"והיה עקב תשמעון" – שלמות בעבודת ה'

בע"ה

ט"ז מנחם-אב תשפ"א – כפ"ח

עבודת עקבתא דמשיחא

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

קיצור מהלך השיעור

בשיעור קצר על שלש המילים הראשונות בפרשה מתגלה כיצד יש בהן מכלול שלם של מדות עליהן יש לעבוד בעקבתא דמשיחא – זריזות, שמחה, ענוה, יראה ועל ידיהן גם אחדות שתביא את הגאולה. השיעור נמסר בהשראת המסר היומי שנשלח בקבוצות הווטסאפ של גל עיני (רוצים להצטרף? שלחו הודעה למספר 050-7951105).

שמחה וענוה – גוף ונשמה

ב'גל היומי' כתוב[ב] ש"והיה עקב"[ג] היינו יחוד של שמחה וענוה – "אין 'והיה' אלא לשון שמחה"[ד], זו פרשה שמחה, ו"עקב ענוה יראת הוי'"[ה]. לא כתוב שם, דבר ידוע אצלנו, ש-שמחה ו-ענוה משלימות ל-כב ברבוע. יש הרבה זוגות חשובים שמשלימים ל-כב ברבוע (השלמות של כב אתוון דאורייתא) – גוף-נשמה, גלות-גאולה ועוד ועוד[ו].

שאלה ישנה אצלנו – אם שמחה-ענוה הן גוף-נשמה, מי הגוף ומי הנשמה? אנחנו מסבירים שהנשמה היא השמחה – בפנימיות צריך להיות שמח, "והיה" (אותיות שם הוי') – והענוה היא תיקון הגוף. בקבלה ענוה היא בינה-אמא[ז], שרש הכלים ("גרמוהי")[ח]. גם שמחה היא אמא, אבל היא הפנימיות-האור של אמא, ואילו ענוה היא ה"גרמוהי" דאמא, שרש הכלים, שרש הגוף.

גם על פי פשט, מה חלק הענוה של האדם? ענוה היא שהאדם מוגבל, גארנישט. יש ארבעה שמות שונים לתכונות האלה, ארבע מדרגות – בטול, ענוה, הכנעה, שפלות[ט] – אבל המכנה המשותף, הצד השוה, הוא גארנישט, שהאדם הוא שום דבר. איפה הוא צריך להרגיש כך? בגוף שלו. לשם כך ה' נתן לנו גוף – הגוף הוא הגבול שלנו, במיוחד שהגוף לפעמים לא עובד מאה אחוז כמו שצריך, אז האדם לגמרי נכנס לענוה, מכיר את האפסיות שלו, את הגארנישט שלו.

זהו הכלל כאן, שיש נשמה וגוף, שהם שמחה וענוה, שני זוגות שמשלימים ל-כב ברבוע. גם בזוג גלות-גאולה יש אותו עקרון – הגוף הוא הגלות והנשמה היא הגאולה.

מיד, שמחה, ענוה, יראה

כעת נוסיף עוד ענין: רגילים להזכיר ש"אין 'והיה' אלא לשון שמחה", אבל יש עוד מאמר, פחות מוכר, ש"והיה" לשון מיד[י], מלה הכי אהובה אצל הרבי. כשכתוב "והיה" זאת אומרת שהדבר קורה מיד, עכשיו, "והיה עקב" הוא עקבתא דמשיחא – באמת קורה מיד, וגם משיח צריך לבוא מיד, "תיכף ומיד ממש", מילים של הרבי תמיד.

אם כן, יש לנו "מיד" ו"שמחה" ו"ענוה". איך למדנו ש"עקב" הוא ענוה? מהפסוק "עקב ענוה יראת הוי'". כתוב שם שהעקב של הענוה הוא מדה נוספת – היראה. אם כן, לתוך הנוסחה שלנו צריך להוסיף גם יראה – עם הענוה יש גם את העקב שלה, היראה.

איך האריז"ל מסביר[יא] זאת? "ענוה" היא פרצוף לאה, חלק ה"גרמוהי" של אמא, כי לאה נבנית מהמלכות דתבונה (תבונה היא החלק התחתון של הבינה והמלכות היא החלק התחתון של התבונה), ו"יראת הוי'" היא פרצוף רחל, המלכות העיקרית. כתוב "מים עמֻקים עצה בלב איש ואיש תבונה ידלנה"[יב]. בשביל לתת עצה טובה, כמו "בן חמשים לעצה"[יג], צריך תבונה – "איש תבונה" הוא הבעל של התבונה, אבל התבונה עצמה, המלכות של התבונה, היא פרצוף לאה, ענוה. כנראה שאם לאדם יש ענוה, כמו משה רבינו, הניצוץ של משה רבינו – הוא גם בעל עצה טובה. יכול לצלול ל"מים עמֻקים עצה בלב איש" ולקיים "ואיש תבונה ידלנה".

שוב, את "עקב ענוה יראת הוי'" מסביר האריז"ל שהכתר של רחל מתחיל מהעקב של פרצוף לאה – בעקב של לאה יש את הכתר של רחל, זו החפיפה בין שתי האחיות, נשות יעקב אבינו, שלעתיד לבוא יתאחדו לגמרי והכל יחד יהיה "רחל הגדולה"[יד]. כלומר, יראת ה' תכלול את הענוה. ענוה היא לא פרצוף בפני עצמו, לא מהספירות העיקריות – כמו שאמרנו קודם, היא המלכות של התבונה. לעומת זאת, פנימיות הבינה בכלל היא שמחה, "אם הבנים שמחה"[טו], ואילו היראה היא אחת הנקודות העיקריות של האצילות – עצם המלכות, פרצוף רחל.

אם כן, יש לנו כבר ארבעה דברים ב"והיה עקב" – "והיה" הוא גם מיד וגם שמחה ו"עקב" הוא גם ענוה וגם יראה, גם לאה וגם רחל.

"תשמעון"

אבל יש כאן עוד מדה – גם המלה "תשמעון". צריך להתבונן ולקיים את כל הביטוי – "והיה עקב תשמעון". מפרשים[טז] שב"עקב", בעקבתא דמשיחא, צריך כבר לשמוע בקול ה' – סוף כל סוף. כמו שכתוב[יז] שהמשיח אמר שהוא בא "היום" ואליהו הנביא הסביר "אם בקֹלו תשמעו"[יח] – צריך לשמוע, כדי לגמור את העקבתא ולהגיע מיד למשיח.

אבל כתוב בחסידות[יט] שלשמיעה יש פירוש פנימי, חוץ משמיעה באזניים, מלשון "וישמע שאול את העם"[כ], שהוא אסף וליכד את העם. תפקיד המלך ללכד את העם[כא], לאסוף ולקבץ – "מקבץ נדחי עמו ישראל"[כב]. המלך נועד לאחד את כל העם, את כל האזרחים שלו. לפי הפירוש הזה, המלה "תשמעון" – לשמוע בקול ה' – אומרת קודם כל להתאחד בינינו (בחסידות הפירוש מובא בעיקר על קריאת שמע – "שמע... אחד"[כג], סוד האחדות).

[שמחה-מיד-ענוה ר"ת שמע.] יפה, רמז טוב. אם מוסיפים גם את היראה הר"ת הם שמעי – כמו בפסוק "שמעי בת וגו'"[כד]. בת ראשי תיבות בעל תשובה, כנודע, רמז לעבודת התשובה של פרשת "והיה עקב תשמעון". בכלל, שמיעה שייכת לבינה[כה], מקור התשובה ("ולבבו יבין ושב ורפא לו"[כו]).

ההתאחדות תלויה בכל המדות הללו – מיד ושמחה וענוה ויראה. אזי, בזכות המדות האלו, נזכה לתכל'ס – שנתאחד. אם נתאחד אנחנו "אתר שלים"[כז], כמו שכתוב בתניא[כח], ואם אנחנו "אתר שלים" – "שכינתא שריא" ומשיח בא, "עין בעין יראו בשוב הוי' ציון"[כט]. בתוך השמיעה יש ראיה – השמיעה היא האחדות שלנו, הכלי, ובתוכה יש השראת השכינה, שהיא כבר ראיה, "עין בעין יראו בשוב הוי' ציון".

פרצוף התכונות

אם כן, יש לנו כאן איזה פרצוף, חמשה דברים. מה צריך להיות סדר הדברים?

ה"מיד", תיכף ומיד ממש, היינו מה שהמשיח אמר בבטחה גמורה "היום", עכשיו אני בא, בלי להתנות ב"אם בקֹלו תשמעו". אליהו הנביא היה צריך להרגיע את רבי יהושע בן לוי שהתאכזב וחשב שמשיח שקר לו, לכן הוא אמר שהמשיח התכוון לפסוק, אבל הפשט ש"היום" הוא מיד. מיד הוא למעלה מהזמן, עכשיו. אנחנו מסבירים[ל] שה"היום" הוא כמו 'היינט' באידיש – לאו דווקא מהיום מהזריחה עד השקיעה, אלא עכשיו, תיכף ומיד ממש, ברגע הזה. "היום" האמתי הוא מעל הזמן – זו הזריזות של החכמה. ה"מיד" הוא מדת הזריזות בנפש, כמו "זריזותיה דאברהם אבינו"[לא] (בסוד "אלהי אברהם", מוחין דאבא[לב]) – צריך לא לדחות דברים, לעשות מיד, להיות בן אדם של 'מיד', להיות שליח של הרבי מיד, להביא את המשיח. מיד עולה חי-חי-חי (ממוצע כל אות), סוד "החכמה תחיה"[לג], "כל חי מתנועע"[לד] (ובזריזות). אלה תפילין דרבינו תם[לה] – הן נותנות השראה של מיד, מוחין דאבא. צריך לעשות דברים כאילו מעל הזמן, בתכלית הזריזות, וממילא הם מיד.

שמחה היא פנימיות אמא בכלל. אם כן, "מיד" ו"שמחה", שני פירושי המלה "והיה", הם כאן י-ה, זיווג של "תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין"[לו].

אחר כך, אמרנו שענוה ויראה הן גם זוג – לאה ורחל. הענוה כאן מקבלת מהסוף של השמחה, לפי הקבלה, כי בינה היא שמחה ומהמלכות של התבונה נבנית לאה, שהיא הענוה. ככה כותב האריז"ל. לאה ורחל הן גם – ובעיקר – אותיות המחשבה ואותיות הדבור[לז], עלמא דאתכסיא (החסדים המכוסים, עד השליש העליון של התפארת, סוד עץ החיים[לח]) ועלמא דאתגליא (החסדים המגולים שמשם ולמטה, סוד עץ הדעת). המחשבה שייכת ללב[לט] (ו שבשם, מדות הלב) והדבור לפה (ה תתאה, "מלכות פה"[מ]).

נשארה אחדות, שהיא התכלית, הכלי. הרבי תמיד אומר אהבת ישראל ואחדות ישראל. אהבה היא מצד החסד אבל אחדות היא הדעת[מא], התקשרות והתחברות. שמיעה בדרך כלל היא גם בבינה – שמיעה לעומת ראיה – אבל כתוב בפרקי אבות "אם אין דעת אין בינה, אם אין בינה אין דעת"[מב]. בינה ודעת הולכות יחד. ברגע שמפרשים "תשמעון" מלשון "וישמע שאול", אחדות וקיבוץ, זו בחינת דעת.

אם כן, יש לנו פרצוף של כל המדות בשלש המלים הראשונות של הפרשה, "והיה עקב תשמעון":

חכמה מיד ("והיה")		בינה שמחה ("והיה")
	דעת התאחדות ("תשמעון")
	פרצוף לאה – מחשבה (לב) ענוה
	פרצוף רחל – דבור (פה) יראה

צריך את כל המדות הללו. בכל אופן, שם הפרשה הוא דווקא "עקב" – הענוה היא העיקר הכולל את הכל[מג], העבודה המיוחדת של עקבתא דמשיחא. הענוה היא מדת משה ו"אתפשטותא דמשה בכל דרא"[מד], עד דרא בתראה דווקא, הדור של עקבתא משיחא, כאשר הענוה מתגברת ומתעצמת בסוף דווקא – תכונת "והאיש משה ענו מאד"[מה] מופיעה, וביתר שאת, אצל המשיח[מו]. הענוה שייכת לפרצוף לאה, שהרי משיח בן דוד (משבט יהודה) בא מלאה, אך הוא בונה את פרצוף רחל, היראה המצטרפת לענוה ("והריחו ביראת הוי'... ושפט בצדק דלים והוכיח במישור לענוי ארץ"[מז]) עד לשלמותה כרחל הגדולה (כנ"ל).

זהו ווארט אחד, בזכות 'הגל היומי', הרחבה שלו. אם נרחיב את כולם יהיה משהו נחמד...

'בקיצור' – תובנות ונקודות 'עבודה':

• שמחה וענוה הן נשמה-גוף – בפנימיות צריך לשמוח והענוה היא תיקון הגוף.
• ה' נותן לנו גוף מוגבל הממחיש לנו את אפסותנו.
• בעל ענוה יכול לתת עצה טובה.
• על ידי זריזות, שמחה, ענוה ויראה זוכים לאחדות – ועל ידי האחדות זוכים לגאולה.
• האחדות היא השמיעה ועל ידיה זוכים לראית אלקות.
• בשביל להביא גאולה צריכים להיות אנשים של "מיד" – לפעול בזריזות.
• תפילין דרבינו תם נותנות השראה של זריזות.
• העיקר הכולל את הכל הוא הענוה – "עקב".