ט"ו מנחם-אב ס"ט – כפר חב"ד

כבוד הורים (12)

שיעור לנשים

א. שלישית המצות – שבת-כבוד הורים-מקדש

חמשה עשר באב – השיא של השנה

ערב טוב. היות שחז"ל קוראים לחמשה עשר באב "יום טוב" אפשר לאחל לכולם חג שמח. היום הזה הוא כבר התחלה של השנה החדשה, וגם הרבי מזכיר את זה שמהיום מאחלים "כתיבה וחתימה טובה" ו"שנה טובה ומתוקה" – זה מתחיל מהיום. יש אפילו גימטריא מאד יפה, ש-חמשה עשר באב שוה בדיוק כתיבה וחתימה טובה.

הרבי דייק, לא כל כך אהב את הבטוי "ט"ו באב" ודייק תמיד לומר "חמשה עשר באב" כלשון חז"ל במשנה – "לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיום הכפורים" שבהם נעשים שידוכים טובים. הרבי גם רצה שנמשיך את הלימוד בעניני בית המקדש מנקודת השפל של השנה, שזה תשעה באב, עד נקודת השיא של השנה, שזה היום – חמשה עשר באב. השיא כמובן הוא בנין בית המקדש. הוא נחרב בתשעה באב, אבל בו ביום נולד המשיח, ו"משיח בונה מקדש", והוא בונה את המקדש היום, בחמשה עשר באב. זה מה שחז"ל אומרים "עלה אריה במזל אריה והחריב אריאל" – האריה של הקליפה, נבוכדנאצר, עלה בחדש אב שמזלו אריה, והחריב את המקדש (המכונה "אריאל") – "על מנת שיעלה אריה במזל אריה ויבנה אריאל", שיעלה ה', האריה של הקדושה ("אריה שאג מי לא יירא"), ויבנה את המקדש בחדש אב, ובפרט בחמשה עשר באב, שבו "קיימא סיהרא באשלמותא".

בנין בית המקדש ובנין הבית הפרטי

צריך מיד לקשר את בית המקדש עם ענינו של היום – יום של שידוכים טובים. הדבר הכי פשוט שמיד מתבקש, זה שכאשר מתחתנים בונים מקדש – "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם". הבית היהודי הוא בית מקדש קטן, מקדש מעט, כמו בית כנסת ובית מדרש. על "ושכנתי בתוכם" כתוב בפירוש בחז"ל – "זכו שכינה ביניהם", אם הזוג זוכה יש השראת השכינה. "ועשו לי מקדש" – שהחתן מקדש את הכלה, אומר לה "הרי את מקודשת לי", זה בחינת מקדש, ועל ידי זה – "ושכנתי בתוכם". אם כן, יש הקשר ברור שמיד מתבקש לקשר בין בית המקדש לבין שידוכים טובים.

כמו שהתחלנו עם האיחול הכללי "כתיבה וחתימה טובה" נאחל גם שכל מי שזקוקה כאן לשידוך טוב תזכה מיד לשידוך טוב, יחד עם בנין המקדש וביאת המשיח תיכף ומיד ממש. שידוך טוב קשור עם המשיח הטוב, מי שבא לגאול – "גואל צדק" הגואל את "צדק מלכותא קדישא". הכלה היא בחינת צדק והחתן הוא בחינת משיח, הגואל צדק. כמו שהחתן רומז לקוב"ה והכלה לשכינה, יש את אותה סמליות ביחס בין משיח לכנסת ישראל, שהמשיח בא לגאול את כנסת ישראל. כמו שכתוב בפירוש במגילת רות שהחתן נקרא גואל, "אם יגאלך טוב יגאל". "טוב" הוא הגואל, זה היסוד, זה סוד ביאת המשיח.

שבת, בית המקדש, חתן וכלה

כמה פעמים בתורה יש קשר מפורש בין שבת קדש לבין בית המקדש. גם שבת קדש קשורה עם שידוך טוב. הרי השיא של האהבה בין החתן והכלה, הבא לידי בטוי בפסוק (בשיר השירים שהוא קדש קדשים) "מה יפית ומה נעמת אהבה בתענוגים", קשור לענג שבת. לכן כתוב שהקשר הפנימי בין החתן והכלה הוא דוקא בשבת. לכן יש כל כך הרבה הכנה וענין, תשומת לב וחשק רב, להכין את השבת. האשה מדליקה שני נרות, והפשט הוא שהם כנגד האיש והאשה, החתן והכלה. מיד עם כניסת השבת יש הארה מיוחדת של נשמות האיש והאשה – "נר הוי' נשמת אדם".

מצות כבוד הורים, שבת ובית המקדש

יש עוד מצוה אחת שקשורה, ולכן בחרנו לדבר על שלש מצוות יחד – על הקשר שלהן יחד, ועל הקשר שלהן לפשט של היום הזה, הבית היהודי, הבית הטוב. זו מצות "כבד את אביך ואת אמך" בעשרת הדברות. זו גם גימטריא מופלאה, ש-חמשה עשר באב = "כבד את אביך ואת אמך"! מה הקשר? יש שבעה פסוקים בתורה שמקשרים בין המצוות האלה – שבת, כבוד הורים ומקדש.

שינויי הלוחות ביחס לכבוד אב ואם, שבת ובין איש לאשתו

הכל מתחיל מעשרת הדברות, שכוללים את כל התורה כולה, שהדבר הרביעי הוא "זכור את יום השבת לקדשו". בפרשת ואתחנן, שקראנו בשבת זו – שבת נחמו – במקום "זכור" כתוב "שמור". כולנו יודעים מה שחז"ל דרשו, ש"זכור ושמור בדבור אחד נאמרו". כתוב ש"זכור" ו"שמור" זה גם שני הנרות שהאשה מדליקה בכניסת השבת – "זכור" זה זכר ו"'שמור' לנוקבא", האיש והאשה שמוצאים אחד את השני ומתיחדים ביום הזה.

מיד לאחר הדבר הרביעי, של שבת, בא "כבד את אביך ואת אמך". בפרשת יתרו, הפעם הראשונה, כתוב "כבד את אביך ואת אמך למען יארכון ימיך על האדמה אשר הוי' אלהיך נתן לך", ובפעם השניה – בפרשת ואתחנן, שקראנו בשבת זו – נוספות שבע מלים: "כבד את אביך ואת אמך כאשר צוך הוי' אלהיך למען יאריכן ימיך ולמען ייטב לך על האדמה אשר הוי' אלהיך נתן לך".

גם בתוספת המלים "כאשר צוך הוי' אלהיך" יש קשר מובהק לשבת, שהרי אותה תוספת בדיוק יש ב"שמור את יום השבת לקדשו כאשר צוך הוי' אלהיך". מה זו תוספת זו דוקא בשבת ובכבוד אב ואם? חז"ל דורשים "'כאשר צוך הוי' אלהיך' – במרה". אחרי שמשה המתיק את המים המרים כתוב "שׁם שׂם לו חק ומשפט [ושם נסהו]", וממלים אלו חז"ל לומדים שיש כמה מצוות חדשות שנתנו לעם ישראל במרה, עוד לפני שהגיעו להר סיני. מה ניתן שמה? שבת, כבוד אב ואם ודינים ("משפטים"). איך אני יודע ששבת וכבוד אב ואם נתנו כבר במרה? מהתוספת "כאשר צוך הוי' אלהיך" – שה' כבר צוה אותנו קודם, במרה.

הסבר הרמב"ן ל"כאשר צוך הוי' אלהיך" – לעשות מפני ציווי ה'

הרמב"ן כותב שהדרוש הזה של חז"ל בגמרא, שהוא ודאי אמת נכון, הוא בדרך הדרוש ולא הפשט. גם הוא וגם הפשטנים הבאים אחריו מנסים להסביר מה הפשט של התוספת "כאשר צוך הוי' אלהיך". זה לא כל כך מעניננו היום, אבל נאמר בפשטות – שאת המצוות האלו דוקא צריך לקיים מפני שה' צוה, ולא מפני סיבה אחרת. כבוד אב ואם יכול לקיים גם אינו-יהודי, כי זה שייך לקיום-ישוב העולם, אבל צריך לקיים את זה "כאשר צוך הוי' אלהיך" – זה גם מקבל משמעות אחרת, וגם מסתעפים מזה דינים חדשים, שזה לא כמו סתם גוי שמכבד הוריו (אף שיש סיפורים מופלאים איך גוים כבדו הורים, אבל יהודים בכל זאת מכבדים הורים באיכות אחרת לגמרי). אותו הדבר בנוגע לשבת – אפשר לחשוב שאחרי ששה ימים בא לי לנוח, אבל לא – צריך לקיים "כאשר צוך הוי' אלהיך". אז חוץ מעצם הסמיכות, יש כאן עוד ענין שמחבר אותם, שבשתי המצוות הללו צריך לקיים "כאשר צוך הוי' אלהיך" – כמו שה' רוצה, ולא כמו שאתה חושב בהשקפה הראשונה (ושוב, יוצאות מזה הלכות למעשה, כפי שנזכיר קצת בהמשך).

אם כן, יש לנו "זכור את יום השבת לקדשו" ואחר כך "כבד את אביך ואת אמך", ופעם השניה "שמור את יום השבת לקדשו כאשר צוך הוי' אלהיך" ואחר כך "כבד את אביך ואת אמך כאשר צוך הוי' אלהיך".

גילוי "האור כי טוב" בכיבוד הורים ובנשיאת אשה

התוספת השניה בפרשת ואתחנן היא "ולמען ייטב לך" – חז"ל[1] מדגישים שלא מופיעה האות ט בדברות הראשונים אלא רק בדברות השניים. ה-ט היא סוד "וירא אלהים את האור כי טוב" – האור הגנוז בתורה – והוא מתגלה דוקא ב"כבד את אביך ואת אמך כאשר צוך הוי' אלהיך", כבוד הורים כרצון ה', ואז זוכים ל"למען יאריכן ימיך ולמען ייטב לך על האדמה אשר הוי' אלהיך נתן לך". המפרשים מסבירים, וזה הפשט, שהברכה הזו מתגלה במיוחד בארץ ישראל, "על האדמה אשר הוי' אלהיך נתן לך".

חוץ מזה שיש אור הגנוז בתורה לצדיקים המתגלה דוקא בזכות כבוד הורים, יש עוד כמה דברים חשובים שנקראו טוב בתורה. אחד מהם, השייך לנו בחמשה עשר באב, הוא "מצא אשה מצא טוב ויפק רצון מה'". הפסוק הזה כל כך חשוב, שבו מעטרים כל כתובה (בתוספת מלה) – "מצא אשה מצא טוב ויפק רצון מה' הטוב". יש כאן איזה רמז שבזכות כבוד הורים מוצאים שדוך טוב. את פרשת "ואתחנן" תמיד קוראים אחרי תשעה באב, היינו שהיא תמיד בסמיכות לחמשה עשר באב – ש"לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכו' שבהם הבנות יוצאות וחולות בכרמים" ונעשים שידוכים טובים ומבורכים. זה "כבד את אביך ואת אמך... ולמען ייטב לך".

חלוקת הפסוקים בעשרת הדברות – לפי טעם עליון

אם כן, יש לנו ארבעה פסוקים. ידוע שבעשרת הדברות (ורק בהם) יש שני טעמים – טעמי המקרא, איך מנגנים את הפסוק, שזה גם תחביר הפסוק – "טעם עליון" בו קוראים בצבור ו"טעם תחתון" בו מנגנים ביחיד. בטעם עליון כל דבור הוא פסוק בפני עצמו. למשל, בשבת יש בטעם תחתון ארבעה פסוקים, ובטעם עליון הכל רק פסוק אחד. למה אני מציין את זה? כי אני רוצה לומר שבסוף נגיע לשבעה פסוקים, אז אני בונה את זה לפי הטעם העליון. כל הדבור של שבת, גם בפרשת יתרו וגם בפרשת ואתחנן, הוא פסוק אחד. אם כן, יש פסוק שבת ופסוק כבוד הורים (שגם בטעם התחתון הוא פסוק אחד) ביתרו ופסוק שבת ופסוק כבוד הורים בואתחנן. ארבעה פסוקים של סמיכות שבת וכבוד הורים, עם הכותרת של "זכור" ו"שמור" שהם החתן והכלה.

מתן תורה – הכנה להשראת השכינה במשכן ובמקדש

עוד לא ראינו איפה בית המקדש נמצא. בכלל שואלים – בית המקדש הוא משהו כל כך חשוב, שגם הייתי מצפה שיופיע בעשרת הדברות. אבל כל המצוה של בנין בית המקדש מופיעה בתורה רק אחרי עשרת הדברות, אחרי פרשת משפטים, אחרי חטא העגל לפי חז"ל. יש דעה שמצוה זו ניתנה למשה לפני חטא העגל, אבל ברור שזה אחרי מתן תורה – "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם". אבל היות שזה התכלית, כמו שגם הרבי ריי"צ פותח את המשכו המפורסם "באתי לגני אחתי כלה", שתכלית בריאת העולם להיות לה' דירה בתחתונים, "לגני, לגנוני, למקום שהיה עיקרי בתחלה" – "גני" הוא חדר היחוד, כפי שגם אחד הפירושים לחופה בחז"ל (לא החופה שאנו עושים), שזה חדר היחוד בו קנין הנישואין.

על תחלת המאמר הרבי מסביר שבתחלה היתה שכינה בתחתונים, ואז שבעה דורות סלקו בחטאים את השכינה לרקיע העליון, ואז שבעה דורות הורידו את השכינה לארץ, אבל בסוף זה בשני שלבים – קודם מתן תורה, בו ה' יורד על הר סיני ונותן תורה, אבל זה לא מקום קבוע שלו, ואחר כך בנין המשכן והמקדש. ה' רוצה מקום קבוע "לשכן שמו שם" ב"מקום אשר יבחר" – זה בסוף בבית המקדש בארץ ישראל, ובינתים יש משכן עראי במדבר.

כל תכלית מתן תורה היא להכנס לארץ, להגיע "למקום אשר יבחר ה' אלקיך לשכן שמו", ושם לבנות לה' בית – "בית עולמים". שמה מתקיים מה שנתאוה הקב"ה להיות לו יתברך דירה בתחתונים – "'ושכנתי בתוכם', בתוכו לא נאמר אלא בתוך הלב של כל אחד ואחד מישראל". צריך לבנות את הבית, "ועשו לי מקדש", אבל אחר כך ה' שוכן לאו דוקא רק שם, אלא בזכות הבית ה' שוכן בתוך הלב של כל אחד ואחת מישראל קדושים, וזה ה"ושכנתי בתוכם".

רמיזת מצות המקדש בעשרת הדברות

בכל אופן, אף שבית המקדש לא מופיע בגלוי בעשרת הדברות, בכח זה חייב להיות שם. הראשונים אמרו שכל תריג המצוות כלולות שם, אז ודאי מצוה רמה ונשאה ועיקרית כמו המקדש צריכה להיות רמוזה שם. כמו שנסביר בהמשך, זה רמוז בהתחלה – גם בדבור הראשון, "אנכי", ובעיקר בדבור השני, "לא יהיה לך אלהים אחרים על פני. לא תעשה לך פסל... לא תשתחוה להם ולא תעבדם". יש מקום שבו עובדים את ה', בית המקדש, ומי שמחלל את המקדש – כמו שכתוב הרבה – מכניס צלם להיכל. עבודה זרה היא הפך בית המקדש, שהוא מקום העבודה של "בלתי להוי' לבדו", ו"בלתי להוי' לבדו" הוא התוכן של הדבר השני של עשרת הדברות. שם יש את הענין הפנימי והעצמי של "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם". אבל מה שיש בפירוש זה הסמיכות של הדבר הרביעי והחמישי – שבת וכבוד הורים.

סמיכות הפסוקים שכנגד הדברות הראשונות לבית המקדש

[מיד לאחר עשרת הדברות ממשיך ה' ואומר: "ויאמר הוי' אל משה כה תאמר אל בני ישראל אתם ראיתם כי מן השמים דברתי עמכם. לא תעשון אתי אלהי כסף ואלהי זהב לא תעשו לכם. מזבח אדמה תעשה לי וזבחת עליו את עלתיך ואת שלמיך את צאנך ואת בקרך בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך...". ה' חוזר על שני הדברות הראשונים – "אתם ראיתם כי מן השמים דברתי עמכם" כנגד "אנכי הוי' אלהיך וגו'" ו"לא תעשון אתי וגו'" כנגד הדבר השני "לא יהיה לך אלהים אחרים על פני. לא תעשה לך פסל וגו'", וההמשך הוא "מזבח אדמה תעשה לי וגו' בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך" דהיינו מקום המקדש, מכאן יוצא מפורש הקשר בין הדבר השני של עשרת הדברות לבית המקדש והעבודה בו (ועוד יותר מודגש בפירוש רש"י, לפי חז"ל, על "אלהי כסף ואלהי זהב לא תעשו לכם" – "'אלהי כסף'. בא להזהיר על הכרובים שאתה עושה לעמוד אתי שלא יהיו של כסף שאם שניתם לעשותן של כסף הרי הן לפני כאלהות. 'ואלהי זהב'. בא להזהיר שלא יוסיף על ב' שאם עשית ד' הרי הן לפני כאלהי זהב. 'לא תעשו לכם'. לא תאמר הריני עושה כרובים בבתי כנסיות ובבתי מדרשות כדרך שאני עושה בבית עולמים לכך נאמר 'לא תעשו לכם'"), ודוק.]

סמיכות מצות כבוד אב ואם ושמירת שבת בתחלת פרשת קדשים

אמרנו שיש כאן ארבעה פסוקים, אבל יש עוד שלשה פסוקים שמחברים ביניהם. נאמר בפרשת קדשים – פרשה שנאמרה ב"הַקְהֵל", שהרבי רוצה שנזכיר בכל הזדמנות בשנה זו – בפסוק הראשון אחרי פסוק הכותרת של הפרשה: "איש אמו ואביו תיראו ואת שבתתי תשמרו אני הוי' אלהיכם". פרשת "קדשים תהיו כי קדוש אני הוי' אלהיכם", כל קדושת עם ישראל, תלויה ראשית כל ב"איש אמו ואביו תיראו". יש מצות עשה "כבד את אביך ואת אמך" ויש עוד מצות עשה "איש אמו ואביו תיראו".

[בהקהל, האנשים הנשים והטף – אבא ואמא וילדיהם – רומזים באופן מובהק למצות כבוד אב ואם. הם באים לבית המקדש בחג הסוכות, כל חג מקבל את קדושתו מיום השבת קדש כנודע ("ואת שבתתי תשמרו" – "שבתתי" לשון רבים, לרבות ימים טובים, וגם חול המועד נכלל בקדושת החג כולו, ודוק). נמצא שיש כאן כל ג המצות שאנו לומדים אודותם מקושרות יחד במצות הקהל[2].

בנוסף לשנת הקהל, שנה זאת מצטיינת בכך שהיא גם שנת ברכת החמה (כל ארבע שנות הקהל באה שנת ברכת החמה): כנסת ישראל, שנמשלה ללבנה, מברכת את החמה (בברכת "עושה מעשה בראשית", או בלשון חז"ל "עושה בראשית", וידוע ש"בראשית" = שלשה דברים יחד, סוד "שלשה שותפים באדם" – אבא ואמא והקב"ה), ובמדרש ובזהר הקדוש נאמר שהדבר "כבד את אביך ואת אמך" שבעשרת הדברות מכוון כנגד המאמר "יהי מארת ברקיע השמים" בעשרה מאמרות שבהם נברא העולם, נמצא שגם בברכת החמה יש רמז מובהק לקיום מצות כבוד אב ואם (כל פרט ופרט המברך את ברכת החמה הוא בן לאומה-לאם, כנסת ישראל כולה, ובברכתו הוא מכבד את אביו ואת אמו, שמש הוי' וירח כנסת ישראל – "שמש ירח עמד זבֻלה", זבול הוא הרקיע שבו עומד בית המקדש שלמעלה, שוב קשר מובהק בין כבוד הורים לבית המקדש, ועוד, ברכת החמה היא תמיד ביום רביעי כאשר מזל שבתאי מתחיל את השעה הראשונה של הלילה ואילו ביום השבת מזל שבתאי הוא שמתחיל את השעה הראשונה של היום, קשר גם לשבת, לשון שבתאי כנודע, ודוק).]

חידושי תלמיד ותיק ביחס לאביו ואמו

גם כאן יש גימטריא יפה, ש"איש אמו ואביו תיראו" = 1000, סוד אלף אורות שניתנו למשה רבינו במתן תורה (1000 = תלמיד ותיק, אלף האורות שניתנו למשה רבינו במתן תורה הם בסוד "כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש כבר נאמר למשה מסיני". על התלמיד ותיק לדעת שכל חידושי התורה שהנו זוכה לחדש הכל בא לו מכח אביו, משה רבינו [הרבי הוא האב האמיתי, וכמאמר אלישע לאליהו "אבי אבי רכב ישראל ופרשיו"], ואמו, כנסת ישראל, כלת משה [כנודע שמשה הוא בעלה דמטרוניתא, החל ממתן תורה שבו נאמר למשה "ואתה פה עמֹד עמדי"]. בכל חידוש תורה הוא מכבד את אביו ואת אמו [בפרט בחידושי תורה שהוא זוכה לחדש בשבת – "לכולי עלמא בשבת ניתנה תורה לישראל" – שבזה הוא ממשיך כתרים לאביו ולאמו כמבואר בזהר ובכתבי האריז"ל, וכמבואר אצלנו בשיעורים הקודמים[3]], "איש אמו ואביו תיראו" בקדימת האם – אני יהודי – לאב – אני תלמיד מובהק של משה רבינו [שבדור] – ו"תיראו", מצות היראה דוקא, בסוד "מה להלן באימה [לשון אמא, וכדלהלן] וביראה וברתת ובזיע אף כאן באימה וביראה וברתת ובזיע").

שינוי סדר המצות בקדשים ממה שכתוב בעשרת הדברות

בסמוך, בהמשך הפסוק, נאמר "ואת שבתתי תשמרו". כאן הסדר הפוך, בעשרת הדברות הסדר הוא קודם שבת ואחר כך כבוד הורים, וכאן – בתחלת פרשת קדושים המקביל לעשרת הדברות – יש מורא הורים (כבוד ומורא הורים הולך יחד, בדומה למצות אהבת ה' ויראת ה' אצל הקב"ה, שגם "הא בהא תליא", כמו שגם הרמב"ן מסביר שרק בעבודת ה' אפשר לאהוב ולירא בעת ובעונה אחת [ויש פירוש בחז"ל מובא בדא"ח ש"ואהבת את הוי' אלהיך" – "את" לרבות יראת ה', הטפלה למצות האהבה והנכללת בה], וכך בכבוד ומורא הורים הכבוד בא מאהבה בלב – אם כי יש גם מקיף של מורא, אבל יש מצוה מיוחדת של מורא, ולפי הרבה אחרונים מצות מורא היא כמעט פרט הנכלל במצות כבוד – וזה הולך עם היראה) ואחר כך מצות שמירת שבת.

"את שבתתי תשמרו" בפרשת בהר – שבת בראשית ו"שבת הארץ"

בהמשך אותה פרשה שנאמרה בהקהל, פרשת קדשים, כתוב עוד פסוק: "את שבתתי תשמרו [חזרה על הבטוי של הפסוק הראשון] ומקדשי תיראו אני הוי'". בהתחלת הפרשה יש כבוד הורים ושבת בסמיכות, ביחד, ובהמשך סמיכות של שבת ומקדש. הפסוק האחרון במלואו, אות באות, מופיע פעמיים בתורה – גם בסוף הפרק הראשון של קדשים וגם בסוף פרשת בהר נאמר "את שבתתי תשמרו ומקדשי תיראו אני הוי'".

בפרשת בהר יש את המצוות של שמיטה, "שבת הארץ". לפני זה מכירים רק את "שבת בראשית", היום השביעי בשבוע, אבל בפרשת בהר מתחדשת עוד שבת שקשורה לארץ ישראל – "ושבתה הארץ שבת להוי'". בהמשך לשבת הארץ יש מצוה לספור שבע שבתות, ואז לקדש עוד שנה – שנת היובל. בסיום פרשת בהר, הפסוק האחרון – "הכל הולך אחר החתום" של פרשת "בהר [= אור = אין סוף וכו'. במילוי: בית הא ריש = "כבד את אביך ואת אמך" (= חמשה עשר באב כנ"ל), כללות הבהירות של כל התורה כולה! בהר נוטריקון ב הורים, אבא ואמא (כאשר שכינה, השותף השלישי, שרויה ביניהם)] סיני [סיני ר"ת "נכנס יין [של אמא] יצא סוד [של אבא]", וד"ל. במספר קדמי, בהר = 813 = "ויאמר אלהים יהי אור ויהי אור" = "ויבדל [= בן] אלהים בין האור ובין החשך" = "ויאמר אלהים נעשה אדם" = ג פעמים הריון[4], כנגד ג שותפים באדם, וד"ל!]" – מופיע בדיוק אותו פסוק שוב.

מופיע בחז"ל – וקצת פלא שר"א אבן עזרא שהוא פשטן לגמרי, שלא מפרש בדרך כלל לפי דרוש של חז"ל, מביא כפשט אותו הפירוש – ש"שבתתי" בפסוק השני קאי על שבת הארץ, שנת השמטה, הנושא של פרשת בהר. אחר כך יש לאבן עזרא חידוש יותר מרחיק לכת, שגם נסמך על חז"ל, ש"מקדשי תיראו" זה שנת היובל ("וקדשתם את שנת החמשים").

אם כן, הסיבה שפסוק זה חותם את פרשת בהר כי הוא מסכם את שתי המצוות העיקריות שנאמרו בפרשה זו – שבת הארץ והיובל. מכאן אפשר להבין משהו חשוב מאד, ש"מקדשי תיראו" זה עוד יותר מעלה מאשר "את שבתתי תשמרו", כמו שהיובל זה יותר מהשמיטה. שנת החמשים היא הסוד של שער הנון של הבינה, שבלשון החסידות זה גילוי עצם האלקות.

סיכום שבעת הפסוקים

כאן כבר הגענו לשבעה פסוקים – ארבעה בעשרת הדברות (שנים ביתרו ושנים בואתחנן, של קשר שבת וכבוד הורים), וביניהם עוד שלשה: אחד בתחלת קדשים (כבוד הורים ושבת), אחד בהמשך קדשים (שבת ומקדש), ואחד בסוף פרשת בהר (שבת ומקדש). אחר כך בא הפסוק הראשון של בחקתי – "אם בחקתי תלכו... ונתתי גשמיכם בעתם... ונתתי שלום בארץ... ונתתי משכני בתוככם... ואולך אתכם קוממיות". כל ההבטחות והברכות הללו נמשכות מ"את שבתתי תשמרו ומקדשי תיראו". יוצא איזה סדר, שבעשרת הדברות הסדר הוא שבת-הורים, וביניהם סדר מובהק של הורים-שבת-מקדש (בפסוק הראשון הורים-שבת ובשני ובשלישי שבת-מקדש).

מעלת המקדש על שבת

אמרנו הרגע שנראה בפשטות שהמקדש למעלה מהשבת. זה בא לידי בטוי בר"ה הבעל"ט, שחל בשבת, בו במקדש תוקעים ובמדינה לא תוקעים – מעלת המקדש היא אפילו למעלה מהשבת. בכל מקום נמנעים מלתקוע בשבת בגלל הגזרה שמא יטלטל את השופר ארבע אמות ברשות הרבים (זה הטעם בנגלה, ובפנימיות יש כמה טעמים יותר עמוקים), אך לא כך בבית המקדש. בענין הזה חסידות חב"ד מעמיקה, החל מדרוש אדמו"ר הזקן בלקו"ת, ובפרט המשך "יו"ט של ר"ה שחל להיות בשבת תרס"ו".

לכאורה המקדש – התכלית של "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" – למעלה משבת. אבל על פי פשט חז"ל אומרים שהסמיכות של "איש אמו ואביו תיראו ואת שבתתי תשמרו" באה ללמד שאם האבא או האמא אמרו לעבור עבירה לא שומעים בקולם, "אני הוי' אלהיכם" – כולכם חייבים בכבודי. אם האבא או האמא אומרים לחלל שבת אסור לבן לשמוע – זו סמיכות כבוד הורים לשבת. את הסמיכות של המקדש לשבת מפרשים באותו אופן, שמהסמיכות לומדים שאין מלאכת המקדש דוחה שבת – אסור לבנות את בית המקדש בשבת. הרי כל ה-לט מלאכות האסורות בשבת נלמדות מהמלאכות של המשכן, ודוקא דברים אלה אסור לעשותם בשבת, וממילא גם מובן שעצם מלאכת המשכן אסורה בשבת.

בכל אופן, זה לא סותר לגמרי, כי מה שאסור לעשות בשבת זה לבנות את בית המקדש, אבל אחרי שיש בית המקדש העבודה שעובדים את ה' בבית המקדש – "בלתי להוי' לבדו" – כן דוחה שבת. הרי מקריבים קרבנות בשבת, ועושים כל מיני דברים שהם מלאכות גמורות – שבמקום אחר הן חילול שבת מובהק – אבל בבית המקדש, אם זו חלק מהעבודה, עושים את זה בשבת. זאת אומרת שביחס למקדש, מלאכת המקדש לא דוחה שבת, אבל עבודת המקדש כן דוחה שבת. שוב, גם כאן רואים שיש משהו במקדש עוד יותר גבוה משבת קדש.

מקדש- שבת-כבוד אב ואם כנגד עולם-שנה-נפש

איך עלינו להבין את היחס בין שלש המצות הנ"ל – כבוד אב ואם שבת ומקדש? בספר יצירה נאמר שכל המציאות מחולקת לשלשה ממדים "עולם שנה נפש" (עש"ן). בדרך כלל בחסידות מוסבר שממד הנפש הוא הממד הגבוה מכל ואחריו ממד הזמן מחבר את ממד הנפש למקום, ממד העולם, בעל ששת הקצוות. אך בקבלת הראשונים מבואר שהסדר הוא עולם שנה נפש מלמעלה למטה[5]. ועל פי פירוש האריז"ל ל"עשרה עומקים" שבספר יצירה, הזמן, ממד השנה, הוא בחכמה ובינה – החכמה היא "עמק ראשית" ואילו הבינה היא "עמק אחרית". ממד הנפש היינו "עמק טוב" ו"עמק רע" שב-ה חסדים וב-ה גבורות שבדעת, בהתאמה. הו"ק של ממד העולם, המקום, הם שש מדות הלב, שש הספירות מחסד עד יסוד. לפי זה נמצא שהנפש, הדעת – "גם בלא דעת נפש לא טוב" – היא הממוצע המחבר את הזמן (חו"ב) למקום (ו"ק).

שלש המצות הנ"ל מכוונות בפשטות כנגד עולם-שנה-נפש (שסימנם עשן): בית המקדש הוא במקום – "המקום אשר יבחר הוי' אלהיך לשכן שמו שם", שבת בזמן וכבוד אב ואם בנפש כמובן. בשיעורים הקודמים הוסבר באריכות איך שמצות כבוד אב ואם מכוונת כנגד ספירת הדעת דוקא, הספירה המחברת בין הורים (חכמה ובינה, אבא ואמא) לילדים (זעיר אנפין ונוקביה, בן ובת), בסוד ביאת אליהו הנביא להשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם על ידי ריבוי הדעת אלהים בארץ. "את שבתתי תשמרו", שתי שבתות, שלפי הרבה מפרשים היינו שבת ויום טוב, שכנגד חכמה (מוחין דאבא) ובינה (מוחין דאמא) כנודע. לגבי בית המקדש, ראינו שאין מלאכת המקדש דוחה שבת, הרי מלאכת המקדש, לבנות את הבית, היינו בו"ק, ששת ימי המעשה (שבהם עובדים את עבודת הבירורים ב-לט מלאכות הנלמדות ממלאכת המשכן כנ"ל), משא"כ עבודת המקדש כן דוחה שבת, היינו הבחינה הנ"ל של מעלת המקדש לגבי שבת.

וצריך לומר שעבודת המקדש היא ב-ו קצוות דאריך אנפין, שרש המקום בכתר עליון, כמבואר בשיעור קודם, סוד "לך הוי' הגדֻלה והגבורה והתפארת והנצח וההוד כי כל בשמים ובארץ", דהיינו שש המדות שבאריך כמבואר בדא"ח. אך כשם שהדעת היא "מפתחא דכליל שית", היא כללות ונשמת ה-ו קצוות דז"א, כך שרש הדעת בפנימיות הכתר הוא כללות ונשמת ה-ו קצוות דאריך, מקום מקדשנו. והוא סוד שרש כבוד אב ואם בכבוד ה' ממש, השותף השלישי באדם – "כבד את הוי' מהונך" – סוד "ובדעת חדרים ימלאו כל הון יקר ונעים", וד"ל. וכך עולות שלש המצות (שיש גם חכמה ובינה, "שבתתי", מעל לדעת דפנימיות הכתר וכו') בסוד "גבֹה מעל גבֹה שֹמר וגבֹהים עליהם", וד"ל.

רמזי שלש המצוות

כמה רמזים: עבודת המקדש (שב-ו קצוות דאריך כנ"ל, בחינת מקום הכולל תחתיו את ממדי הזמן והנפש, שעל שם פנימיות מדרגה זו השי"ת מכונה "מקום" – "הוא מקומו של עולם ואין העולם מקומו") = 931 (= 7 ברבוע פעמים 19, חוה) = עולם שנה נפש, כללות הכל. ביחד עם כבוד אב ואם ושמירת שבת (1734, 6 פעמים 289, טוב ברבוע כללי = "ברא אלהים") עולים שמות כל שלש המצות 2665 = 65, שם אדנ-י ב"ה פעמים אם (יה הוי'), שהוא מספר ההשראה ה-37 (37 ברבוע, 1369, ועוד 36 ברבוע, 1296, ודוק). אב ואם שבת מקדש = 1196 = 26, הוי' ב"ה פעמים 46, חלק המילוי של שם עב, הוי' במילוי יודין, שכנגד פנימיות אבא (פנימיות עתיק, האיתן שבנשמה). והם ר"ת אשמ, צירוף היסוד של ג אמות אמש דספר יצירה (גם כנגד כללות כל ההויה).

"את שבתתי תשמרו [ומקדשי תיראו אני הוי']" = 2459 = "תחלת חכמה יראת הוי' ודעת קדשים בינה". "דעת קדשים" = 928 = "כבד את אביך ואת אמך" (= חמשה עשר באב וכו'), היינו תיקון הדעת כנ"ל, ובסוד "אם אין דעת אין בינה ואם אין בינה אין דעת" – "ודעת קדשים בינה" (= 1001 = יראת שמים = יג פעמים מזל, סוד הדיקנא קדישא).

הקבלת שלשת המצוות למימרות על החכם ושלשת חלקי האות י

התבוננות נוספת בשלש המצות:

כולן כלולות בנקודת החכמה בנפש. על החכם נאמרו שלשה דברים (סוד בראשית = שלשה דברים יחד כנ"ל, "[ב]ראשית חכמה"): "איזהו חכם הלומד מכל אדם", "איזהו חכם הרואה את הנולד", "איזהו חכם המכיר את מקומו". מקומו האמיתי של כל יהודי הוא בבית חיינו, בית המקדש, והיינו "איזהו חכם המכיר את מקומו" (וידוע ש"מקומו" של מאמר זה אינו ידוע, היינו ששרשו בכתר עליון, וכנ"ל שמצות מורא-עבודת מקדש בכתר, וביחס לנקודת החכמה היינו בסוד הקוצו של י, ה"קוצא", וד"ל); "איזהו חכם הרואה את הנולד" יש מאין בכל רגע תמיד (מאמר זה מופיע בגמרא במסכת תמיד), "ואל יוציא אדם את עצמו מן הכלל" היינו כנגד יום השבת קדש, סוד העין הרואה אלקות (תמיד, ת"ח אמיתי הנו בחינת שבת תמיד) כמבואר בזהר ובדא"ח[6], סוד "והחכמה מאין תמצא", והוא כנגד גוף אות ה-י דחכמה, סוד ה"גזעא"; מצות כבוד הורים קשור להעברת התורה מדור לדור (כמבואר באברבנאל מובא בשיחה של הרבי שנלמדה בשיעור הראשון שלנו על כבוד הורים[7]) כאשר לכל יהודי יש חלק בתורה, שעל זה נאמר "איזהו חכם הלומד מכל אדם" (החל מהוריו – "שמע בני מוסר אביך ואל תטש תורת אמך". המאמר "איזהו חכם הלומד מכל אדם" מופיע במשנה במסכת אבות דוקא), והוא כנגד ה"שבילא" של ה-י דחכמה, סוד הדעת עליון המחבר חכמה ובינה, אבא ואמא, וד"ל. מהתבוננות זו יוצא ששלש המצות הנ"ל מהוות יחד את הנקודה העצמית ביותר של תורתנו הקדושה, מה ש"אורייתא מחכמה נפקת", וד"ל.

מצות כבוד הורים בסוד תיקון עץ הדעת

עוד ידוע שסוד הדעת (ששם מצות כבוד אב ואם כנ"ל), הספירה שבה התחילה שבירת הכלים (כלומר שתחילת השבירה בעולם התהו, ב-ז מלכין קדמאין דמיתו, מלכי אדום הקדמונים שמלכו ומתו, קשור לאי-קיום מצות כבוד הורים, וכמבואר באר"י שללא כבוד הורים מסתלקים ה-ב עטרין דדעת מהבן, ז"א, שהם עיקר חיותו, ואזי מת), הוא סוד "עץ הדעת טוב ורע", שממנו אכלו אדם וחוה לפני כניסת יום השבת קדש (שאם היו מחכים עד לכניסת השבת אזי היה מותר ומצוה – ענג שבת – לאכול ממנו).

מי שמכבד את הוריו מתקן את העץ הזה (הוא מחיה את האילנא דמותא, עץ הדעת בלשון הזה"ק) בסוד "עץ הדעת טוב" (ללא תערובת רע, ממנו באה המות, כאשר החיים באים מהטוב, וכלשון הפסוק: "ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב ואת המות ואת הרע", ופירש רש"י: "זה תלוי בזה, אם תעשה טוב הרי לך חיים ואם תעשה רע הרי לך המות". והנה "את החיים [רק "החיים" = חכמה, 'ימותו ולא בחכמה', מוחין דאבא, סוד השבת]" = דעת, והוא סוד דעת עליון, דעת הנעלם המייחד אבא ואמא [סוד הכתיב של "ולא נתכנו עלִלות" – "ולא" עם א], והיינו מה שבידיעת עצמו יתברך יודע את כל הנמצאים וכו' והוא וחייו ודעתו הכל אחד בלשון הרמב"ם, והיינו הדרגה שמעל לבחירה החפשית של האדם בעלמא דין, בחינת דעת תחתון, כפי שיתבאר בסמוך. [ומה שנאמר בהמשך "ובחרת בחיים", היינו הבחירה בטוב המביאה לידי חיים, כבדברי רש"י ז"ל הנ"ל.] "את החיים... ואת המות" [ר"ת אהוה = טוב, שם הטוב השייך בפרט למורנו הבעל שם טוב כידוע] = 1332, היהלום של 36 = "וידבר אלהים את כל הדברים האלה לאמר", פסוק הכותרת של עשרת הדברות, הכולל את כל התורה כולה).

סוד השבת הוא עץ החיים, השבת היא מעין החיים הנצחיים של העולם הבא. והיינו סוד הסמיכות של "איש אמו ואביו תיראו ואת שבתתי תשמרו אני הוי' אלהיכם". הרמב"ן מסביר שסוד הדעת בכל מקום, החל מכאן – עץ הדעת טוב ורע – הוא ענין הבחירה בנפש, עץ הדעת טוב ורע היינו היכולת לבחור בטוב או ברע (בקיום מצות כבוד הורים או בקלונם ר"ל). עץ החיים הוא מעל לבחירה החפשית של האדם בעלמא דין (שעל כן בעלמא דין, לאחר חטא אדם וחוה באכילה מעץ הדעת טוב ורע, ישנם כרובים ולהט החרב המתהפכת השומרים על הכניסה לגן עדן, על הדרך להגיע לעץ החיים, וד"ל).

והנה, על מקום המקדש נאמר "המקום אשר יבחר הוי' אלהיך לשכן שמו שם", והיינו כנ"ל שהדעת (ומצות הדעת – כבוד הורים) היא נשמת המקום דז"א, דגם שם הבחירה (רק שבחירת ה' לעומת בחירת האדם היא ב-ו קצוות דאריך כנ"ל).

והנה, הסוד הנ"ל שעל ידי קיום מצות כבוד אב ואם נעשה התיקון של "עץ הדעת טוב" (ללא תערובת רע) רמוז בגימטריא של הפסוק "שמע בני מוסר אביך ואל תטש תורת אמך" שעולה 2624 = 32 פעמים 82 = כבוד פעמים כבוד אב ואם = 4 פעמים 656 = "עץ הדעת טוב"! והנה ידוע שהיחס בין עץ החיים (233) ל-עץ הדעת טוב ורע (932) הוא 1:4 (נמצא שהערך הממוצע של 4 תבות עץ הדעת טוב ורע = עץ החיים) שהוא גם היחס בין חיים לטוב (נמצא שהערך הממוצע של 4 אותיות חיים = טוב), וגם כאן היחס בין "עץ הדעת טוב" ל"שמע בני מוסר אביך ואל תטש תורת אמך" הוא 1:4 (סוד גילוי האחד בארבע דוקא, ארבעה עולמות, ארבע אותיות השם המיוחד וכו').

ועוד רמז: כדי שעץ הדעת יהיה כולו טוב ללא תערובת רע, צריך שהטוב יתעצם בסוד ההתכללות של כל חלקי הטוב זה בזה, וד"ל. והרמז: עץ הדעת טוב ברבוע (נוטריקון עץ הדעת טוב ורע!), כלומר עץ הדעת (639) ועוד טוב ברבוע (289 = "ברא אלהים" וכו' כנ"ל) = 928 = "כבד את אביך ואת אמך" וכו' כנ"ל.

ב. נישואי חמשה עשר באב ביחס לכבוד הורים

קושיא: איך זה ששידוכי חמשה עשר באב הם ללא ההורים?

נחזור למשנה בסוף מסכת תענית: "לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיום הכפורים וכו'" שבהם הבנות יוצאות לכרמים ונעשים שידוכים טובים כנ"ל. לכאורה התיאור של חז"ל במשנה ובגמרא בסוף מסכת תענית, איך נעשו השידוכים האלה, אין לו שום קשר עם אבא ואמא. זה לא כמו שידוכים שנעשים היום בחוגים שומרי תורה ומצוות – היום עושים שידוכים בעיקר באמצעות ובהתערבות והשגחה ופקוח של אבא ואמא – הילדים לא עושים לבד שידוכים. אבל בתיאור במשנה לא רואים את האבא והאמא בשטח בכלל. שם החדש הוא חדש אב – לשון אבא. היום הזה, "סיהרא באשלמותא" (שהכי עצמי בחדש הזה, יותר מ-טו בכל חדש, כמבואר בחסידות ומובא ב"היום יום"), בחינת אמא (סוד הלבנה במילואה העצמי), והוא יום ה-יה בחדש – י-ה כנגד אבא ואמא (בשם הוי'). יש פה הרבה רמזים שיש אבא ואמא בסיפור, אבל לכאורה זה לא מתאים לאיך שהסיפור כתוב בחז"ל, בו לא רואים בכלל את האבא והאמא (עצמם, או אפילו את השפעתם).

יש סוג של גימטריא שכתוב בספר הפרדס, שנקרא "מספר מספרי" – שבמקום חישוב של ערך האותיות מחשבים את שם המספר. כך, י זה עשרה ו-ה זה חמשה (שביניהם, כמספרים פשוטים – 10 ו‑5 – יש יחס מאד חשוב, של "שלם וחצי" בלשון הקבלה). מאד קל לראות ש-עשרה חמשה זה חמשה עשר באב, כי באב = ה, והשאר הן אותן אותיות. זה סימן מאד יפהפה ופשוט שעיקר ה-יה, עצם ה-יה של כל השנה, זה דוקא ה-יה של חמשה עשר באב, שהוא המספר המספרי של יה – עשרה חמשה. ושוב, עשרה-חמשה הם אבא ואמא. הכל לחזק לכאורה את התמיהה שהיום הזה רומז מאד חזק לאבא ואמא, ובפשט הם לא נמצאים בסיפור.

מניעת ומחילת החטאים בזכות כבוד הורים

אמרנו שכבוד הורים ושבת ומקדש הם בבחינת הא בהא תליא, הכל הולך יחד. יש עוד משהו חשוב שמבואר בחז"ל, שכל מי שמכבד את אביו ואמו אין חטא בא על ידו, אפילו אם נכשל פעם בחטא חמור כמו חילול שבת זה מחול לו ("כל זמן שאדם מכבד אביו ואמו אין חטא [של חילול שבת] בא על ידו"). את הפסוק "שומר שבת מחללו" דורשים שמי ששומר שבת הכל מחול לו. אומרים שהכל בזכות כבוד הורים. מי שמכבד הורים קודם כל שמור על ידי אור מקיף שלא יכשל, ואם בכל אופן הוא פעם נכשל – בזכות זה שהוא מכבד את ההורים הכל נמחל לו (הרי אב ואם שמחלו על כבודם כבודם מחול, ואם הבן מכבד את הוריו כדבעי אזי אביו שבשמים מוחל אצלו על כבודו הוא, ודוק).

ועוד איתא במכילתא, בקשר בין כבוד הורים לשבת (על הפסוק "איש אמו ואביו תיראו ואת שבתתי תשמרו") – שבשכר כבוד אב ואם זוכים ל"אז תתענג על הוי'" הנאמר בשבת קדש, מגיעים לדרגה הכי גבוהה של ענג שבת, שבבית היהודי זו האהבה הכי גדולה של "מה יפית ומה נעמת אהבה בתענוגים" (פסוק השיא של שיר השירים. [והסימן: "מה יפית ומה נעמת אהבה בתענוגים" הוא פסוק ז בפרק ז – "כל השביעין חביבין" – "לא זז מחבבה עד וכו'".] והוא עולה ז פעמים נר – "אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות" ביום השבת קדש, וד"ל). אז מצד אחד מי שמכבד אבא ואמא "אין חטא בא על ידו" והכל מחול לו, ומצד שני מי שמכבד אבא ואמא זוכה ל"אז תתענג על הוי'".

מניעת ומחילת החטאים – אבא, "אז תתענג על הוי'" – אמא

מי שמבין קצת בערכים של קבלה וחסידות יכול לקשר "אין חטא בא על ידו" ו"הכל מחול לו" לאבא (וכנ"ל שעיקר החידוש של המחילה על כבודו הוא מצד האב – אבינו שבשמים) ו"אז תתענג על הוי'" לאמא (סוד התגלות עתיקא, תענוג, באמא דוקא. "אז" הוא סוד א מעל ז, עתיקא מעל ז היכלין הכוללים גם את היכל קדש קדשים, כתר-חכמה-בינה, וכן "אז" רומז לבינה, אמא, למעלה מ-ז תחתונות, ו בניה ובתה. וכן "על הוי'" קאי על עתיקא מעל הוי' דאצילות וכן על אמא מעל הוי' דז"א, סוד רקיעא תמינאה, וד"ל), היינו שאפשר לומר שבזכות כבוד אב בפרט אין חטא בא על ידו ובזכות כבוד אם בפרט זוכה לשכר של "אז תתענג על הוי'" (שגם האהבה בין בני הזוג היא בעצם "אז תתענג על הוי'" – אהבה בתכלית הקדושה והטהרה, אהבת קוב"ה ושכינתיה, אהבת משיח וכנסת ישראל, הצדק, אותה הוא גואל כ"גואל צדק").

על ידי כבוד ההורים יש הצלחה לבן שלא יחטיא

שוב, שאלנו איך כל הענין של כבוד הורים משתקף בסיפור של מה שקרה בכרמים, ששם לכאורה אבא ואמא לא בשטח. אבל אם בזכות "כבד את אביך ואת אמך" מובטח לאדם שאין חטא בא על ידו – חטא זה חסרון. כשעושים שידוך צריך לקלוע אל המטרה ולא להחטיא – כמו שהבנות אומרות כאן לבחורים – וכאן "אין חטא בא על ידו" פירושו שאין שידוך רע, לא מוצלח, בא על ידו. גם כשהבן עושה את השידוך בעצמו, באיזה זכות השידוך יעלה יפה? איך יזכה ל"מצא אשה מצא טוב"? כנראה שבעומק זה בזכות כבוד אב ואם, ש"אין חטא בא על ידו", אין חסרון בא על ידו, שבשידוך יקלע למטרה (למטרוניתא דיליה) בלי להחטיא, הרי לעשות שידוך זה עיקר התכלית בחיים, עיקר המטרה (מצות הנישואין בתורה נלמדת מהפסוק "כי יקח איש אשה ובעלה", יורה כחץ אל המטרה ולא יחטיא[8] [וממילא מזה יובן למה בזמן הזה אסור לקדש בביאה, שדוקא קידושין כאלה עלולים להחטיא את המטרה האמיתית לגמרי, ודוק]).

נישואי אדם לאשה שהוריו בחרו עבורו נגד רצונו

קודם למדנו הלכה שאם האב אומר לבנו 'עבור עבירה' – והדוגמה בתורה היא עבירה חמורה של חלול שבת – אין שומעין לו כי "אני הוי' אלהיכם – "כולכם חייבים בכבודי". מה הדין אם האבא והאמא לא מרוצים משידוך שהילדים עושים בינם לבין עצמם, האם צריכים לשמוע בקול ההורים או לא? לכאורה כתוב בשלחן ערוך שלא צריך לשמוע בקול ההורים, אבל הדבר הזה לא כל כך פשוט. בספר חסידים של רבי יהודה החסיד, ספר מאד נערץ, הוא כותב שאם האבא פוקד על בנו לשאת אשה מסוימת שמוצאת חן בשביל הבן בעיני האבא, אף על פי שלבן יש ראש אחר ורעיון אחר ואולי יש לו הצעה אחרת ואולי יש אחרת שיותר מוצאת חן בעיניו, אזי אם הבן חושש שמא יבוא לידי איסור של שנאה במקום אהבה בחיי הנישואין או שמא ח"ו עלול לבוא לחטוא עם נשים אחרות, אזי אל לו לבן לשמוע לאביו בזה. אבל אם אינו חושש להנ"ל, גם במקום שהבן הזה התאהב בבחורה אחרת, מצוה גדולה עליו לקיים את רצון אביו ולהתחתן עם הבחורה הזאת שחפץ בה אביו משום מצות כבוד אב, ואף על פי כן – חטא גדול על האבא שפקד על הבן להתחתן איתה, לשאת אשה שאינו חפץ בה ואוהב אותה לכתחילה.

זו דוגמה יוצאת דופן של "מצוה הבאה בעברה" שקיימת – לאבא, שנתן פקודה כזו, זה חטא גדול, שהכריח את הבן לעשות כרצונו ולא כרצון הבן, בענין כל כך גורלי שהוא תכלית החיים, והוא החלטה הנוגעת לא רק לחיי העולם הזה אלא גם לחיי העולם הבא, אבל לבן זו מצוה גדולה להתחתן איתה אם אין סיבה ממש מוצדקת למה לא.

יש גם אחרונים שכותבים בדומה, שאם ההורים רוצים בשידוך מסוים והבן רוצה שידוך אחר, אז אם הרב יאמר שהשידוך שההורים רוצים בו אינו הוגן לו – או שהמשפחה לא מתאימה, או אפילו שהרמה הרוחנית לא מתאימה (איך הרבי ניסח שידוך הוגן? אם יש יראת שמים – הרבי שלל שידוכים כשאחד הצדדים לא היה עם מספיק יראת שמים) – לא מתחתנים, אבל אם השידוך שההורים רוצים כן הוגן מצוה על הבן (אף על פי שהשידוך שהבן חפץ בו הוגן לו באותה מדה, או שמא אפילו יותר), לפחות בגדר של לפנים משורת הדין, לעשות אתכפיא ולהתחתן כרצון ההורים.

הבעיה בנישואים שלא על פי בחירת הבן – איבה במקום אהבה

אבל, ככלל, כשפותחים השלחן ערוך ולא קוראים כל האותיות הקטנות מסביב (ובספרים אחרים), כתוב שאם הבן מצא אשה שרוצה להתחתן איתה והיא רוצה להתחתן איתו (והמפרשים מסבירים שהיא הוגנת לו), וההורים מונעים בעדם – מציעים או לא מציעים שידוך אחר – אז על פי פשט ההלכה לא צריכים לשמוע בקול ההורים. למה? מסבירים שאם יתחתן עם אשה שלא אוהב אותה – וכמובן שזה הדדי – הוא יכול לבוא לעבירה הכי חמורה של רגש שלילי, שנאה, כלפי אשתו (אפילו במקרה שאינו חושש לזה מראש וכנ"ל), עלול ביתו להתמלא מריבה ר"ל, ועוד, כותב בעל הלבוש, לא מכל אשה אדם זוכה להוליד בנים, ואם ההורים מונעים את הבן מלשאת את האשה שלבו חפץ בה הם עלולים בכך למנעו מפריה ורביה, ה"מצוה רבה" של התורה ותכלית הנישואין. במקום אהב – שרש שבא משער אב (יש רלא שערים של צירופי שתי אותיות בלשון הקדש), כשם החדש – יכול לבוא לשרש אחר משער זה, שרש איב. ה ו-י הן לא עיצורים, אלא מאמות הקריאה אהוי, נמצא שלשער אב זה לא כל כך משנה – רואים שאהבה יכולה להתחלף באיבה מאד בקלות, והכל קשור לאב, לאבא, מבחינה רוחנית, שמתוך ה-אב יכול לצאת אהב או איב[9]. היות שיש עבירה אם אדם יתחתן עם אשה שלא אוהב (כך כתבו אחרונים), ויכול להיות שבגלל שאין אהבה יהיה היפך האהבה ח"ו (עבירה של ממש), זה אסור.

התוצאה של נישואין ללא אהבה – בני מריבה

יש דבר שקשור ל-ט באב – "בני ט מדות", ילדים שנולדים מיחסים לא תקינים בין ההורים, שיכולים לצאת מזה ילדים לא שלמים ובריאים בגוף או בנפש ח"ו. בין ה-ט מדות יש אחת כללית ביותר – "בני מריבה". בעל הטורים בפירושו לעשרת הדברות שבפרשת ואתחנן כותב שהופעת האות ט פעם יחידה בעשרת הדברות במצות כבוד אב ואם –"כבד את אביך ואת אמך כאשר צוך הוי' אלהיך למען יאריכן ימיך ולמען ייטב לך על האדמה אשר הוי' אלהיך נתן לך" (יש בדבר זה של כבוד אב ואם ט אותיות טוב – טית אחת ה ווין ו-ג ביתין, הכל בגימטריא = מה = ט במשולש!) רומזת לכך שבזכות כבוד הורים נשמרים מבני ט מדות (והוא נותן את סימנם: אסנ"ת משגע"ח – בני אנוסה בני שנואה [שׂ מתחלפת ב-ס] בני נדה בני תמורה בני מריבה בני שכרות בני גרושת הלב בני ערבוביה בני חצופה, עיי"ש). כלומר, שבזה באמת תלוי "מצא אשה מצא טוב ויפק רצון מה' הטוב". יש כל מיני מדות, אבל מבחינה מסוימת הגרועה מכל היא "בני מריבה" – בנים שנולדים בבית שההורים כל הזמן רבים ביניהם, כלומר שיש היפך האהבה בבית. בנים שנולדים מתוך יחסים על רקע מריבה מתמדת בין ההורים זה יכול להמיט אסון, ר"ל.

למה אמרנו את זה? להדגיש כמה חמור אם אין אהבה בבית. מה הפשט של ההלכה, שהילד או הילדה לא צריכים להקשיב להורים ולהתחתן עם מי שלא אוהבים? כי אז יש חשש רציני ביותר שלא תשרה אהבה בבית. אם לא תשרה אהבה בבית ודאי שאין שכינה שרויה ביניהם, ויכולים לצאת מזה דברים איומים – שאב יהפוך לאיבה ואם תהפוך לאימה ופחד (כשמוסיפים י-ה באותם מקומות). יש גם אימה חיובית, לימוד תורה צריך להיות "מה להלן באימה ביראה ברתת ובזיע אף כאן באימה ביראה וברתת ובזיע", יחד עם השמחה של הדברים "שמחים כנתינתם מסיני" צריך מקיף של אימה ויראה – גם השמחה באה מהאמא, וכנראה גם מקיף האימה בא מהאם. אבל אם כי יש אימה חיובית, וכנראה גם איבה חיובית – "אֹהבֵי הוי' שנאו רע" – אבל סתם אימה היא בהקשר לא טוב, ויכולים להיות דברים איומים ר"ל ח"ו שיוצאים מבית שכל הזמן יש בו מריבה.

שוב, בעל הטורים מסביר ש"בני מריבה" הכוונה שפשוט אין אהבה בבית. זו המלה שהוא אומר – חייבת להיות אהבה בבית. אם כן, כאן יש הצדקה לא לשמוע בקול ההורים, אם זו לא האשה, או לא החתן שאת חפצה בו באמת. אז יש פה מעשה מרכבה, ענין מורכב, מצד אחד יש את החשש שכתוב שבגללו צריך שהחתן יראה את הכלה לפני שהוא נושא אותה, שתמצא חן בעיניו, שתהיה משיכה, ומצד שני אם אין סיבה ממש מוצדקת יש את רבי יהודה החסיד ועוד אחרונים שאומרים שצריך להתחתן עם הזווג שהאבא רוצה, אם הוגנת לו. לכן מסבירים, בשביל לצאת מהפלונטר, שזה אחד שאומד את עצמו שאני יכול כל חיי – מאה ועשרים שנה – לכבד את ההורים בשדוך שלי, ולא לבוא ח"ו לשום טינה או מריבה או שמץ שנאה בלב כלפי בן הזוג. אז אחד כזה, צדיק כזה, שיכול לומר בוודאות שזה לא יביא אותי לשום יחס שלילי כלפי בן הזוג, הוא יכול לקיים מצוה גדולה של להתחתן עם בת זוג שאבא ואמא רצו. כל זה נושא רחב וחשוב, אך נחזור לענין:

עלית בני הזוג בארבע מדרגות – מחוץ לארץ ועד בית המקדש

ביום הזה בנות ירושלים יוצאות לכרמים – צריך לצאת מירושלים. זה עוד כלל גדול – המקדש הוא בירושלים, וגם מצות שבת שנוהגת בכל מקום קיומה הוא באין ערוך בארץ ישראל מאשר בחו"ל, כפי שמסביר הרמב"ן (לגבי כל המצות). בכללות יש ארבע מדרגות – חיים בחו"ל, חיים בארץ ישראל, חיים בירושלים, חיים במקדש[10]. זה כמו ארבעה עולמות, בכללות. ה' נמצא בכל מקום, ואף שחז"ל אומרים ש"כל הדר בחו"ל דומה כמי שאין לו אלו-ה", בכל אופן "לית אתר פנוי מיניה". רואים שחייבים בקיום המצוות, חוץ מהתלויות בארץ ממש, בכל מקום בעולם. בכל מקום מברכים "אשר קדשנו במצותיו", יש קדושת ה' בכל מקום. אז מה ההבדל בין ארבע המדרגות – חו"ל, ארץ ישראל, ירושלים, מקדש. השיא הוא המקדש, "המקום אשר יבחר הוי' אלהיך לשכן שמו שם", "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם".

כלומר, התכלית של הזוג שמוצאים זה את זו בט"ו באב היא "ארצה עלינו" (הרווק והרווקה נמצאים, מבחינה רוחנית, בחוץ לארץ, סוד עבודת ה' בבחינת "אחור באחור", מבלי להכיר את בן הזוג), ועליה לירושלים – "הכל מעלין לירושלים" – ועד לעליה לבית המקדש (כמו שהרבי סיים את שיחותיו הקדושות שתיכף ומיד עולים לארץ ישראל ולירושלים ולמקדש ושם לקדש הקדשים – הוא חדר היחוד, שם ה"גני", המקום בו מתגלים ביתר שאת "כבוד חתן" ו"כבוד כלה", המקיף של אהבת החתן לכלה והמקיף של אהבת הכלה לחתן, ועל שניהם עוד חופה, כמו שמוסבר במאמר ד"ה "לכה דודי" שנוהגים לומר לפני החתונה).

ארבע העליות כנגד יראה-אהבה-יראה עילאה-אהבה בתענוגים

כתוב שבכללות עבודת ה' בחו"ל היא עבודה מתוך יראה – אין שם אהבה אמיתית ואין שם שמחה. כתוב על ארץ ישראל שהיא ארץ של אהבה וארץ של שמחה בעבודת ה'. "תחת אשר לא עבדת את הוי' אלהיך בשמחה ובטוב לבב מרב כל" – אם רוצים להשאר בארץ צריך לעבוד את ה' בשמחה (ואם לא – "ועבדת את אויביך" בחו"ל). ה' נתן את הארץ כדי שנעבוד אותו בשמחה ובטוב לבב מרוב כל, ואם לא אפשר להיות בחו"ל. אם כן, חו"ל זו עבודה מיראה וארץ ישראל זו עבודה מאהבה ובשמחה. ירושלים היא שלמות היראה, יראה עילאה, ובית המקדש הוא אהבה בתענוגים (ביחד עם מורא מקדש, מורא ממי שצוה על המקדש, והוא סוד "את שבתתי תשמרו [ו'אז תתענג על הוי''] ומקדשי תיראו, אני הוי' [השוכן במקדש, בחינת נשיאת הפכים של מקום הארון והכרובים אינו מן המדה]", וד"ל).

כלומר, ארבע העליות – עד למקדש ולקדש הקדשים – כולן בשביל להגיע ל"מה יפית ומה נעמת אהבה בתענוגים" (היחוד דקוב"ה ושכינתיה ב"חדר המטות", בקדש הקדשים של בית המקדש). זה היה רק רמז שבשביל למצוא את בן/בת הזוג בנות ירושלים יוצאות מירושלים לכרמים. איפה הכרמים נמצאים? בארץ ישראל, אבל לא בירושלים. הן יוצאות מהמקום של שלמות היראה (בחינת בטול במציאות) למקום שיש בו אהבת ה' ושמחה של מצוה (החל מהמצוה הראשונה בתורה, ה"מצוה רבה" של נישואין לשם פריה ורביה – "פרו ורבו ומלאו את הארץ [ארץ ישראל] וכבשוה ורדו וגו'"). זאת אומרת שמי שירושלמי מדי פעם צריך או לעלות להר הבית – לעשות שם "כבוש" ("וכבשוה") – או לצאת כדי לחדש את רגשי האהבה והשמחה בנפש, לנשום קצת אויר של ארץ ישראל, שהוא אויר של אהבה שמחה (= בראשית, ראשית ותכלית כל התורה כולה). שוב, בירושלים יש מדרגה יותר גבוהה – בטול במציאות, יראה עילאה.

הצלחת השידוך תלויה בכבוד ההורים

מה שאמרנו, שאם כי לא רואים את אבא ואמא בסיפור של השידוך, אבל בזכות כבוד אב ואם השידוך עולה יפה. זה מה שאמרנו עד עכשיו, שאם אין גם כבוד אב ואם אז יבוא חטא על ידו ולא יהיה מחול לו. כשאדם מתחתן מוחלים לו על כל העברות, ובזכות כבוד אב ואם לא יבוא לידי חטא – שדוך לא טוב – וגם מוחלין לו על הכל. מכלל הן אתה שומע לאו, שאם לא מכבד הורים לא מוחלים לו – כל החתונה לא מוצלחת מהרגע הראשון. וכן, הדבר ששייך לאמא לפי הסברנו לעיל, שאם לא מכבד הורים ודאי לא יזכה לתענוג האמיתי שצריך להיות בשדוך טוב – "מה יפית ומה נעמת אהבה בתענוגים".

שידוכי ט"ו באב ויום הכפורים – "טוב הארץ" וטוב השמים

מה שצריך להמשיך זה להסביר את ההבדל בין חמשה עשר באב ליום הכפורים. הרי המשנה אומרת שיש שני ימים טובים – הראשון היום, חמשה עשר באב, והשני ביום כפור. כולם תמהים, מה פתאום לצאת מירושלים ביום כפורים ולרקוד ולעשות שדוכים. בגלל שהציור הזה קצת קשה לעיכול יש כאלה שאומרים שאולי זה היה במוצאי יום כפור, אבל זה לא הפשט. הפשט הוא כמו שמסבירים רוב המפרשים, שבעיצומו של יום כפור – יום הקדוש, "אחת בשנה", עצומו של יום מכפר – הבנות יוצאות ונעשה כל הספור הזה, כל הרקודים וכו', ונעשים שידוכים. מה זה?! לכאורה האוירה בחמשה עשר באב הפוכה לגמרי.

יש הרבה הסברים, שצריך דוקא את שני הימים האלה – יש פה השלמה. יש שני סוגים של שידוכים, וצריך גם את זה וגם את זה. יש נשמות שמתאימה להן שידוך של חמשה עשר באב ויש נשמות שמתאימה להן שידוך של יום כפור. לכן חייבים את שני הימים האלה. בקיצור נמרץ, הנישואין של חמשה עשר באב הוא "טוב" – "מצא אשה מצא טוב ויפק רצון מה' הטוב" – אבל זה "אם תאבו ושמעתם טוב הארץ תאכלו". זה פסוק שקראנו בשבת חזון, בשבת שלפני תשעה באב. אז קוראים "חזון ישעיהו בן אמוץ", שידוע איך דורשים אותו בחסידות – חוץ מההסבר המפורסם של רבי לוי יצחק מברדיטשוב שאז מראים בחזון לכל אחד את המקדש[11] – ש"חזון ישעיהו" הוא חזון הישועה וזה "בן אמוץ", לשון התאמצות, היינו שצריך לראות בחזון שהישועה תבוא עם מאמץ. כלומר, דורשים שכמה שבית המקדש ירד מהשמים לדעה אחת, צריך מאמץ, צריך אתערותא דלתתא. זה "ישעיהו בן אמוץ", שהוא החוזה כאן את חזון המקדש.

בהמשך אותו פרק – הפרק הראשון של ישעיהו, שחותם "ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה" – כתוב פסוק שרומז לכללות ענינו של חדש אב (כפי שכתוב בספה"ק), "אם תאבו ושמעתם טוב הארץ תאכלו". אם תרצו ותשמעו בקול ה' – חוש השמיעה הוא החוש של חדש אב לפי ספר יצירה כפירוש האר"י הק' (שהיארצייט שלו בחדש אב – יום החמישי-משיחי שבחדש החמישי-משיחי), החדש של שבט שמעון – אם תשמרו תורתו ומצותיו, אז ה' מבטיח בזכות זה "טוב הארץ תאכלו".

אם כן, יש "טוב הארץ", הבא בזכות "אם תאבו ושמעתם". לעניננו "טוב הארץ" הוא שידוך ארצי טוב – "טוב הארץ". כמו שיש "טוב הארץ", שזה ארץ ישראל – תכלית הכוונה להגיע כאן לארץ ולאכול מטוב הארץ, "מצא אשה מצא טוב" – יש גם "טוב השמים", וזה יום כפור. לכן השידוכים של יום כפור הם שידוכים שמימיים. כמו שאמרנו שפליאה איך עושים שדוכים – יוצאים ורוקדים ומזמינים את הבחורים לשאת את עיניהם ולהסתכל על הבנות ולעשות שידוך – איך זה מתאים ליום כפור? זה מתאים כי גם בשמים יש שדוכים, שדוכים שמימיים, טוב השמים. אבל כל חדש אב, ובפרט היום הזה, הוא "טוב הארץ". יש הרבה טעמים – פרצוף שלם – למה זה יום שמחה, והכל קשור עם ארץ ישראל ובית המקדש. "לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיום הכפורים". כלומר, זה יום טוב – יש בזה טוב מיוחד. היום הזה זה "אם תאבו [אם אבות – 'איש אמו ואביו תיראו וגו''] ושמעתם טוב הארץ תאכלו".

שידוכי חדש אב – "אבא יסד ברתא"

שם החדש הוא אב. אם כי עשרה-חמשה הם אבא ואמא (י-ה), אבל העיקר כאן הוא אבא. כתוב "אבא יסד ברתא". "טוב הארץ" הוא בעיקר בזכות כבוד אב, כאשר האמא נכללת באבא והיא גם חייבת בכבודו (שלכן אם באותו זמן האב והאם מבקשים דבר, ואי אפשר לעשות יחד, אז כבוד האב קודם לכבוד האם[12], כי גם האם חייבת בכבודו). הראש הזה, שהאבא הוא העיקר, הוא ראש של חדש אב, והשידוכים שנעשים מכח האבא – גם כשלא רואים אותו בשטח בכלל, שידוך טוב בא בהשראתו – זה "טוב הארץ", "הוי' בחכמה יסד ארץ" המתורגם בזהר "אבא יסד ברתא". האב מתקן את הבת דוקא, שהיא האתערותא דלתתא מהארץ. תכלית הכוונה של בריאת העולם זה "טוב הארץ" ולא "טוב השמים".

מציאת חן ונשיאת חן

איך מסבירים בכלל את שידוכי חמשה עשר באב ביחס לשידוכי יום כפור? שדוכי חמשה עשר באב הם שידוכים של נשיאת חן ושל יום כפורים שידוכים של מציאת חן[13]. מציאת חן זה "מצא מין את מינו" – שמישהו מוצא חן בעיני כי הוא דומה לי. אם אני רואה הרבה דמיון ולכן בן הזוג מוצא חן בעיני זה שידוך של יום כפור. גם על פי פשט, כשבוחנים אם "הוגנת לו", אז רוב ההורים והרבנים יחשבו על דמיון – בין המשפחות, בשכל, ביראת שמים וכו'. שידוך של מציאת חן כי יש דמיון פנימי אמיתי בין בני הזוג זה שידוך שמימי של יום כפור. אבל נשיאת חן – לשון נישואין – היא מלשון נשיאת הפכים. לפעמים אדם צריך להתחתן עם ההיפך שלו – כפי שנראה על פני השטח, בהשקפה ראשונה – כי זה משלים אותו.

עצם המציאות של איש ואשה הוא לכאורה דברים שונים והפוכים. גם, זה שעצם המושג איש-אשה נתפס כשתי מהויות הפוכות זה מבט ארצי יותר. במבט שמימי זה הרי חלוקה של אותו שרש נשמה – בשמים הם אחד והשרש האחד התחלק לשנים. אם כך מרגישים אז יש מציאת חן, כי מיד "מצא מין את מינו". שידוך שמימי הוא כמו להזכר שאת ה"פלג גופא", החצי השני שלי. אבל שידוך ארצי, שמבחינה מסוימת יש בו יותר מעלה משידוך שמימי, מתחיל משפלות.

שידוכי חדש אב – בהשראת אבא, שידוכי חדש תשרי – בהשראת אמא

יש עוד סדר ויסוד בחסידות איך מקבילים את החדשים של השנה לכחות הפנימיים של הנפש, כמו שיש חושים של החדשים יש גם את הכחות הפנימיים של הנפש, והכח הפנימי של מנחם-אב הוא שפלות. זה הכח הפנימי של ספירת המלכות, הבת, הארץ, האשה. אז יש שידוך שנעשה מזה שלכתחילה אני מרגיש את עצמי חצי – אבל לא דוקא שאני זוכר שאת החצי השני שלי, אלא שאני מרגיש סתם חסר. יש פסוק לגבי צדקה, שכתוב שהצדקה הכי גדולה זה לעשות שידוך – לתת למישהו את "אשר יחסר לו". כתוב שבפסוק זה לומדים גזרה שוה מהמלה "לו" ל"אעשה לו עזר כנגדו" – "'לו' זו אשה", זה החסר האמיתי. אם מתוך הרגשת חוסר, שאני זקוק למי שתשלים אותי, שתמלא בדיוק החוסר שלי – בסופו של דבר ודאי חוזר לזה שהיינו אחד, אבל מתחיל מלמטה, מהרגשת חוסר אמיתי ועצמי – זה "טוב הארץ", זה שידוך של היום, של חמשה עשר באב. זה דוקא בהשראת האבא.

כתוב שכל חדש תשרי הוא השראה של אמא. בחדש תשרי יש שתי עבודות – תשובה ושמחה. שיא התשובה הוא יום כפור, שיא עשרת ימי תשובה, ודוקא בשיא הזה יש את תחלת המעבר מימי התשובה לימי השמחה, המעבר ל"זמן שמחתנו" בחג הסוכות (כשהסוכה עצמה היא כמו חופה). גם תשובה וגם שמחה הן תכונות של אמא – "ולבבו יבין ושב ורפא לו" ו"אם הבנים שמחה". תשובה שמחה = אם פעמים הוי'. המצוה הראשונה של החדש הזה היא תקיעת שופר, "מצות היום בשופר", וכתוב בקבלה שהשופר הוא רחם האם, והקול שיוצא מהשופר הוא כמו לידה חדשה, שילד נולד מתוך הרחם (הילד היינו האור החדש של השנה החדשה, אור שלא היה לעולמים, כמבואר בתניא).

אם כן, חדש תשרי כולו הוא אמא, אבל חדש אב – כשמו כן הוא – הוא אבא. כמו שאמרנו קודם שאמא היא תענוג, "אז תתענג על הוי'" בשבת, זה מגיע לשיא ב"שבת שבתון" – יום כפור. "שבת שבתון" הוא הכח שלוקח את התשובה שהגיעה לשיא ומעביר אותה לשמחה. ביום כפור כתוב "לפני הוי' תטהרו", שזה גילוי עתיקא – גילוי התענוג העליון של שבת שבתון בתוך מקום הטהרה, שזה אמא. על כל שם שהכהן גדול מזכיר ביום כפור – כמו בסדר העבודה, שנופלים אפים כשאומרים את שם הוי' – מסיימים "לפני הוי' תטהרו". זה פסוק השיא של מה שקורא ביום כפור.

שידוכי אמא – מציאת חן, שידוכי אבא – נשיאת חן

מה למדנו אם כן? ששדוכים של מציאת חן הם בזכות האמא. היום, כשההורים מעורבים מאד בעשית שידוכים – לא כמו הסיפור שהיה פעם, שהבנות יוצאות לכרמים – אז כנראה כאשר אמא יוזמת שידוך היא בעיקר מחפשת מציאת חן, שידוך שלפי החוש הפנימי שלה תהיה פה מציאת חן, דמיון ניכר בין החתן והכלה. אם האבא עושה שידוך – יותר נדיר, אבל יש גם כאלה – כנראה הוא יותר נוטה לנשיאת חן, להשלמה של תכונות הפכיות. דמיון טוב של מציאת חן יותר מתאים ליום כפור. אמא בקבלה זה עולם הבא, יום שכולו ארוך, יום שכולו שבת, מנוחה ותענוג לחי העולמים.

כבוד ההורים של הבן מכוון אותו בבחירתו בבת זוגו

אם כן, מה שעכשו למדנו שהשדוכים של היום הם כבוד אבא והאם נכללת בתוך האבא (חמשה עשר, עשרה-חמשה, אבל בעיקר באב – גם האמא היא בתוך האבא, סוד אבא ואמא עילאין בקבלה), ומהמקום הזה ה"מצא אשה מצא טוב" נעשים גם כאשר הבנים יוצאים מהבית, יוצאים מירושלים לכרמים, ובמודע לא חושבים כרגע על אבא ואמא, אבל אבא ואמא שם ברקע מאד חזק. הרי הסיום של מה שהבנות אומרות לבחורים – שא עיניך ובחר לפי תנאים מסוימים – היא שהתכלית היא "אשה יראת הוי' היא תתהלל". איך הבחורה מצליחה לשכנע את הבחור שזה העיקר? רק אם היא מעוררת אצלו קצת את ה"שמע בני מוסר אביך ואל תטש תורת אמך" (תחילת ספר משלי, כאשר כללות תוכן הספר כולו וסיומו הוא "שקר החן והבל היפי אשה יראת הו'י היא תתהלל"), כי ככה אבא ואמא למדו אותי, שהעיקר הוא יראת שמים. אז שוב, אם הוא כבד את ההורים ושמע ב"מוסר אביך" ולא נטש את "תורת אמך", אז הוא יקשיב ויקלוט בפנימיות – זה חוש השמיעה, 'דערהער' בחסידות – את מה שהבחורה אומרת לו, שהעיקר בסופו של דבר זה "שקר החן והבל היפי אשה יראת הוי' היא תתהלל".

שני פסוקי כבוד אב ואם במשלי

[מצאנו שני פסוקים מקבילים בספר משלי: "שמע בני מוסר אביך ואל תטש תורת אמך"[14] ו"נצר בני מצות אביך ואל תטש תורת אמך"[15]. וכתב האבן עזרא בפירושו על הפסוק השני: "'נצר בני'. בלב שלא תשכחנה". נמצא שהפסוק הראשון, שבפרק א, קודם גם מצד תוכן הענין לפסוק השני, שבפרק ו, שהפסוק הראשון נאמר על השמיעה והקליטה הראשונה של הבן את מוסר אביו ואילו הפסוק השני בא להוסיף שעל הבן לשמור היטב את מצות האב בלב תמיד כל הימים לא ישכחנה. בשמיעה הראשונה המצוה מתקבלת כמוסר, האב מייסר את הבן לעשות דבר שלא לפי טבעו הראשון, ועל הבן להפעיל את הכח שחונן בו בתולדה של "מח שליט על הלב" כמבואר בתניא שהוא ענין גילוי הרצון בנפש, התקיף מכל, במח החכמה, והוא מצד האב דוקא, מה שאין כן השכנוע השכלי, להשריש את האמונות והדעות המתוקנות בלב הבן בדרכי נעם היינו "תורת אמך" (ורק על הבן להזהר לא לנטוש אותה, באם יבעט במצות אביו), ראה מלבי"ם לפסוק "נצר וגו'".]

ארבעה סוגים של בן מכבד אב

את זה שאבא קשור דוקא עם "טוב הארץ", שזה התעוררות הבת – "אבא יסד ברתא", "הוי' בחכמה יסד ארץ" – רואים מעוד מדרש מיוחד ויפה של חז"ל לגבי כבוד הורים: המדרש אומר שארבעה דברים נאמרו בכבוד אב ואם. כלומר, יש בזה ארבעה סוגים שונים, ארבע מדות שונות, תלוי מי הבן ומי האבא. בקיצור, תלוי אם האב והבן צדיק או רשע. יש ארבע אפשרויות – צדיק בן צדיק, צדיק בן רשע, רשע בן צדיק, רשע בן רשע. כאן מדובר שגם הרשע מכבד את האבא, והשאלה היא מה ההבדל בשכר שהוא מקבל לעומת האחרים. איזה רשע כבד את אביו? עשו הרשע – שקוראים לו "הרשע" ב-ה הידיעה – מאד מאד כבד את אבא שלו, אם כי גם רימה אותו באותו זמן. לעניננו עשו הוא רשע בן צדיק – רשע שמכבד את אביו הצדיק. ככה חז"ל מחלקים את המצוה לארבעה סוגים.

מחלוקת הראשונים בנוגע לכבוד אב רשע

לפני שנאמר מה שכתוב על כך, נאמר שיש מחלוקת בין הרמב"ם לבין הטור והשו"ע[16] לגבי השאלה אם יש בכלל מצוה מהתורה לכבד הורים רשעים, או שמא נאמר שמפני שההורים רשעים הם לא "עושים מעשה עמך" (זה הבטוי) ואז אין מצוה לכבדם. הרמב"ם אומר מאד חזק שזה לא משנה. זה מאד מאד נוגע היום להרבה בעלי תשובה. לפי הרמב"ם חייבים בדיוק בשוה לכבד הורים רשעים כמו שחייבים לכבד הורים צדיקים – אין שום הבדל. לפי הטור, שזה ספר ההלכה הכי חשוב אחרי הרמב"ם – ועל פיו נכתב השו"ע – הוא מוכיח מתוך הגמרא שאם ההורים רשעים, לא עושים מעשה עמך, אין מצוה לכבד אותם (וכמובן שלא התעלמה מעיני הרמב"ם אותה גמרא, אלא שלמד את הסוגיא בצורה אחרת, כמו שמפרשי הרמב"ם מנסים להסביר). זו מחלוקת תהומית, מן הקצה אל הקצה. מתוך המדרש הזה של חז"ל יש קצת אסמכתא לדעת הרמב"ם. יחד עם זה יש בו גם איזה מקור ומבוא להבנת עצם מהות המחלוקת.

בשכר כבוד אב ואם: שכר העוה"ז – בזכות האב, שכר העוה"ב – בזכות הבן

אחרי הקדמה זו נאמר מה חז"ל אומרים: אם צדיק בן צדיק מכבד הוריו זוכה לכל טוב סלה, גם בעולם הזה וגם בעולם הבא. אמרנו שהטוב הכי חשוב לאדם זה להתחתן עם אשה טובה או עם בעל טוב. "ראה חיים עם אשה אשר אהבת", כך אומר שלמה המלך, החכם מכל אדם – שעיקר החיים הוא "עם אשה אשר אהבת". זה גם הטוב בארץ וגם הטוב בשמים, לעתיד לבוא. אז אם צדיק מכבד אב צדיק ואם צדיקה הוא זוכה לכל טוב סלה גם בעולם הזה וגם בעולם הבא.

אם צדיק מכבד אבא ואמא רשעים – כדעת הרמב"ם (כי לפי הטור כלל לא צריך לכבד) – הוא זוכה לכל טוב בעולם הבא, אבל לא בעולם הזה; אם עשו מכבד את יצחק – שזה רשע מכבד צדיק – הוא זוכה לכל טוב בעולם הזה, אבל לא בעולם הבא; ואם ילד רשע נולד והולך בדרכי אבותיו – שכנראה בזה הוא 'מכבד' אותם, הולך בדרכם (ללכת בדרכי האבא זה בעצמו כבוד הורים, רק שאם האבא רשע אסור ללכת בדרכיו), וגם באמת מכבד אותם במאכל ומשקה וכו' – הוא לא זוכה בשום דבר (כל הכבוד לו, אבל שכר טוב – לא בעולם הזה ולא בעולם הבא). לכאורה למה? כל דבר שכתוב כאן בחז"ל הוא קצת חידוש.

אם נתחיל מהסוף, משמע שאם הבן רשע והאבא רשע, והוא מכבד אותו – לא עשה שום דבר, לא קיים מצוה, כי אם קיים מצוה צריך לכאורה להיות איזה שכר, בעוה"ז או בעוה"ב. כלומר, יש פה איזה היכי תמצי, מקרה מסוים, שאומרים שלא קיים מצוה – עשה מעשה שבעיני הבריות נחשב טוב, היינו מעשה של דרך ארץ, אבל זו לא המצוה של כבוד הורים שכתובה בתורה. אם צדיק כבד אבא רשע, מתוך זה שהוא פוסק כמו הרמב"ם, אז יש פה צד צדיק וממילא יש פה צד מצוה – מצד הבן. אם עשו מכבד את יצחק, שהוא רשע והאבא צדיק, אז אף על פי שהוא רשע – בכך שכבד צדיק יש פה איזה ממשות של מצות כבוד אב. אם גם הבן רשע וגם האב רשע אז יש פה דרך ארץ, אבל אין כאן מצוה (ומכאן פירוש חדש ל"דרך ארץ קדמה לתורה", שמעשה שהיה בו רק משום דרך ארץ, על ידי תשובה [במקרה שלנו, או של הבן או של האב, שעד עכשו היו שניהם רשעים, אך על ידי התשובה נעשה אחד מהם על כל פנים צדיק], שקדמה לעולם, הופך להכלל בתורה ומצותיה, וד"ל).

מה עיקר החידוש שרצינו להדגיש? רואים שהאבא מזכה בצדקות שלו את הבן ב"טוב הארץ", בטוב של העולם הזה, ואם הבן צדיק (ולא האב) זה מזכה אותו רק בעולם הבא. אם צד הצדקות הוא הבן זה טוב רק בשביל העולם הבא – זכותי טובה רק לעולם הבא, אבל לא נותנת לי את טוב העולם הזה, טוב הארץ. צדקת האב נותנת לי את העולם הזה, בין אם אני צדיק ובין אם אני רשע.

שוב, נחזור – לצדיק בן צדיק המכבד את הוריו יש שני עולמות, עולם הזה בזכות אביו ועולם הבא בזכות עצמו. כנראה שזכות עצמו גם קשורה קצת לזכות אמו. לכן בטבע הבן מכבד יותר את האם, יש יותר סימפטיה וקשר טבעי לאמא. אמרנו קודם שאמא היא עולם הבא, ולפי המדרש הזה זכות הבן היא מה שמזכה אותו בעולם הבא. רואים שבמצוה של כבוד אב ואם שניהם מקיימים את המצוה. כשהבן מכבד את האב האב לא פסיבי, אלא אקטיבי במצוה זו (על פי הלכה האב שמחל על כבודו כבודו מחול ופקע מצות כבוד אב, שעל כן, לדעת הרשב"א, לא מברכים על קיום מצות כבוד אב ואם, מפני שאם ימחלו אין כאן מצוה). אם הבן הצדיק מכבד אבא צדיק הוא זוכה בשני עולמות, ואם הבן רשע ומכבד אבא צדיק אז בגלל שהאבא צדיק יש פה מצוה.

בשביל שתהיה מצוה צריך כאן מישהו או משהו שבו נקודת צדיק. איך יודעים את זה? מלשון הקדש, שבמלה מצוה יש רק אות אחת שהיא עיקר בשרש – צ (אפילו לא שער של שתי אותיות, כי שתי האותיות האחרות של השרש הן וה, מאותיות אהוי שהן "כמאן דליתא" ביחס לעיצורי השרש, ועוד, ה-צ היא האות הראשונה של השרש, הגוברת תמיד בשרש[17]). אז כדי שתהיה מצוה צריך להיות איזה צדיק בסיפור, ולגבי מצות כבוד אב או שהבן הוא צדיק או שהאבא צדיק או ששניהם צדיקים. שוב, מה שיצא כאן, שהאבא מזכה את הבן בטוב העולם הזה. זה משהו יפהפה, שמתאים לחמשה עשר באב, אבא דוקא – שדוכים ארציים של נשיאת חן, נשיאת הפכים, שיש בזה יותר גלוי עצמות גם מאשר מציאת חן.

איסור העמדת צלם בהיכל המקדש – הגשמי ושבלב

נסיים עם עוד משהו: אמרנו קודם שבעשרת הדברות הרמז לבית המקדש – "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" – הוא שצריך להיות מקום של עבודת ה' "בלתי להוי' לבדו", בלי שמץ עבודה זרה, וחילול המקדש הוא הכנסת צלם בהיכל (כמו שהיה בתולדות עם ישראל, ולכן המקדש חרב). מוסר ההשכל של תשעה באב שחרבו בו שני בתי מקדש בגלל שהכניסו צלם להיכל (בגשמיות או ברוחניות; יש צלם אלהים דקדושה ויש צלם דקליפה, פסל-עבודה זרה. צלם = 160 = כ פעמים ב פעמים ד כנ"ל, סוד "כבד וגו'", ו"את זה לעֻמת זה עשה האלהים").

כמובן שיש בכך גם סמליות פנימית לכל אחד ואחד, שכאשר יש איזה צלם קטן "בתוכם" – בתוך הלב – זה מחלל את מקדש המעט, ואז חלילה וחס המקדש נחרב ונשרף. היום זה היום שצריך לבנות את המקדש – לנקות את הלב מכל הצלמים, כמו שיש מצוה בכל ארץ ישראל לשרש אחר עבודה זרה (מצוה שאין בחו"ל, וזה אחד ההבדלים החשובים בין ארץ ישראל לחו"ל, בין עבודת ה' מתוך אהבה ושמחה לבין עבודתו יתברך מתוך יראה כנ"ל).

בכל אופן, אמרנו שבית המקדש קשור לדִבר השני של עשרת הדברות – "לא יהיה לך אלהים אחרים על פני. לא תעשה לך פסל כל תמונה וגו' לא תשתחוה להם ולא תעבדם". לפי הרמב"ם יש כאן ארבע מצוות לא תעשה מתוך שסה מצות לא תעשה בתורה – "לא יהיה לך... לא תעשה... לא תשתחוה... ולא תעבדם". ארבע מצוות של שלילת עבודה זרה, שהיא עיקר כל התורה כולה לפי הרמב"ם. בעבודה האישית הפסל הוא התדמית האישית, שאדם בונה תדמית של הערצה עצמית וסוגד לה, זה "צלם בהיכל".

עשרת האנשים שבעטו בעשרת הדברות

למה הארכנו בזה? כי יש מדרש יפהפה[18] שאומר שכנגד כל אחד מעשרת הדברות היה מישהו בתולדות עם ישראל שבעט בו. נאמר את זה בקיצור: ב"אנכי הוי' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים" בעט מיכה, שתוך כדי יציאת מצרים וקריעת ים סוף וכו' הוא נשא פסל, הוא האמין בשיתוף (זה נושא גדול בפני עצמו, לגוי – אף שאסורה לו עבודה זרה – מותר לו להאמין בשיתוף, אבל ליהודי זה אסור). כלומר, אמונתו בה' אחד היתה לקויה לגמרי. כתוב שהפסל שלו לוה את עם ישראל עד חורבן בית ראשון, והוא אחת הסיבות לחורבן בית ראשון. בכל הדורות האלה היו יהודים שעבדו את פסל מיכה (שיצא ממצרים – זה סיפור ידוע). בכל אופן, חז"ל אומרים שמיכה בעט ב"אנכי הוי' אלהיך" – מצות האמנת אלקות לפי הרמב"ם.

ב"לא יהיה לך אלהים אחרים על פני" בעט ירבעם בן נבט, שחוטא ומחטיא את עם ישראל. הוא החליף את בית המקדש בבית עבודה זרה שבנה (אפילו שני בתים בשומרון ובדן, כנראה כנגד בית המקדש הראשון ובית המקדש השני). היות שחז"ל אומרים בפירוש שהוא – שעשה הכל כדי שלא יגיעו לבית המקדש בירושלים – בעט בדבור השני, יש כאן אם כן רמז מובהק למה שאמרנו שהמקדש רמוז בדבור השני. ירבעם בעט בדבור השני בכך שהחליף את בית המקדש – זה קשור מובהק ביותר.

ב"לא תשא את הוי' אלהיך לשוא" בעט "בן הישראלית" – הבן של שלומית בת דברי שגדף וקלל את ה'. כל אלה הבועטים שחז"ל מציינים הם אבי-טיפוס, מה שנקרא "נשמה כללית" (של ה"לעמת זה", הגם שיש כמה מביניהם שלצד בעיטתם באחד מעשרת הדברות היו באמת צדיקים גדולים, כמו יואב ושמשון, וכן צלפחד, כמו שיתבאר, והוא באמת פלא איך יתכן נשיאת הפכים כזה!) – הן נשמות כלליות גדולות מאד, שכל אחד מהם בועט באחד מעשרת הדברות, זה לא פשוט.

מי בעט בדבור הרביעי, בשמירת שבת? המקושש במדבר. אז שמירת שבת זה תקון המקושש. כל מה שדברנו קודם על שבת היה לתקן את המקושש, שבועט ב"זכור ושמור בדבור אחד נאמרו".

מי בעט בכבוד הורים (עיקר הרמז שלנו הערב, ש-חמשה עשר באב = "כבד את אביך ואת אמך")? אבשלום שמרד באביו דוד המלך; יואב בן צרויה בעט ב"לא תרצח"; שמשון הגבור בעט ב"לא תנאף"; עכן בעט ב"לא תגנֹב"; עדי נבות (שבאו במצות איזבל להעיד נגד נבות כי אחאב חמד את כרמו) בעטו ב"לא תענה ברעך עד שקר" ואחאב עצמו בעט ב"לא תחמד" (בעצת אשתו הרשעה, איזבל, שהם השידוך הכי לא מוצלח בכל התנ"ך; נעשה גימטריא לכבוד החתן והכלה: איזבל = 50, אחאב = 12, אז יחד – ככה מן הסתם מישהו דרש להם בחתונה – הם 62 = טוב מאד, זה שידוך טוב מאד, רק שחז"ל אומרים ש"טוב" זה מלאך החיים ו"טוב מאד" זה מלאך המות – הם הנשמות הכלליות שבעטו בשני הדברות האחרונים של עשרת הדברות).

שבת וכבוד הורים אצל המקושש ובנות צלפחד

נחזור לשבת – מי היה המקושש? יש דעה – שמביא רש"י בחומש – שהמקושש היה צלפחד בן חפר, אבי הבנות הצדיקות. יש עוד מאמר חז"ל שצלפחד, המקושש, לא היה כל כך רשע במה שעשה – אמנם חלל שבת וקבל ענש הכי חמור, סקילה, אבל עשה את זה לשם שמים, כדי להראות לעם ישראל שהספור של תורת משה הוא משהו רציני ונסקלים עליו. צלפחד זכה לחמש בנות צדיקות, שתבעו "תנה לנו אחֻזה" בארץ ישראל, ו"ראתה עינן מה שלא ראתה עינו של משה רבינו" – "כן בנות צלפחד דֹברֹת". לא זכה לבנים שיכבדו אותו, אבל זכה בבנות שתכבדנה אותו – הדבור שבא אחרי הדבור של שבת – בנות מוצלחות וטובות יותר מבנים, שגם חדשו הלכה (סוד חידושי תורה של שבת קדש שבהם מעטרים את האבות בגן עדן, עיקר כבוד הורים).

יש עוד רמז חשוב של חמשה עשר באב (= כתיבה וחתימה טובה = "כבד את אביך ואת אמך" = עשרה חמשה) = תורה חדשה. זה בטוי שהרבי מזכיר מלשון חז"ל, כי הפסוק אומר "תורה מאתי תצא" וחז"ל מפרשים "תורה חדשה [או חידוש תורה] מאתי תצא" שהיא תורת מלך המשיח. תורת משיח כלולה בתורת משה, אבל יש דברים שגם משה לא מודע להם, ועל זה צריך לומר "כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש כבר נאמר למשה מסיני" גם אם משה לא מודע לכך, כמו שהמדרש אומר על משה שישב בקצה בית המדרש של רבי עקיבא ולא מצא ידיו ורגליו במה שרבי עקיבא דרש על כל קוץ וקוץ של תורת משה תלי תלים של הלכות.

זה מתחיל מבנות צלפחד שראו מה שמשה לא ראה. משה מביא את "משפטן" – ב-ן גדולה, רבתי, תכלית הגדלות של שער הנון – לפני ה', וה' אומר "כן בנות צלפחד דברת", "אשרי מי שהקב"ה מודה לדבריו". מי זכה לבנות האלה? המקושש, מי שבעט בדבר הרביעי של עשרת הדברות, "זכור את יום השבת לקדשו". אפשר לומר שלדעת מי שאומר שהמקושש בעט הוא לא היה צדיק, אבל אף אם יש כאן מדרשים חלוקים "אלו ואלו דברי אלהים חיים" – יש ממד שהמקושש גם בעט וגם היה צדיק, וזכה לבנות טובות יותר מבנים שיקיימו את מצות כבוד אב.

בהמשך מסופר בתורה (בסוף חומש במדבר) שעשו להם שידוכים של מציאת חן – כנראה חיכו ליום כפור – כי באותו דור היתה מצוה שאשה יורשת נחלה תנשא לאיש מאותו שבט, שלא תסוב נחלה משבט לשבט אחר. מצוה זו נהגה רק באותו דור, ובטולה הוא מהסיבות של חגיגות חמשה עשר באב – שאין יותר כורח בשידוכים של מציאת חן דוקא, ויכולים להיות שידוכים בין מי שלא מאותו שבט, לא מאותה עדה, של השלמה ולא של דמיון, של נשיאת חן ולא של מציאת חן.

הכל מתחיל משבת (מקושש – צלפחד), ומשם זה מגיע לכבוד הורים (של בנות צלפחד) – שהבנות טוענות שאנחנו במקום בן, וצריך להנציח את אבינו בנחלה שתנתן לנו (כבוד הורים) – ואז הן זוכות בסוף לשדוכים טובים (וכנראה משה רבינו עצמו הוא השדכן שלהן – שדכן מצוין). האסור של העברת נחלה משבט לשבט נהג רק באותו דור, וכאשר נכנסו לארץ – ענין של חמשה עשר באב, הארץ – זה התבטל.

"שלשה דברים יחד" – המצוות והאנשים שבעטו בהן

לפי הנ"ל, ג המצות הקשורות יחד – מקדש שבת כבוד אב ואם (לפי סדרן בעשרת הדברות, קודם מקדש בדבר השני, אח"כ שבת, הרביעי, ואח"כ כבוד אב ואם, החמישי[19]) – הן תיקון ל-ג 'נשמות כלליות' – ירבעם צלפחד אבשלום (ר"ת יצא[20]) = 913 = בראשית! בראשית = שלשה דברים יחד (כנודע מרבי אברהם אבולעפיא ז"ל), "דְברים" היינו מצות ה' ("זה הדבר אשר צוה הוי'") ודַבָרים היינו מנהיגים ("דבר אחד לדור ולא שני דברים לדור").

מקדש שבת אב ואם = 1196 = 26 פעמים 46, הוי' פעמים מילוי מו ד-עב – "הוי' אלהי" = 23 פעמים בן, וביחד עם בראשית הנ"ל (ירבעם צלפחד אבשלום) = 2109 = 3 פעמים 703, המשולש של 37 = "ואת הארץ" – סיום פסוק "בראשית וגו'" (והשורה התחתונה של המשולש של 7 הנבנה מהפסוק כולו שעולה 2701, המשולש של 73 = 37 פעמים 73. 2701 ועוד 2109 = 4810 = 5 פעמים 26 פעמים 37 [חלק המילוי של שם סג] = 13 פעמים 370, שע נהורין דאור פני מלך חיים, סוד תיקון "ואמת" ד-יג תיקוני דיקנא, יג מדות הרחמים המאירות מעצמותו יתברך ממש, וד"ל).

תנא דבי אליהו: חמשת הדברות שבלוח השני שייכים למצות כבוד הורים

נסיים ממש עם עוד מדרש, גם בתנא דבי אליהו: כתוב שלא סתם "כבד את אביך ואת אמך" הוא האחרון בטור הימני של עשרת הדברות. הרי יש חמשה דברות מצד ימין ועוד חמשה דברות מצד שמאל, והסוף של צד ימין (תחת שבת, תחת "לא תשא", תחת "לא יהיה לך", תחת "אנכי") הוא "כבד את אביך ואת אמך" (= חמשה עשר באב). אחר כך יש לוח שמאלי שכולו דברים שליליים ביותר – לא תרצח, לא תנאף, לא תגנוב, לא תענה, לא תחמוד – הכל מצוות בין אדם לחברו.

לוח ימין הן מצוות בין אדם למקום, ו"כאשר צוך הוי' אלהיך" זה מדגיש שגם כבוד הורים זה בין אדם למקום. אבל על פי פשט, וזה כתוב בשו"ע, צריך לכבד הורים בהרגשה של פריעת חוב – הם הביאו אותי לעולם במסירות נפש וגידלו אותי במסירות אין סופית וצריך לגמול להם טובה כנגד כל מה שעשו לי. אם זה כך זה בין אדם לחברו, אבל יש שיחה של הרבי[21] שהעיקר והפנימיות בכבוד הורים זה בין אדם למקום (וזה מתבטא בכמה הלכות, שאין כאן המקום לפרטן).

יש מקרים שההורים לא התכוונו להביא ילד, ומיד מפקירים אותו ולא משקיעים בו בכלל, ובסוף הילד יודע מי הוריו – יש לו מצוה לכבדם? ודאי, ללא כל ספק. אם חזרו בתשובה – לפי כל הדעות. אם לא – לפי הרמב"ם צריכים לכבד. כבוד הורים כאלה אינו כל כך פריעת חוב. חוץ מזה שכנראה טעות ההורים היא כוונה מכוונת מה', הרי העיקר הוא שזה "כאשר צוך הוי' אלהיך" – זה גזירת מלך, שהשוה כבוד הורים לכבודו (ולפי הירושלמי העדיף כבודם על כבודו). היות שבכבוד הורים יש שני ממדים, בין אדם למקום ובין אדם לחברו, ובכך הוא משמש מעבר בין שני הלוחות – מעבר, בפרט, מקדושת השבת שכולו לה' לכל הדברים האיומים והנוראים שבלוח השני.

איך "לא תרצח" וכו' צומח מ"כבד את אביך ואת אמך"? יש מדרש מדהים בתנא דבי אליהו[22], שאומר שמי שמזניח את ההורים שלו ולא מפרנס אותם כשהם זקוקים לפרנסה – אפילו בילדותם (הורים צעירים, שלכאורה האבא יכול ללכת ולפרנס עצמו, אבל בכל זאת אם אין אוכל על שלחנם), כ"ש וק"ו בזקנותם – על הבן הזה אומרים שנחשב לו כאילו "כל ימיו רוצח", לא שרצח פעם אחת אלא כל ימיו רוצח. לכן יש סמיכות של "כבד את אביך ואת אמך" ל"לא תרצח". זה לא מספיק, אז כתוב שמי שלא מכבד הורים – נשוי לאשה, ושניהם לא מכבדים הורים (למרות שאשה נשואה במדה מסוימת לא חייבת בכבוד ההורים שלה, וכפי שהארכנו בזה בשיעור שלם, אבל אם היא גם בדוקא לא מכבדת את הורי בעלה) – "כל ימיו נואף". כל חייו היחסים – גם הכי טובים לכאורה – בינו לבין אשה נקראים ניאוף.

הלאה, יש זוג נשוי ויש להם ילדים, והוא לא מכבד את ההורים שלו, אז "כל ימיו גונב נפשות" – כאילו ילדיו ילדי גנבה. הרי "לא תגנב" בעשרת הדברות זה גונב נפשות. הלאה – מי שלא מכבד את ההורים שלו מתנצל בפני הבריות שאין לו, אז "כל ימיו מעיד שקר", כל הזמן עובר על "לא תענה". הלאה עד הסוף – עוד תופעה מאד מענינת, שב"כבד את אביך ואת אמך" יש 15 אותיות (לא סתם שוה עשרה-חמשה), ובפרשת יתרו יש 15 מלים בכל הדיבר הזה, ומולו בלוח השמאלי יש את "לא תחמד" גם בו יש 15 מלים בפרשת יתרו, ממש זה מול זה. המדרש מסיים שמי שלא מכבד את ההורים שלו "כל ימיו חומד".

יש בזה כמה פירושים, אבל עיקר הווארט כאן שכל חמשת הדברות בלוח השמאלי – לא תרצח, לא תנאף, לא תגנב, לא תענה, לא תחמד – קשורים למצות כבוד הורים. חז"ל מכנים את מצות כבוד הורים "חמורה שבחמורות". כמו שאמרנו קודם, כל הברכות – כולל זה שלכתחילה הוא שמור לא לחטוא ו"מחול לו", וכל תענוגי עוה"ז ועוה"ב – תלויות בכבוד הורים, כך מי שדוקא מזניח את ההורים כל רגע עובר על חמשת הדברות של הלוח השני.

נישואין ללא כבוד הורים – נאוף

מה שהכי קשור לעניננו, בחמשה עשר באב, יום השדוכים הטובים, זה ה"לא תנאף". מה ה"לעֻמת זה" של אותו בחור שמישהו יצא לכרמים ומצא בחורה שמצאה חן בעיניו והם התחתנו? זה אותו אחד שחז"ל אומרים שהוא הבועט ב"לא תנאף" (שבכללות הוא צדיק כנ"ל, שופט ישראל ומושיע, משושלת קבלת התורה לפי שיטת האברבנאל, ומשיח דתהו לפי הקבלה, עליו התפלל יעקב אבינו "לישועתך קויתי הוי'") – שמשון הגבור. הוא מצא בחורה שאינה הוגנת לו בתכלית, כי היא גויה – זה בהגזמה – ומצא אותה בכרמים, מחוץ לשלמות היראה של ירושלים. זה ממש ה"לעמת זה", ואז אבא ואמא שלו ניסו ככל יכולתם למנוע ממנו את השידוך הזה – אין בת אחת הוגנת לך בכל עם ישראל שאתה בוחר להתחתן איתה?! – לא, רוצה רק את האשה הזו (ובאמת ההורים לא ידעו כי מה' יצא הדבר לנקום את נקמת ישראל בפלשתים, כמבואר במקרא). לפי חז"ל הוא גם עשה לה גיור מזורז, כמו שנוהגים גם היום במקרים כאלה.

בכל אופן, מה רואים כאן? רואים משהו מיוחד לעניננו, כמו "מכה בפטיש" כמה כבוד הורים הולך יחד עם שידוך טוב. אם אין כבוד הורים, אז לא רק שהשידוך הוא היפך הטוב, אלא זה יכול להגיע למצב של "כל ימיו נואף" (ורמז מובהק לקשר של "כבד וגו'" לכל ימיו נואף דוקא: "כבד את אביך ואת אמך למען יארכון ימיך על האדמה אשר הוי' אלהיך נתן לך" = 2783 = 11 פעמים 253 = כל ימיו נואף!). לא עם אשת איש אחר, אלא עם אשתו (טהורה) הנשואה לו כדת וכדין, כדת משה וישראל (שללא כבוד הורים כל בעילה ובעילה שלהם נחשבת כבעילת זנות, לשם הנאת הגוף בלבד, וכידוע פירוש חז"ל ל"לא תנאף" – "לא תהנה לאף", וד"ל).

כשהבן לא מכבד את הוריו – "כל בעילותיו בעילות זנות"

נחזור לאותן ט מדות שהזכרנו קודם: בעל הטורים כותב על בני מריבה – שהדגשנו מתוך ה-ט – זה שאין אהבה בבית, ומוסיף עוד משהו. לא רק שאין אהבה בבית, אלא "כל בעילותיו בעילות זנות" (כנ"ל בנוגע למי שאינו מכבד את הוריו) – כל זיווג עם האשה הוא זנות. מה שאמרנו עוזר לנו להבין את זה שמי שעובר על "כבד את אביך ואת אמך" הוא "כל ימיו נואף". דבר חמור ביותר, "חמורה שבחמורות", אבל כתוב שהיא מצטרפת עם "קלה שבקלות" – שילוח הקן – כדי לתת את השכר של אריכות ימים בעוה"ז ובעוה"ב, ולא נוכל להרחיב כאן.

שלשת המצות ביחס לשידוכים

בכל אופן, כל מה שרצינו היום זה לקשר כבוד הורים עם שמירת שבת ועם בנין המקדש על ידי משיח שיבוא ויגאלנו. הרמב"ם לא פוסק שהמקדש ירד מהשמים אלא ש"משיח בונה מקדש" – זה דורש מאמץ, של משיח עם עם ישראל ביחד, כמו הדרוש של "חזון ישעיהו בן אמוץ", שאנו בונים עם מלך המשיח בראשנו, וכמו שאמרנו קודם שמשיח נולד בתשעה באב והיום בונה בית המקדש.

כל הדברים האלה קשורים עם שידוכים טובים, עם הדגש על שידוכים ארציים – זה צריך להיות בארץ. הקב"ה נשבע שלא נכנס למקדש של מעלה – ברקיע זבול, על שם "בנה בניתי בית זבול לך" – עד שלא יכנס במקדש שכנגדו למטה. הקב"ה נשבע שלא מתחתן בשידוך השמימי, שזה לא נכנס למקדש של מעלה, השידוך של מציאת חן, עד שקודם יהיה למטה שידוך של נשיאת חן, שידוך של חמשה עשר באב.

שוב, כל הדברים האלה כדי שיהיו השידוכים הטובים, וביחס לכל הדברים החמורים שהזכרנו מדברי רבותינו הקדושים – הרי כתוב "מרובה מדה טובה" מההיפך, ולכן העיקר זה טוב וצריך לסיים בטוב, "מצא אשה מצא טוב", והטוב האמיתי הוא "יגאלך טוב", שמלך המשיח שנקרא "טוב" יבוא ויגאלנו תיכף ומיד ממש. "אם יגאלך טוב יגאל" – הוא גואל ובונה את בית המקדש ביום חמשה עשר באב. שתהיה כתיבה וחתימה טובה, שנה טובה ומתוקה – שנת 770, שעולה בית משיח כידוע. זה מתחיל מהיום, בנין בית משיח.

[השלמות:]

ג. פירוש בעל הטורים ל"כבד את אביך ואת אמך" בפרשת ואתחנן

זה לשונו המלא של בעל טורים בפירושו ל"כבד וגו' ולמען ייטב לך וגו'" בפרשת ואתחנן (המובא לעיל):

סמיכות שבת לכבוד הורים

סמך כבד את אביך לשבת שגם בשבת כתיב וכבדתו [פ"א כתוב "וכבדתו" בתנ"ך, בהקשר לשבת קדש בישעיהו. "וכבדתו" = בית הוי' (כבד) = ד נשות יעקב אבינו בלהה רחל זלפה לאה ר"ת ברזל כנודע. ביחד עם "כבד" (הוי') של כבוד הורים = 464 חצי 928 = "כבד את אביך ואת אמך", ודוק.] וצריך לכבדו במאכל וכסות [וכן בכבוד אב ואם העיקר הוא "מאכיל ומשקה מלביש ומכסה", ראה רמב"ם שמחלק בין ארבע אלו לבין "מוציא ומכניס", ודוק[23].].

הדברות הראשונים – אבא ואמא עילאין, הדברות האחרונים – ישראל סבא ותבונה

ולמען ייטב לך. תגין על הטי"ת שעברתו אמו תשעה חדשים [נמצא שהחידוש של הדברות האחרונים בענין כבוד הורים נוגע בעיקר לאמא, ל-ט ירחי לדה, ובסוד האות ט – "טוביה גניז בגוויה", סוד ההריון ברחם האם. לפי זה, "כבד וגו'" דפרשת יתרו הוא בעיקר כנגד "אביך" (כאשר "ואת אמך" כלולה בו, סוד אבא ואמא עילאין), בחינת "שמע בני מוסר אביך" (כענין "כל התחלות קשות" דקבלת התורה דפרשת יתרו, כמבואר ברש"י שם) ואילו "כבד וגו'" דפרשת ואתחנן הוא בעיקר כנגד "ואת אמך" (כאשר "את אביך" כלול בה, סוד ישראל-סבא ותבונה), "ואל תטש תורת אמך", סוד משנה תורה הנאמר לדור השני שנכנסו לארץ (נשמות דבריאה, עולם הכסא דאמא מקננא בכורסיא, ואילו הדור הראשון, דור דעה, הם נשמות דאצילות דאבא מקנן באצילות), וד"ל],

בני תשע מדות; שלש  מדות ברצון האשה בתשמיש

ואביו ואמו נזהרו מתשעה מדות האמורים בנדרים, וזה סימנם אסנ"ת משגע"ח. נוטריקון: בני אנוסה בני שנואה בני נדה בני תמורה בני מריבה בני שכרות בני גרושת הלב בני ערבובייא בני חצופה. פירוש בני אנוסה א"צ לומר שאם אנס אשה והוליד ממנה בן אלא אפילו היא אשתו ואנסה לתשמיש. וכן שנינו במסכת כלה מפני מה הויין ליה לאדם בנים בעלי מומין מפני שתובעה ואשתו אינה נתבעת לו, פירוש אינה מתרצה לו. ורבי יהודה אומר מפני שאומרת לו בשעת תשמיש אנוסה אני. ואיכא בינייהו רוצה ואינה רוצה [נמצא שיש באשה ג מדות: רוצה, אינה רוצה, רוצה ואינה רוצה. הבא על אשתו רוצה הרי זו מדה טובה ("מצא אשה מצא טוב ויפק רצון מהוי'" היינו שמצא אותה רוצה בו, ואזי כאשר הוא רוצה וגם היא רוצה אזי גם ה' רוצה בזיווג זה – "ויפק רצון מהוי'" בבנים ובנות צדיקים וצדיקות), הבא על אשתו אינה רוצה הרי זו מדה רעה (ויש בזה פגם גדול לכולי עלמא), הבא על אשתו רוצה ואינה רוצה הרי זו מדה בינונית, ובודאי שאינה ראויה לחסיד, ודוק. על האיש לחוש, להשכיל, את מדת רצון אשתו – "אשרי משכיל אל דל", "אל דל" = אדנ-י ב"ה, שם המלכות, האשה.]. וכן איתא בעירובין כל הכופה אשתו לדבר מצוה נקרא חוטא שנאמר גם בלא דעת נפש לא טוב. נמצא כי האונס אסור אף באשתו, אלא אם הוא צריך לאותו מעשה יפייס ואחר כך יבעול [וזו הדרגה הנמוכה ביותר של זיווג המותר על פי תורה, כנגד עולם העשיה, לשון "מעשין על הצדקה", בו נאמר "אף עשיתיו", וכמבואר במ"א[24], וד"ל.].

בני שנואה; הדגשת רגע ההוה

בני שנואה והיא שנואה אבל אם היא רצויה בשעת תשמיש אף על פי שהיא שנואה שרי [שעת תשמיש הוא סוד רגע ההוה, וכן על בני הזוג לכוון את זיווגם ליחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה ברגע ההוה ממש, הרי העבר אין והעתיד עדיין, ואילו הרגשת הזיווג הוא עצם תחושת ה"כאן ועכשו" ותו לא מידי. וכן לגבי רגש האהבה והרצון לעומת השנאה, בשעת תשמיש העבר אין, גם אם היתה שנאה בעבר היא כאין ממש, והעיקר הוא רק מה שמורגש כעת. וזה סוד שהזיווג נקרא "עונה", "עת דודים", העת הזאת דוקא.].

עת במספר קדמי = 1820 = סוד פעמים הוי' (מספר אזכרות הוי' ב"ה בכל התורה כולה), והוא הוא = שעת תשמיש (כאשר שעת = 11 פעמים סוד, וה, ותשמיש = 15 פעמים סוד, יה, צרוף "והיה", לשון שמחה, "ושמח את אשתו", וכן ר"ת שת = 10 פעמים סוד וכן ס"ת תש = 10 פעמים סוד, ואמצעי התבות ע, סוד, שמי, ה פעמים סוד, עולה יחד ו פעמים סוד, הכל "סוד הוי'" וכפירוש חז"ל דקאי על שהות הזמן דשעת תשמיש, על אריכות רגע ההוה, וד"ל).

שאר המדות הרעות בתשמיש

בני נדוי בני נדה אף נדה אף על פי שאינו ממזר מן התורה. ויש מפרשים שהיא אז בנדוי [סוד "הודי נהפך עלי למשחית" כמו שיתבאר] שאסורין בתשמיש המטה, והוא הדין נמי אם אחד מהם אבל.

בני תמורה שהיה מכוין לערוה ונזדמנה לו אשתו. ויש מפרשים אפילו שתי נשיו שנתכוון לזו ונזדמנה לו האחרת.

בני מורדת דאמרה ליה לא בעינא לך ואף על פי כן הוא משמש עמה והרי היא אצלו כזונה ואפילו אם הוא מדעתה. ולנוסח אחרינא בני מריבה שהם מתקוטטים ביחד בכל פעם, דהויא ביאה זו כמו זנות כיון שאינו מתוך אהבה [דהיינו הצד השוה של שני הפירושים, או מורדת או מריבה, בשתיהן אין אהבה בין בני הזוג, אף על פי שהביאה היא מדעתה, וביאתם כמו זנות (שגם בביאת זנות יש רצון ודעת, וביתר שאת מצד הטומאה).].

בני שכורה שהוא או היא שכורים. בני גרושת הלב שבלבו לגרשה אפילו אין בלבו שנאה כגון מאותן שכופין להוציא וגמר בלבו לגרשה ואחר כך בא עליה. בני ערבובייא שמשמש עם אשתו ונתן דעתו על אחרת אפילו ששתיהן היו נשיו. בני חצופה שתובעתו בפה והרי היא כזונה ואסור לקיימה, אבל מי שאשתו מרצה אותו בדברים של רצוי ומקשטת עצמה לפניו כדי שיתן דעתו עליה על זו אמרו רז"ל שיוצאים ממנה בנים חכמים ונבונים כלאה שיצא ממנה יששכר.

תשעה כנגד תשעה

וכל אלו התשעה מדות אפילו לפריה ורביה כגון שאינה מעוברת, אפילו הכי בכל אלו המדות פוגם הולד ונקרא פושע [וכל שכן אם היא מעוברת ואין הביאה לשם פריה ורביה שהפגם גדול ביותר, ומשפיע על העובר לרע ח"ו.]. וצריך לכבדם בתשעה דברים מאכיל ומלביש וכו' כדאיתא בפרק קמא קידושין [יתכן שכולל יחד עם ששת הדברים דכבוד "מאכיל ומשקה מלביש ומכסה מכניס ומוציא" גם ג דמורא "לא ישב במקומו, לא יסתור דבריו, לא יכריע דבריו". אך מצינו בחז"ל עוד שלשה דברים של כבוד: מנעילו, מרחיץ את פניו ידיו ורגליו, וסכו בשמן – ביחד יש ט דברים של כבוד, ודוק.].

תוספת טוב בדברות האחרונות

י"ז תיבות יתירות דברות אחרונות על הראשונות כמנין טוב. וזהו שכתוב כאן ולמען ייטב לך שאינו בראשונות [נמצא שכל החידוש של הדברות האחרונים לגבי הראשונים מרוכז ב-ט של "ייטב" שבמצות כבוד הורים.]. כאשר צוך ה' אלהיך. ס"ת בגימטריא מרה [כפירוש חז"ל – "'כאשר צוך' במרה". ראשי ואמצעי תבות "כאשר צוך הוי' אלהיך" = 484 = 22 ברבוע (כאשר מרה, חשבון סופי התבות = 5 פעמים 7 ברבוע). כל הבטוי "כאשר צוך הוי' אלהיך" = 729 = 27 ברבוע = "לא תרצח" (הדבר הבא בסמיכות לאחר "כבד את אביך ואת אמך")! ומבואר לעיל מתנא דבי אליהו שמי שעובר על "כבד את אביך ואת אמך" נחשב כל ימיו רוצח, ויש לומר שכן הוא בנוגע למי שמחלל את השבת (שגם בו כתוב "כאשר צוך הוי' אלהיך" = לא תרצח), ודוק.]. על האדמה אשר ה' אלהיך נותן לך. וסמיך ליה לא תרצח משום דכתיב ולארץ לא יכפר לדם [דם = אב אם.]".

הקבלת בני תשע מדות לספירות

ומעתה צריכים לכוון את ט המדות הנ"ל לפי הספירות העליונות, בדרך אפשר ובקיצור נמרץ:

בני גרושת הלב, אפילו שאוהבה רק שהחליט שחייב לגרשה על פי תורה ד"מחכמה נפקת" בחכמה (שפנימיותה בטול במציאות, וכאן הוא מתפרש כבטול מציאות הקשר שעל פי תורה בין האיש לאשה בעין השכל שבלב, בחינת "לבי ראה הרבה חכמה", הרבה בטול, שהרי פנימיות חכמה סתימאה היא גבורה דעתיק, וד"ל); בני שכרות כנגד בינה, שחיצוניותה יין המשכר, כמבואר היטב בדא"ח; בני ערבוביה שמכוון בדעתו לאשה אחרת תוך כדי זיווג ידוע לו שעם אשתו כנגד דעת; בני מריבה, שאין אהבה שרויה בבית כנגד חסד (שפנימיותה אהבה); בני שנואה, היפך האהבה (בשעת הזיווג ממש) בגבורה; בני תמורה שמכוון לאחת ובא על אחרת, ענף הדעת הנ"ל – תפארת (שבה ריבוי גוונים ונשים ביניהן יכול לטעות); בני אנוסה בנצח כמובן (ומבואר במ"א); בני נדה (או נדוי) בהוד (כנ"ל, בסוד "הודי נהפך עלי למשחית" ו"כל היום דוה" בדם דותה, דם טמא דנדה); בני חצופה, התובעת בפה ביסוד (הנוקבא, התובעת בפה את ביאת יסוד הדכורא בה), אך כאן ההבדל בין רשעה לצדקת (כלאה שזכתה בדבריה ללידת יששכר היודע בינה לעתים) דק כחוט השערה (בסוד שני הנקבים שביסוד שביניהם קרום דק "כקליפת השום" כמבואר באריז"ל, וד"ל). ולסיכום:

חכמה בני גרושת הלב (ע"פ תורה, "אורייתא מחכמה נפקת")		בינה בני שכרות (יין המשכר)
	דעת בני ערבוביה (האשה ידועה, הדעת מעורבבת)
חסד בני מריבה (חוסר באהבה)		גבורה בני שנואה (היפך האהבה)
	תפארת בני תמורה
נצח בני אנוסה		הוד בני נדה (התהפכות הוד ל"דוה")
	יסוד בני חצופה (תובעת זיווג היסודות)

ד. זיקת בני זוג להוריהם

כבוד אב ואב – השראת שם יה בין בני הזוג

אב ואם הם סוד אותיות יה של שם הוי' ב"ה – "הנסתרֹת להוי' אלהינו". החתן והכלה – המשתדכים בחמשה עשר באב – הם בסוד וה שבשם. אך כאשר זוכים הרי שכינה שרויה ביניהם, סוד יה (י של איש ו-ה של אשה), ומתקיים "והיה הוי' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה הוי' אחד ושמו אחד" – שם הוי' ב"ה מתגלה כ"יהיה", יה של אבא ואמא ו-יה של זעיר אנפין ונוקבא. ומזה מתבאר ביותר כל הנאמר לעיל בקשר בין שידוך טוב לכבוד הורים, ודוק. וכן מובן כמה שהדבר הזה ("מהוי' יצא הדבר" = חשמל = אור פני אל, גילוי שע נהורין דתיקון "ואמת", פנימיות ועצמיות יג מדות הרחמים, סוד "ארחמך הוי' חזקי", ו"רחמיך רבים הוי'" לרחם על וה שאין זיווגייהו תדיר ולהשרות ביניהם את שם יה, וד"ל) הוא יעוד משיחי, תכלית הכוונה של בריאת העולם, ש"יהיה הוי' אחד ושמו אחד".

הנישואים העיקריים – נישואי נשיאת חן

בטעם מצות כבוד אב ואם כותב האריז"ל שאף על פי שאינו מוכרח שהבן יהיה מאותו שרש נשמה של הוריו בכל זאת הם ממשיכים לו לבוש (בזיווגם יחד) שעל ידו הוא מקיים תורה ומצות ושעל כן בכל מקרה (גם כאשר אינו משרשם) עליו לכבדם. אך בעולם הבא, כאשר הכל יחזור לשרשו יישאר ענין כבוד הורים רק במקרה שהבן הוא אכן מאותו שרש נשמה של הוריו.

לפי זה, אפשר להבין ביתר עומק ההבדל בין שידוכי חמשה עשר באב, שידוכים ארציים של נשיאת חן, נשיאת הפכים, לשידוכי יום הכפורים, שידוכים שמימיים של מציאת חן, "דומה בדומה". שידוכי חמשה עשר באב הם שידוכים של העולם הזה, שבו עיקר מצות כבוד אב ואם הוא מצד הלבושים כנ"ל, אך שידוכי יום הכפורים הם שידוכים של העולם הזה, שבו מצות כבוד אב ואם היא מצד השרש דוקא, ואינו שייך לכל אחד ואחד (בפרט בדורותינו, שככלל אין נשמות הבנים משרש האבות, כמבואר באר"י). ובהיות שהשידוך הטוב (של הבנות היוצאות לחול בכרמים וכו') צריך להיות בהשראת ההורים ובזכות מצות כבוד הורים כנ"ל, אזי יוצא שאין שידוכי יום הכפורים שוים לכל נפש (ובכך נמצא מרגוע לנפשנו בענין התמיהה הגדולה הנ"ל איך עושים שידוכים, בפרט בצורה כזו כמתואר במשנה וגמרא, בעיצומו של יום הקדוש, מתוך צום ועינוי נפש, על מנת להתפשט מגשמיות העולם הזה ולהדמות למלאכי רום, שאין ביניהם פריה ורביה וכו' – הרי באמת שידוכי יום הכפורים שייכים רק במקרים שהאבות והבנים מאותו שרש נשמה, דבר נדיר ביותר).

בהשקפה ראשונה הייתי יכול לחשוב ששידוכי מציאת חן מצויים יותר מאשר שידוכי נשיאת חן, אך עכשו מתגלה שההיפך הוא נכון – מציאת חן באופן מושלם היינו דוקא כאשר החתן והכלה מרגישים את הקשר והדמיון הנשמתי ביניהם ביותר, וגם כאשר יש להם זיקה פנימית נשמתית עם הוריהם, דבר שבהחלט אינו מצוי לרוב. בשידוכי חמשה עשר באב, שידוכי נשיאת חן, על החתן והכלה לדעת שההורים שלנו נתנו לנו את הכלים שאנו צריכים כדי להתמודד עם החיים, כולל היכולת לבנות קשר בר קיימא בינינו כזוג, ושעל כן עלינו לכבד את הורינו מאד, אך בכל זאת עיקר הקשר העמוק הנשמתי צריכים אנו לבנות בינינו (צריך להיות "בחירת לבו" באמת, לא כל כך בחינת "בת גילו", כמבואר באריכות בספר מחול הכרמים עיי"ש) – "על כן יעזב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו והיו לבשר אחד" כפשוטו, וד"ל.

ה. יחידת הפסוקים ב'שלישי' של פרשת קדשים

בסוף 'שלישי' של פרשת קדשים מופיעה יחידה בת ארבעה פסוקים (המשמשת מעין סיום למצות שבתחילת הפרשה, החל מ"קדשים תהיו... איש אמו ואביו תיראו ואת שבתתי תשמרו אני הוי' אלהיכם"):

אל תחלל את בתך להזנותה ולא תזנה הארץ ומלאה הארץ זמה. את שבתתי תשמרו ומקדשי תיראו אני הוי'. אל תפנו אל האבת ואל הידענים אל תבקשו לטמאה בהם אני הוי' אלהיכם. מפני שיבה תקום והדרת פני זקן ויראת מאלהיך אני הוי'.

פירוש האור החיים הקדוש: תכלית ג המצוות – הולדת ילדים בקדושה

על הפסוק "את שבתתי תשמרו ומקדשי תיראו" מפרש בעל אור החיים הקדוש:

את שבתתי תשמרו וגו' צריך לדעת למה חזר לומר פעם ב' מה שצוה בתחילת הפרשה, ורבותינו ז"ל בתורת כהנים אמרו וז"ל יכול יהיה בנין בית המקדש דוחה את השבת תלמוד לומר את שבתותי תשמורו וגו' עד כאן. דבריהם ז"ל יוציאו אותנו מקושי הסמיכות אבל קושי הכפל במקומו מונח שהיה לו לכתוב ומקדשי תיראו סמוך למאמר ואת שבתותי תשמורו האמור בתחלת הפרשה ולא היה צריך לומר פעם ב' את שבתותי וגו'.

ונראה כי מצוה זו קשורה עם מה שלפניה כי לצד שצוה ה' לאב לבל יחלל בתו להזנותה לפעמים ימצא כי הבת מעצמה תחלל כבוד עצמה וכבוד אביה לזנות ואין יד האב באמצע, לזה צוה ה' לאב שיעשה שמירה לבל תזנה הבת כי הכל תלוי במוליד. ולהיות שיש שלש סיבות אשר יפעילו הולדת טבע רע בנולדים, האחד אם בשעת הזיווג יכוין אל הנאת המשגל לא לסיבת מצות הבורא לקיים המין זה יוליד בנולד תגבורת [רע] המין, השני ממנה פירוש מצד שהאשה מעשיה לא טובים רחלא בתר רחלא אזלא, השלישי אם המולידים אב או אם חשבו בבחינת הרע בהיסח הדעת וכמעשה חזקיה המלך עליו השלום אשר מחשבתם סבבה הולדת בלתי הגון הגם היותם יסודי עולם.

כנגד סיבה הראשונה אמר את שבתותי תשמורו, על דרך אומרם בזוהר בפסוק לסריסים אשר ישמרו את שבתותי, שהם הצדיקים המסרסים את עצמם ואינם נזקקים לנשותיהם אלא בליל שבת ומושכין לבניהם נשמות קדושים עד כאן הרי שהרוצה להוליד בן בעל נפש טהורה צריך לסרס עצמו ולעצור כח התאב ולא יפעיל אלא לתכלית המצווה בו מאת ה' ברוך הוא והוא מאמר ה' למנוע נפש זונה מביתו את שבתותי תשמורו להזדווג בהם ובזה תוליד נשמה קדושה המואסת בזנות, וכנגד סיבה השניה שהוא החשש מצד האם אמר ומקדשי תיראו אזהרה לירא מהמקדש ובזה תשמור עצמה האשה לבל יביאנה אל המקדש להשקותה מי המרים, וכנגד סיבה השלישית סמך לזה אזהרת אל תפנו אל האובות ואל הידעונים, הם בחינת הטומאה הרוצה ומתאוה להדבק באדם הטהור ותיבת אובות לשון אבה על דרך אומרו ולא אבה ה' ורמז ידעוני הוא לומר שלא יחשוב יהיה ידוע אצלו כי ידיעת הטמא מכרחת האדם להדבק בו כטבע השפל שחפץ להדבק בעליון וחשוק. ואמר אני ה' אלהיכם, בא לתת טעם להמשך נפש רעה מסיבת החושב כי לצד כי ה' אלהינו פירוש שוכן בתוך נפש ישראל בחשוב האדם בבחינת הרע מסתלק כח הקדושה ואין מזדמן לפניו להמשיך אלא חלק הרע נמצא כי כל שאינו שומר עצמו משלש סיבות הוא מחלל בתו וכו'.

מכאן נלמד שתכלית ג המצות הנ"ל של שבת, מקדש וכבוד אב ואם (הרמוזים באוב וידעֹני, וכן בפסוק הבא בסוף, שלא מפרשו בהקשר זה בעל אור החיים "מפני שיבה תקום והדרת פני זקן", ממנו נלמדת מצות כבוד חכמים, המוקשת למצות כבוד הורים [ראה סדר הרמב"ם בספר המצות] יש רמז לכבוד אב ואם) היא להוליד בנים ובנות בעלות נשמות קדושות וטהורות, שלא יכשלו בזנות המזנה את הארץ וכו' ר"ל. והיינו לומר שעיקר האחריות של קדושת הדור הבא מוטל על הדור הקודם, על ההורים (בעיקר הקשר לקדושת זיווגם).

שלשת התאים להמשכת נשמה קדושה כנגד חכמה-בינה-דעת

לפי דברי בעל אור החיים הקדוש קדושת השבת שייכת בפרט לאב, סוד מוחין דאבא, כאשר פנימיות החכמה הוא ענין הבטול בנפש כנודע, החל מהכח לבטל את חשקת ותאות יצרו הרע, לסרס את עצמו משבת לשבת ("את שבתתי תשמרו"), בבחינת "מח שליט על הלב" (מכח הרצון המתלבש במח החכמה כנ"ל). קדושת המקדש שייכת לאם (בית המקדש = 861, המשולש של אם כנודע), שבה עיקר גילוי עתיקא כנ"ל (גילוי "איה מקום כבודו" ב"ואי זה מקום בינה" – "מקום מקדשנו". בכלל, יסוד הנוקבא נקרא "מקום" כנודע, ושם עיקר גילוי התענוג דעתיקא [והאשה הסוטה פוגמת בקדושת המקום[25]]). מחשבה רעה בהיסח הדעת ("אל תפנו אל האבת ואל הידעונים וגו'") היינו פגם בספירת הדעת כמובן, ששם מצות כבוד אב ואם כנ"ל.

רמזי יחידת הפסוקים

סימן מובהק לצירוף יחידת ארבעת הפסוקים הנ"ל: בפסוק הראשון – "אל תחלל את בתך להזנותה ולא תזנה הארץ ומלאה הארץ זמה" – יש אם אותיות (מספר ההשראה ה-ה. אם = יה הוי' – "בטחו בהוי' עדי עד כי ביה הוי' צור עולמים", סוד התכללות שם הוי' ב"ה באותיות יה, סוד שבת ומקדש וכבוד אב ואם), ובכל היחידה "אל תחלל את בתך להזנותה ולא תזנה הארץ ומלאה הארץ זמה. את שבתתי תשמרו ומקדשי תיראו אני הוי'. אל תפנו אל האבת ואל הידענים אל תבקשו לטמאה בהם אני הוי' אלהיכם. מפני שיבה תקום והדרת פני זקן ויראת מאלהיך אני הוי'" יש אם תבות. גם בפסוק האחרון – "מפני שיבה תקום והדרת פני זקן ויראת מאלהיך אני הוי'" – יש אם אותיות, "נעוץ סופן בתחילתן ותחילתן בסופן". ביחידה כולה יש בצלם = אנכי אנכי אותיות, הרבוע הכפול של ט (של כבוד הורים. המלה "אנכי" פותחת את עשרת הדברות. בפסוק "אנכי הוי' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים" יש גם אם אותיות, וסימנו, האות הראשונה והאחרונה של הפסוק, "אנכי... עבדים" הוא אם, וכן "אנכי הוי אלהיך" = 173, המספר הראשוני ה-41, אם).

"את שבתתי תשמרו ומקדשי תיראו" = 3536 = קול פעמים הוי' ב"ה = אליהו (= בן) פעמים הנביא (= חכם). הקול – קול האב ואם, שמצוה על הבן להקשיב ולציית לו – יוצא מיחוד חיך וגרון, יחוד אבא ואמא כנודע, יחוד שבת ומקדש (שם עיקר הגילוי של ענג שבת כנ"ל), וד"ל. "מפני שיבה תקום והדרת פני זקן ויראת מאלהיך" = 2678 = 103 פעמים הוי' ב"ה (שני הפסוקים ללא "אני הוי'" בסוף, ללמד ש"אני הוי'" בא לרמוז שעד כאן הפסוק הוא כפולה של שם הוי' ב"ה, ודוק). כל היחידה = 11834 = זלפה (= אני אני) פעמים מהיטבאל (יחוד שמות הדכורא והנוקבא מה בן).

ו. פרצוף שרשים מהשער אב

ראינו לעיל שגם אהבה וגם איבה יוצאות משער אב. נתבונן במגוון המשמעויות הכלולות בשער אב (הכל שייך כמובן לחדש אב, וכללות מגוון קשת המשמעויות לחמשה עשר באב בפרט, ה"סיהרא באשלמותא" דחדש אב), רק בתוספת אותיות אהוי לשער ליצור ממנו שרשים בני שלש אותיות, ונחלקם לשבע כנגד הז"ת:

אהבה (משרש אהב) בחסד, כמובן; איבה (משרש איב) בגבורה, כמובן (בגבורה מאירה ה-י של חכמה [בין שתי אותיות אב], אבא, משרש הגבורה דעתיק, שרש הכח ד"שמאל דוחה", ואילו בחסד מאירה ה-ה של בינה [בין שתי אותיות אב], אמא, משרש החסד דעתיק, "ימין מקרבת" [סוד "ימינך פשוטה לקבל שבים" כנודע]); אבה, לשון רצון, בתפארת ששם היכל הרצון כנודע (סוד "עטרת תפארת", המשכה מכתר, מקור הרצון, לתפארת, משרש יג מדות הרחמים שבאריך אנפין למדת הרחמים, הרצון הטוב, שבתפארת); אב (משרש אבה) בנצח, סוד "ברא כרעא דאבוה", המשכה מחכמה, ראשית קו ימין, לנצח, סיום קו ימין; אוב בהוד, "הודי נהפך עלי למשחית" – בעלת האוב דשאול ("איהי בהוד") מעלה את קול-הד המת (רגל שמאל יורדת מות) מן השאול (עבודה זרה בכללותה מטמאה כנדה, "כל היום דוה"); אביב (משרש אבב, אב בכפל ה-ב) ביסוד, מקום הצמיחה החדשה (יש מפרשים על שם הקלח ויש מפרשים על שם הפרי, "פרי צדיק"), "צמח שמו ומתחתיו [מיסודו התקוע בקרקע] יצמח" ("באבי הנחל [נובע, היינו היסוד כנודע]"); אביון (משרש אבה, הוא התאב לכל דבר) במלכות, כמו שאמר דוד מלך ישראל על עצמו (בתחילת "תפלה לדוד", המזמור שבו מתעצם דוד ביותר[26]) "[תפלה לדוד הטה הוי' אזנך ענני] כי עני ואביון אני". נמצא שיחוד תפארת ומלכות (עיקר יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה) הוא יחוד "אבה" "אביון" (באמצעות ה"צדיק יסוד עולם", סוד "מגדל עז שם הוי' [מלכות] בו ירוץ [כח הרצון, אבה, של התפארת כאשר מתגלה ביסוד] צדיק ונשגב"). ולסיכום:

חסד אהבה		גבורה איבה
	תפארת אבה
נצח אב		הוד אוב
	יסוד אביב
מלכות אביון

ורמז: אהבה איבה אבה אב אוב אביב אביון = 135 = אב פעמים מה-אדם (ראשי וסופי התבות = 78 = אב פעמים הוי', אמצעי התבות = 57 = אב פעמים חוה, מילוי שם מה-אדם, ודוק) = אוב פעמים אביב (סוד "נח איש צדיק תמים"). קו שמאל, איבה אוב הוא ביחס של שלם וחצי, ו-135 = 5 פעמים איבה אוב. יש כאן אביב אותיות אב (ז אלפין ו-ח ביתין = 23, חיה) ועוד י אותיות = 112, סוד יבק. יחוד אבה-אביון הוא יחוד של אהבה (פנים בפנים): אהבה אבה אביון = 90, השאר = 45, שלם וחצי. חלק הקדמי של ז תבות הנ"ל = 358 = משיח. "תן לחכם ויחכם עוד".