אל תבואני רגל גאוה[א]

א. זמן שמחתנו

 

שבעת ימי המשתה – שבעת ימי הרגל

שבעת ימי המשתה של חתן וכלה הם 'רגל פרטי' של החתן והכלה. שבעת ימי הרגל הם ימי ההרגל, בימים אלו יוצאים החתן והכלה מהטבע הראשון שלהם, הטבע הרווקי, אל הטבע השני – הם מתרגלים להיותם נשואים.

הטבע הראשון, שלפני החתונה, עלול להראות כטבע האמיתי של האדם, כאשר לאחר החתונה עליו להסתגל לשינוי, לטבע אחר וזר לו – טבע הנישואין. אמנם לאמיתו של דבר הטבע השני והמתחדש – טבע של "טובים השנים [הטבע השני] מן האחד [הטבע הראשון]"[ב] – הוא ה'אמת לאמיתו' של בני הזוג. בדרך הרמז מגלים כי דווקא הטבע השני של האדם הוא האמיתי, טבע שני = אמת.

שמחת חתן וכלה - "זמן שמחתנו"

מבין הרגלים, הרגל שהכי קשור לשבעת ימי המשתה והשמחה של חתן וכלה הוא חג הסוכות – זמן שמחתנו.

על פי הסברנו כי בשבעת ימי המשתה מתרגלים החתן והכלה לחיי הנישואין, עולה כי היום השמיני, היום שאחרי, הוא כנגד שמיני עצרת – זמן העצירה והקליטה הפנימית של מה שנחוג בשבעת הימים[ג].

שבעה ימים – שבעה מינים

מוסבר כי שבעת הימים של חג הסוכות מקבילים לארבעת המינים. בפרטיות ידוע כי ארבעת המינים מתחלקים לשבעה פריטים, כנגד הספירות (והאושפיזין).

שלשת ההדסים המשולשים מקבילים לשלושת האבות אברהם, יצחק ויעקב, וכן לספירות הראשונות – חסד, גבורה תפארת. שני בדי הערבה הם כנגד  משה ואהרן – ספירות הנצח וההוד. הלולב הוא כנגד יוסף הצדיק – ספירת היסוד. האתרוג מכוון כנגד דוד המלך – ספירת המלכות.

הלולב – חתן; האתרוג - כלה

הלולב והמינים האגודים עמו הם כנגד החתן, והאתרוג כנגד הכלה. את האתרוג מחזיקים ביד שמאל, בבחינת "בנין המלכות מן הגבורות". את הלולב ומיניו מחזיקים ביד ימין – "בנין הזכר מן החסדים".

הסבר נוסף לאופן החזקת המינים מובא בספר "תולעת יעקב": מוסבר כי הלולב הוא כנגד השדרה בגוף, ועל כן הוא מוחזק בימין. השדרה עולה למח, וסתם "מח" בקבלה הוא "חכמה מוחא", מח הימין. האתרוג הוא כנגד הלב, הקשור דווקא במח השמאל – "בינה ליבא".

יום החיתום - אל תבואני רגל גאוה

על פי החלוקה שחלקנו את המינים, עולה כי היום האחרון, יום החיתום של שבעת ימי המשתה ושל חג הסוכות הוא 'יום האתרוג'[ד]. בעל ה'הפלאה' אומר כי במילה אתרג רמוז הפסוק "אל תבואני רגל גאוה"[ה].

על פי רמז זה מובן כי היום האחרון הוא יום בו אנו רוצים להנצל מגאוה, ומבקשים על כך במיוחד. ביום זה מוחדר בנו טבע שני של פחד מגאוה – טבע של "אדם מפחד תמיד" מפני "רגל גאוה". ואכן, מענין לציין כי על פי המסורת שבידינו גם האר"י וגם הבעש"ט ביקשו ביומם האחרון בעלמא דין, ואף במילותיהם האחרונות ממש,  את המבוקש בפסוק זה – להנצל מגאוה. רמז נאה בדבר הוא כי יצחק (האר"י) ישראל (הבעש"ט) עולה "אל תבואני רגל גאוה" ע"ה[ו].

והוא ישופך עקב – הנחש מכיש בעקב המעשה

מדוע ישנו ענין להתפלל להנצל מן הגאוה דווקא ביום האחרון? מורינו הבעש"ט מפרש את הפסוק "הוא ישופך ראש ואתה תשופנו עקב" כי האדם מתגבר על הנחש בראש כל מעשה טוב, בהתעוררותו לעשית המעשה, ואילו הנחש מזומן להכיש את האדם בעקבו של כל מעשה, בסיום וחיתום המעשה דווקא.

בספר עמק המלך מובא רמז, שכאשר עקבו של האדם נמצא מעל ראש הנחש אזי הוא ער, לעומת זאת כאשר ראש הנחש עולה על עקבו של האדם אזי הצירוף הוא רע. ער בנו של יהודה צריך היה להיות משיח (=נחש), אך הנחש התגבר עליו והפך את הצירוף לרע – "ויהי ער בכור יהודה רע בעיני ה'".

פגם הגאוה – קשה מכל העבירות שבתורה

לפי הסברו של הבעש"ט הנחש הרע הוא נחש הגאוה, המנסה להחדיר באדם תחושה כי הוא צדיק, תחושה של גאוה על מעשהו הטוב. האר"י אומר כי עבירה על כל המצוות פוגמת באותיות ו ו-ה שבשם – "והנגלות לנו לבנינו". אמנם אין הפגם מגיע עד ל"הנסתרות להוי' אלקינו", לאותיות י ו-ה שבשם.

רק הגאוה (=יה) לבדה, מסוגל לפגום ביחוד הפנימי של האותיות י-ה שבשם. הפגם שביחוד העליון, על ידי ה"רגל גאוה" גורם לפגם בכל ה"רמח איברין דמלכא", כנגד כל רמח המצוות.

ב'יום הכלה' צריכים לקבל כח להנצל מגאוה

אם בחיתומו של כל מעשה טוב מנסה הנחש להכיש, ועלינו להתפלל "אל תבואני רגל גאוה", על אחת כמה וכמה בסוף ה'יריד' – "האי עלמא דאזלינן מיניה כביה הילולא דמיא" - יום הפטירה מן העולם.

בדומה לכך אנו מבינים את היותו של היום השביעי 'יום האתרוג' – היום בו עלינו להתפלל ולהשמר מהכשת הנחש. היום השביעי הוא היום בו מגיעה השמחה לשיאה, היום בו נשלמת קבלת פני הכלה. ההליכה התחילה ב"לכה דודי לקראת כלה" ומסתיימת ביומה של הכלה – היום בו מקבלים את פניה בשלמות.

יחד עם השמחה שבאה אל שיאה, יש להשמר ולהזהר מפני הגאוה שעלולה להתגנב אז ללב. את הכח להשמר מן הגאוה בסוף כל מעשה מקבל החתן מן הכלה.

ב. תיקון הרגלים[ז]

היום השביעי – הבעטליר בלי רגלים

יש הנוהגים לקרוא בכל יום מימי המשתה קטע אחד מסיפורו של רבי נחמן על ה"ז' בעטלירס". ליום השביעי אין סיפור כי:

"גמר המעשה, הינו מה שהיה ביום השביעי, הינו ענין הבעטליר שהיה בלא רגלים… - לא זכינו לשמעה. ואמר שלא יספרה עוד. והוא הפסד גדול, כי לא נזכה לשמעה עוד עד שיבוא משיח במהרה בימינו אמן".

משיח דתהו – משיח בלי רגלים

את סיפור היום השביעי – תיקון הרגלים, השאיר רבינו למשיח. בתנ"ך הדמות המקבילה לבעטליר בלי הרגלים הוא שמשון הגיבור, שחז"ל אמרו עליו שהיה חגר – כשפיפון עלי דרך.

ידוע כי שמשון היה 'משיח דתהו', משיח בלי רגלים. הרגלים הם ה'כלים רחבים דתיקון" שצריך המשיח כדי להכיל את ה'אורות מרובים דתהו' שלו, ולהפיצם לרבים. ללא רגלים – אין אפשרות ללכת ולהפיץ את בשורת הגאולה.

הרגלים – כלים דתיקון

בכלל, בספירות ובנפש, הרגלים הם כחות התיקון. עד לרגלים (נו"ה) ישנן ספירות הרגש, ספירות של תהו יחסי. הספירות התחתונות – ה'מוטבע' שבנפש -  הן כחות של תיקון וישוב הרגש בכלים מעשיים-ביצועיים, על מנת להביא את הרעיונות וההרגשות לידי פועל ממש, ולהעבירם גם אל הזולת.

הרגלים – צריכות שמירה

אמנם, כפי שהרחבנו בפרק א', צריכות הרגלים שמירה. אם לא כן עלולות הרגלים להיות "רגליה יורדות מות" (כדלקמן). הרגלים צריכות גם שמירה מפני הכשת הנחש בעקבן.

את השמירה בפרט, ואת כח ההילוך בכלל, מקבלים מהכלה – "לכה דודי לקראת כלה". הכלה היא המודדת את האורות דתהו (ה'רווקיים') של החתן, ומתקנת את רגליו בהרגלים מתוקנים, המוקנים לו בשבעת ימי הרגל, ללכת ברגליו להושיע את ישראל.

האתרוג – תשובה לפגם הרגלים

בפרק ד' במסכת סוכה[ח] מובאת הלכה שנתחדשה בעקבות סיפור הקשור הן ברגלים והן באתרוג:

ולמנסך אומרים לו: 'הגבה ידך', שפעם אחד ניסך אחד על גבי רגליו ורגמוהו כל העם באתרוגיהן

על פי דברינו נבין כי הצדוקי שפגם ברגלים, ורגליו היו "רגל גאוה" – קיבל את המגיע לו, להרגם ב"אתרוג" המרמזים לו "אל תבואני רגל גאוה".

בדרך צחות ניתן לומר כי סביר להניח שגם עצם המעשה התחולל ב'יום האתרוג' – יום תיקון הרגלים. ביום השביעי של החג, לאחר שנטלו האנשים את לולביהם ויצאו ידי חובה, יכלו להרשות לעצמם להשליך את אתרוגיהם על הכהן.

רגימה באתרוגים על דרישת ההלכה?

מקום נוסף בו מסופר כי רגמו אדם באתרוגים הוא במסכת קידושין[ט]:

דרש רבי זירא במחוזא: גר מותר בממזרת. רגמוהו כולי עלמא באתרוגייהו. אמר רבא: מי איכא דדריש מילתא כי האי בדוכתא דשכיחי גיורי?

סיפור זה תמוה יותר מן הסיפור הראשון, במשנה בסוכה רגימת הכהן באתרוגים היתה מוצדקת – הוא נהג שלא כהלכה. לעומת זאת רבי זירא[י] דרש את ההלכה כראוי – אם כן מדוע נרגם באתרוגים?

מעשה הצדוקי - פגם המלכות

על מנת להבין מדוע נרגם רבי זירא באתרוגים עלינו להבין יותר את המעשה בצדוקי שניסך מים על רגליו. בכללות, מעשהו של הצדוקי נובע מכפירה בתורה-שבעל-פה, כפירה ב"הלכה למשה מסיני" של ניסוך המים. "הלכה למשה מסיני" היא ה'שפיץ' והראשית של התושב"ע, וכפירה בה היא פגם ב"מלכות - פה, תורה-שבעל-פה קרינן לה"[יא].

גם עצם מעשהו של הצדוקי היה פגם במלכות. ניסוך המים הינו בכללות מדריגה של 'אתהפכא' - המתקת הדינים, שבאה לאחר ביטול הדינים בעשרת ימי תשובה. ניסוך המים הינו כח של חסד עליון (שמקורו בחכמה עילאה) על מנת להמתיק את הדינים. במקום לנסך את המים על המזבח ולהמתיק את דיני המלכות[יב] - "דינא דמלכותא דינא" - מנסך הצדוקי את המים על רגליו.

רגליו של הצדוקי מרמזים למצבה של המלכות כאשר "רגליה יורדות מות", אך במקום להעלותה ולהמתיקה, בא הצדוקי אל מציאות שוקעת ויורדת לשאול, ועוד מוסיף יניקה לחיצונים - לדינים הלא-טובים שעלולים להסתעף מן המלכות.

על פגם המלכות - רגימה באתרוגים

ראינו כי הצדוקי פוגם בספירת המלכות, בכלל הגישה שלו ובפרטי מעשהו. על פגם בספירת המלכות מגיע לצדוקי להענש (-להתקן) ב'פרי המלכות' - האתרוג. עליו לקבל 'אתרוג בראש' - להחדיר להכרתו את המודעות של "אל תבואני רגל גאוה".

על פי הבנה זו עלינו לחפש האם גם במעשהו של רבי זירא ישנו משום פגם במלכות, המצדיק או מסביר את רגימתו באתרוגים.

פגיעה בגרים - מעין 'פגם' המלכות

דרשתו של רבי זירא היתה כי "קהל גרים לא איקרי קהל" - שעל כן מותר גר להנשא לאסורים לבא בקהל. הגרים אחוזים בספירת המלכות, בה תתאה שבשם הוי'. לפי זה בדרשתו של רבי זירא, הפוגעת בגרים, יש משום 'פגיעה' בתלויים בספירת המלכות. יתר על כן - כפי שנראה במקום ובזמן שדרש זאת רבי זירא, היה צורך מיוחד להזהר שלא לפגוע בגרים, וכשאלתו של רבא: "האם יש מי שדורש דרשה כזו במקום ששכיחים גרים?!".

בבל - מקום הגרים

על פי קבלה סוד הגיור הוא בסוד "תוספת שבת". יש מצוה להוסיף מחול על הקדש, הנלמדת מה-ה הנוספת במילה "יום השישי" (ה זו היא ה-ה התתאה שבשם הוי' - ספירת המלכות, כנ"ל). שבת בזמן היא כארץ ישראל במקום, כנודע.

בתוך ארץ ישראל עצמה אין שום בעיה בדיון על קהל גרים, שעל כן אין שום בקורת על מחלוקת התנאים בנושא. אמנם בחו"ל, המקום ממנו יש להוסיף גרים צריכה להיות רגישות מיוחדת לנושא. הדבר נכון בחו"ל בכלל, אך הוא נכון בפרט לבבל, שעליה נאמר במיוחד במסכת יבמות, שלא גלו לבבל אלא כדי שיתווספו עליהם גרים (ובפרט במחוזא - "אתר דשכיחי גרים").

סוכות - חג הגרים

ב'ילקוט' פרשת אמור ישנו מדרש האומר כי לאחר ימים נוראים חוששים ישראל שמא נתחייבו גלות, ועל כן הם אומרים "בואו ונבנה סוכה, ונצא ידי חובת גלות". על פי ההבנה כי כל מטרת הגלות היא שיתווספו גרים, ברור כי אם חג הסוכות הוא 'חג הגלות' הוא גם 'חג הגרים'. גם בקרבנות החג אנו רואים את המגמה של קירוב גרים ושאיבת ניצוצות מבין האומות, כידוע ששבעים פרי החג נועדו לברר את שבעים השרים של אומות העולם.

אמנם בגמרא לא מפורש כי דרשתו של רבי זירא היתה בחג הסוכות, אך מכך שהיו אתרוגים בידי האנשים סביר להניח כי המעשה התחולל בסוכות. אם כן, גם כאן אנו טוענים כי היה מקום להתחשבות יתירה ברגשות הגרים - בנסיבות המקום והזמן.

מלכות - צדק

על פי הדברים שלעיל אנו רואים כי אכן במעשהו של רבי זירא יש משום 'נגיעה' במלכות. יש במעשה משום הרחקת גרים דוקא במקום ובזמן בו יש לקרבם. אמנם ודאי הוא לנו כי אין הצדקה לרגימה במקום בו כל המעשה הינו דרישת ההלכה. אנו יכולים להבין את הסברא שבמעשה השני, אך אין אנו יכולים להצדיקו לגמרי. לעומת זאת, במעשה הצדוקי ישנה הצדקה מלאה לרגימתו באתרוגים.

בכל 'סיפורי המלכות' עלינו לבחון היטב האם המעשה מוצדק, כדי להעמיד את ה"מלכות - צדק" בשיקול הנכון והמוצדק. בכל מקרה, השיקול הנכון והעבודה הפנימית בנפש, היא ההבחנה בין המלכות דקדושה למלכות דלעו"ז. מלכות עשו, מלכות דסט"א, היא מלכות מלאת גאוה. המלכות דקדושה הינה מלכות של שפלות וענוה. על ידי העבודה הנפשית של "אל תבואני רגל גאוה" - זוכים להבחין בין מלכות קדושה ומלכות מדומה ופסולה, ולהעמיד את המלכות על צידוקה.

 

ג. ענוי הגפן[יג]

היום השביעי - יום הענוה

על שידוך טוב אמרו חז"ל "ענבי הגפן בענבי הגפן דבר נאה ומתקבל"[יד]. במסכת פאה[טו] אנו מוצאים כי ישנן גירסאות בהן כותבים "ענבה" ב-ו, כ"ענוה". סוד הנישואין קשור באופן הדוק לענוה, כמבואר במ"א[טז].

על פי המבואר לעיל, ברור כי היום העיקרי בו מתבטאת ומתקבלת הענוה אצל בני הזוג הוא היום השביעי של שבע הברכות - יום האתרוג. לקמן נסביר את שבעת ימי המשתה כימים בהם מתגלים שבע תכונות ושבחים שנאמרו בתנ"ך על צדיקים - השבח השביעי הוא הענוה. הדברים נכונים גם לימי ספירת העומר, ודוק.

שבעה תארי הצדיק

בתנ"ך ישנם שבעה מילים המתארות את הצדיק:

חסד		גבורה
חסיד		ירא
	תפארת
	ישר
נצח		הוד
נאמן		תמים
	יסוד
	צדיק
	מלכות
	ענו

 

שבעת התוארים סודרו כאן לפי סדר הספירות:

חסיד - במידת החסד; ירא - במידת הגבורה = יראה; ישר - במידת התפארת ("איזו היא דרך ישרה שיבור לו האדם - כל שהיא תפארת..."); נאמן - במידת הנצח (כתארו של מרע"ה, המקביל בקבלה לספירת הנצח - "עבד נאמן"); תמים - במידת ההוד (שפנימיותה תמימות, כמבואר במ"א); צדיק - במידת היסוד (כפי שהוא בכל מקום בקבלה – "וצדיק יסוד עולם"); ענו - במידת המלכות (שפנימיות שפלות, כמבואר במ"א).

רמזים בשבעת התארים

אחד הסימנים לשלמות ונכונות של מערכת היא היות סך המערכת ריבועי. המערכת של שמות הצדיק היא ריבועית באותיותיה ובסכומה. בשבע המילים ישנן כה אותיות, שהן ה פעמים ה. סך הכל של גימטריאות המילים עולה 1764, מב פעמים מב - שם הבריאה (שם של מב אותיות) בריבוע.

בחלוקה הפנימית של התארים אנו מוצאים כי הקו האמצעי (ישר, צדיק, ענו) עולה כ פעמים מב, ושני הקוים האחרים (קו הימין: חסיד, נאמן. קו השמאל: ירא, תמים) עוד כב פעמים מב.

המילה ענו לבדה עולה ג פעמים מב, ושאר המילים עולות טל פעמים מב. אנו רואים כי במידה מסוימת כוללת מידת הענוה לבדה את כל המערכת, כי בהתכללותה של מידת הענוה בעצמה היא עולה את סכום המערכת כולו: מב פעמים מב עולה בדיוק דוד פעמים ענו, כאשר אנו יודעים כי דוד הוא איש המלכות והשפלות על פי הקבלה.

טוב - המידה הכוללת

מידה נוספת הכוללת את כל המערכת, אך מלמעלה היא ה'טוב'. המילה טוב מתארת את עם ישראל בתנ"ך - "היטיבה ה' לטובים ולישרים בלבותם" (חז"ל דרשו על פי פסוק זה  - "יבוא טוב ויקבל טוב מטוב לטובים"[יז] מכאן שהבינו כי מילה זו באה לתאר את ישראל). אנו מקבילים את התאר טוב לספירת הדעת הכוללת את כל הספירות - מפתחא דכליל שית.

בהמשך עת"ר[יח] מסביר הרבי הרש"ב את ההבדל בין 'טוב' ל'חסד'. בששת המידות ישנו דין, וישנה "לפנים משורת הדין". הדין הוא המדידה וההשפעה רק לפי הדין - לפי חובות וזכויות המקבל, זו היא מידת הגבורה. במידת החסד ישנה השפעה שלפנים משורת הדין, יש נסיון לא לדקדק בדין, ו'לעקוף' את המגבלות. אמנם גם במידה זו ישנה התחשבות בדין - כאשר אין שום דרך להצדיק את הנתינה, כאשר לא נמצאת שום זכות, ה'חסיד' מרים ידים ומוותר על ההשפעה.

לעומת זאת מידת הטוב היא מידה של 'טוב בעצם' - ההשפעה ללא שום שיקול של השכל, עשיית טוב בכל מקרה. במאמר שם מסביר הרבי הרש"ב כי ה'טוב' נמשך דרך ספירת הדעת (הנמצאת למעלה משיקולי ה"דין" וה"לפנים משורת הדין" שבחסד ובגבורה).

שם ה'טוב' - קו האמצעי

ציינו לעיל כי ה'טוב' נמשך דרך ספירת הדעת דווקא. בדרך כלל אנו יודעים כי שם הטוב (שם אהוה) הוא השם שבספירת היסוד ("כי כל בשמים ובארץ" - "את השמים ואת הארץ"), אמנם (בפנימיות יותר) ידוע כי שם זה הוא גם שם הדעת (נשמת התפארת והיסוד). בפסוק שהבאנו אנו רואים את הכלל הידוע כי הדעת היא נשמת התפארת - "היטיבה ה' לטובים ולישרים בלבותם", הטוב והישר הם ספירות הדעת והתפארת במערכת שלנו.

אנו רואים את מהלך הטוב בקו האמצעי - מהדעת לתפארת, ליסוד ולמלכות. בתפארת - ישר עולה "כי (פעמים) טוב". ביסוד - צדיק עולה יב פעמים טוב (כנגד יב צירופי אהוה). במלכות - אמונה (שעל פי הפשט היא בספירת המלכות) עולה ו פעמים טוב (כנגד ו צירופי טוב). הכל בסוד "א-ל אמונה ואין עול צדיק וישר הוא". כאשר אנו מוסיפים את המילה טוב למערכת הכל עולה יג פעמים קלז, ודוק.

צדיקים וענוים

על שני הביטויים האחרונים במערכת אנו מוצאים פסוקים מקבילים באותו פרק[יט]: "צדיקים יירשו ארץ וישכנו לעד עליה", ו"וענוים יירשו ארץ והתענגו על רב שלום". דווקא על שני ביטויים אלו נאמר "ירשו ארץ". מידת הצדיק-היסוד היא מידת הזווג וההשפעה לארץ מלמעלה למטה. מידת הענו-מלכות היא עצם בחינת הארץ - הכלי והמקבל בזווג.

על פי הסברינו לעיל, עולה כי עד היום הששי של שבעת ימי המשתה, ועד בכלל, נמצא הזוג במדריגת צדיק - המתקבלת בכללות מן החתן. ביום השביעי - עיקר שלמות שבעת ימי המשתה - על בני הזוג להגיע אל מדריגת הענו, המתקבלת מן הכלה, כמבואר לעיל. מדריגת ה"שלום", לה זוכים הענוים, עולה על מדריגת הצדיקים: "ישכנו לעד עליה" - עשיית דירה לו יתברך בתחתונים (כמבואר בהמשך "באתי לגני") היא בבחינת "טוב לשמים", מידת השלום הרי היא גם "טוב לבריות". על ידי מידת הענוה, זוכים בני הזוג ל"על רב שלום" בשלום-בית אמיתי.