. הרבה פעמים כתוב, אפילו באותו מאמר, שהמלכות היא סוד ה"דמות". ז"א ומלכות הם "צלם" ו"דמות". דמות היא מה שמתגלה בשפיגל, במראה, כפי שאמרנו קודם שמציאות אמתית היא כזו שבכל מקום שתעמיד מראה תראה אותה משתקפת בה – זה סימן של מציאות שנמצאת בכל מקום.

אצל הקב"ה ודאי ש"לית אתר פנוי מיניה", אבל גם אנחנו עם הנצח – סוד השזירה. לא כל החלקיקים ביקום שזורים. כמו שאמרנו קודם, תופעת השזירה הולכת וגוברת, שזה בדיוק הווארט שמושכת את הזמן אחריה. מי הוא סוד השזירה? (בדרך צחות: שזירה היא שז"ר, שנקרא על שם האדמו"ר הראשון של חב"ד, רבי שניאור-זלמן). בכל אופן, השזירה היא אנחנו, עם ישראל, במיוחד אלה שיש להם את החזון, שיש להם מקדש מעט שמשתחוים בו – בפנימיות – ואחר כך מסתובבים ורואים את אור אין סוף בכל. התכלית שלנו היא לגלות את ה' בכל מקום, להעמיד את השפיגל שיראו את ה' משתקף בכל מקום וגם יראו את כולנו יחד.

תקשורת – סימן למציאות אמתית

רבי איזייק אומר עוד משהו: לא רק שאפשר להבחין במציאות אמתית על ידי השפיגל, על ידי הראי. יש עוד סימן שמשהו מציאותי. אם יש כאן כמה חבר'ה שלא יודעים אם הם מציאות או דמיון – פה למשל הסתובבו במשך שנה הרבה חבר'ה שלא בטוח אם הם מציאות או כח המדמה – חוץ מלהעמיד שפיגל יש עוד עצה. העצה השניה היא לראות אם הם מדברים אחד עם השני בחפשיות, מתקשרים אחד עם השני טוב. אם מדובר בדמות של פרצוף שאינו במציאות, כמו כח המדמה, היא רק לעצמה. פרצוף דמיוני לא מתקשר עם אף אחד, הוא גולם. אם אתה רואה שהדמות הזו היא חברותית – סימן שהיא מציאות אמתית. להיות חברותי זה לא כח המדמה.

סימן שצריכים אהבת ישראל, שאנחנו – במיוחד התלמידים כאן – צריכים להיות מעורים בחברה, בכל חברה. התערות היא שזירה. תיכף נסביר שצריך להגיע לתחתית החברה. יש משל מפורסם של שז"ר המקורי, שניאור זלמן המקורי, אדמו"ר הזקן, שכדי להרים בנין צריך שהמנוף יתפוס הכי מלמטה – צריך להגיע הכי למטה, לתפוס את המבנה ואז להרים את הכל. אם אתה תופס את הבנין באמצע אתה שובר אותו – צריך לרדת למטה מהכל. זה ווארט חשוב מאד בחב"ד, משל המנוף.

כך אנחנו, צריכים הרבה לדבר – שאנחנו בעצמנו נהיה מציאות. אם לא מדברים עם יהודים, שאלה על עצמנו – עם כל השכל שלנו – אולי אנחנו רק כח המדמה, אולי הכל דמיון, קבר יוסף ועוד יוסף חי. מה הסימן שלא הכל דמיון? שמעורים בצבור. גם שבכל מקום תשים מראה ותראה אותנו, וגם שאנחנו מעורים בחברה, וכנראה שהא בהא תליא. אנחנו מעורים בהכי תחתון, הכי למטה של החברה.

עד כאן בקיצור חמשת הקנינים.