הקדמה

נספח ב - דור הפלגה

בסוף המאמר הוזכר דור הפלגה כדוגמא להתמוטטות השלום שבעולם הבריאה, השלום האידאולוגי, אמנם מבט עמוק ורחב יותר על הענין, מגלה כי לפנינו כביכול קומה נוספת, שונה מארבע קומות השלום שסקרנו, ובעצם אפשר לומר כי הדיון על מהותו של השלום הוא העומד בלבה של הפרשה.

ובכן, אנו תארנו ארבע דרגות של שלום, והתאמצנו לדון אף את השלום הקטן ביותר לכף זכות, מתוך אמונה שתיקון המציאות גם ברובד הנמוך והפשוט ביותר מבטא בסופו של דבר זיקה לשלום הגדול בממלכתו של מי שהשלום שלו.

אמנם יש שלום למטה מזה, שלום שלמטה מן המציאות[שסב], שלום שמנסה להתכחש לה ולגבור עליה, זהו השלום של מגדל בבל. היה שם שלום של "ונעשה לנו שם פן נפוץ על פני כל הארץ". הללו דימו שהתבטלות היחידים לעצמת הכלל, למערכת, תזכה אותם בישות שלא היו זוכים לה כפרטים; ולשם אותו הדהוד רב עוצמה של ישותם, נכונים היו להדחיק איכויות שונות וגוונים, ולהתלכד סביב עצמה חומרית השוה לכל נפש, והמשווה את הנפשות זו לזו.

לכאורה אין כאן אלא התפעלות מגודל חומרי, ומן היכולת הטכנית המאפשרת בקלות להתלכד סביבה, "ותהי להם הלבנה לאבן, והחמר היה להם לחֹמר"[שסג], ואם כך, דעת לנבון נקל ששטחיות כזאת שמדכאת את הנשמה לא לעולם תחזיק מעמד, ובכל זאת ה' חרד כביכול מהעצמה הזאת, "וזה החִלם לעשות, ועתה לא יבצר מהם כל אשר יזמו לעשות"[שסד]. אין זאת אלא שהמגדל שראשו בשמים חותר להגיע עד השמים ממש[שסה], כביכול לזכות בעצמה אלקית (ממש כמו החשש האלקי מן האדם שאכל מעץ הדעת ונהיה "כאחד ממנו" – "ועתה פן ישלח ידו אל עץ החיים ואכל וחי לעֹלם"[שסו]). כלומר, עצם הביטול לכלל, עצם יכולת הויתור וההשתתפות, מקנים מין התחברות לאלקות; ואף כי אין זה אלא ביטול חיצוני, אשר בפנימיותו מסתתרת ישות אשר שום מהפך אמתי לא קורה לה, בכל זאת כחו רב לו להעניק אשליה של נצח, ולהתחרות בפיתוי להתפרד לאיכויות ולשפות שונות.

ואפשר לומר זאת עמוק יותר, כך שיובן יותר כי כאן קליפה שמקבילה לעולם הבריאה: הויתור על הפרטיות פירושו נכונות להכנס לעולם קבוע ויציב, שהפרט אינו אלא נדבך בו, ושמותו אינו אלא ציות לחוקיו הנצחיים והתקיפים של אותו עולם. בעולם הזה יש שפה אחידה מפני שאין הִדברות ומפגש בין נפש לנפש, ולבא לפומא לא גליא בו, ואדרבא, כל הנפשות מתאמצות להיות זהות זו לזו ולהבלע בתוך תבניות מופשטות.

עולם כזה יכול לצוץ דוקא על רקע גזירת המות שנועדה ליצור פער בין האדם לאלקיו. הלה מנסה לגבור על המות על ידי הצטפרות לצבור, לתודעה צבורית, ו"צבור אינם מתים".

עולם פילוסופי כזה אינו הפוך מעולם חומרני, זה המשתקף בעוצמת המגדל ובכשרון ההמצאה, אלא להיפך. כמו בימינו, המדע המופשט מוליד עוד ועוד הישגים חמריים, ומעודד את ההמונים לעשות אותו לאלוה. האסון שבכל זה הוא הפסד הכרת הפער בין התלכדות העולם כמו שהוא לפנינו, לבין מקורו ב"אחד האמת". האחד אינו נתפס אז כהפתעה שפוגשת אותנו מבחוץ, או כסוד, אלא ככללות מה שיש. הרי זה כמו שנאמר כי אין שום תחושה שהנשמה היא מן העליונים, וחלק אלוק.

לכן טוב שתהיינה שפות רבות. עם כל הנתק שנוצר בעקבות כך, הן הרקע לשיחה אמיתית, ל"אינש באינש פגע". השפה הפרטית מחזירה את האדם למקומו האמתי ביחס למה שמעבר לו, אין הוא זהה עם הכללות, אלא פרט המגשש להתחבר.

ריבוי השפות וקושי התקשורת ביניהן חושף את חולשת האנושות לא מצד היותה בת־מות, שהרי התרבויות המתקימות מעבר לפרט מסוגלות להשלות שתתקיים כל אחת מהן עוד ועוד, אלא מצד היותה "מפוצלת אישיות". חולה הנפש אינו מתקשר נכונה עם סביבתו, ומפרש אותה באופן מעוות פירוש משלו, ועצם המודעות לכך יוצר תחושה של פער ביחס לאמת, ורצון לחיפוש, עוד יותר מן הידיעה שבסוף בא המות. כאן משתקף שהמצב משובש מעיקרא.

[בישראל, לעומת ה"ביטול" של בוני המגדל, הביטול אינו לכלל הניצב כמגדל בולט ומתנשא, כפיגורה קפואה, אלא לכלל הרואה עצמו, עם כל כלליותו, מצפה לעלות בסולם השמימה. נקודת המוצא של כלל ישראל היא נקודת המוצא של יעקב הקטן והדל שאין לו אלא אבן למראשותיו[שסז].

אפשר שהשם בבל במקורו אינו על שם הבלילה, זהו רק מדרשו של השם על ידי ה' לאחר חורבנה של בבל (שאלמלא כן היתה צריכה להקרא בלל – עיין רד"ק), ואילו קודם לכן נקראה בבל על שם "בב־אל" – שער האל[שסח] לפי דעתם הנלוזה. ובא ה', אשר השמים כסאו והארץ הדום רגליו, ואי זה בית אשר יבנו לו ואי זה מקום מנוחתו, והביט אל יעקב העני ונכה הרוח החרד על דברו[שסט], וגילה לו כי זה בית אלקים וזה שער השמים[שע], וכאן נמצא הסולם המוצב ארצה (מלמעלה למטה!) וראשו מגיע השמימה[שעא].]

אמנם בכתבי החסידות התבאר למעלה מזה: אותה עצמה אלקית התבטאה בלשון הקדש בה השתמשו בוני המגדל, לשון הקודש היא זו שהקנתה להם את התחושה כי ההתקשרות שביניהם התקשרות של קדש היא, והיא זו שהשרתה עליהם את האשליה שעצמתם משקפת עצמה אלקית.

הנה כי כן יש לנו מין שלום שאינו הוא עצמו, שחסר לו היושר הפנימי שהיה במדרגות שהצגנו במאמר. כלומר, הללו, כל אחת היתה כנה עם עצמה, לא היה בה אלא את מה שהתכוונה אליו, ואילו שלום זה הריהו נסיון שקרי להתנפח מנקודה של קדש. זהו שלום שבעצם אינו אלא ניצול של השלום, של האחדות המפעפעת בכל[שעב], מתוך תקוה שאחיזה בגדולתו של השלום תפטור ממפגש עם השוני שבמציאות, וממפגש של השונים זה עם זה (אותו מפגש שראשיתו בשלום הקטן שתואר לעיל).

לפיכך ראשית התיקון היתה לרוקן אותם מנקודת הקדש, ליטול מהם את לשון הקדש, להרוס את חווית האחדות, ולעודד אותם לטפח כל אחד את סגנונו המיוחד. 'סטרא דקדושא שרי בפירודא וסיים בחיבורא'[שעג].