שבת הארץ

אבן עזרא – פרשת בהר

וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה בְּהַר סִינַי לֵאמֹר[א].

בהר סיני – אין מוקדם ומאוחר בתורה. וזו הפרשה קודם ויקרא, וכל הפרשיות שהם אחריו, כי הדבור בהר סיני, ועתה כרת הברית הכתובה בפרשת ואלה המשפטים, והזכירה במקום הזה לחבר תנאי הארץ. וכאשר אמר על העריות, כי בעבורם תקיא הארץ אותם, כן אמר בפרשת אם בחקותי על שבתות הארץ, והזכיר בתחלה פירוש השבתות.

כאן כתוב "בהר סיני", וכן בסיום הקללות בפרשת בחקותי נאמר "אֵלֶּה הַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים וְהַתּוֹרֹת אֲשֶׁר נָתַן ה' בֵּינוֹ וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהַר סִינַי בְּיַד מֹשֶׁה"[ב]. וכן בסוף פרשת בחקתי (חתימת חומש ויקרא), לאחר פרשת ערכין, נאמר "אֵלֶּה הַמִּצְוֹת אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהַר סִינָי".

לדעת ראב"ע, "בהר סיני" אין פירושו באהל מועד, שהרי לאחר שהוקם המשכן שוב לא דבר ה' עם משה מהר סיני[ג]. ותחילת ספר ויקרא נאמרה לאחר הקמת המשכן, "ויקרא אל משה וידבר ה' אליו מאהל מועד לאמר" (וכן רוב ספר ויקרא נאמר מאהל מועד[ד]), אבל פרשות בהר-בחקתי נאמרו "בהר סיני", כלומר לפני הקמת המשכן[ה] (כל זה לפי מפרשי הפשט, אבל מדברי חז"ל ורש"י עולה שאין הכוונה שדווקא פרשות בהר-בחקתי נאמרו מוקדם, אלא כל המצוות נאמרו פעם ראשונה "בהר סיני", וכן מה שכתוב בסוף הספר "אלה המצות... בהר סיני" מתפרש לפי חז"ל על כל המצוות[ו]).

הברית בחורב

וזמן אמירת פרשות בהר-בחקתי הוא מיד לאחר מתן תורה ("פרשה זו נאמרה ממחרת מתן עשרת הדברות"[ז]) שאז נאמר למשה מה שכתוב בסוף פרשת יתרו ("אתם ראיתם", אחרי עשרת הדברות) וכל פרשת משפטים, ואז נאמרו גם פרשות בהר-בחקתי, ועל כל זה נכרתה הברית הכתובה בסוף פרשת משפטים ("ויבא משה ויספר לעם את כל דברי ה' ואת כל המשפטים... ויכתב משה את כל דברי ה'... ויבן מזבח תחת ההר... ויעלו עֹלֹת ויזבחו זבחים... ויקח ספר הברית ויקרא באזני העם ויאמרו כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע... ויאמר הנה דם הברית[ח]"[ט]. ו"ספר הברית" כולל פרשות יתרו ומשפטים וכן פרשות בהר בחקתי[י]), וזוהי ה"ברית" המוזכרת בקללות בפרשת בחקתי (וכן מוזכרת ברית זו בספר דברים, בסוף הקללות של פרשת כי תבא "אלה דברי הברית אשר צוה ה' את משה לכרֹת את בני ישראל בארץ מואב מלבד הברית אשר כרת אתם בחֹרב"[יא], וכשם שהברית בערבות מואב היא בברכות וקללות כן הברית בחורב היא בברכות וקללות[יב] והן האמורות בפרשת בחקתי[יג]).

וכן מפרש ראב"ע בפרשת בחקתי: בפסוק "והבאתי עליכם חרב נוקמת נקם ברית" מפרש ראב"ע "זאת הברית הכרותה בסיני הכתובה בפרשת ואלה המשפטים, יום קבלו על נפשם ואמרו נעשה ונשמע, אז נכרתה הברית ואמר להם כל הפרשה הזאת". ובפסוק "וזכרתי להם ברית ראשונים" מפרש "זאת הברית הכרותה בסיני". ובפסוק "אֵלֶּה הַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים וְהַתּוֹרֹת אֲשֶׁר נָתַן ה' בֵּינוֹ וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהַר סִינַי בְּיַד מֹשֶׁה" מפרש "אלה החקים והמשפטים הם הכתובים בפרשת וישמע [יתרו] ואלה המשפטים [פרשת משפטים] ופרשת בהר סיני. אשר נתן ה' בינו ובין בני ישראל רמז לברית הר סיני, כי אחר שנעשה המשכן והיה הכבוד באהל מועד לא עלה משה בהר סיני [ולכן ברור שמה שכתוב כאן 'בהר סיני' היינו לפני הקמת המשכן]"[יד].

ולגבי סדר הפרשות: אמנם "אין מוקדם ומאוחר בתורה" מבחינת סדר הזמנים והמאורעות, אך ראב"ע כדרכו נותן טעם לסדר הפרשות והוא "לחבר תנאי הארץ". כלומר, כמו שנאמר בפרשות אחרי מות וקדושים שבעוון עריות הארץ מקיאה את ישראל ח"ו, כן הדבר בעוון שמיטת הארץ (כמפורש בפרשת בחקתי "אז תרצה הארץ את שבתותיה").

הרמב"ן מביא את דברי הראב"ע ומסכים עמו במקצת שפרשות בהר בחקתי נאמרו לפני כל ספר ויקרא, אך הוא סובר שהן נאמרו לאחר חטא העגל, כאשר ה' התרצה למשה לתת לוחות שניים, וכיון שהופרה הברית שנכרתה על הלוחות הראשונים היה צריך לכרות ברית מחדש. ובברית הראשונה הוזכרה השמיטה בפרשת משפטים בדרך כלל ("והשביעִת תשמטנה ונטשתה"), ואילו בברית השניה החמיר יותר והזכיר את השמיטה בפירוט וכן הוסיף את התוכחה בפרשת בחקתי.

שביתת הארץ

דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ שַׁבָּת לַה'.

ושבתה הארץ שבת לה' – מצוה על ישראלי שלא יעזוב גר לזרוע שנת השבת, כאשר לא נעזבנו לעשות מלאכה בשבת, כי הוא ברשותנו. וטעם שבת לה' כיום השבת. וסוד ימי עולם רמוז במקום הזה.

ממה שכתוב "ושבתה הארץ" מובן שהמצוה מתייחסת לארץ עצמה, 'חפצא' (ולא נאמר כציווי לאדם-הגברא, כגון "תשבתו" וכיו"ב). כלומר, מצוה עלינו שהארץ תשבות בשנה השביעית, "חובת קרקע" של שביתת הארץ ולא רק חובת גברא של שביתת האדם[טו] (מתאים למבואר שמצוות דאורייתא ככלל מתייחסות לחפצא לעומת מצוות דרבנן המתייחסות לגברא).

מטעם זה, מצוה עלינו ("הישראלי") שלא להניח לגר-תושב לזרוע בארץ בשביעית (בדומה לדין שביתת בהמה בשבת). בשיטה זו מחזיקים כמה מגדולי הפוסקים, שכיון שהמצוה היא שביתת הארץ (החפצא), לכן אסור שגוי יעבוד בשדה שלנו בשביעית[טז] (ולאידך גיסא, כיון שגר תושב שייך בשביעית, מסתבר שהוא אוכל פירות שביעית כישראל[יז]).

השמיטה היא "שבת לה'", "שנת השבת" כמו יום השבת. וסובר ראב"ע שגם בשבת אסור להניח לגר תושב לעשות מלאכה, וכמו שכתב בפרשת יתרו "וְיוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לַה' אֱלֹהֶיךָ לֹא תַעֲשֶׂה כָל מְלָאכָה אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ וּבְהֶמְתֶּךָ וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ"[יח] – "גם הגר שהוא על דתו [שלא קבל את דת ישראל] והוא גר שער [ולא גר צדק][יט], על זה התנאי ידור בארצך שלא יעשה מלאכה בשבת" (וכן שיטת רש"י[כ] שגר תושב מצווה על השבת. אמנם להלכה כתבו הפוסקים[כא] שמדובר בגר תושב שהוא שכירו של ישראל שאסור מהתורה לעשות מלאכה עבור ישראל, אך מותר לו לעשות לעצמו. אך לשיטת ראב"ע אין להניחו גם לעשות לעצמו, שבכך הוא מפר את תנאי ישיבתו בארץ[כב]).

וכן סובר ראב"ע שאין להניח לגר תושב לעשות מלאכה ביום הכפורים[כג], וכן בתועבות העריות "לא נעזוב הגר שיעשה אחת מתועבות הנזכרות בארצנו, שלא יטמא את הארץ"[כד], ואף במאכלות אסורות "על כן גר תושב לא יאכל טמא בארץ טהורה, כי על זה התנאי ידור בתוכנו"[כה], "לא נעזוב הגר שיאכל בארצנו חזיר או סוס או עוף דורס שהוא טמא"[כו], וכן לא יאכל דם[כז] (ואמנם גר תושב אוכל נבלות, כמפורש "לגר אשר בשעריך תתנה ואכלה"[כח] וצריך לחלק בין נבלה לבעלי חיים טמאים[כט]). וכן סובר ראב"ע[ל] שגר תושב צריך לבוא למעמד הקהל "אולי יתיהד"!

ויש לומר שבכח שתי השבתות, יום שבת ושבת הארץ, להעלות את הגר התושב לדרגת ישראל, אזרח הארץ, ודוק (ולכן לאחר השמיטה עליו לבוא להקהל כדי שימשך להתגייר לגמרי). ורמזים: גר ישראל = "בצלמנו כדמותנו", ג פעמים אברהם (שהוא "אב המון גוים" השואף לגייר וגרי הצדק הם בניו. "בהבראם, באברהם" היינו הקשר לשבת בראשית). גר אזרח הארץ = 715 = הכל פעמים אחד-אהבה (אהבת הגר בשבת ובשמיטה).

שבת לה'

"וטעם שבת לה' כיום השבת". כלומר, יום השבת נקרא שבת לה' כי ה' שבת בו מכל מלאכתו[לא] וכן השביעית היא על שם שה' שבת ביום השביעי (השביעי בימים ובשנים שייכים לאותו ענין), ונמצא שטעם השביעית הוא זכר למעשה בראשית[לב]. שבת מעידה על בריאת העולם ושביעית מעידה שהקב"ה אדון העולם ומנהיגו תמיד, "זרעו שש שנים והשמיטו שבע כדי שתדעו שהארץ שלי היא"[לג] (ולחזק את מדת הבטחון בה'[לד]).

ועוד אומר ראב"ע שרק יום השבת והשנה השביעית נקראו שבת ה' או שבת לה', מה שאין כן המועדים אף שנקראו (לפעמים) שבת היינו 'שבת ישראל' ולא שבת ה'[לה].

ועוד כתב ראב"ע בפסוק "זכור את יום השבת", שהשבת והשביעית מיועדים לעבודת ה' ועסק התורה: "כי השם קדש זה היום [יום השבת] וזימנו לקבל הנפשות תוספת חכמה יותר מכל הימים... ראינו כי שנת השמיטה דומה לשבת, כי גם היא שביעית בשנים, וצוה השם שיקראו התורה בתחלת השנה[לו] נגד האנשים והנשים והטף, ואמר הטעם 'למען ישמעו ולמען ילמדו וגו' ושמרו'. והנה השבת נתנה להבין מעשי השם ולהגות בתורתו. וככה כתוב, 'כי שמחתני ה' בפעלך', כל ימי השבוע אדם מתעסק בצרכיו, והנה זה היום ראוי להתבודד ולשבות בעבור כבוד השם, ולא יתעסק לשוא אפילו בצרכיו שעברו, או מה יועץ לעשות, וככה אמר הנביא 'ממצוא חפצך ודבר דבר'. ומנהג ישראל היה ללכת סמוך לשבת אצל הנביאים, כמו 'מדוע את הולכת אליו היום לא חדש ולא שבת'"[לז]. אם כן יש לפרש "שבת לה'", מוקדשת לעבודת ה'[לח].

וכשם שבזכות שמירת השביעית ישראל יושבים בארץ, וכשאין שומרים מתחייבים גלות, כן הדבר בשבת, כהמשך דברי ראב"ע "וראינו בירמיהו[לט] שהחמיר במצות שבת, ואמר מפורש אף על פי שנגזרה גזרה על ירושלים שתחרב, אם ישוב ישראל לשמור השבת כאשר צוו, לא יגלו ממקומם, ויעמדו בירושלים כסאות מלכות בית דוד", ו"כל המענג את השבת נותנין לו נחלה בלי מצרים [בלי גלות וחורבן]"[מ].

סוד ימי עולם

"וסוד ימי עולם רמוז במקום הזה" – מה שהשנה השביעית נקראת שבת רומז ל"ימי עולם" (ההיסטוריה של כל העולם), כדברי חז"ל "שית אלפי שני הוו עלמא וחד חרוב... כשם שהשביעית משמטת שנה אחת לשבע שנים כך העולם משמט אלף שנים לשבעת אלפים שנה, שנאמר 'ונשגב ה' לבדו ביום ההוא', ואומר 'מזמור שיר ליום השבת' יום שכולו שבת. ואומר 'כי אלף שנים בעיניך כיום אתמול כי יעבר'"[מא]. וכן מזכיר ראב"ע במקומות אחרים את דברי חז"ל אלו[מב] ואומר שיש בהם סוד[מג]. אם כן, "שבת לה'" רומז לגילוי אלקות באלף השביעי, "יום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים"[מד].

והרמב"ן הביא את דברי ראב"ע וכתב שזהו "סוד גדול מסודות התורה", וביאר (כאן ובפרשת בראשית[מה]) ששת ימי בראשית רומזים לקיום העולם ששת אלפים שנה ("יומו של הקב"ה אלף שנים"), "הנה הימים [ששת ימי המעשה ויום השבת] רמז לאשר ברא במעשה בראשית, והשנים [שנות השמיטה] ירמזו לאשר יהיה בבריאת כל ימי עולם. ועל כן החמיר הכתוב בשמיטה יותר מכל חייבי לאוין, וחייב הגלות עליה... מפני שכל הכופר בה אינו מודה במעשה בראשית ובעולם הבא".

שבת ושביעית מסיני

והנה כשם שהשביעית נאמרה "בהר סיני", ועליה נכרתה הברית בחורב (כולל הקללות של בחקתי, בהם מדובר על הגלות בעוון שמיטה), כך השבת מיוחדת להר סיני: בעשרת הדברות "זכור את יום השבת לקדשו", וכדברי עזרא ונחמיה "ועל הר סיני ירדת.. ותתן להם משפטים ישרים ותורות אמת חקים ומצות טובים. ואת שבת קדשך הודעת להם ומצוות וחקים ותורה צוית להם ביד משה עבדך"[מו] (וכנוסח תפלות השבת "ישמח משה במתנת חלקו... בעמדו לפניך על הר סיני ושני לוחות אבנים הוריד בידו וכתוב בהם שמירת שבת", "אז מסיני נצטוו עליה"), "לכולי עלמא בשבת נתנה תורה לישראל". וכן בפרשת משפטים נאמרו יחד השבת והשביעית "ושש שנים תזרע את ארצך... והשביעת תשמטנה ונטשתה... ששת ימים תעשה מעשיך וביום השביעי תשבת" (וכל זה בכלל "ספר הברית").

וכתב רבינו בחיי בפרשתנו "ויתכן לומר בטעם שהזכיר 'בהר סיני' כי מפני שישראל שמעו מצות השבת מפי הגבורה בהר סיני, והשמטה והיובל מצות נמשכות אחר השבת, על כן הוצרך לבאר כאן כי גם השמטה והיובל נצטוו בהר סיני, כי טעם אחד לכולן".

כאן מוזכר "הר סיני", אך במקומות אחרים הוא נקרא הר חורב, במיוחד בספר דברים "ה' אלהינו כרת עמנו ברית בחֹרב"[מז], "מלבד הברית אשר כרת אתם בחֹרב" (ובגמרא[מח] מאן דאמר אחד "סיני שירדה שנאה לאומות העולם עליו. ומה שמו סיני שמו", ומאן דאמר שני "הר סיני שמו, ולמה נקרא הר חורב שירדה חורבה לאומות העולם עליו", חֹרב כמו חֶרֶב, "והבאתי עליכם חרב נוקמת נקם ברית [הברית בהר חורב]").

ורמזים: סיני = 10 פעמים 13, חרב = 30 פעמים 7 (13 ו-7 הם זוג מובהק, בחינת זכר ונקבה). המכפילים 10 ו-30 היינו לי ("כל מקום שנאמר לי אינו זז לעולם") והמכפילים 13 ו-7 היינו כ, וביחד כלי. סיני חרב = ספר ("ספר הברית"). ראשי התבות סח (חיים, חכם) ושאר האותיות = ד פעמים סח (יחס מובהק של 1:4).

ענוה ושפלות

והנה בפתיחת מסכת אבות נאמר "משה קבל תורה מסיני", ומפרשים[מט] שמשה קבל את התורה בזכות מדת הענוה שלו ("והאיש משה עניו מאד") כשם שהר סיני נבחר מפני היותו עניו ושפל. השבת והשביעית שנתנו בהר סיני שייכות למדות הענוה והשפלות – שבת ושביעית הן בחינת מלכות "דלית לה מגרמה כלום", ומדתה הפנימית של המלכות היא השפלות, "והייתי שפל בעיני", וכן בשבת ובשביעית אנו 'מחזירים' את הכל לה' ומודים בהכנעה שהכל שלו. מקיימים "מאד מאד הוי שפל רוח" ואז זוכים ב"טובה הארץ מאד מאד" (ואם לא מודים ח"ו אז באה גלות).

[מבואר שיש 'פרצוף' ארבע מדות טובות בנפש: בטול, ענוה, הכנעה, שפלות, כנגד שם הוי' ב"ה. לענייננו, העיקר הוא הענוה והשפלות, אלא שהענוה כוללת את הבטול, יחוד י-ה. והשפלות כוללת את ההכנעה, יחוד ו-ה. שבת בראשית שבת הארץ = 2613 (מורכב מ-26 ו-13, הוי' אחד) = 13 פעמים פה אל פה. נוסיף לזה בטול ענוה הכנעה שפלות ונקבל 3757 = 13 פעמים 289. 289 = טוב ברבוע = ברא אלהים, הכל בכלל "ברא אלהים", זכר למעשה בראשית.]

משפטים בהר סיני

מצות שמיטה נאמרה פעם ראשונה בפרשת משפטים ("והשביעִת תשמטנה ונטשתה", בדרך כלל) ופעם שניה בפרשת בהר סיני (בדרך פרט). וכן הברית בהר סיני מורכבת ממה שנאמר בפרשת משפטים (שבסופה תיאור מעשה הברית) וממה שנאמר בפרשת בהר סיני (ופרשת בחקתי הממשיכה אותה).

ורמזים: משפטים בהר = 686 = ובחרת בחיים = 2 פעמים (ממוצע) 343 (7 בחזקת 3, "שבעתים כאור שבעת הימים"). משפטים בהר סיני (כך נקראת הפרשה בדרך כלל) = שפלות, כמבואר ששביעית שייכת למדת השפלות. שפלות = ח פעמים אמונה (השפלות היא המדה 'הנמוכה' בנפש והאמונה נעוצה במקום הגבוה ביותר, רדל"א), כהוראת שבת ושביעית על אמונה בה' הבורא והמנהיג. והנה משפטים בהר סיני ראשי התבות = אמונה והשאר שוה ז פעמים אמונה[נ].

הברית בהר סיני מתפרשת באמת על פני ארבע פרשות: יתרו משפטים בהר בחקתי (כולן ב"ספר הברית"). יתרו היא הפרשה ה-טוב בתורה ("אין טוב אלא תורה"), משפטים ה-חי, בהר ה-לב, בחקתי ה-לג. מספרי ארבע הפרשות יחד = 100 (יפי, שלמות של י פעמים י)[נא]. שמות הפרשות וישמע יתרו ואלה המשפטים בהר סיני אם בחקתי = 2466 = חי פעמים 137 (קבלה, קבלת התורה בסיני).