צעקת הנשמה

אור לכ"ה חשון תשפ"א – כפ"ח

ד"ה "ואשה אחת" תשמ"ו (א)

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[1]

קיצור מהלך השיעור

 

מה חדש באולפנא?

[הרב גדי: שורדים. פה יש נציגות של בנות שהכי הרבה נמצאות בזומים, מהשיעור בשמונה וחצי בבקר. אבל בכלל צריך חיזוק – תקופה לא פשוטה. קודם כל, תודה על השיעור, ונעיז לבקש שהרב יתן זום לכל האולפנא.]

אני לא כל כך אוהב את הזום... [מסירות נפש.] זה הנושא של המאמר.

[חשבתי שהנושא צריך להיות איך שומרים על קשר מרחוק – עם הקב"ה ובכלל.] המאמר מתחיל מזה שצועקים מתוך הרגשת ריחוק – צריך לצעוק.

א. "ואשה אחת" – הדמויות בסיפור

מופתי אלישע "פי שנים" מאליהו

ערב טוב לכולן. בשבת שעברה – פרשת וירא – קראנו בהפטרה סיפור של אלישע הנביא[1]. בעצם, היו בהפטרה שני סיפורי מופת שלו. עיקר הקשר לפרשה היה במופת השני – הסיפור של האשה השונמית שאלישע הבטיח לה בן קשור להבטחת המלאכים בן לשרה ולידת יצחק. הבן נולד, אחר כך קרה מה שקרה והיה צריך להחיות אותו – לעשות תחית המתים. לפי חז"ל[2] בן השונמית הוא חבקוק הנביא. עוד נפגוש היום כמה דמויות של גדולי נביאי ישראל. לפני הסיפור של האשה השונמית יש שבעה פסוקים שמספרים סיפור אחר – עוד מופת גדול של אלישע. מתחיל "ואשה אחת מנשי בני הנביאים צעקה אל אלישע וגו'".

לפני שנקרא את הפסוקים נקדים: אנחנו יודעים שאלישע הנביא בקש מאליהו רבו "פי שנים ברוחך"[3]. אליהו אמר – אם תראה אותי מסתלק, עולה לשמים בסערה, באש, תקבל את בקשתך. כך היה – הוא ראה אותו וזכה ל"פי שנים". מה הכוונה? חז"ל מסבירים[4] שאליהו הנביא, דמות שאולי יותר מוכרת, חולל בחיים שלו שמונה נסים גדולים, מופתים לגמרי למעלה מדרך הטבע, ואלישע, התלמיד שבקש "פי שנים" וזכה, עשה פי שנים מופתים, ששה עשר נסים. כלומר, "פי שנים ברוחך" מתבטא בכמות הנסים, המופתים היוצאים מדרך הטבע, שהנביא מחולל.

בשביל מה טוב לחולל מופתים? הפשט – שהנסים מפרסמים אלקות בעולם. זהו תפקיד הנביא, ובעצם התפקיד של כל יהודי, השליחות שלו – לפרסם שיש אלקים בישראל, וגם "יש נביא בישראל"[5]. זהו פרסומי ניסא – ענין מאד גדול. אם כן, השיא של היכולת לפרסם אלקות בעולם הוא אלישע הנביא, פי שנים מאליהו הנביא. בהפטרת וירא מופיעים שנים מתוך 16 הנסים שלו. נס אחד הוא ה"אשה אחת מנשי בני הנביאים" והשני אודות האשה השונמית. שני הנסים קשורים לאשה. שוב, מתקשר לפרשת וירא כי קשור לשרה אמנו. עכשיו אנחנו כבר בפרשת חיי שרה – פרשה שנקראת על שם שרה, והנושא העיקרי בה הוא השידוך של יצחק ורבקה. כמו שנראה, האשה הזו – שעכשיו נלמד עליה – שייכת באופן מיוחד לרבקה אמנו.

חובות עובדיה הנביא ליהורם בן אחאב

נקרא את הפסוקים (המועתקים כאן לפי הקרי – בהמשך השיעורים אי"ה נתייחס גם לתופעה מיוחדת בכתיב):

וְאִשָּׁה אַחַת מִנְּשֵׁי בְנֵי הַנְּבִיאִים צָעֲקָה אֶל אֱלִישָׁע לֵאמֹר עַבְדְּךָ אִישִׁי מֵת וְאַתָּה יָדַעְתָּ כִּי עַבְדְּךָ הָיָה יָרֵא אֶת הוי' וְהַנֹּשֶׁה בָּא לָקַחַת אֶת שְׁנֵי יְלָדַי לוֹ לַעֲבָדִים. וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ אֱלִישָׁע מָה אֶעֱשֶׂה לָּךְ הַגִּידִי לִי מַה יֶּשׁ לָךְ בַּבָּיִת וַתֹּאמֶר אֵין לְשִׁפְחָתְךָ כֹל בַּבַּיִת כִּי אִם אָסוּךְ שָׁמֶן. וַיֹּאמֶר לְכִי שַׁאֲלִי לָךְ כֵּלִים מִן הַחוּץ מֵאֵת כָּל שְׁכֵנָיִךְ כֵּלִים רֵקִים אַל תַּמְעִיטִי. (ד) וּבָאת וְסָגַרְתְּ הַדֶּלֶת בַּעֲדֵךְ וּבְעַד בָּנַיִךְ וְיָצַקְתְּ עַל כָּל הַכֵּלִים הָאֵלֶּה וְהַמָּלֵא תַּסִּיעִי. וַתֵּלֶךְ מֵאִתּוֹ וַתִּסְגֹּר הַדֶּלֶת בַּעֲדָהּ וּבְעַד בָּנֶיהָ הֵם מַגִּישִׁים אֵלֶיהָ וְהִיא מוֹצָקֶת. וַיְהִי כִּמְלֹאת הַכֵּלִים וַתֹּאמֶר אֶל בְּנָהּ הַגִּישָׁה אֵלַי עוֹד כֶּלִי וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ אֵין עוֹד כֶּלִי וַיַּעֲמֹד הַשָּׁמֶן. וַתָּבֹא וַתַּגֵּד לְאִישׁ הָאֱלֹהִים וַיֹּאמֶר לְכִי מִכְרִי אֶת הַשֶּׁמֶן וְשַׁלְּמִי אֶת נִשְׁיֵךְ וְאַתְּ וּבָנַיִךְ תִּחְיִי בַּנּוֹתָר.

אנחנו רוצים ללמוד מאמר חסידות על הסיפור הזה, אבל לפני כן נאמר איך חז"ל מפרשים אותו:

בתנ"ך הדמויות כאן אלמוניות – לא יודעים מי האשה, לא יודעים מי "עבדך אישי מת", לא יודעים מי הנושה שרוצה לקחת את שני הילדים של האשה לעבדים – אבל חז"ל מגלים לנו. כפי שאמרנו, בן השונמית, בסיפור הבא, הוא חבקוק הנביא. גם כאן יש סיפור של נביא. חז"ל אומרים[6] ש"עבדך אישי מת" היינו עובדיה הנביא. היא "אשה אחת מנשי בני הנביאים" – התלמידים של הנביאים. הנביא של הדור הקודם הוא אליהו הנביא, וכמו שמסופר בתנ"ך הוא בתקופת עובדיה הנביא, שהיה אחד מתלמידיו, מ"בני הנביאים". מלך ישראל אז היה אחאב, ממלכי ישראל הכי רשעים, ועוד יותר ממנו – אשתו איזבל, שהיא אולי האשה הכי מרשעת בתנ"ך. עובדיה עובד אצלם בבית – היה ממונה על משק הבית. איזבל, שעבדה את הבעל וכו', גזרה להרוג את כל נביאי ה'. עובדיה, שעבד בביתם, במסירות נפש ממש, לקח מאה נביאים והחביא אותם בשתי מערות, חמשים נביאים בכל מערה, זן ופרנס אותם ודאג לכל צרכיהם. בהמשך, כשאליהו הנביא ברח, העורבים הביאו בשר לאליהו הנביא מהמטבח עליו הוא היה ממונה[7] – היה אפשר לסמוך על הכשרות שלו, הגם שעבד אצל אחאב ואיזבל בבית.

בזכות מסירות הנפש של עובדיה הוא זכה ל"אשה אחת [מנשי בני הנביאים]". בתנ"ך לא מסופר על האשה שלו, לא יודעים מה שמה הפרטי, אבל זו בעצם האשה שבתחלת ההפטרה. עובדיה מת ("עבדך אישי מת") – חז"ל דורשים שלא מת כאן כפשוטו. הוא מת, אבל עדיין חי ונוכח בתוך הסיפור, כמו שתיכף נסביר. כל התקופה שהוא החביא במסירות נפש את בני הנביאים, מאה נביאים, הוא לוה כסף מיהורם בן אחאב (שמלך אחרי אחאב) כדי לכלכל אותם. חז"ל[8] מגלים לנו שהוא כאן הנושה – הוא בא לתבוע, בריבית, את החוב של עובדיה על כל התקופה שפרנס והחיה את הנביאים ורוצה לקחת את שני בני האשה האלמנה לו לעבדים. בתחלה קוראים להם ילדים, "שני ילדי", ואחר כך כתוב "את ובניך". אפשר לחשוב שאלה שני בנים זכרים, אבל במאמר המקורי של אדמו"ר הזקן[9] על הסיפור כתוב שאלה בן ובת. כלומר, עובדיה קיים את מצות "פרו ורבו"[10], להוליד בן ובת, שבנפש הם אהבה ויראה – הנושא כאן. האשה נשארת עם שני בנים, והנושה – יהורם – בא לקחת אותם לעבדים. כלומר, כמו שתיכף נראה, להוציא אותם מאהבת ה' ויראת ה' ולהפוך אותם להיות משועבדים, עבדים, לאהבות זרות ויראות חיצוניות.

מה קורה? היא צועקת 'הצילו' – זו אשה שצועקת מתוך כאב, מתוך מצוקה קיומית. יש מאמר חז"ל[11] שאומר כמה פעמים היא צעקה – צעקה לה' 265 צעקות ולא נענתה. מאיפה בא המספר? כתוב[12] שמשה רבינו התפלל להכנס לארץ ישראל 515 תפלות ולא נענה, ה' אמר לו "רב לך אל תוסף דבר אלי עוד בדבר הזה"[13]. מאיפה יודעים את המספר 515? גימטריא של "ואתחנן [אל הוי']". זו גם הגימטריא של תפלה וגם הזיווג של פרשת שבוע – יצחק-רבקה, הם עמוד התפלה והצעקה, "צעק לבם אל א-דני"[14]. כמו שאצל משה דורשים מספר מתוך גימטריא של מלה, כך גם כאן – "ואשה אחת מנשי בני הנביאים צעקה אל אלישע". כמה היא צעקה? צעקה – 265. לא מפורש שלומדים מהגימטריא – צריך להבין זאת לבד.

כשהיא לא נענתה, מה היא עשתה? הלכה להשתטח על קבר בעלה הצדיק, עובדיה הנביא, שיפעל בשביל אשתו ובניו (גם היום אפשר להתפלל על קבר עובדיה הנביא ליד כפר ברעם, שם נמצאים גם מרדכי ואסתר ומר זוטרא וילד הפלא רבי נחמן קטופא, שפתח את פיו לראשונה בגיל 12 ונבא את כל עתידות עם ישראל עד ביאת גואל צדק, ומיד מת[15] – חבורה יחודית ביותר, מתאים לטיול שנתי...). היא התפללה ועובדיה התגלה אליה ואמר לה שתלך לאלישע (אלישע צירוף איש-על או על-איש – הוא מעל ל"עבדך אישי מת", מעל עוֹבדיה[16], משגיח עליו מלמעלה ואף שורה עליו להחיותו).

עובדיה גם אמר לה שאלישע יברך את השמן שנותר אצלו, בזכות השמן שנתן לנביאים. שמן מיועד לשני דברים – למאכל (ולסיכה) ולמאור. הוא אמר – תוך כדי שפרנסתי את הנביאים במערה ספקתי להם כל הזמן שמן למאור דווקא, להאיר את חשך המערה גם ביום וגם בלילה, ובזכות הנרות שלי – על ידי אלישע הנביא, שהוא כעת הרבי של הדור, גדול הדור, תוושעי ועד ש"ואת ובניך תחיי בנותר" (וראה עוד לקמן). אם כן, בעצם עובדיה מאד נוכח כאן בסיפור. אלה הדברים שהיא עושה קודם וההמשך הוא מה שכתוב כאן, הסיפור והמופת של ה"אסוך שמן".

עובדיה הנביא

מיהו בכלל עובדיה? יש לו בתנ"ך רק פרק אחד – ספר אחד מתרי-עשר, הספר הכי קטן בתנ"ך, של 21 פסוקים ("מועט מחזיק את המרובה", כמו הנס כאן – כדלקמן). הוא הרביעי בתרי-עשר – דבר חשוב. תרי-עשר נביאים הם כנגד תרי-עשר שבטי י-ה, הבנים של יעקב אבינו, והרביעי בבנים (לפי סדר הלידה) הוא יהודה – המלך, שהוא גם הבעל-תשובה. כנגדו הנביא הרביעי בתרי-עשר, עובדיה.

נבואת עובדיה כולה היא נגד אדום. רבי מאיר, שהוא בעצמו בן גרים, אומר[17] שעובדיה הוא גר אדומי ונבואתו נגד אדום – "מיניה וביה אבא ניזיל ביה נרגא". זהו משל, שמתוך היער לוקחים את העץ בשביל לעשות גרזן לחתוך את עצי היער. כלומר, פוגעים בדבר משרש אותו דבר עצמו – "פגע בו כיוצא בו"[18]. בתניא[19] מוסבר הדבר בנפש ביחס למדת העצבות – מדה רעה עד מאד – בה פוגעים עם מרירות דקדושה, עם אותו הדבר רק מצד הקדושה. זו נקודה שגם נוגעת מאד למאמר שנלמד, בו מוסבר שהמרירות דקדושה מגיעה עד לעצם הנשמה ממש, עד ל"אסוך שמן".

ארבעה יראים

איך האשה משבחת את בעלה בפני אלישע? כשהיא מגיעה לאלישע היא אומרת "ואתה ידעת כי עבדך היה ירא את הוי'". יש עוד מאמר חז"ל בענין[20], שאומרים שיש בכל התנ"ך ארבעה צדיקים עיקריים שכתוב עליהם שהם יראי ה'. מי הם?

זו ההפטרה של פרשת "וירא", שמסיימת בעקדת יצחק, בה כתוב "עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה"[21]. אברהם אבינו הוא הראשון שה' מעיד עליו – המלאך בשם ה' – שהוא "ירא אלהים". המדה העצמית של אברהם אבינו היא אהבה, לא יראה, אבל סוד עקדת יצחק הוא עקדה-התכללות בין האהבה של אברהם, שיצחק אימץ, ליראה של "פחד יצחק"[22], שאברהם אימץ[23].

השני הוא יוסף הצדיק, שאומר על עצמו "את האלהים אני ירא"[24]. הוא עושה תרגיל לאחים שלו, ותוך כדי אומר "את האלהים אני ירא".

מי השלישי? איוב, שבפסוק הראשון בספר איוב – ספר שלפי חז"ל[25] כתב משה רבינו, לא פחות – כתוב עליו שהוא "איש תם וישר וירא אלהים וסר מרע"[26]. התואר העיקרי, המדה העיקרית שלו, שהוא ירא אלקים.

מה לגבי עובדיה? בתרי-עשר, בנבואת עובדיה, שמו הוא עֹבדיה, אבל כאשר מסופר עליו בספר מלכים – שעבד בבית אחאב – כתוב עֹבדיהו. שם כתוב – ולפי חז"ל[27] זו בת קול שיצאה ואמרה – "ועבדיהו היה ירא את הוי' מאד"[28].

חז"ל אומרים שמכל הארבעה שיראו את ה', הכי גדול הוא עובדיהו – יותר מאברהם בעקדה, יותר מיוסף הצדיק ויותר מאיוב[29]. יש מאמר חז"ל שמשווה אותו לאברהם בלבד – "גדול מה שנאמר בעובדיהו יותר ממה שנאמר באברהם"[30], שבאברהם כתוב "עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה" ובעובדיהו כתוב "ועבדיהו היה ירא את הוי' מאד". עוד הבדל, בשלשה הראשונים כתוב שם אלקים, ורק אצל עובדיה כתוב שם הוי', שם המיוחד. ועוד, בעובדיה כתוב שלש פעמים שהיה "ירא את הוי'"[31] ('חזקה' של יראת הוי'!).

יצחק ורבקה

כפי שאמרנו, מדת היראה היא מדת יצחק אבינו – הוא שרש היראה, אף שלא כתובה בו בפירוש לשון יראה (ירא אלהים או ירא את הוי') אלא "פחד יצחק". רואים כאן שמי שהכי התעצם עם יראה, ולא רק יראת אלקים אלא יראת הוי' (שודאי הרבה יותר), ו"מאד", בלי גבול, הוא עובדיה. עובדיה הוא גר אדומי, הוא הטוב שבאדום, שבעצם היינו מה שיצחק אהב את בנו עשו "כי ציד בפיו"[32]. האריז"ל אומר[33] שה"ציד בפיו" היינו הנשמות שעתידות להתגייר – אחד מהן הוא רבי מאיר, וגם רבי עקיבא, והראשון הוא עובדיה. אם כן, מעבר להקבלת עובדיה לשבט יהודה, הוא שייך ליצחק.

אשתו, האשה כאן, קשורה לרבקה אמנו, שבפרשת השבוע אברהם אומר לאליעזר, עבדו זקן ביתו, שיסע לחרן ומשם יקח אשה לבנו יצחק. הסבה העיקרית שלומדים את המאמר הזה כעת, בשיעור בנות, היא שהוא מסביר מה זה בכלל להיות אשה. לפני שנעמיק מהי אשה במאמר, כמה שוה אשה? 306. רבקה היא אותו מספר עם הכולל – 307. ביחד אשה-רבקה היינו תריג – רבקה היא הנקודה האמצעית של תריג, כללות מצוות התורה. נקודת המרכז של כל התורה כולה היא רבקה. אם היא הנקודה האמצעית – בשביל להגיע לסך הכל, תריג, צריך להוסיף אליה רבקה פחות 1, אשה. מכאן יוצא שסתם אשה היא רבקה. כנראה שסתם איש הוא יצחק. זו פרשת שבוע – הזיווג של פרשת חיי שרה.

נעשה עוד תרגיל יפה: אם נשים את שתי המלים אשה-רבקה ברצף, ונדלג אותיות, איזו מלה נקבל? אהבה. מאד נחמד. מה צירוף שאר האותיות? אהבה מופיע ישר, והצירוף הטוב של שאר האותיות (יש כמה צירופים טובים באותיות האלה, נושא שלם בחסידות[34], והצירוף הכי טוב) הוא אותיות קשר. כלומר, תריג הוא קשר-אהבה, והקשר העיקרי של אהבה בתורה הוא בין יצחק לרבקה. ודאי אברהם גם אוהב מאד את שרה (וגם יעקב את נשיו, בפרט רחל), אבל אהבה מפורשת בין איש לאשה בתורה מופיעה לראשונה ("הכל הולך אחר הפתיחה"[35]) כאשר יצחק לוקח את רבקה, לכן זהו זיווג למופת בכל התורה כולה (עיקר יחוד מה ו-בן בלשון הקבלה והחסידות, היחוד שנעשה על ידי כל מצוה בתורה, כמבואר בלקוטי תורה[36]; יחוד מה-בן הוא סוד מהיטבאל אשת הדר וגם סוד עבדיהו, היינו עובדיה הנביא עליו אנחנו מדברים). הצירוף הלא טוב הוא שקר – לשקר באהבה זהו פגם הברית, הכי גרוע. אבל הכי טוב הוא קשר-אהבה. החלוקה של תריג ל-600 (תר) ו-13 (יג) היא גם רמז מפורסם שרש"י מביא בחומש[37] בסוד המלה ציצית, ששוה (בכתיב מלא) 600, ויש בה חמשה קשרים ושמונה חוטים שמשלימים את ה-13. כאן יש רמז יפהפה – רמזים מהסוג הזה הם בשביל מורות בכתה, להראות לתלמידים. כל בת כאן תהיה מורה, וצריך הרבה דוגמאות כאלה – כמו שצריך הרבה ניגונים – כדי להראות את היפי ולהאהיב את התורה על הילדים וגם על המבוגרים.

שוב, עובדיה הוא משרש יצחק, וממילא אשתו, "ואשה אחת גו'", היא משרש רבקה – כפי שהסברנו. ורמז בקשר בין יצחק אבינו לעובדיה ובין יצחק ורבקה: ישחק עבדיהו עולה יצחק רבקה! הכל שייך כאן לתחלת ההפטרה, "עבדך אישי מת ואתה ידעת כי עבדך היה ירא את הוי'".

מצות ה"נותר" של הנשים – נרות שבת

הסיום הוא "ואת ובניך תחיי בנותר" – חז"ל מפרשים "'תחיי בנותר' עד שיחיו המתים"[38], כבר קשור לתחית המתים. על פי פשט, יש כאן מספיק שמן להתפרנס ולחיות עד תחית המתים, ובפנימיות, יש בתוך השמן עצמו כח של תחית המתים (שמופיע בסיפור הסמוך, של החייאת בן השונמית). הכל מתחיל מ"אסוך שמן", כלי מאד קטן. כתוב[39] ש"אסוך" הוא שמן לסיכה אחת – לסוך אצבע – ויש כאן נס של "מועט מחזיק את המרובה"[40]. צריך משהו כדי שהנס יאחז בו, ומתוך טפת השמן הזו נעשה ריבוי מופלג, עד ש"את ובניך תחיי בנותר".

שוב, המלה האחרונה בסיפור היא "בנותר". עיקר תוכן המאמר שנלמד הוא מה פירוש המלה "נותר", אבל נשים לב ש"נותר" הוא צירוף אותיות נרות. אנחנו עכשיו מדברים עם בנות, שהמצוה המיוחדת שלהן היא נרות – נרות שבת קדש. בזכות הנרות "את ובניך תחיי בנותר" עד תחית המתים – תחית המתים היא אחרי ביאת משיח, התכלית של ביאת משיח.

אחרי כל הרקע הזה, כדי לחוש קצת מי כאן הנשמות הפועלות, נתחיל לקרוא את המאמר.

ב. צעקת הנשמה

צעקה על הריחוק מאלוקות

זהו מאמר של הרבי, המבוסס על שני מאמרים קצרים, מקבילים, של אדמו"ר הזקן, בעל התניא[1]. מקור המאמר הקצר הוא מענה של אדמו"ר הזקן לאברך ביחידות. ממנו התפתח המאמר של הרבי, ועוד לפניו יש מאמר גדול, עמוק וחשוב מאד של רבי הלל מפאריטש – החסיד הגדול, עובד ה' הגדול של חסידות חב"ד – שגם חשוב מאד ללמוד אותו, בפלח הרמון סוף פרשת וירא. נוסח אחד של מאמר אדמו"ר הזקן מתחיל, עוד לפני הפסוק, במשפט:

כשם שצועקים ביחידות על ריחוקו מאלקים חיים כן ויותר מכן כל נשמה בעלותה בלילה צועקת בקול מר על ריחוקה מאלקים חיים.

אחר ההקדמה הזו הוא מביא את הפסוק "ואשה אחת... צעקה אל אלישע". כפי שאמרנו, אלישע על פי פשט כאן הוא דמות של רבי בעל רוח הקדש (אלישע ועוד רבי עולה רוח הקדש), רבי בעל מופת (הוא עושה מופתים והוא בעצמו מופת – "מופת הייתי לרבים"[2]). במאמר אלישע הוא המשל לקב"ה, אבל בפשט הוא רבי. בשביל מה באים לרבי? מה צועקים לרבי? כאן כתוב שצועקים על הרגשת ריחוק מה'. ריחוק מה' הוא הריחוק מהיעוד שלי בחיים, מהשליחות שלי. כל אחד צועק על ריחוק. כנראה שמי שלא מרגיש ריחוק ולא צועק עליו – לא צריך רבי בכלל. הוא מסתדר, הכל בסדר. ברגע שמרגישים ריחוק, עד שהוא מוציא ממני את צעקת הלב הפנימית, "צעק לבם אל א-דני" – צריך כתובת. צועקים לה', כמובן, אבל אולי יש עצה? אולי מישהו יכול לתת לי עצה טובה איך להתקרב לה' באמת? לשם כך יש רבי.

הצעקה על הריחוק מה' היא סימן שבאיזה מקום בנפש אני מרגיש מהי קרבה. אם לא היה לי שום טעם במהו קירוב לה' – לא הייתי מרגיש שאני רחוק מה'. סימן שבנשמת כל יהודי, באשר הוא יהודי, יש איזה רשימו, רושם וזכרון קדום של קרבה לה', עד כדי אחדות עם ה', כפי שהיתה הנשמה לפני שירדה לגוף. עכשיו היא ירדה פלאים, היא נמצאת בגלות – היא מרגישה את הריחוק העצום והיא צועקת.

שוב, הרקע למאמר הוא מישהו שנכנס לרבי וצועק על הרגשת הריחוק מה' – הוא מרגיש רחוק מהקב"ה. כמו שאמרנו, חשוב להבין שלהיות קרוב לקב"ה היינו לזרום בשליחות שלך בחיים. "שלוחו של אדם כמותו"[3] – אם אדם מצא את היעוד ועושה את היעוד הוא קרוב, כי הוא שליח, והשליח הוא יד ממש של המשלח, ואין לך קרבה יותר מזה.

"אשה היא הנשמה"

נתחיל לקרוא את מאמר הרבי בפנים:

ואשה אחת מנשי בני הנביאים צעקה אל אלישע גו', וידוע מאמר אדמו"ר הזקן עה"פ דאשה היא הנשמה,

אמרנו שבשיעור לבנות רוצים להתמקד בהתחלה כאן – בשאלה מי זאת האשה. כלומר, מה פירוש להיות אשה? איך אשה צריכה להזדהות? היסוד הוא שכל אשה צריכה לדעת שאני הנשמה – אני נשמת עם ישראל, אני כנסת ישראל (שבעצם היא השכינה הקדושה, אור אין סוף הממלא כל עלמין).

אם האשה היא הנשמה, מי האיש? הרי אשה מתחתנת, נישאת לאיש. כפי שהוא יסביר כאן, האיש הוא משהו בתוך הנשמה-האשה גופא. אך בפשט, אם האשה היא כנסת ישראל האיש הוא הקב"ה (כאשר יחוד האיש והאשה הוא יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה, כוונת כל מצוה, מצוה לשון צוותא וחיבור). לפי ההבנה הזו, הרבה יותר קל ופשוט להזדהות כאשה מאשר להזדהות כאיש. אם אני איש – עלי להזדהות עם הקב"ה, זה רחוק ממני, 'גדול עלי'. אבל כאשה, הזדהות עם היותך הנשמה היא אפשרית.

בזהר[4] על תחלת הפרשה כתוב שאיש ואשה, כמו אברהם ושרה, הם נשמה וגוף – אברהם הוא הנשמה ושרה היא הגוף. כאן כתוב אחרת, שהאשה היא הנשמה. כנראה שבדור הקודם האיש היה הנשמה והאשה היתה הגוף. פתאום עוברים דור, השידוך הולך להיות יצחק ורבקה. רבקה מתגלגלת באשה פה, והוא אומר יסוד – שהאשה היא הנשמה. ממילא צריך להבין מהו איש. שוב, אם האיש הוא ה' – המשל והנמשל רחוקים אחד מהשני. אבל אם האשה היא הנשמה – הנמשל לא כל כך רחוק מהמשל. אם כן, בדור של יצחק ורבקה, יותר קל להיות אשה ויותר נחמד להיות אשה. סך הכל צריך להיות נשמה, הנשמה של הענין, הנשמה של העולם וגם הנשמה של הבעל עצמו – 'את הנשמה שלי'[5]. יש כאן היפוך יוצרות – לא רק שהאשה כבר אינה הגוף שבו מתלבש הנשמה, האיש, אלא שהאשה שוכנת, לשון שכינה, בתוך האיש (או שהוא הגוף והיא הנשמה[6] או שבתוך הנשמה עצמה הוא סוד הנ"ר – נפש-רוח – סוד "שרש", והיא סוד הנח"י – נשמה-חיה-יחידה – סוד "תוספת", וכמבואר בדא"ח[7] ש"אשת יפת תאר" היא סוד היחידה שבנפש, ה"אסוך שמן" ממש).

והנה, נשמה היא גם מלשון נשימה – נשמת-נשימת רוח חיים. "כל הנשמה תהלל יה הללויה"[8] – "על כל נשימה ונשימה"[9] צריך להלל את ה'. היא נושמת את החיים, את רוח החיים. עד כאן שלש מלים, שכבר מספיקות לנו – בחרנו את המאמר בעיקר בשבילן, "האשה היא הנשמה". חידוש גדול, היפוך, ביחס לדברי הזהר.

אחדות הנשמה עם ה' ונבואתה

למה קוראים לה "אשה אחת"? מה מוסיפה המלה "אחת"?

ונק' אשה אחת כי היא אחת עם הוי',

הנפש האלקית של כל יהודי היא אחת עם ה'[10] בהיותה "חלק אלוק ממעל ממש", כמו שכתוב בתניא[11], ו"העצם כאשר אתה תופס בחלקו אתה תופס בכולו"[12]. לכן היא "אשה אחת".

הנשמה היא כלי לאלקות, גם בשרשה למעלה וגם בירידתה למטה:

מנשי בני הנביאים, כי נביאים מלשון ניב שפתיים הוא שמקבלים מבחי' דבר הוי' והנשמה היא כלי קיבול לקבל השגות וגילוי אלקות.

הנביא זוכה ל"בורא ניב שפתים שלום שלום לרחוק ולקרוב אמר הוי' ורפאתיו"[13] ומקבל מבחינת "דבר הוי'" (חז"ל מפרשים[14] –"'דבר הוי'' זו הלכה", "'דבר הוי'' זו נבואה" ו"'דבר הוי'' זה הקץ"; "קץ" הוא כמו תחית המתים – "ואת ובניך תחיי בנותר", "עד שיחיו המתים" – שהיא "קץ שם לחשך"[15], אך בפשט, כאן הכוונה בעיקר ל"''דבר הוי'' זו נבואה"). במאמר אדה"ז מבואר שזהו מצב הנשמה בשרשה, כמו שהיתה בגן עדן, לפני הירידה לגוף. שם היא מ"נשי בני הנביאים" – היא מקבלת את הנבואה, ההשגה וגילוי האלקות, מבחינת נביא (סוד שם סג, שרש הנשמות באמא עילאה[16]). שם הנשמה היא לא 'סתם' אשה של נביא אלא נביאה – בשרש כל יהודי שייך בעצמו לנבואה. עד כאן לגבי מהות האשה.

אלישע – הקב"ה

"אשה אחת", הנשמה, צעקה לאלישע:

ואלישע אותיות אלי שע הוא הקב"ה.

מחלק את השם אלישע לשתי הברות – אלי-שע. אפשר להבין ש-שע היינו שע נהורין[17], גם לשון שעשועים, שהם אור הפנים, "באור פני מלך [מלכו של עולם] חיים"[18]. אבל במאמר המקורי כתוב שלא רק אלי-שע, אלא שע-אלי, פנה אלי. שע לשון פניה, כמו "וישע הוי' אל הבל ואל מנחתו"[19], ואלי-שע היינו פנה-אלי, שע-אלי[20].

ההזמנה 'פנה אלי' מתאימה גם לנביא. מי אמר שצריך לדעת ש"יש נביא בישראל"? אלישע (ביחס לריפוי נעמן). גם הרבי אמר זאת[21]. למה? כי זהו פרסום אלקות – קשור לתכלית כוונת בריאת העולם. אם אלישע עושה ששה עשר מופתים כנראה שהוא אוהב לעשות ולהראות מופתים – פארוואס?! בשביל מה זה טוב? בשביל גילוי אלקות בעולם. הוא מזמין אותנו – רוצה שיבואו אליו – פנה-אלי, בא אלי, אלי-שע. יש לך בעיה? אני הכתובת. זהו המסר.

וזהו ואשה אחת גו' צעקה אל אלישע, שהנשמה צועקת להקב"ה,

מיתת התשוקה

מה צועקת האשה-הנשמה?

עבדך אישי מת,

שאלנו, אם האשה היא הנשמה – מיהו האיש? חשבנו שהוא הקב"ה, אבל אלישע כאן הוא הקב"ה. מיהו "אישי" ומה פירוש – בנמשל – ש"אישי מת"?

אישי הוא אש יו"ד,

ידוע מאמר חז"ל "איש ואשה זכו שכינה ביניהם"[22] – איש הוא אש-י ואשה היא אש-ה, וכשהם מתחברים בקדושה, "זכו", אזי "שכינה ביניהם" – השם הקדוש י-ה. כאן לא הזכיר שאשה היא אש-ה, אבל כותב שאיש הוא אש-י, והחידוש הוא שהאיש (שאינו ה' ממש) נמצא בתוך האשה (קודם ראינו שהאשה עצמה היא סוד השכינה אותיות שכן יה – רק בה יש את ה-ה של אשה וה-י של איש). הוא מסביר כאן שהאיש הוא התשוקה העצומה בתוך האשה להבטל ולהכלל באות י, בה' (כמו "אל אישך תשוקתך"[23]). י היא "קדש מלה בגרמיה"[24] וממילא אש-י היינו "אש קדש"[25] – התנועה הנפשית להכלל ולהבטל בה'. בפרט, ה-י היא חכמה עילאה, שפנימיותה בטול לה'. באיש ואשה י-ה הם חכמה ובינה – האיש הוא אבא-חכמה והאשה היא אמא-בינה. ה-י, החכמה, היא בעצם השמן (כפי שהוא יסביר לקמן). המלה השלישית בפסוק היא "מנשי [הנביאים]", צירוף אותיות י-שמן. "אישי" הוא הוא האהבה והתשוקה שבתוכה להגיע ל-י, לשמן, לחכמה, ולהבטל שם (כאשר ענינה של החכמה גופא, פנימיות החכמה, היינו בטול לה'). אותו "אישי – מת":

דהאהבה כרשפי אש שהי' אצלי להכלל ולהבטל בבחי' יו"ד חכמה עילאה מת, שעכשיו אין לי אהבה זו.

היא אומרת שהתשוקה הזו מתה אצלה. זהו תיאור לנשמה שמרגישה ריחוק תהומי, קיומי, מהיעוד שלה. שוב, האיש הוא היעוד של האשה, והיא אומרת שכל התשוקה, כל המוטיבציה, שהיתה לי – מתה, נגמרה. מה עושים?! זהו מצב מצוי. אבל, כפי שאמרנו, חשוב להדגיש – אם לא הייתי מרגיש מהי קרבה לא הייתי יודע מהו ריחוק, מרגיש בו ומצטער עליו כל כך. בכל אופן, עכשיו אני במצב של ריחוק, שאני מרגיש שמשהו אצלי מת – אין לי את האהבה, התשוקה, שהיתה לי בתחלת הדרך.

בהשגחה פרטית יש פה את חוברת 'נפלאות' של השבוע, שכל אחת תקח, בה המאמר הראשי הוא בדיוק על הנושא הזה. יש ביטוי "אין חוזק כתחלת החסידות"[26] – בהתחלה יש אהבה ותשוקה עצומה, ופתאום אני מרגיש שזה מת. מה עושים?! בשביל זה באים לרבי, לאלישע, או לה', וצועקים לו. [הרב גדי: בשביל זה באנו!] התשוקה היא נוקבא, אז מהו חלק הזכר ומהו חלק הנקבה פה? התשוקה שלה היא לבטול, שהוא לכאורה הזכר, אבל האיש פה הוא תנועת נפש של נוקבא. זוהי התכללות, התשוקה לאיש הוא האיש בתוך האשה. אם אין התכללות – האשה נשארת רווקה, היא לא צריכה איש. היא אשה נטו. עצם הרצון והתשוקה לאיש – הוא האיש בעצמו (שבתוכה).

פגיעת הנפש הבהמית

מיהו הנושה בנמשל?

והנושה בא לקחת את שני ילדי לו לעבדים, והנושה מלשון כי נשני אלקים [לשון שכחה.] קאי על נפש הבהמית שמשכחת אותי מאלקות,

אני כאילו חייב לנפש הבהמית. מה הנפש האלקית חייבת לנפש הבהמית? כנראה שלויתי ממנה כסף, הנאות, כל מיני דברים בחיים – אז היא נושה בי. מה עושה לי הנפש הבהמית? היא מטרידה אותי, מבלבלת לי את הראש, מבטלת לי את האהבה והיראה. כאן הרבי מדגיש בעיקר את האהבה-התשוקה, אבל בנוסח אחד של אדמו"ר הזקן הוא אומר שהאשה-הנשמה צועקת שאין לה שום יראה – אפילו לא יראת העונש. אשתו של עובדיה, ש"היה ירא את הוי'" בתכלית – כפי שהקדמנו – מתלוננת שהיראה התבטלה ממנה לגמרי, אפילו במדרגה הכי נמוכה.

בנוסף, היא גם מכניסה בי תשוקות ויראות זרות – ובכך רוצה לקחת לעבדים את שני ילדי (שנוסח אחד של המאמר המקורי כתוב שבעצם הם בן ובת, כנ"ל):

ושני ילדי הם האהבה והיראה [וכמבואר בתניא שהמדות נקראים בשם תולדות, ועיקרי המדות הם אהבה ויראה],

המדות הן תולדות השכל – תולדות הבינה שהיא "אם הבנים"[27] (מכאן מובן יותר שהיא האמא, הבינה, והאיש – "אישי" – הוא התשוקה להכלל ב-י, אבא). יש שש או שבע מדות, אבל העיקר הן אהבה ויראה, כללות כל המדות (מדות אברהם ויצחק, שהעקדה היא סוד ההתכללות שלהם).

וזהו והנושה בא לקחת את שני ילדי לו לעבדים, לאהבות זרות וליראות זרות. [דנוסף לזה שנה"ב משכחת אותי מאלקות ורוצה לבטל ח"ו את האהוי"ר באלקות, היא רוצה לקחת את האהוי"ר דנפש האלקית שיהיו עבדים לנה"ב].

במאמר המקורי מסביר אדמו"ר הזקן שאהבות זרות הן תאוות העולם הזה ויראות זרות (שנקראות שם "יראות חיצוניות") הן פחד כמו... [קורונה.] כן. במאמר אלו דאגות הפרסה, יראה 'מאין יבוא לחמי' – כנראה יש קשר ביניהם. הנשמה צועקת שהאדם טרוד – גם בתאוות שלו וגם בפחדים ובחרדות שלו.

עד כאן מה שהיא צועקת אל אלישע.

ג. למצוא את ה"אסוך שמן"

הנקודה שתמיד קיימת

מה אלישע עונה?

ויאמר אלי' אלישע גו' מה יש לך בבית,

אמרנו שבלי רשימו של קדושה היא גם לא היתה צועקת. אם היא צועקת – סימן שבהכרח יש משהו אצלה עדיין קיים, "חי וקים" – גם ב"מת" אצלה צריכה להיות איזו נקודת חיות, כמו שכתוב שגם במת יש "עצם הלוז"[1], יש "קיסתא דחיותא"[2], איזו מדה מאד קטנה של חיות, שהיא כאן ה"אסוך שמן". יש מדה קטנה שעדיין חיה, ואם אפשר להאחז בה – אפשר להחיות את המת לגמרי, "תחיי בנותר", "עד שיחיו המתים". לכן הוא שואל "מה יש לך בבית?".

איזה כחות נשארו לך שאין לנה"ב שליטה עליהם,

צריך להיות משהו שאין ב"את זה לעֻמת זה"[3]. כתוב[4] שכנגד כל הכחות של הקדושה יש מקביל ברע, חוץ מהנקודה הכי גבוהה – עצם היחידה שבנפש – שאין ב"את זה לעֻמת זה". בלשון חז"ל, הביטוי הוא "בבואה דבבואה לית להו"[5] – בסטרא אחרא, צד הרע, הצד השני, אין 'צל של צל'. מהו צל של צל? המקיף הרחוק, עליו נלמד בהמשך המאמר. את כל שאר הכחות יש לנושה, הנפש הבהמית, לכן הוא יכול לשעבד את כל הקדושה, לקחת הכל לעבדים. אבל יש בנשמה – באשה, בכל אשה – נקודה טהורה ונקיה שנשארת. בסיפור שלנו היא נקראת ה"אסוך שמן". על היחידה שבנפש אין לנפש הבהמית שליטה. מכאן גם באה מסירות הנפש בפועל ממש, כפי שגם יסביר בהמשך – מה שיהודי לא רוצה ולא יכול להיות נפרד מאלקות[6], אף פעם. לכן הוא צועק על הריחוק שלו.

סוד ה"אסוך שמן"

ותאמר אין לשפחתך גו' כי אם אסוך שמן, שלא נשאר אצלה שום דבר מלבד עצם נקודת הנשמה.

כאן הוא אומר ש"אסוך שמן" הוא עצם נקודת הנשמה. לפעמים כתוב ש"אסוך שמן" היינו עצם נקודת האמונה בה'. ידוע[7] שבספר התניא אדמו"ר הזקן לא מדבר בפירוש על שמות המדרגות שבכתר. בספירות, המדרגה הכי גבוה שהוא מזכיר היא חכמה – נקודת החכמה. הוא כותב בתניא[8] שעצם נקודת הנשמה, שהוא גם נקודת מסירות הנפש של היהודי (שלא יכול ולא רוצה להיות נפרד מה'), הוא עצם נקודת החכמה – נקודת ה-י של ה"אישי" כאן. כך כותב כאן הרבי בסוגריים:

[ויש לומר, דשמן הוא חכמה, ואסוך שמן הוא בחינת החכמה שבנפש, שאין לנה"ב שליטה עליו].

מדובר כאן בנקודה הפנימית של החכמה – לא חכמה במובן של שכל. הוא מסביר בפירוש בתניא[9] שכאשר אני אומר חכמה איני מתכוון לשכל, ומפורש בתניא שעל נקודת החכמה הזו אין שליטה לנפש הבהמית. בלשון הקבלה כתוב על כך "פנימיות אבא פנימיות עתיק"[10] – פנימיות החכמה היא המדרגה הכי גבוהה בכתר, רדל"א, האמונה הפשוטה בה טמון כח המסירות-נפש, כדלקמן.

ה"אסוך שמן", כח האמונה, הוא עצם האשה כאן (כידוע שאשה עולה אמונה-אמונה-אמונה – אמונה היא הערך הממוצע של שלש אותיות אשה). "אסוך שמן", הנקודה של כל הסיפור, ממנו נעשה הנס, עולה 477 – אשה במילוי, אלף שין הא. כלומר, המילוי-השלמות של האשה הוא-הוא ה"אסוך שמן". אותו מספר שוה עוד ביטוי חשוב, שבמאמר המקורי של אדמו"ר הזקן מופיע על ההתחלה – "בת כהן"[11], הביטוי בזהר[12] לכך שהאשה היא הנשמה.

מי היא "בת כהן"? מי הכהן הראשון, המקורי? אברהם אבינו – "אתה כהן לעולם על דברתי מלכי צדק"[13]. על אברהם כתוב בתחלת פרשת השבוע "ואברהם זקן בא בימים והוי' ברך את אברהם בכל"[14]. רש"י אומר ש"בכל" בגימטריא בן, היה לו בן (יצחק) ועליו להשיאו אשה. אבל חז"ל אומרים "בת היתה לאברהם אבינו ו'בכל' שמה"[15] – שם נחמד לבת, אפשר לרשום זאת... מי היא הבת של אברהם? מסבירים[16] שזו רבקה, הכלה שלו, והיא עצמה האשה כאן. איך אליעזר בחן אותה? כתוב "הוי' צדיק יבחן"[17], וגם בפרשה שלנו יש מבחן. מה המבחן אם היא ראויה להכנס לבית אברהם אבינו? חסד – אם היא עושה חסד כמו אברהם אבינו. היא עברה את המבחן טוב – "והאיש משתאה לה"[18], משתומם כמה טוב היא עברה את המבחן.

הכח לגלות את ה"אסוך שמן"

[שאלה: מאיפה אלישע ידע שיש לה אסוך שמן? כל הווארט שכל כך לא נודע, רדל"א, לגמרי לא מודע. זו מדרגה גדולה שהיא יודעת להגיד שיש לה אסוך שמן. אצלנו זה גופא הנסיון – האם יש לי או אין לי?]

כדי לגלות את ה"אסוך שמן" יש לך אולפנא, לשם כך לומדים את המאמר הזה – אולי נזכר שיש לנו "אסוך שמן". אצל אדמו"ר הזקן היה ברור, וכך הוא פונה לאברך הזה אותו הוא רוצה להדריך. כשהוא נותן לכך ביטוי הוא מעורר גם אצלנו את הזכרון – שכולי האי ואולי נזכר שיש כזה דבר.

גם זו אמונה, הכל אמונה. אני מאמין שיש ה'. כאן אומרים לך שיש אצלך, אצל כל אחד, אסוך שמן, המתגלה בזמן של מסירות נפש. בזמן אחר ה"אסוך שמן" נסתר, ויתכן שבדור שלנו הוא מאד נסתר. שוב, גם לומר שיש ה' זה נסתר – לא כולם יודעים זאת, זו אמונה. איך קוראים באולפנה ללימוד פנימיות, לימודי אמונה או לימודי חסידות? [חסידות.] טוב. כל לימוד החסידות הוא בעצם ללמוד על האמונה בשביל לגלות את האמונה, קודם כל. אחר כך יש הרבה השכלות, שכולן נועדו לחזור ל"אסוך שמן", ולצקת מתוכו לכלים הריקים, "כלים רֵקים אל תמעיטי", שעדיין צריך להבין מה הם.

אמונה היא גם לשון אימון כמו שכתוב בתניא[19] – צריך להתאמן להאמין, לגלות את ה"אסוך שמן" שבך. יש מי שה"אסוך שמן" נמצא אצלו בבחינת "העלם שישנו במציאות", יותר קל לו לגלותו, ויש מי שה"אסוך שמן" נמצא אצלו בבחינת "העלם שאינו במציאות" – על אחד כזה אתה מדבר, שייך במיוחד לדור שלנו, הדור של עקבתא דמשיחא – יותר קשה לו לגלות זאת, צריך להכות בכח בצור לבבו ואז יוצא ניצוץ... הנקודה הזו שייכת לעוד גימטריא של "אסוך שמן" – "אסוך שמן" בגימטריא "בעתה". רמז לסוד "בעתה אחישנה"[20], "לא זכו 'בעתה'"[21], גם כאשר לא זכו לגלות את נקודת האמונה שבלב, ועד שנדמה שאין אמונה ר"ל, בהיות האמונה בבחינת העלם שאינו במציאות, ישנו זמן המיועד לכך מלמעלה, "וחשב מחשבות לבלתי ידח ממנו נדח"[22].

כאשר אלישע שואל את האשה "מה יש לך בבית" היא עונה "אין לשפחתך כל בבית כי אם אסוך שמן". אפשר לומר שברגע הראשון היה נדמה לה שבאמת אין לה כל בבית, אך תוך כדי דבור התנוצץ אצלה שאסוך שמן יש לה עדיין. אלישע מוציא ממנה גם את ההברקה שעדיין נשאר אסוך שמן. כנראה זו הפעולה של אריכות דבריו – "מה אעשה לך, הגידי לי מה יש לך בבית" (כשהוא רומז לה שהתשובה אינה מבחוץ, במה שהוא יכול לעשות עבורה, אלא במה שטמון אצלה), ודוק (וראה לקמן עוד דיוק במה שהוא רומז לה בדבריו).

ד. "כלים רקים"

אחרי שמתגלה ה"אסוך שמן" שבפנים, מה אלישע אומר לה לעשות?

ויאמר לכי שאלי לך כלים מן החוץ גו' כלים ריקים אל תמעיטי,

חשוב לשים לב שבניגוד ל"אסוך שמן", הכלים אינם בפנים אלא בחוץ – רומז לסוד "אמצאך בחוץ"[1].

ומהם ה"כלים רקים"? אמרנו שהמקור אצל אדמו"ר הזקן הוא שני מאמרים, שתי גרסאות של המאמר. כפי שנראה עכשיו, עיקר השינוי בין המאמרים הוא בהסבר של "כלים ריקים" – בכל מאמר כתוב הסבר אחר. הרבי כאן מחבר את שני הפירושים, שתי ההגדרות ל"כלים ריקים", ומשוה ביניהם. זהו עיקר החידוש במאמר של הרבי.

תורה ומצוות ריקים

פירוש אחד לכלים ריקים:

שתעסוק בתורה ובמצוות שהם כלים לאור הוי', ואף שהתומ"צ שעוסקת בהם עכשיו הם כלים ריקים (בלי אהבה ויראה) מ"מ אל תמעיטי בהם,

תורה ומצוות אמורים להיות כלים לאור ה', כלים מלאים אור, מלאים אהבה ויראה, אבל כאן הם "כלים רקים". מובא בתניא[2] שתורה ומצוות בלי כוונה הם כגוף בלי נשמה. מה זה שוה?! לכאורה לא שוה כלום! לא – אין לך עכשיו גילוי אהבה ויראה, אבל תתגברי ותמשיכי לעשות כמה שיותר מצוות ולימוד תורה אף שהן מצוות ריקות ולימוד ריק.

רצינו ללמוד זאת כי זהו אכן מצב מצוי – אפשר לצאת מהשיעור הזה ולומר אין לי שום דבר מהשיעור הזה! מהמצוות האלה! גארנישט – לא פעל אצלי התעוררות פנימית, לא ילדתי בלב אהבה ויראה. אני אותו פוּסט, ריק, נשארתי כמו קודם. אף על פי כן, אומר אלישע לאשה – תביאי לי כמה שיותר מצוות ולימוד תורה ריקים. זהו פירוש מיוחד.

ליצוק מסירות נפש

ויצקת על כל הכלים האלה, להמשיך בהם הגילוי דעצם הנשמה

יש לך אסוך שמן, שהוא עצם הנשמה – תשימי את עצם הנשמה בתוך השגרה היום-יומית של קדושה, עיסוק בדברי קדושה שלעת עתה ריקים מתוכן. שוב, זו הוראה חינוכית יסודית ביותר. איך עושים זאת?

[וע"ד המבואר בתניא שקיום התורה ומצוותי' תלוי בזה שיזכור תמיד ענין מסירת נפשו לה', דמס"נ הוא מצד עצם הנשמה].

כאן הכל תלוי בזכרון (זהו גם נושא במאמר הראשי ב'נפלאות' השבוע, בו מדובר על הזכרון של נקודת ההתחלה). זהו פרק כה בתניא, הפרק שחתן וכלה לומדים ביום החתונה, לפי המקובל בחב"ד. שם כתוב למה משה רבינו צוה את בני ישראל לומר קריאת שמע פעמיים בכל יום דווקא לדור שנכנסו לארץ ישראל. הוא מסביר שכדי לקיים את התורה והמצוות – במיוחד בארץ, שייך לנו כאן – צריך לזכור את הנכונות שלי למסור את הנפש על קדושת ה' ולקבל מכך כח. הזכרון הזה נותן תוקף למעלה מטעם ודעת בקיום המצוות, אף על פי שאין בו שום גילוי של אור.

עוד פעם, אני לומד תורה ומקיים מצות בלי אהבה ויראה, כמו גוף בלי נשמה, ואף על פי כן אני 'לוחם עם עצמי', עם הנפש הבהמית שלי, שאומרת 'בשביל מה?! זה גארניטש ווערט, לא שוה שום דבר!'. אני יוצק בתוך הכלים הריקים את זכרון מסירות הנפש שבא מתוך ה"אסוך" שמן שבי. תלמיד בא ואומר – 'בשביל מה? אין לי אהבה, אין לי שום דבר במצוות שאני עושה!'. אתה אומר לו – 'אף על פי כן תעשה בכח, במסירות נפש. שמע בקולי, אתה יכול אם אתה רוצה – תעשה מצוות מתוך מסירות נפש. לא למות, אבל תעשה דווקא, אף על פי כן'. אז, אף על פי כן שאין לי תוכן אני ממשיך לעשות, ואדרבא, מרבה, "אל תמעיטי" – זו בחינה של מסירות נפש. זו הנקודה כאן – תעשה דווקא, בכח, כשנדמה לך שאין לך בשביל מה לעשות. בהמשך המאמר הוא יסביר זאת יותר, אבל לא נספיק להרחיב עכשיו.

[מה ההבדל בין מה שכתוב כאן ל"אחרי המעשים נמשכים הלבבות" של ספר החינוך?] בספר החינוך יכול להיות שהופך להיות הרגל – פועל שוב ועד שמתרגל. זו לא התכלית כאן – כאן התכל'ס שיהיה פה יתרון האור מן החשך, כמו שמיד יסביר. בספר החינוך גם לא מדובר על זכרון הנכונות שלך למסור את הנפש, לעורר את הנכונות למות בשביל ה' – זה חידוש. בכל אופן, כפי שמיד נראה, זהו הפירוש הפחות עצמי ב"כלים רקים" – הוא הולך כאן מהקל אל הכבד. לכן, יתכן שיש קשר בין המדרגה הזו למה שכתוב בספר החינוך, שהוא יותר פשט. הפירוש הזה ל"כלים רקים" עדיין יכול להיות בגדר 'נגלה' – הוא מקיף, אבל מקיף הקרוב. הפירוש השני הוא עיקר החסידות.

"תחיי בנותר" – יתרון האור מן החשך

לפי שני הפירושים מגיעים בסוף ל"נותר", לשון יתרון – "כיתרון האור מן החשך"[3]. כשלאדם יש גוף בלי נשמה, מצוות ריקות מאור, מתוכן, הוא נמצא בחשך. מכח שפיכת משהו מה"אסוך שמן" שלו לתוך הכלים הריקים הוא פועל "יתרון האור מן החשך":

וכשתעשה כן אזי את ובנייך תחיי בנותר, כיתרון האור הבא מן החושך.

זהו לא סתם אור – סתם אור הוא אהבה ויראה, שאין לו. כאן מתגלה סוג אחר של אור – אור שבא מן המקיף, שבהמשך הוא יקרא לו שירים. בהמשך המאמר הוא יסביר שיגיע שאותו אור יגיע גם ל"בניך" – האהבה והיראה, שהנושה רוצה לקחת – שגם הם יקומו לתחיה. "את" היינו ה"אסוך שמן" ו"בניך" הם האהבה והיראה שנעלמו. אז יתגלה "כיתרון האור הבא מן החשך".

התבוננות בהיותי "כלי ריקן"

כעת הפירוש השני, שעוד יותר עמוק ועצמי:

ועוד פירוש בכלים ריקים אל תמעיטי, שיתבונן הרבה איך שהוא כלי ריקן בלי דעת במוח ובלי דחילו ורחימו,

המח שלי ריק מדעת והלב שלי ריק מרגשות – אני כולי ריק. כאן ה"כלי ריקן" לא קשור לתורה ומצוות, רק עצם ההתבוננות שאני ריק.

כאן הוא מתחיל לדבר על עבודה של הגעה לתכלית השפלות. הגם שהוא לא משתמש במלה שפלות, אבל אצלנו זו מלת היסוד בעבודה. המלה שפלות מופיעה הרבה בחסידות, גם בחב"ד, אבל כאן הוא לא משתמש בה בפירוש, אלא רק אומר שהכלים הריקים הם שאדם צריך להרגיש שאני-כולי כלי ריקן – לא רק התורה והמצוות שלי אלא כל עצם ההויה שלי. אם כן, מה פירוש להביא הרבה "כלים רקים" כאלה, "אל תמעיטי"? להתבונן בכך כל היום, הרבה מאד, עד שיעשה את הרושם הנצרך בנפש. הסימן שזו התבוננות אמתית, ולא כח המדמה – יש כח המדמה, לא צריך לחיות בדמיונות – הוא שמתמרמר באמת:

ויתמרמר מאד על ריחוקו,

זו חזרה להתחלה – הוא צועק על הריחוק, כי יש לו איזה "אסוך שמן", חוש מהו מצב של לא-ריחוק.

סוד "כלי ריקן"

הביטוי שצריך להעמיק ולהתבונן בו כאן הוא "כלי ריקן". בפירוש הראשון "כלים ריקים אל תמעיטי" היה ריבוי תורה ומצוות ריקים מאהבה ויראה, אבל בפירוש השני – שהוא העמוק והעיקרי יותר – "כלים ריקים" הם התבוננות רבה ("אל תמעיטי") כך שאני עצמי ה"כלי ריקן" (ריקים בגימטריא ריקן).

אדמו"ר הזקן בתניא אומר לחזור על כל מיני ביטויים – 'להתאמן' עליהם. לדוגמה – "קבלת עול מלכות שמים"[4]. איך קוראים לכך אצל הגוים? 'מנטרה'. הוא אומר שאפילו שנראה שחזרה כזו היא כח המדמה – לפעמים אין המדובר בכח המדמה, כאשר מה שחוזרים עליו הוא אמיתי מצד עצמו[5]. שוב, כאן הביטוי מהסוג הזה הוא "כלי ריקן" – 'אני כלי ריקן'.

כל זה היה הקדמה לגימטריא, כמובן... "כלי ריקן" עולה 420, שמתחלק ב-7 – מספר האותיות – ז"פ 60. מה הוא ה-60 כאן? המלה הראשונה – כלי. כלומר, ריקן עולה ו"פ כלי – יחס של אחד לשש – וממוצע כל אות כאן הוא כלי. מה מרויחים מהגימטריא הזו? המהות של כלי היא "כלי ריקן" – הריקנות היא מה שמכיל בתוך הכלי ("כלי ריקן מחזיק כלי מלא אינו מחזיק"[6]).

ששה סדרי משנה חותמים ב"לא מצא הקב"ה כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום"[7]. הסבה שאין שלום, בתוכנו ובעולם כולו, היא שאנשים לא מרגישים "כלי ריקן", הם מלאים מעצמם, ולכן לא יכולים להתחבר. יש רמז של הצמח-צדק, שהרבי מביא בהרבה אגרות שלו[8], שנוגע אלינו. מה הם אצלנו א-ב? המאמר השני בלב לדעת – אמונה-בטחון. אבל הוא אומר עוד רמז פשוט – אחדות-ברכה, שהמקור שלו במאמר חז"ל הנ"ל. לאחדות מגיעים על ידי שאנו "כלי ריקן", ואז נמשכת הברכה.

איפה יש מקור מפורש לווארט של אחדות-ברכה? אומרים פעמיים בכל יום "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד" ומיד ממשיכים "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד" – מ"אחד" ל"ברוך". כתוב בזהר[9], ומוסבר באריכות בשער היחוד והאמונה בתניא[10], ש"שמע ישראל" היינו יחודא עילאה ו"ברוך שם" יחודא תתאה. אם כן, אחדות-ברכה היינו החיבור של יחודא עילאה ("אחד") עם יחודא תתאה (בשכמל"ו) – המשכה של היחוד כפי שהוא בעולם האצילות לעולמות התחתונים בי"ע. זהו עוד זוג חשוב של א-ב – אצילות-בריאה.

האור מתוך המרירות

שוב, צריך להרבות בהתבוננות בהיותי "כלי ריקן" עד שמגיעים למרירות. מה פועלת המרירות? ככל שהוא יתמרמר – פתאום הנשמה תתגלה:

ועי"ז יאיר בו אור הנשמה. וכמאמר רב מתיבתא בג"ע אעא דלא סליק בי' נהורא מבטשין לי' כו' גופא דלא סליק בי' נהורא דנשמתא מבטשין לי' וסליק בי' נהורא.

כתוב בזהר – ומובא בפרק כט בתניא – שכאשר יש בול עץ עבה מדי, שהאש לא נאחזת בו בגלל העובי והגסות שלו, צריך לחתוך אותו לחתיכות דקות כדי שהאש תאחז בו. ובאותו אופן, גוף שלא נאחז בו אור הנשמה צריך לבטש אותו. איך מבטשים את הגוף? בהרהורי תשובה – הרהורי שפלות, שמגיעים לשפלות אמתית. יש בחב"ד ביטויים חריפים, יותר מבכל ספרי החסידות, במיוחד אצל אדמו"ר האמצעי – שצריך להגיע למצב של מיאוס בחיים ממש, שאדם לא רוצה לחיות. [הרב גדי: היום זה בלי עבודה – מרגישים כך בלי התבוננות...] כנראה בלי עבודה החויה הזו לא שוה כל כך, ובעצם בלי עבודה היא גם לא מצד הקדושה[11].

נשים לב שכאן אין התייחסות מפורשת לעבודה של יציקת השמן. משמע, מלשון מאמרו של אדמו"ר הזקן ומלשון הרבי כאן, שההתבוננות הרבה של האדם בהיותו "כלי ריקן" מדעת במח ומרגש בלב וצעקתו לה' על ריחוקו ממשיכות-מגלות ממילא את עצם נקודת הנשמה, ה"אסוך שמן". כלומר, היצירה היא בדרך ממילא, כאשר ה"חותם שוקע" בתכלית, הצועק בעצם על ריחוקו, ממשיך ממילא את ה"חותם בולט" של גילוי עצם הנשמה – ה"כלי ריקן" 'מושך אליו' את ה"אסוך שמן" (וראה עוד רמז לכך בסיפור בנביא בפרק הסיום של השיעור).

גם כאן, יש יתרון באור שנמשך:

ויתירה מזה שאור זה (שמאיר ע"י המרירות מזה שהוא כלי ריקן) יש לו יתרון על האור כמו שהוא מצד עצמו, כיתרון האור הבא מן החושך דוקא.

כאן אני החושך, והאור שבא מתוך ההתבוננות בא מהחשך העליון. הוא יסביר באות הבאה שאני החשך התחתון והאור בא מהחשך העליון. לאור הזה יש יתרון על אור של אהבה ויראה מצד עצמו. האור הזה, כפי שאמרנו – ועוד יוסבר בהמשך המאמר – האור החדש שנמשך מחיה את עצם הנשמה ("את") וגם מחזיר את היראה והאהבה ("בניך"):

וזהו ואת ובנייך תחיי בנותר, את הוא עצם הנשמה ובנייך הם דחילו ורחימו שבכל נשמה – תחיי בנותר, כיתרון האור הבא מן החושך.

ה. מעלת השפלות

מעלת "כלי ריקן" על תומ"צ ריקים

חשבתי שנקרא עוד שתי אותיות, אבל נסתפק בעוד אות אחת. באות שנקרא כעת הוא מסביר שהפירוש השני של "כלים ריקים", שפלות בעצם, הוא יותר עמוק ויותר עוצמתי מהפירוש הראשון, של "מצות אנשים מלֻמדה"[1], תורה ומצוות בלי רגש פנימי.

מענין שהרבי פותח כאן "ויש לומר" – זאת אומרת שזהו חידוש של הרבי. הוא לקח את שני המאמרים, הוציא מכל אחד את הפירוש של "כלים ריקים", וכעת מתחיל להשוות ביניהם. הרבי אומר שבפירוש השני "יתרון האור" הוא יותר "יתרון האור" מבפירוש הראשון, ה"ואת ובניך תחיי בנותר" הרבה יותר בפירוש השני מבפירוש הראשון:

ב) ויש לומר, דיתרון האור הבא מן החושך (ואת ובנייך תחיי בנותר) להפירוש בכלים ריקים אל תמעיטי שיתבונן הרבה איך שהוא כלי ריקן, הוא נעלה יותר מיתרון האור (נותר) להפירוש בכלים ריקים אל תמעיטי שיעסוק בתורה ומצוות אף שהם בלי אהוי"ר.

"העלם האור" ו"אור חדש"

כדי להסביר זאת פותח הרבי עוד נושא עמוק:

דהנה ביתרון האור מן החושך, שני ענינים.

כשאני אומר שיש אור גדול דווקא מפני החשך, או מתוך החשך, יש בכך שני 'ווארטים', שתי מדרגות. לפני שנקרא בפנים, נאמר זאת קודם בעוד מלים של חסידות, שהוא לא מביא כאן. יש תפלה שכתובה בסידורים, לא בנוסח חב"ד, "אור חדש על ציון תאיר ונזכה כולנו במהרה לאורו". רבי הלל מסביר[2] ש"אור חדש" הוא "חדש להיות אור". עד כה הוא לא היה בגדר אור – אור נסתר ונעלם שכעת מתגלה – אלא היה עצם חשוך. העצם החשוך לגמרי הפך להיות אור – הוא קודם לא היה בכלל אור בהעלם. זהו "אור חדש", ש"חדש להיות אור".

הרבי יסביר שלפי הפירוש של השפלות ה"יתרון האור מן החשך" הוא "אור חדש". לעומתו, האור שבא להאיר את החשך של תורה ומצוות ריקות מתוכן, ריקות מכוונה ורגש, הוא אור גם כפי שהוא בשרש, אור גדול, אבל הוא אור נעלם – צריכים לחפור עמוק לתוך מקורות האור הנעלם ולהוציא מהעלם אל הגילוי אור מאד גדול, אור שיכול להאיר רחוק, להאיר את החשך.

הרבי גם יסביר בהמשך המאמר שהעלם האור הזה הוא גופא הענין של זכרון הנכונות למסור את הנפש, שהוזכר באות הקודמת במאמר. הוא גם יחלק שהאור כשאני זוכר את הנכונות למסור את הנפש הוא לא מה שמתגלה בשעת מסירות נפש בפועל ממש. אם אדם באמת מת על קידוש ה' – באותו רגע יש לו את גילוי עצם הנשמה שלו, עצם היחידה שלו. אבל כשהוא רק זוכר שהוא מוכן למות על קידוש ה' – זה עדיין לא זה. מסירות נפש בפועל ממש, אם הוא באמת ימות, הופכת עצם חשוך לאור, זהו "אור חדש". אם הוא רק זוכר שהוא מוכן למות על קידוש ה' זהו לא אור חדש – זהו אור גדול, עצום, אבל אור שהיה נעלם במציאות ורק מגלים אותו על ידי הזכרון. במושגים שהרבי יביא בהמשך, זהו מקיף קרוב, יחסית, אבל המקיף הרחוק – עצם היחידה – בא דווקא לא מהזכרון, אלא ממסירות נפש ממש או מהמרירות מהריחוק מה', ההרגשה שאני כלי ריקן לחלוטין.

להוסיף אור למעלה

כעת נקרא זאת במלים של הרבי:

הענין הראשון ב"יתרון האור מן החשך" הוא:

יתרון האור בכדי להאיר את החושך. שבכדי להאיר במקום רחוק וחשוך ביותר, צריך לאור גדול ביותר.

עדיין, ה"אור גדול ביותר" אינו "יתרון האור" בו האור הוא עצמו החשך העליון שהופך להיות אור.

דכמו"כ הוא גם בנוגע להיתרון (תחיי בנותר) שע"י עסק התומ"צ בלי אהוי"ר, דזה שהוא עוסק בתומ"צ הגם שאין לו אהוי"ר, הוא מפני תוקף ההתקשרות שלו באלקות שמצד עצם הנשמה, שלמעלה מכחות הגלויים.

זהו זכרון מסירות הנפש שהזכרנו קודם. זה עדיין לא עצם הנשמה ממש, אף שכך נשמע כאן. אני ממשיך להניח תפילין בבקר אף על פי שאין לי מהנחת התפילין הזו כלום – היא כלי ריק. למה? ככה! ה'ככה' הוא עוצם ההתקשרות שלי לאלקות, שבא מעצם הנשמה – אבל עדיין אינו עצם הנשמה ממש. זהו החידוש כאן.

ועוד ענין ביתרון האור מן החושך, שע"י המרירות מהחושך המסתיר אורו ית', נמשך מבחינת ישת חושך סתרו, חושך שלמעלה מאור (למעלה גם מאור גדול שמאיר גם במקום חשוך ביותר). וזהו היתרון (תחיי בנותר) שע"י ההתבוננות איך שהוא כלי ריקן, דע"י המרירות מזה שהוא כלי ריקן (חושך), הוא מגיע לבחינת חושך שלמעלה מאור.

המרירות מהריחוק היא חשך, אך "נעוץ סופן בתחלתן" – חשך המרירות התחתון מגיע ל"ישת חשך סתרו" העליון. עצמות הוי' הוא חשך ולא אור, וכאשר הוא מתגלה הוא נקרא "אור חדש".

בלשון של אדמו"ר הזקן, דווקא במאמר שמחדש ש"כלים רקים" היינו התבוננות בשפלות, יש תוספת ביאור בהתחלה על "כי עבדך היה ירא את הוי'" – "פירוש ירא אותיות יאר, שהיה בו כח להוסיף תוספת אור בהוי'". כאן לא מדובר על המשכת עוד אור גדול משם הוי' כדי להאיר את ה"כלים רקים" שלנו, התורה והמצוות בלי התוכן, אלא תוספת אור גם ביחס להוי', כביכול – "אור חדש" ממש, מתוך העצם החשוך, שמוסיף אור גם בגילוי האור של שם הוי' שהיה קודם. ההסבר הזה מזכיר מאמר חסידות שאנחנו מאד אוהבים[3], מהיסודות של כל ענין השפלות והבטול – ד"ה "ויספו ענוים בהוי' שמחה"[4]. שם מבואר שעל ידי ענוה ושפלות מוסיפים בשם הוי' אורה ושמחה – ממש מתאים להסבר כאן.

[שאלה: מה עושה את ההבדל, שפה רק "אור גדול" שהיה נעלם ופה "אור חדש"?] הוא יסביר בפירוט בהמשך. בקיום המצוות דווקא, "ככה", יש עדיין מציאות היש שלי – אני עדיין משהו. יש לי מציאות ויש לתורה ומצוות מציאות – עשיתי משהו, אפשר לתת לי צל"ש. לא בא לי להניח תפילין, לא היה לי שום רגש בזה – עשיתי בדווקא, בכח, אז מגיע לי צל"ש. [שאלה: הבעיה כאן היא תוקף של מסירות נפש, התוקף הוא הישות?] כן, יש ישות ולכן יש בזה עדיין מציאות – ומציאות מגיעה רק למקיף הקרוב. בשביל להגיע למקיף הרחוק, שהוא העצם ממש, צריך להיות אויס-מציאות לגמרי, בלי מציאות – זה רק על יד המרירות באמת.

לשים את עצמו כשיריים

עד כאן זו התחלת-יסוד המאמר. בכל זאת נזכיר נקודה מהאות הבאה, אותה נקרא בפנים רק בשיעור הבא: להיות כלי ריקן לחלוטין נקרא בלשון חז"ל גם להיות שיריים. כך חז"ל דורשים על הביטוי "לשארית נחלתו" – "למי שמשים עצמו כשירים"[5].

איפה כתוב "לשארית נחלתו"? ב-יג מדות הרחמים של מיכה[6], עוד נביא מתרי-עשר. כתוב שם "מי אל כמוך נושא עון ועובר על פשע לשארית נחלתו וגו'" – יג מדות הרחמים הפנימיות. "לשארית נחלתו" היא המדה הרביעית שם. כאן לא כותב בכלל, לא עושה את ההקבלה, אבל "לשארית נחלתו" כנגד עובדיה הנביא, האיש בסיפור שלנו – הוא הרביעי וזו המדה הרביעית.

הנקודה של האות הבאה היא שמי שעושה את עצמו כשיריים ממשיך מהשיריים למעלה. מהם השיריים למעלה? המקיף. יש מקיף רחוק ויש מקיף קרוב. התכל'ס היא להמשיך מהשיריים שהם הכי שיריים, המקיף הרחוק, וזאת עושים על ידי השפלות, הפירוש השני.

מה פירוש "משים עצמו כשירים"? יש בכך כמה פירושים, אבל הפשט הוא שאני מרגיש (לא "נותר" אלא) מיותר. החידוש, שאותו צריך להבין היטב, הוא שההרגשה שאני מיותר לא מנטרלת אותי, לא מייאשת אותי. אדרבא, אני ממשיך לפעול בחיות, וזורם באופן עוד יותר חופשי – אני מיותר, וההרגשה הזו מורידה ממני כל חיכוך, אני זורם הכי טוב עם השליחות שלי בחיים, היעוד שלי בחיים. אבל אני שיריים, גארנישט – לא מגיע לו כלום כי אני לא כלום. זה חז"ל, לא חסידות...

[שאלה: אם אני מיותר, מאיפה הכח לעשות משהו בכלל?] זה מה שאמרנו, שלא כתוב כאן, שהוא נעשה זורם בלי חיכוך – מהתחושה שהוא מיותר. זהו חידוש. אפשר לחשוב שמתוך מרירות הוא הולך לישון. אם זו מרירות מצד הקדושה הוא לא הולך לישון, הוא ממשיך לנהל את האולפנא ביתר שאת ויתר עוז, אף על פי שהוא מיותר לחלוטין... [שאלה: יש 'חוק שימור האנרגיה' – מאיפה האנרגיה?] בפיזיקה החיכוך הוא סימן שיש משהו, שיש מציאות. אם אין שום דבר – אין חיכוך.

להאהיב את התורה

כמובן, אי אפשר להבין הכל בלי לקרוא את כל המאמר. אבל כעת נסתפק בזה בתור התחלה טובה, נתינת איזה טעם. הלואי שיהיה לנו רצון להמשיך את הענין, לסיים.

העיקר, כמו שאמרנו קודם, הוא להאהיב את הענין, את התורה. כמה שמה שכתוב כאן קשה – הוא צריך להיות געשמאק. אם מה שלמדנו היום לא עשה תענוג – זה באמת לא שוה. שלכל אחד יהיה התענוג האלוקי מלהיות מיותר.

ו. סוד ה-י בסיפור "ואשה אחת"

שני סיפורי ההפטרה – סוד י-ה

פתחנו בהתבוננות בסיפור של "ואשה אחת" לפי דברי חז"ל. כעת נסיים את הלימוד בעוד התבוננות בסיפור הזו, יותר בדרך הרמז והדיוק באותיות. שוב, זהו סיפור שקראנו בהפטרת שבת שעברה. [שאלה: בפשט, למה בכלל צריך את הסיפור הראשון בהפטרה?] זו שאלה ששואלים[1], שהרי הקשר של ההפטרה לפרשה הוא בעיקר הפקידה של האשה השונמית, "כעת חיה", כמו ששרה נפקדה – מה הצורך גם בשבעת הפסוקים הראשונים, עם הסיפור הקודם?

אם כבר שאלו, נתחיל מלענות על השאלה הזו. בקיצור, התשובה היא שהסיפור הראשון הוא כנגד ה-י של שם הוי' ב"ה והסיפור השני הוא כנגד ה-ה עילאה של שם הוי':

הזכרנו שה"אסוך שמן" שמוזכר בסיפור הראשון הוא סוד ה-י, הבטול, כאשר שמן בכלל שייך לחכמה – כמו שהתבאר במאמר בפירוש. מכאן גם אפשר להבין, מה שהדגשנו בהסבר, שאפילו שמדובר כאן על "אשה", במאמר מודגש רק הסוד של אש-י ("אישי") שיש בתוכה, בלי להזכיר את הענין של אש-ה.

בסיפור השני, סיפור האשה השונמית[2], עיקר הנס הוא עצם ענין האמהות, הכח להוליד בן אחרי שנים של עקרות – נס של אמא-בינה. כפי שאמרנו, הפשט של קשר ההפטרה לפרשה הוא הקשר בין שרה, אמנו הראשונה, לאשה השונמית, שהאריז"ל מסביר[3] ששתיהן מתקנות את חוה[4] ("אם כל חי"[5]), ובעיקר הקשר בין לידת יצחק אבינו וללידת בן האשה השונמית, שהוא חבקוק הנביא (כפי שהזכרנו)[6]. גם יצחק (שפרחה נשמתו בעקדה) וגם חבקוק (שמת כפשוטו) הם נשמות מעלמא דנוקבא[7], השייכות יותר לבינה (וההסתלקות שלהן היא בסוד "מינה דינין מתערין"[8]).

י – כתיב ולא קרי

הקשר ל-י מתבטא בתופעה בולטת, מענינת וחריגה, בשבעת הפסוקים של הסיפור. יש כאן חמש פעמים כתיב וקרי, שבכולן יש תוספת של י בכתיב שלא נמצאת בקרי.

ארבע מתוך חמש הפעמים הן צורה מיוחדת, של תוספת י בסוף המלה, שכתובה ולא נקראת – "לכי"-"לך" (ב"מה יש לך [כתיב 'לכי'] בבית"), "שכניכי"-"שכניך", "נשיכי"-"נשיך", "בניכי"-"ובניך". עוד פעם אחת "מיצקת"-"מוצקת" (כשה-י הופכת ל-ו – נמשכת על הכלים הריקים, כדלקמן).

הכתיב הוא הסוד והקרי הוא הנגלה, הפשט. התופעה הזו כבר אומרת שהפרשה הזו קשורה לסוד של האות י – שהוא-הוא ה"אסוך שמן", כמו שהוסבר במאמר.

איפה יש תופעה דומה? [במגלת רות[9].] שם ה-י בכתיב ולא בקרי היא כי נעמי מדברת אל רות ובעצם מתכוונת לעצמה (י של גוף ראשון). כעת אני שואל על הצורה הזו של תוספת י בפניה בגוף שני. בתהלים קג יש חמש פעמים תופעה כזו – ושם זהו כתיב וגם קרי – "הסֹלח לכל עונכי הרֹפא לכל תחלואיכי. הגואל משחת חייכי המעטרכי חסד ורחמים. המשביע בטוב עדיך תתחדש כנשר נעוריכי"[10]. הפעם האחרונה, "תתחדש כנשר נעוריכי", קשורה לנושא של ה"נפלאות" השבוע – המאמר על "תחלת החסידות", בו כתוב שאפשר כל פעם להתחדש, "תתחדש כנשר נעוריכי". מוסבר שם שהחזרה אל ההתחלה, ההתחדשות, היא דווקא מכח האות י, החכמה.

סודות הכתיב

בכתיב כאן יש כמה סודות מובהקים, שקשורים לכל מה שלמדנו במאמר:

הפעם הראשונה היא כאשר אלישע שואל את האשה – "מה יש לך בבית", כשהכתיב הוא "לכי". הסברנו שבשאלה הוא מעורר אצלה את הזכרון שיש אצלה "אסוך שמן" (אחרי שקודם היא חשבה ש"אין לשפחתך כל בבית"), וכאן רואים שהוא כבר רומז לה בשאלה לתשובה – "מה יש לכי" אומר ש"יש לך י", אסוך שמן, כנ"ל.

"לכי" בכתיב זו מלה שמופיעה אחר כך גם בקרי (פעמיים) – "לכי [שאלי לך כלים מן החוץ]" (ואחר כך "לכי מכרי את השמן"). לכי אותיות כלי – העיקר כאן.

החילוף של "מיצקת"-"מוצקת" רומז להבדל בין שני המאמרים של אדמו"ר הזקן. בפירוש הראשון, ש"כלים רקים" הם תורה ומצוות ריקות מתוכן, האשה "מוצקת" (כפי הקרי, הפשט) שמן לכלים – היא ממלאת באופן מודע את הכלים הרקים, ממשיכה, בסוד האות ו, מה-י הנעלמת (ה"אסוך שמן"). אכן, בפירוש השני, הפנימי יותר, לא מוזכרת פעולת היציקה, והיא נעשית בדרך ממילא, מתוך בטול בתכלית הרמוז באות י. יתר על כן, בפירוש השני ה"כלי ריקן" הוא בעצם האשה עצמה, וממילא מתאים לומר "מיצקת" בלשון נפעל, השמן נוצק עליה מאליו וממילא.

הפעם האחרונה היא כתיב "בניכי" וקרי "ובניך" – גם כאן (כמו כ"מיצקת"-"מוצקת") ה-י הופכת ל-ו החיבור. הנגלה-הקרי כאן הוא חיבור של האמא עם הבנים, חיבור של השכל-ההתבוננות עם המדות שנולדות ממנו – כמו הפשט של אהבה ויראה – והסוד-הכתיב כאן הוא העלאה לקבל מה-י, מסירות הנפש שבחכמה, שלמעלה מהמדות.

רמזי שבעת הפסוקים

אם אמרנו שהכל כאן קשור ל-י, צריך לספור כמה יודין יש בכל הפסוקים. בהתחלה היא אומרת "שני ילדי" ואחר כך הם הופכים להיות 'בנים' – גם "ילדי" קשור ל-יוד. לא נספור כעת יחד, אין זמן, אבל יצא לי – ותבדקו אחרי – שיש כאן 72 יודין, זהו ריכוז גבוה במיוחד. לשם כך צריך לכתוב "מגישים" בשתי יודין – כמו שהמנחת שי אומר שצריך לכתוב (וכמו שבאמת כתוב בתנ"ך המדויקים, בקורן וברויאר). 72 הוא סוד שם עב, שבעצמו מכוון כנגד ה-י.

כל הסיפור כאן הוא סיפור של 'א פינטלע איד' – ה-יוד היא נקודת היהודי, היהודי הקדוש. למה היהודי הקדוש נקרא כך? כשהוא היה ילד קטן[11] הוא שאל את המלמד שלו למה כאשר כתוב י-י במאוזן זהו סימן לשם ה', ואילו כאשר יש י-י במאונך – נקודה מעל נקודה – זהו סימן של סוף פסוק? כמובן, המלמד לא ידע מה לענות, והיהודי ענה בעצמו – כאשר שני יודין, שני יהודים, הם בשוה זה עם זה – זהו גילוי שם הוי'. אבל כאשר יוד-יהודי אחד מתנשא על זולתו, עומד מעליו, זהו כבר 'סוף פסוק'. זהו הסוד של אחדות-ברכה שהזכרנו אמש – כשכל אחד הוא "כלי ריקן" הוא לא מתנשא על זולתו, ואז יש כאן כלי לגילוי האלקות בעולם.

כמה מלים יש בכל הקטע? גם לא נספור ביחד, אבל יש כאן יא (לא רק י, אלא עם "חד ולא בחושבן"[12]) ברבוע מלים. נשאיר לעבודת בית – אמרנו ש"בית" זהו המקיף הרחוק, הכי גבוהה – להסתכל בצורה של הפסוק. תעשו את רבוע המלים, תקחו את הפנות ותצרפו אליהן גם את אלישע איש האלהים (כפי שנקרא כאן. ראינו לעיל שאלישע עצמו הוא צירוף אותיות איש-על, היינו רמז להיותו "איש האלהים") העולה בגימטריא "ויאמר אלהים יהי אור ויהי אור" – זהו הסיפור שלו – ותראו מה יוצא[13].

חותם האמהות

שתי המלים האחרונות של הסיפור הן "תחיי בנותר". ב"תחיי" שתי יודין, והמלה עולה 428 – בגימטריא השם שיוצא מסופי תיבות "פותח את ידיך"[14], שהוא שם הפרנסה[15] (הרמוז בפיוט "החותך חיים לכל חי" – "תחיי"), בדיוק מה שאלישע המשיך לה כאן.

"תחיי בנותר" עולה 1086 – גם מספר שצריכים להכיר, שמות כל האמהות, שרה-רבקה-רחל-לאה. אמרנו שהאשה כאן שייכת במיוחד לרבקה – הגיבורה של הפרשה שלנו. הזכרנו שבהמשך ההפטרה יש קשר מיוחד לשרה, שבעצם רמוזה גם בסוד "אסוך השמן", שהרי שרה נקראת גם "יסכה" (משער סך), על שם שהיא "סוכה ברוח הקדש"[16] וש"כולם סוכים ביפיה"[17]. אבל מחותם ההפטרה רואים שהיא כוללת את כל האמהות. כנראה שכל האמהות וכל הצדיקות נמצאות באשה הזו.

שתהיינה בשורות טובות, ושיהיה – שוב – לימוד פורה ו"ופרצת". שנזכה לביאת משיח, שנזכה ל"ואת ובניך תחיי בנותר", שכל בת תהיה אשה למופת, כמו שכתוב כאן. שה"אסוך שמן" יתפשט וימלא את כל ההויה.

 

'בקיצור' – תובנות ונקודות 'עבודה':

• תכלית המופתים היא לגלות אלקות – מטרת הנביא ("יש נביא בישראל") ומטרת כל יהודי.
• עובדיה הנביא, הגר האדומי המנבא כנגד אדום, שייך לאהבת יצחק לעשו ולתיקון המלכות של יהודה.
• רבקה היא האשה העיקרית, המגלה ש-תריג מצוות הן קשר-אהבה.
• בזכות הדלקת נרות שבת זוכים ל"את ובניך תחיי בנותר".
• אל הרבי באים כדי לצעוק על הריחוק מה' – לבטא את צעקת הנשמה אל ה' ולבקש עצה טובה.
• ריחוק מה' הוא ריחוק משליחותי-יעודי בחיים – מי שמחובר לשליחותו קרוב לה'.
• צעקת הנשמה על הריחוק מעידה שיש לה זכרון של קרבת ה'.
• אם איש ואשה הם קוב"ה ושכינתיה – קל יותר לאשה להזדהות עם שרשה מאשר לאיש להזדהות עם שרשו.
• בדור הראשון האיש הוא הנשמה והאשה היא הגוף ובדור השני האשה היא הנשמה השורה בתוך האיש.
• האשה היא הנשמה – נשמת האיש, נשמת ישראל ונשמת העולם.
• כל נשמה שייכת לנבואה – הבאת "דבר הוי'" לעולם.
• ה' קורא לכל יהודי – אלי-שע, "פנו אלי והושעו".
• האיש שבאשה היינו תשוקת האשה אל האיש (בלעדיה היא תשאר רווקה) – תשוקת הנשמה אל היעוד והשליחות האלקיים.
• גם כשהנשמה רחוקה והמוטיבציה מתה – ודאי יש בכל יהודי "אסוך שמן" שלא נפגע.
• את "אסוך השמן" שבכל נשמה מגלים מתוך אמונה ולימוד ומכחו של הנביא-הרבי.
• כשהכל 'יבש' יש להרבות בתורה ומצוות גם ללא כוונה וללא חיות – ולהזכר במסירות הנפש הטמונה בנשמת כל יהודי.
• זכרון מסירות הנפש יכול להחיות את האהבה והיראה – ובאופן של "כיתרון האור מן החשך".
• יש להרבות בהתבוננות ובשינון שאני "כלי ריקן" – עד שמתעוררת מרירות בנפש.
• ברכה תלויה באחדות ואחדות תלויה בענוה ובתחושת "כלי ריקן".
• תחושת "כלי ריקן" מזמינה בדרך ממילא את האור האלקי למלא את הכלי.
• זכרון מסירות הנפש מגלה "אור גדול" מההעלם אך שפלות ה"כלי ריקן" ממשיכה "אור חדש" בעצם.
• כשאדם מרגיש 'מיותר' הוא יכול לפעול במרץ ללא כל חיכוך עם המציאות.
• תכלית הכל היא להאהיב את התורה.

נספח: מאמרי אדמו"ר הזקן

ואשה אחת משני בני הנביאים צעקה אל אלישע כו' עד ואת ובניך תחיי בנותר כו'. ואשה דא נשמתא דאתקריאת בת כהן. ברתא דאאע"ה דאתייחדת בא"ס הפשוט שהיא חלק אלוה ממעל. מנשי בני הנביאים נק' כן שכשהיתה בג"ע היתה משגת השגות רבות ונכבדות בגילויי אלקותו המתלבש בתוך העולמות להחיותם כמו שהנביא משיג בעוה"ז. צעקה הגוף אל אלישע אל הקב"ה אלי שע לאמר עבדך אישי מת ר"ל אישי אש יו"ד הרשפי אש שהי' לי להקב"ה באהוי"ר מת ממני שאין לו שום אה' לה' ויראה מפני ה' אפי' יראת העונש. ואתה ידעת כי עבדך הי' ירא את ה' שכשהייתי בג"ע הי' לי אהוי"ר לה' אחד כשאר כל הנשמות רק עתה מצד התלבשות בגף הנה הנושא בא לקחת את שני ילדיי לו לעבדים דהיינו שהיצה"ר רוצה ליקח אהוי"ר שלי הנק' בן ובת אשר לה' המה והוא רוצה לקחת אותם לעבודתו בתאוות רעות וביראה חיצוני' כו'. ויאמר לה אלישע הוא הקב"ה מה אעשה לך אחר שנטבעת כ"כ בעמקי הקליפות הגידי נא לי מה יש לכי בבית איזו כחות נשארו לך שעדיין הם קדש לה' ואין בהם שליטה להיצה"ר. ותאמר פי' הנשמה משיבה אין לשפחתך כל כי את הכל לקח ממני כ"א אסוך שמן פי' שמן הוא חכ' והיינו שלא נשאר לי כ"א נקודת חכ"ע דהיינו נקודת פנימי' הלב באתכסי'. ויאמר לה אלישע שהוא הקב"ה לכי שאלי כלים מהחוץ כלים ריקים אל תמעיטי לך עסוק בתומ"צ שהם לבושי הנשמה אעפ"י שהם ריקים עדיין שתעשה אותם בלא אהוי"ר כו' ובאת וסגרת הדלת בעדך ובעד בניך כו' פי' שתלך ותאסוף כחותך דהיינו אהוי"ר המפוזרים בין הקליפות ושוב אותם לה' ויצקת על כל הכלים האלה דהיינו על התומ"צ שעשית בלא אהוי"ר ושוב אותם לה' כו'. ואם תעשה כן אז את ובניך תחיי בנותר כיתרון אור הבא מתוך החשך שהוא גדול מאד כמארז"ל במקום שבע"ת עומדים כו' אכי"ר.

נוסח אחר מהנ"ל

כשם שצועקים ביחידות על ריחוקו מאלקים חיים כן ויותר מכן כל נשמה בעלותה למעלה בלילה צועקת בקול מר על ריחוקה מאלקים חיים. ואמר ע"פ ואשה אחת מנשי בני הנביאים כו': אשה היא בחי' נשמה הנק' אשה יראת ה'. אחת אשר היא אחת עם הוי'. מנשי בני הנביאים שהוא כענין הנבואה, שענין הנבואה ל' ניב שפתים שמקבלים מבחי' דבר הוי', כן כל נשמה היא כלי קיבול לקבל השגות וגילוי אלקות. צעקה אל אלישע, נוטריקון אלי שע מלשון וישע ה' אל הבל כו', פי' שע אלי. עבדך אישי מת פי' אשי הוא אש יו"ד שבחי' אש יו"ד שהי' אצלי בהתלהבות והתלהטות אה' ברשפי אש להכלל ולהבטל בבחי' יו"ד, חכ"ע – מת אצלי. ואתה ידעת כי עבדך הי' ירא את הוי', פי' ירא אותיות יאר, שהי' בו כח להוסיף תוס' אור בהוי'. והנושה בא לקחת את שני ילדיי לו לעבדים. פי' והנושה מלשון כי נשני אלקים, שזה קאי על הנה"ב שהיא משכחת אותי מאלקות, בא לקחת את שני ילדיי הם דו"ר והוא רוצה שיהיו לו לעבדים לאה' זרות תאוות הגוף וליראות זרות פן יחסר לחמו. ויאמר אליה אלישע מה יש לך בבית כו'. ותאמר אין לי כ"א אסוך שמן, פי' שאין לה כ"א עצם נקודת הנשמה. ויאמר כו' כלים רקים כו' פי' כמאמר רב מתיבתא בג"ע אעא דלא סליק בי' נהורא מבטשין לי' כך גופא דלא סליק נהורא דנשמתא מבטשין לי' וסליק בי' נהורא כו' וזהו"ע כלים רקים כו' שצריך להתבונן הרבה איך שהוא כלי ריקן בלי שום דעת במוח ובלי שום דו"ר ויתמרמר מאד על ריחוקו ויצעק אל הוי' על ריחוקו מאלקים חיים מקוה"ח ואח"כ יבוא ליתרון האור מן החשך, כי באמת לאמיתו יש יתרון לאור כשהוא מן החשך דוקא. וזה ואת ובנייך תחיי בנותר. את הוא עצם הנשמה ובניך הם דו"ר שבכל נשמה – תחיי בנותר ביתרון אור מן החשך. כן יזכנו ה' כיר"א.