רשות גואל הדם

בע"ה

ט"ז טבת תשפ"ד – כפ"ח

עליה לתורה שמואל-מנחם-מענדל שי' פריימן והנחת תפילין יהודה-מאיר שי' גלעדי ושניאור-מנחם שי' גנוט

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

קיצור מהלך השיעור

בלימוד הרמב"ם היומי מגיעים השבוע להלכות רוצח ושמירת הנפש. השיעור מתרכז בדין גואל הדם, מסביר את היסוד של דין גאולת דם ומציע התבוננות כללית על היחס בין מצוה ורשות בתורה. בשונה מהרגיל, השיעור השבוע איננו פורש את היקף הסוגיא עם דברי האחרונים על הרמב"ם (שקצת מדבריהם נזכרו בהערות), אלא מציע קריאה ברוח 'רמב"ם כפשוטו' המפיקה יסודות גדולים מדקדוק בלשון וסגנון הרמב"ם.

"ירצח את הרֹצח"

ספר נזיקין לרמב"ם מסיים בהלכות רוצח ושמירת הנפש[ב]. השרש רצח מתחיל באותיות רץ, שמובנן ריצה וגם רצון, ובסופו האות חית שמובנה הוא חיות[ג] – רצח מתחיל מרצון חזק, רצון פראי של תהו, הגורם לריצה מלאת חיות כדי לקפד חיים (כמאמר יעקב אבינו לעשו הרשע, "על חרבך תחיה"[ד], שחיותו היא מרציחת החרב[ה]). כפי שדובר הרבה פעמים[ו], כל לימוד צריך להיות מוחשי וציורי (בבחינת "הכל צפוי"[ז]), ובתסריט הקלאסי של רצח בדמיון יש רוצח שרודף אחרי מישהו לרוצחו נפש. הדבר בולט בכך שמיד בתחלת הלכות רוצח מביא הרמב"ם באריכות את דיני רודף – כאשר אדם רואה רוצח (או אנס) רץ אחרי מישהו לפגוע.

מכאן מובן גם כי תיקון הרצח הוא ברצון וריצה מלאת חיות בקדושה – "אנו רצים והם רצים"[ח] – החל מריצה לפגוע ברודף ולהציל את הנרדף. גם בקדושה ישנו רצח – "ירצח את הרֹצח"[ט] – עד לרציחת היצר הרע, מתוך רצון וחיות דקדושה, ההופכת את האדם לצדיק גמור[י]. ואכן, עוד לפני דיני רודף – מיד בהלכה השניה של הלכות רוצח, אחרי ההקדמה על איסור "לא תרצח"[יא] ומיתתו של רוצח בזדון בסיף – כותב הרמב"ם על גואל הדם המצווה להמית את הרוצח. על גואל הדם נאמר שהוא רודף אחרי הרוצח "כי יחם לבבו וגו'"[יב] – הוא מתמלא חיות וחום טבעיים, "יחם לבבו" (ללא התבוננות), ורץ אחרי הרוצח להמיתו. לבו של גואל הדם מתחמם בשל קרבת המשפחה, אך בפנימיות לבו של כל מי שיש לו אהבת ישראל שלמה בוער כאשר נשפך דם ישראל והוא חש אחריות לנקום את נקמת דם הנרצח.

תפקיד גואל הדם

וכך כתב הרמב"ם בפ"א ה"ב:

מצוה ביד גואל הדם שנאמר (במדבר לה, יט) גואל הדם הוא ימית את הרוצח. וכל הראוי לירושה הוא גואל הדם לא רצה גואל הדם או שלא היה יכול להמיתו או שאין לו גואל דם[יג] בית דין ממיתין את הרוצח בסייף.

הרמב"ם משתמש כאן בסגנון בו הוא נוקט בדרך כלל בתחלת הלכות שעוסקות במצוה מסוימת – "מצוה... שנאמר..." – אך למרבית הפלא לא מדובר במצוה מ-יז המצוות (ז מצוות עשה ו-י מצוות לא-תעשה) שהוא מונה בריש הלכות רוצח ושמירת הנפש. מדוע[יד]?

אחרי עוד שתי הלכות העוסקות בגואל הדם, ה"ג וה"ד, כותב הרמב"ם בה"ה:

רוצח שהרג בזדון אין ממיתין אותו העדים ולא הרואים אותו עד שיבא לבית דין וידינוהו למיתה שנאמר (במדבר לה, יב) ולא ימות הרוצח עד עמדו לפני העדה למשפט...

בולט שגואל הדם, בו עוסקות ההלכות הקודמות, 'נעלם' כאן וההתייחסות היא רק ל"עדים" ול"רואים אותו" (אף שאינם עדים הראויים להעיד כאן, מסיבות שונות[טו]). ככלל, העדים-הרואים הקודמים להמית את מי שהם מעידים עליו[טז] שייכים לחכמה (בה הראיה) ובית הדין הממיתים במקרה שהעדים לא עושים זאת שייכים לבינה (בה השמיעה, בה מקבל בית הדין את עדות הרואים), אך גואל הדם – הפועל מחום הלב, ששרשו ברצון שלמעלה מטעם ודעת – שייך לתהו של הכתר[יז]. מדוע הרמב"ם לא מזכיר את גואל הדם בהלכה זו[יח]?

רשות גואל הדם

נראה שניתן לענות על התמיהה השניה וליישב בכך גם את התמיהה הראשונה: אפשר לומר שהרמב"ם השמיט את גואל הדם מהלכה ה משום שבניגוד לעדים-רואים של הרצח אכן יש רשות ביד גואל הדם להרוג את הרוצח גם קודם שנגמר דינו[יט]! רשות פלאית זו, להרוג אדם מישראל גם במקום שאין מצוה מפורשת להורגו, חורגת לגמרי מדיני התורה הרגילים – ושרשה בתהו שקדם לתיקון, ב"דרך ארץ" ש"קדמה לתורה"[כ] – ולכן אין זו "מצוה" שניתן למנות, ואפילו לא דין מחייב אלא רשות בלבד, ואף על פי כן היא טובה בעיני ה' וניתן לכנותה "מצוה".

יסוד לדברים ניתן למצוא בדברי המשנה למלך[כא], המשווה את דין גואל הדם לדין "הבועל ארמית קנאין פוגעין בו"[כב] (דבריו הם בנוגע לרוצח בשגגה, ופשוט שהדברים נכונים ביתר שאת בנוגע לרוצח במזיד, המעורר חמה ותביעה לנקמה), כשהוא אומר שבשניהם יש רשות להרוג את החוטא, אך לא מצוה מחייבת (ומציע נפקותא גדולה לדינא, שבמקרה בו החוטא הצליח לעמוד על נפשו ולהרוג את הרודף אותו – ברשות – הוא אינו מחויב על כך).

הדין של "קנאין פוגעין בו" הוא דוגמה לכך שיש פעולה חיובית על פי תורה[כג], המבטאת קנאות קדושה אמתית, שהתורה אינה מצוה עליה[כד] אך היא נותנת גושפנקא למי שפועל מתוך בערת קנאת ה' בלבו על חילול ה'. כך גם בגאולת הדם[כה], יתכן מקרה בו התורה 'חותמת' על מעשהו של גואל הדם שלבו בוער, ולא רק פוטרת אותו כאנוס[כו], אלא אף אומרת שהוא קיים במעשהו את המצוה-שאינה-מצוה של גאולת דם. מצוות אלו, שהן בגדר רשות, הן תהו החורג מסדרי התיקון הרגילים של התורה – בדרך כלל התורה מורה לנקוט איפוק, כשהכל נוהג לפי סדרי הדין, אך יש מקרים בהם גם ה"צדיק יסוד עולם"[כז] לא יכול להתאפק ("ולא יכֹל יוסף להתאפק"[כח]) והתורה מאשרת זאת.

הרמב"ם, כדרכו שלא לכתוב בפירוש דינים שאינם מפורשים בחז"ל[כט], לא יכתוב זאת בפירוש, אך זו הצעה לדין מחודש העולה מדקדוק בסגנון דבריו – דין הנראה תואם את השכל הישר ופותח פתח להתבוננות כללית על 'רוח התורה', בה תתכן מצוה שהיא בגדר רשות[ל] (בעצם, או שלעתים היא מצוה גמורה ולעתים רשות, לפי שינויי המציאות או לפי כוונת הלב), שאף שאינה נמנית כמצוה יש לה מעלה על מצוות התורה ה'רגילות' (מעלת הכתר, העל-מודע שבנשמה, על השכל של התורה).