סוד שם אהיה

מוצאי י"ב טבת תשפ"ב – טלפונית

קדושת לוי שמות

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

בע"ה

השם ה'נדיר' ביותר של הקב"ה בתנ"ך הוא שם אהיה, החוזר רק שלש פעמים – בפסוק אחד בפרשתנו: "אהיה אשר אהיה... אהיה שלחני אליכם"[ב]. בקדושת לוי על הפרשה יש חמש תורות העוסקות בשם זה בגוונים שונים, כשהצד השוה הוא הדגש על לשון עתיד שבשם הזה. מרוב התורות עולה, במפורש או במרומז, שלשון העתיד שבשם הזה מלמדת גם שיש 'להתבגר' ו'להתקדם' מהשם הזה לשם הוי' ב"ה (שעל כן שם אהיה לא חוזר שוב בהמשך התורה). נסקור את התורות בקצרה ובתוספת מעט ביאור והטעמה:

התעלות מתמדת

בתורה הראשונה[ג] מאריך רבי לוי יצחק להסביר כי "הצדיק העובד את השם יתברך צריך שידע בכל יום ובכל פעם שמשיג איזו השגה, שיש עוד השגה, מדריגה למעלה מזה, שאינו משיג אותה עדיין". לכן, כאשר משה רבינו טוען שאינו ראוי לשליחות ה', עונה לו ה' כי "זה לך האות כי אנכי שלחתיך"[ד] – ההכרה שעדיין יש לך להשיג היא האות-ההוכחה שאתה עובד ה' כראוי וראוי לשליחות, משום שזהו סימנו של הצדיק, שבכל פעם מתגלה לפניו כמה לא השיג מאומה ועליו לשאוף עוד ועוד. על כך אומר לו ה' (כהמשך למאמרו "[וזה לך האות כי אנכי שלחתיך] כי אהיה עמך") ששמו "אהיה אשר אהיה" – "שמה שמשיג עתה הוא עתה, ו'אהיה' נקרא מה שעתיד להיות ומה שעתיד להשיג... וכשישיג גם זו ידע עוד יותר שאין השגתו בשלימות ויבטח בהשם יתברך שעתיד להשיג עד אין סוף. ולזה אמר 'ויאמר אהיה', שידע תמיד שעתה אין השגתו בשלימות... וזהו 'אשר אהיה', שאין לדבר סוף, שבכל פעם שמשיגים יודעים מה שיש עוד השגה למעלה מזו עד אין סוף, וזהו דרך הצדיקים להשם יתברך".

ההכרה שאין סוף להשגה, ולעולם לא ישיג האדם בשלמות, מתבטאת במשפט "עד ולא עד בכלל" – העולה בגימטריא מרכבה, רק כך ניתן להיות מרכבה לאין-סוף (ולא להגדרה מוגבלת שהאדם קבע בדעתו). לעומת זאת, "עד ועד בכלל" עולה רלו – סוד "שיעור קומה של יוצר בראשית" שלמדו[ה] מהפסוק "גדול אדוננו [כשיעור] ורב כח"[ו]. הרמב"ם התרעם על מדרש שיעור קומה ופסל אותו[ז], שהרי אליבא דאמת לא ניתן לתת גדר ושיעור באין-סוף כלל, ואף על פי כן זהו מדרש חז"ל. בהקשר דנן יש לכך הסבר פשוט בעבודת האדם – ה' עונה לטענת משה שאינו מוכן לשליחות כי לעולם לא יהיה מוכן, ודווקא לכן כעת הזמן לצאת לשליחות... בשלב מסוים על האדם לומר לעצמו – 'מה תכל'ס? מה השליחות שלי בחיים? התכלית אינה להתעלות עד אין סוף אלא להשפיע למטה! לעשות את התחתון שאין תחתון למטה הימנו דירה לו יתברך!'. כלומר, יש לעבור מההתמקדות בעתיד של עליות אין-סוף, "אהיה", לעבודה בהווה, בסוד שם הוי' ב"ה.

דוגמה לדבר, שתואמת את ה'סיפור' של משה כאן, היא ה'משבר' שעובר צדיק נסתר כשעליו להתגלות – לפנות מההתעלות האישית שלו להנהגת עם ישראל. חיבור שני השלבים, "עד ולא עד בכלל" ו"עד ועד בכלל", עולה פסוק שלם בדברי הימים – "אברם הוא אברהם"[ח], פסוק המציין את המעבר אצל אברהם אבינו מהיותו "אב רם, השכל הנעלם מכל רעיון"[ט] ל"אב המון גוים"[י] המשפיע ומוליד בעולם כיוצא בו[יא] (ואין מדובר רק ב'גיחה' למציאות החיצונית וחזרה לעולם הפנימי, אלא במהפך שאין ממנו חזרה – "כל הקורא לאברהם אברם עובר בעשה"[יב]).

הויה נצחית

בתורה השניה[יג] מסביר רבי לוי יצחק כי שם הוי' הוא בלתי-משתנה[יד], "אני הוי' לא שניתי"[טו], ואילו שם אהיה מתאר מציאות משתנה – הרעת ה' לישראל כדי להיטיב להם בסופם (כקליפה הקודמת לפרי[טז]) או השפעת טובה לאומות כדי להרע להן בסופן. בכך גופא, ההרעה העתידית לאומות אינה נצחית, שהרי בסופו של דבר "הרשעה כלה כעשן תכלה או יחזרו בתשובה" (וכאן מקור נאה למהפכה הרביעית[יז]), ואילו ההטבה העתידית לישראל תתקיים לנצח – "וזהו הרמז בפסוק 'אהיה', כי באמת בכאן רומז השם יתברך הטוב שעתיד להיות... דבר שאין סופה ליבטל, וזהו 'אשר אהיה', יהיה ויהיה, שלא יהיה סוף לטוב העתיד לבוא עליהם" (עד אשר "ביום ההוא יהיה הוי' אחד ושמו אחד"[יח]).

"מתוך שלא לשמה בא לשמה"

בתורה השלישית[יט] חוזר העקרון ש"שם הוי' ב"ה מורה על דבר שהוא עתה ושם אהיה על העתיד להיות", ומכיון שהזכות של עם ישראל במצרים היתה רק "על דבר העתיד להיות" (כהסבר רש"י לפסוק "בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלהים על ההר הזה", "וששאלת מה זכות יש לישראל שיצאו ממצרים, דבר גדול יש לי על הוצאה זו שהרי עתידים לקבל התורה על ההר הזה לסוף ג' חדשים") – מופיע שם אהיה. הדגש כאן הוא שבמצרים היו ישראל "בקטנות השכל", ולכן ההבטחה העתידית היא טוב הארץ הגשמי – "ארץ טובה ורחבה... ארץ זבת חלב ודבש"[כ]. אכן, "כשיבואו לארץ ישראל שם יהיו בשכל גדול ושם יהיה העיקר לקיים מצות הבורא ב"ה [כטעם משה ברצונו להכנס לארץ[כא]]", מדרגה שתהיה שייכת לקיום רצון ה' בהוה, ולכן מיד אומר ה' למשה לומר לישראל "הוי' אלהי אבותיכם שלחני"[כב] – "כי האבות הם היו במדרגות גדולות, ולכך אצל האבות כתיב הוי' שהוא מורה על מה שהוא עתה". זו דוגמה מובהקת של "מתוך שלא לשמה בא לשמה"[כג] – בזמן הקטנות צריך לכוון לעתיד, ולצייר אותו באופן שמדבר גם על השכל הקטן בהווה, אך כאשר מתקדמים לגדלות זוכים לעבודת ה' "לשמה", ללא חתירה לשכר עתידי.

שכל להתפלל

בתורה הרביעית[כד] מוסבר שבגאולת מצרים "ראו ישראל שהוא רב להושיע, וכיון שראו שבידו להושיע לכן יש לנו שכל בגלות המר הזה להעתיר ולהתפלל", ומכיון שגאולת מצרים היא הכנה לגאולה העתידית מתאים בה שם אהיה המכוון לעתיד. הכפילות של "אהיה אשר אהיה" מתפרשת כרומזת לשתי בחינות גאולה – "גאולה מניסים", כניסי יציאת מצרים, בה "אנו משיגין מוחין דקטנות", אך הם גופא "הכנה לקבלת התורה, למוחין דגדלות".

גם כאן שתי הבחינות מכינות לגאולה העתידה, בה תהיינה שתי תקופות – של קטנות ושל גדלות. בדרך כלל מסביר הרבי[כה] כי בתקופה הראשונה של הגאולה "עולם כמנהגו נוהג"[כו] (ויעודים דוגמת "וגר זאב עם כבש"[כז] מתקיימים כמשל בלבד) ובתקופה השניה הטבע עצמו משתנה (והיעודים הללו מתקיימים כפשוטם). אכן, כך הוא מצד ה"חפצא" של המציאות, בעוד מצד ה"גברא" החויה הפוכה: היציאה מהגלות, בטול שעבוד מלכויות (כולל כל צרות הגלות, לכלל ולפרט) ייתפס כפלא גדול ומרגש, "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות"[כח], ואילו בשלב השני, בו עוברים לטבע-של-נס (בו נס אינו שבירת-שגרה מרגשת, אלא דבר פשוט), הנסים כלל לא יתפסו מקום וכל המודעות תהיה פנויה בגדלות מוחין לתורתו של משיח – "ולא יהיה עסק כל העולם אלא לדעת את ה' בלבד, ולפיכך יהיו ישראל חכמים גדולים ויודעים דברים הסתומים וישיגו דעת בוראם כפי כח האדם, שנאמר 'כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים'"[כט].

שאלת היחס בין עשיית מופתים ואמירת תורה 'העסיקה' את גדולי החסידות. היו צדיקים שנקטו שכדי לעורר את האמונה של מי שנמצא בקטנות יש לעסוק בעיקר במופתים. בדרכים אחרות, כשיטת חב"ד ובית פרשיסחא, הודגש לימוד התורה והחסידות, השייך למוחין דגדלות, עד שזלזלו במופתים המתאימים לקטני-המוחין. אכן, דווקא בדור האחרון, הרבי מליובאוויטש אמר שיש גם לפרסם מופתים המחזקים את האמונה בה' – הכנה מתאימה לתקופה הראשונה של ימות המשיח, בפתחה אנו עומדים...

"כל מעשיך יהיו לשם שמים"

בתורה האחרונה[ל] מסביר רבי לוי יצחק כי "אהיה" רומז להכנה לעבודת ה', "כשאדם עושה איזה דבר גשמי יהיה כוונתו לעבודת השם יתברך", "ובשעה שעוסק בעבדות ה' נקרא הוה". בפרט "אהיה אשר אהיה" רומז לשני שלבי הכנה – עבודת השדה היא הכנה לאכילה שהיא עצמה הכנה לתורה ועבודה מכח האכילה. בהפשטה, לעבודת ה' נדרשת הכנה ב"חפצא", הכשרת השטח לקיום רצון ה', והכנה ב"גברא", קבלת כח והתחזקות לעבודה.

כאן אפשר להסביר באופן מובהק את המעבר משם אהיה, העתידי, לשם הוי', עבודה בהוה, לפי הביאור הידוע[לא] על ההבדל בין עבודת "כל מעשיך יהיו לשם שמים", בה דברי הרשות הם הכנה לקדושה עתידית, לעבודת "בכל דרכיך דעהו"[לב], בה יודעים את ה' בתוך מעשי הרשות גופא. ורמז: "כל מעשיך יהיו לשם שמים" (1281) עולה אני פעמים אהיה[לג]!

החידוש כאן ש"אהיה", אף שבפשט הוא אמירה של ה', מתפרש על האדם ועבודתו. וההסבר הפנימי בעבודת ה': כל עוד עסוקים בהכנה, כשה"גברא" מכשיר ומכין את עצמו למצוה, קיימת מודעות עצמית (ולכן ה"אהיה" מתפרש על האדם). לעומת זאת, כאשר מגיעים לקיום רצון ה' בפועל במציאות, ב"חפצא", מתגלה ה' לבדו – האדם שוכח את עצמו ועובר ל"מודעות אלקית". כאשר זוכים ומתחברים לנס הנבדל-המקודש של המודעות האלקית, והגילוי הזה נעשה תדיר (כנ"ל בענין המעבר מנס לטבע אלקי), הכל נעשה במודעות טבעית[לד] – שוב אין 'אני' נפרד, אלא השראה קבועה באדם עליו נאמר "אני אמרתי אלהים אתם"[לה] ומימוש מלא של דירה בתוך התחתונים לה' יתברך ממש.

בראשית עבודת ה' חייבת להיות השאיפה לגדול וההכנה לעבודה – "אהיה אשר אהיה" (כשאהיה גדול...) – אך התכלית היא להתקדם מקטנות המוחין של אהיה, בה האדם חושב על עצמו וגם אינו נמצא במקומו המתאים, לגדלות מוחין של הוי', עבודת ה' לבדו, במקומי האמתי והנכון, כאן ועכשיו.

מבנה הפירושים

בין הפירושים השונים יש דמיון וקשר רב, כך שקצת קשה לתת להם מבנה פנימי מובהק. אם בכל זאת רוצים, אפשר להסביר אותם כסדרם כנגד שם הוי' עם קוצו של י: השאיפה האין סופית, "עד ולא עד בכלל", שייכת לרצון שבכתר. הטובה הנצחית (המתבטאת בכפילות "אהיה אשר אהיה") שייכת לשם הוי', "אני הוי' לא שניתי", ו"הוי' בחכמה"[לו]. התהליך של "מתוך שלא לשמה בא לשמה" שייך לבינה, בה מתקיים "מבין דבר מתוך דבר"[לז]. השכל להתפלל שייך למדות הלב, ה-ו (כאשר העליה מקטנות לגדלות, ממופתים לתורה, מתאימה גם היא להתפתחות הז"א). העיסוק בעניני הרשות "לשם שמים" (ואף באופן של "בכל דרכיך דעהו") שייך למלכות, הקרויה רשות[לח].