משקל שלשת העיקרים

מוצאי ג' שבט תשפ"ה – כפ"ח

שידור לנוסעים לצדיקים (ח"ג)

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

קיצור מהלך השיעור

במוצאי שבת ג' שבט מסר הרב בשידור-חי שיעור מיוחד לקבוצת תלמידים שנסעו להשתטח על קברי צדיקים. בחלק הראשון דובר על מציאת נקודת האמת הפנימית של כל יהודי, בהשראת צדיקי-האמת. בחלק השני דובר על ההכרח של מנהיגי הדור להיות נאמנים למראה עיניהם ועל האחריות שלהם למנוע התקבעות חיצונית של עבודת ה'. חלק זה הוא השלישי והאחרון, הממשיך להעמיק בסוגית אמירת האמת של מנהיגי הדור, ומציע לגזור ממנה מסקנות מרתקות לגבי שיווי-המשקל המשתנה בכל דור של עיקרי האמונה הנצחיים – מתי צריך להדגיש את האמונה בה', מתי צריך להדגיש את האמת של התורה ומתי צריך להדגיש את האמונה במשיח.

עטרת הגדולה

על הפסוק "וַיְבָרֶךְ עֶזְרָא אֶת הוי' הָאֱלֹהִים הַגָּדוֹל..."[ב] דורש רב מתנא[ג] שעזרא אמר "האל הגדול הגבור והנורא" (כפי שאמר משה רבינו[ד]). כהמשך לכך מביאה הגמרא את דברי רבי יהושע בן לוי, שאמר שאנשי כנסת הגדולה – שעזרא הוא אחד מהם – נקראו כך משום ש"החזירו עטרה ליושנה". בעוד שירמיהו אמר "האל הגדול הגבור"[ה] (והשמיט את "הנורא", משום ש"נכרים מקרקרים בהיכלו, איה נוראותיו?!") ודניאל אמר "האל הגדול והנורא"[ו] (והשמיט את "הגבור", משום ש"נכרים משתעבדים בבניו, איה גבורותיו?!") באו אנשי כנסת הגדולה ואמרו בנוסח המלא של משה רבינו – "האל הגדול הגבור והנורא"[ז] (ו'תרצו' היכן גבורותיו ונוראותיו של ה' גם בגלות ובחורבן). בסיומה של הסוגיה חוזרת הגמרא ומסבירה דווקא את הנהגתם של ירמיהו ודניאל, שהעיזו לשנות מהמטבע שטבע משה רבינו – "מתוך שיודעין בהקב"ה שאמתי הוא לפיכך לא כזבו בו". לכן זו סוגית יסוד כאשר מחפשים את נקודת האמת האישית ואת הכנות והנאמנות לאמת בעבודת ה', כפי שלמדנו באריכות (בחלקים הקודמים של השיעור).

על הדרשה של רב מתנא, היסוד של כל המהלך הזה בסוגיא, שואלים האחרונים[ח] שאלה מתבקשת: איך אפשר ללמוד מהמלה "הגדול" בלבד שעזרא החזיר עטרה ליושנה (כאחד מאנשי כנסת הגדולה)? אדרבא, בהבנה פשוטה אפשר להבין כאן שעזרא עוד יותר 'קיצוני' מירמיהו ודניאל – ירמיהו השמיט את "הנורא", דניאל השמיט את "הגבור" ועזרא השמיט את שניהם והשאיר רק את "הגדול"! מסבירים המפרשים[ט] שבין שלשת השבחים, "הגדול הגבור והנורא", "הגדול" הוא העטרה – כל השבחים של ה' הם פרטים מתוך "הגדול". אם אין את כל שאר השבחים שיוצאים מ"הגדול" או נכללים בו העטרה לא שלמה. מתי העטרה שלמה, "הגדול" שלם? רק אם יש יחד אתו את "הגבור והנורא". לכן, אם עזרא אמר "הגדול" במלוא המובן, ברור שהוא כלל בכך את "הגדול הגבור והנורא" (לעומת מקום בו בפירוש מפרטים רק שבח 'פרטי' אחד, כמו ירמיהו או דניאל). זהו פירוש שאפשר לדון עד כמה הוא מתיישב ומספק, אבל כך הם עונים לשאלה.

כפי שלמדנו, מודגש בסוגיא שדווקא "רבנן" – גדולי ממשיכי דרכו של משה רבינו, ירמיהו הנביא (שהוא הגלגול העיקרי של משה רבינו בין הנביאים[י]) ודניאל איש חמודות (שהוא הדוגמה למשיח[יא]) – מקפידים על הנאמנות לאמת שלנגד עיניהם, גם כשהיא נראית כשונה מדברי משה ואפילו סותרת אותם. הסברנו שדווקא בכך הם נאמנים ל"משה אמת ותורתו אמת"[יב], ואפילו כאשר נקודת האמת של התלמיד נשמעת כסותרת את דברי רבו, בעצם היא מחזקת את דבריו בכך שהיא מאזנת אותם ונותנת להם משקל של נשיאת הפכים, שהיא גילוי של עצמות ה' (שרק הוא "נושא הפכים"[יג]). העקרון הזה יהיה נר לרגלינו כשנעיין בסוגיא ובהשלכותיה ונגיד 'מה שבא לנו' עליה ועל ההשלכות האקטואליות שלה.

גילוי השבחים הנסתרים

קודם כל, נציע עוד תירוץ לקושית האחרונים על הלימוד של רב מתנא מ"הגדול":

יש כלל ש"כל המוסיף גורע"[יד], ובאותו אופן יש לדרוש ש'כל הגורע מוסיף', וכאשר ירמיהו ודניאל גרעו משבחיו של מקום הם גם הוסיפו בשבחיו בפנימיות ובהעלם. ראשית, יש לשים לב שהם לא השמיטו בקביעות את השבח, ואפילו לא הדחיקו אותו (בפעולה לא מודעת), אלא רק העלימו אותו לעת-עתה – מבינים שאם גבורותיו ונוראותיו של מקום אינן גלויות במציאות גם לא מתאים להזכיר אותן בגלוי ובכך לכזב באמתו של מקום (המזדהה לגמרי עם ההרגשה הקיומית של האדם). הם לא אמרו, חלילה, 'נכרים מקרקרין בהיכלו אין הוא גבור!' ו'נכרים משתעבדין בבניו אין הוא נורא!' – הם רק שאלו "איה גבורותיו?" ו"איה נוראותיו?", היכן נתעלמו הגבורות והנוראות של ה'? (ובשאלתם הם גם רמזו לתשובה, שהרי "איה" היא שאלת הכתר[טו], המקור הנעלם של כל הכוחות הגלויים, אליו הם חוזרים כשהם נעלמים). יתר על כן, בתוך ההעלמה שלהם, עם השאלה שבטאו בה, הם הוסיפו – בסתר ולא בגלוי – גם את המענה שנותנת הגמרא בהמשך, הסברה ש"אדרבה זו היא גבורת גבורתו שכובש את יצרו שנותן ארך אפים לרשעים ואלו הן נוראותיו שאלמלא מוראו של הקדוש ברוך הוא היאך אומה אחת יכולה להתקיים בין האומות" (סברה שודאי לא נעלמה מהם). כלומר, ירמיהו ודניאל לא רצו לומר זאת בפירוש, מפני נקודת-האמת שלהם בראיית המציאות בהוה, אבל הם-הם שנתנו לדורות הבאים את היכולת לומר "אדרבה...".

אם מבינים כך, מיושב איך מ"הגדול" לבד למדו שהחזירו את כל השבחים. עזרא הסופר כאילו אמר רק "הגדול", בלי "הגבור והנורא", אבל אנשי כנסת הגדולה, יחד עם עזרא, גילו את התוספת הסמויה שהוסיפו "רבנן" הראשונים, ירמיהו ודניאל, ואמרו שעל אף שאליבא דאמת שניהם עדיין צודקים, ונשאר אצלנו בגלוי רק "הגדול", הגיעה העת – כאשר כבר איננו עדי ראיה לחורבן ולשעבוד – להחזיר את העטרה כולה ליושנה ולגלות את פנימיות כוונתם של "רבנן". כשמתגלה הפנימיות מתגלה ש'כל הגורע מוסיף' ושבחי "הגבור והנורא" הם ביתר שאת ויתר עז אפילו ממה שאמר משה רבינו[טז].

"האדם הגדול בענקים"

מיהו "הגדול" בתורה? אברהם אבינו, שמכונה "האדם הגדול בענקים"[יז]. כתוב[יח] בפירוש ש"הגדול הגבור והנורא", שאומר משה רבינו, הם כנגד שלשת האבות. בכל תפלה אומרים "אלהי אברהם, אלהי יצחק ואלהי יעקב, האל הגדול הגבור והנורא", ולפי הכוונות[יט] דווקא התארים "הגדול הגבור והנורא" הם כנגד חסד-גבורה-תפארת, המדות של שלשת האבות עצמם, בעוד "אלהי אברהם, אלהי יצחק ואלהי יעקב" היינו השרשים שלהם בחכמה-בינה-דעת. לפי הפירוש ש"הגדול" הוא העטרה שכוללת הכל, אברהם אבינו הוא היסוד והכלל של האבות, כאשר יצחק ויעקב ביחס אליו הם כבר "בתר רישא גופא אזיל"[כ] (כמו שמוסבר הרבה פעמים על המלה אב עצמה – תחלת השם אברהם, "אב המון גוים"[כא] – שהיא כוללת ג אבות בחלוקה ל-א, אברהם, העיקרי והראשון, ו-ב שבאים אחריו ונכללים בו, יצחק ויעקב).

מה אברהם עשה בעולם? מה הסיפור שלו? מה נקודת האמת שלו[כב]? לפני שנענה על השאלה הזו נאמר משהו יפה לגבי ספר המדות של רבי נחמן מברסלב: בגדול, הוא בנוי לפי אלף-בית, אבל אחרי החלוקה הכללית של הערכים לפי האלף-בית החלוקה הפנימית של כל אות היא לא לפי הסדר של האותיות. הדוגמה הכי חשובה היא ההתחלה – ארבעת הערכים הראשונים שלו הם אמת-הכנסת אורחים-אהבה-אמונה. לפי סדר האלף-בית ההתחלה היא אהבה, ולפי התוכן הייתי חושב שהוא יתחיל עם אמונה, אבל הוא מתחיל עם אמת. רבי נחמן כותב את ספר המדות תוך כדי הלימוד שלו, אבל לפי איך שהוא מסדר רואים שהעיקר אצלו הוא אמת – היא ה"בתר רישא גופא אזיל" ו"הכל הולך אחר הפתיחה". האמת היא ההתחלה – אם אין לך את נקודת האמת שלך אתה לא יכול להתחיל לעבוד את ה' יתברך. שלשת הערכים הבאים הם מאפיינים מובהקים של אברהם אבינו – הכנסת אורחים, בה הוא הצטיין[כג], מדתו הפנימית, אהבה ("אברהם אֹהבי"[כד]), והאמונה שלו (בהיותו "ראש כל המאמינים"[כה], "והאמִן בהוי'"[כו]). המדה הבאה היא כבר 'אכילה', ששייכת ליצחק[כז].

אפשר להקשות ולומר שאמת שייכת ליעקב, "תתן אמת ליעקב"[כח]. אבל למדנו באריכות שלכל אחד יש את האמת שלו, ויהודי הוא מי שהולך על האמת שלו, עד כדי מסירות נפש. הראשון שהלך על האמת שלו, עד כדי מסירות נפש, הוא אברהם אבינו. האמת שלו היא באמת אחרי שחקר ודרש והכיר את בוראו בגיל שלש[כט], עד שנגלה עליו ה' ואמר "אני בעל הבירה"[ל]. ההכרה שלו את ה' עדיין לא נקראת אמונה. מתי כתוב עליו "והאמן בהוי' ויחשבה לו צדקה"? הרבה יותר מאוחר, אחרי מלחמת המלכים. אבל מאז שהוא ילד יש לו אמת, יש לו נקודת אמת. לכן הוא גם לא יקבל את בעל הבירה לפני שיכיר אותו – בן שלש הוא הכיר את בוראו, לא האמין בבוראו. קודם כל הוא מכיר, והכרה היא דעת[לא]. כתוב בחסידות[לב] שהכרה אמתית היא כאילו רואה, וממילא ההתפעלות של הכרה אמתית היא התפעלות של ראיה ממש. על החויה הזו כתוב שה' נגלה עליו ואמר "אני בעל הבירה". זו ראשית דרכו של אברהם אבינו – האמת שלו. אחר כך הוא מקיים במסירות נפש מצוה גדולה, הכנסת אורחים, שמבטאת את החסד שלו. מתוך החסד הוא מגיע לאהבה. כתוב בתניא[לג], וגם בכל הספרים[לד], שהאהבה היא הפנימיות של החסד, הכח-המניע שלו. לכן האהבה באה (בסדר של ספר המדות) דווקא אחרי הכנסת אורחים. מתוך נקודת האמת, על ידי החסד והאהבה, הוא מגיע לאמונה שלמה. לכן הוא כותב[לה] שבלי אמת אי אפשר להגיע לאמונה שלמה. אמונה היא לגמרי למעלה מהשכל, סותרת את השכל – הוא מתחיל מהכרה ובסוף מגיע לאמונה פשוטה. אם כן, התהליך של אמת-הכנסת אורחים-אהבה-אמונה – כולו אברהם אבינו.

נחזור: הכל כלול בתוך המלה "הגדול", שהוא "האדם הגדול בענקים". כשעזרא מזכיר את "האלהים הגדול" הוא מחזיר עטרה ליושנה – מחזיר את העטרה של אברהם ("הגדול"), שכוללת גם את יצחק ("הגבור") ואת יעקב ("והנורא").

שלשת עיקרי אמונה ושלשת האבות

שוב, מהי נקודת האמת של אברהם אבינו? מה הסיפור שלו? נקודת האמת שלו היא מסירות נפש לפרסם את אלקותו יתברך בעולם. באידיש אומרים לפרסם 'ס'איז דא א גאט אויף דער וועלט', לפרסם שיש אלקים בעולם. גם מי שלא יודע אידיש – לפחות את המשפט הזה כדאי להכיר. זו התמצית של אברהם אבינו במלה אחת. ממילא, כולנו הבנים של אברהם אבינו וצריך ללכת בדרכו וללמוד ממנו. זו גם ירושה אצלנו, וצריך מאד-מאד להתעצם אתה. לפני כן כתוב בסוגיא שרב גידל פרש את "הגדול" של עזרא – "שגדלו בשם המפורש". נסביר שלאברהם אבינו הכי חשוב ששמו של ה' יהיה מפורש – מפורסם ומוכר – בעולם[לו].

אצל בעל העיקרים – ועוד[לז] – כל עיקרי האמונה נכללים בשלשה: האמונה בה', האמונה בתורה והאמונה בשכר ועונש, שכוללת גם את האמונה במשיח (ושאר היעודים העתידיים). האמת של אברהם אבינו היא העיקר הראשון, שברור שהוא גם הכי יסודי וכולל. לפי זה, מתאים לחבר את שני העיקרים הנוספים לשני האבות שממשיכים את אברהם ונכללים בו:

שכר ועונש לפי הזכות של האדם שייכים למדת הדין, מדתו של יצחק. דווקא ליצחק נאמר לעתיד לבוא "כי אתה אבינו"[לח] (אב הוא גם לשון רצון וגעגועים – נאמר ליצחק 'לך חיכינו', המשיח הוא מימוש חלום הדורות שלנו[לט]). דווקא יצחק, "הגבור", פועל אצל ה' שיפסיק להיות "גבור הכובש את יצרו", "גוים מקרקרין בהיכלו והוא שותק", אלא יגלה את ה"'טוב מאד' זה יצר הרע"[מ] בגבורה כנגד שונאי ישראל, ויביא כבר את קץ הגאולה (יצחק אותיות קץ חי). מנקודת יצחק שבנו עלינו לזעוק – באמת! (ולא מפני הציווי)[מא] – "עד מתי?!" ו"משיח נאו!". האמונה בתורה שייכת, כמובן, ל"יעקב איש תם יֹשב אהלים"[מב], עמוד התורה, המכריז "משה אמת ותורתו אמת" (שהרי "משה מלגאו, יעקב מלבר"[מג]).

משקל שלשת העיקרים

נקח את הענין הזה למשהו אקטואלי: הרבי אומר שהדבר האחרון שנשאר לנו לעשות כדי להביא את הגאולה לעם ישראל הוא "קבלת פני משיח"[מד]. אם היו שואלים אותי, הייתי חייב לומר את האמת שלי – ודווקא ככה להיות נאמן לרבי, "משה אמת ותורתו אמת" – שלעניות דעתי כל שליח חב"ד, וכל יהודי שרוצה להיות שליח של הקב"ה, לא משנה באיזו גישה, צריך בעיקר לצעוק את המשפט של אברהם אבינו, 'יש אלקים בעולם'. בתודעה של העולם, נראה שפחות חסר משיח, ויותר חסר לדעת, להרגיש, אלקים בעולם (עם כל הדגש על תודעת השגחה פרטית, ענין עיקרי של תהא שנת השגחה פרטית, כפי שמדובר מתחלת השנה[מה]).

איך אני יכול להגיד משהו שעלול להשמע באזני מאן דהו כשונה מדברי הרבי שלי, שהוא הנשיא של כל הדור? "מתוך שיודעים שהוא אמתי... לא כזבו בו" – אני בטוח שכאשר אני נאמן לאמת שלי אני מתחבר לנקודת האמת של הרבי, מגלה את נשיאת ההפכים שבה, וככה בעצם משלים אותה. אחרי שאני אומר את נקודת האמת שלי, אני צריך להתבונן איך באמת היא משלימה את מה שהרבי אומר ונותנת לו עוד תוקף.

קודם כל, ברגע שהבנו שגם העיקר של משיח, וגם העיקר של תורה – שהרבי הדגיש מאד כשדבר על "שלמות התורה" – נכללים בעיקר של האמונה בה', גם יצחק וגם יעקב נכללים באברהם, אנחנו יכולים להסתכל גם על צעקת "עד מתי?" ועל קבלת פני משיח מתוך העינים של אברהם אבינו. העיקר הוא קבלת פני משיח, צריך לחיות עם משיח, אבל מה המשיח עושה? מה המשיח מגלה לעולם? שיש הקב"ה! למדנו הרבה פעמים[מו] שבסופו של דבר הדמות של המשיח הכי חוזרת לדמות של אברהם אבינו, שמפרסם אלקות בכל העולם, כמו שהרמב"ם חותם את הפרקים שמדברים על המשיח – ואת כל ספרו – ביעוד של ידיעת ה' ועבודת ה' על ידי כל באי עולם.

שקיעת הדתות וצמיחת הטכנולוגיה

אם אני מנסה, לעניות דעתי, להסביר למה בתוך שיווי המשקל של שלשת 'אבות האמונה' הרבי כל כך הדגיש את המשיח, נראה לי שהרבי התאמץ במיוחד לבטל את הקליפה שלדעתו מעכבת את הגאולה – קליפת הנצרות[מז], שהנחילה לעולם תודעה מסולפת של האמונה במשיח. בסופו של דבר יתגלה שגם זה היה חלק מהכנת הדרך למשיח, כמו שהרמב"ם כותב[מח], אבל אחרי ש"קליפה קדמה לפרי"[מט] היא חונקת וחוסמת את התגלות המשיח האמתי וצריך לשבור אותה – צריך להחליף את הדמות המסולפת של המשיח שהנצרות 'מוכרת', משיח-שקר, עם כל הרגש כלפיו[נ], בדמות של משיח צדקנו, הגואל האמתי של העולם.

אבל, בהחלט אפשר לומר שהרבי כבר "עשה והצליח", ניצח את המלחמה הזו מתוך "מלחמות ה'" של המשיח, וקליפת הנצרות כבר נשברה מאד. למרות שיש עדיין מיליארד אנשים שמצהירים על עצמם כנוצרים, הכח של הנצרות נחלש מאד (ובפרט נחלש הכח של הקתוליות, עיקר אמונת השילוש, ולכן רבים היום פוסקים – בניגוד לפשט הרמב"ם[נא] – שאין לנצרות דין עבודה זרה[נב], ורבים מהנוצרים חוזרים אל התנ"ך, נוטים לאהבת ישראל וקרובים לשוב להשליך את אליליהם ולשוב לאמונה באמת). אותו האיש כבר מת[נג], נגמר, פחות צריך להשקיע בלסתור אותו.

הקליפה העיקרית שנשארה בעולם היא החזרה לחכמת יון, חכמת הטבע, שמתארת טבע חסר-אלקים וכופרת בנסים של שידוד מערכות הטבע (לכן עיקר החג של משיח – שהבעל שם טוב והרבי חבבו ביותר – הוא חנוכה, החג של בית חשמונאי, אותיות משיח נאו[נד]). במלים פשוטות, כשם שמוסד המלכות והעבדות עברו מן העולם (כפי שהוזכר בחלקו הראשון של השיעור), כך גם הממסד הדתי נכנע לגמרי בפני קדמת המדע והטכנולוגיה וכעת להם "כורעים ומשתחוים כל יושבי תבל" (בלי לקרוא לכך דת, אבל מתוך התקבעות השכל וגם הרגש בתודעה הזו)[נה]. כעת זקוקים שוב למשיח בדמותו של אברהם אבינו, שלא כורע ולא משתחוה בפני האלילים של דורו (ושובר את פסלי אביו[נו]) – שמכריז שיש ה' בעולם (וכך רותם את כל כוחות הקדמה לעבודת ה', כפי שמלמד הרבי[נז]).

שלש הכרזות בתפלה

נמחיש את שיווי המשקל העדין בין שלשת העיקרים, 'אבות האמונה', בהצעה מקורית:

כדי לקיים את הוראת הרבי על קבלת פני משיח צדקנו יש שצועקים בסוף התפלה "יחי אדוננו" ויש שאומרים "דוד מלך ישראל חי וקים"[נח]. אבל מתי כדאי לצעוק שיש אלקים בארץ? לפני שאתה מתחיל להתפלל. למי אתה מתפלל בכלל? קודם צריך לדעת ולהאמין חזק שיש אלקים ואז אפשר להתפלל. העולם חסר את ההכרה הזו, עולם של היפך האמונה בה', עולם של מדע. מתי מתאים להכריז על האמונה בתורה? במקום בו קוראים בתורה בימי הקריאה, לפני שאומרים "אשרי" – אחרי שמסיימים את עיקר התפלה, ומתחילים לפנות "מבית הכנסת לבית המדרש"[נט] – אז מתאים להכריז "משה אמת ותורתו אמת". זו ההכרזה השניה, אחרי ההכרזה ש'יש אלקים'.

כלומר, כשיהודי רוצה להכריז את האמונה שלו, הוא צריך להכריז גם שהוא מאמין בה', גם שהוא מאמין בתורה וגם גאולה ומשיח, שהוא מאמין במשיח שיבוא תיכף ומיד ממש. שוב, אם רוצים לקשר את הכל לסדר התפלה, המקום להכריז שיש ה' בעולם הוא בהתחלה, עוד לפני שאתה מתחיל. המקום להכריז "משה אמת ותורתו אמת" הוא במקום של קריאת התורה. המקום להכריז "יחי" או "דוד מלך ישראל חי וקים" הוא בסוף.

גם הניגון של שלש ההכרזות הוא שונה: ההכרזה הראשונה היא פשוט הכרזה, צעקה – 'ס'איז דא א גאט אויף דער וועלט!'. "משה אמת ותורתו אמת" כדאי לומר בטעמי המקרא (אפשר בזקף קטן וסוף פסוק: "מֹשֶׁ֣ה אֱמֶ֔ת וְתוֹרָת֖וֹ אֱמֶֽת"). כתוב[ס] שמשיח בא לדרוש טעמי תורה. הקריאה בטעמים היא כבר שירה, כל התורה היא שירה – "כתבו לכם את השירה הזאת"[סא]. "דוד מלך ישראל חי וקים" צריך לשיר ולרקוד בשיר של שמחה (כמו שראינו את הרבי מעודד דווקא שירת "יחי", "ברוב שירה וזמרה"[סב]). אלה שלש תחושות שונות לגמרי – אחת היא באמת ללכת לפרסם את אלקותו בעולם, השניה היא הטוב-טעם של התורה והשלישית היא שמחת הגאולה, "שמחת עולם על ראשם"[סג] (ה"שמחה בטהרתה" שהרבי אמר שתביא את המשיח[סד]).

בכל אופן, הכל מתחיל מאברהם אבינו, "הגדול", והכל נכלל באברהם אבינו – בפרסום שיש ה' בעולם, ש"אין עוד מלבדו", במשיח שמגלה לכל העולם את האמונה הפשוטה בטוב טעם ודעת[סה]. זה עיקר מה שרצינו לומר הערב – לחיים לחיים!