מלחמה עזה

בע"ה

שבת חיי שרה תשפ"ד – כפ"ח

"שחורה אני ונאוה"

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

קיצור מהלך השיעור

בפסוק החמישי במגלת האהבה, שיר השירים, טמונה התייחסות לקליפת ישמעאל, ולכן מתאים לעיין בו בימי המלחמה עם קליפה זו. הפסוק מלמד כי גם בזמנים בהם נדמה שכנסת ישראל שחורה ומטונפת בחטא, באמת היא "נאוה", ואדרבא – דווקא מתוך השחרות החיצונית מתגלה היפי הפנימי והעצמי. יתר על כן, הפסוק מדריך אותנו למלחמה 'שחורה', עזה וחסרת-פשרות, כנגד האויב – שדווקא מתוכה מתגלות עצמות ה' והאמונה שבעצם הנשמה היהודית. השיעור חותם בעבודות שנדרשות מאתנו על מנת להחזיק כראוי ביהודה, שומרון וחבל עזה.

המלחמה בקליפת ישמעאל

הפרשיה השניה בשיר השירים מתחילה "שְׁחוֹרָה אֲנִי וְנָאוָה בְּנוֹת יְרוּשָׁלָם כְּאָהֳלֵי קֵדָר כִּירִיעוֹת שְׁלֹמֹה"[ב]. רוב מפרשי הפשט מסבירים ש"בנות ירושלים" הן אומות העולם[ג] (וממילא הפניה אליהן היא חלק מ'המהפכה הרביעית'[ד]) אך בפרט יש כאן קשר לקליפת ישמעאל, שההתמודדות העיקרית שלנו כרגע היא מולה. כך, הרשב"ם – הפשטן – מסביר ש"בנות ירושלים" הן "בנות ישמעאל".

הרמז הפשוט בפסוק זה לקשר המיוחד לישמעאל הוא הביטוי "כאהלי קדר". "אהלי קדר" הם גם אהלים שחורים (קדר לשון קדרות, חשך ושחרות)[ה], אבל קדר הוא גם כינוי לערבים הגרים באהלים[ו]. קדר, כפי שקראנו בפרשת חיי שרה, הוא השני מ-יב בני ישמעאל, יב נשיאי ישמעאל. כתוב[ז] ששנים עשר נשיאי ישמעאל הם הלעומת-זה של שנים עשר שבטי י-ה, כך שקדר מכוון כנגד שמעון[ח]. ואכן, נחלת שמעון בדרום יהודה היא במקום של "אהלי קדר". לשבט שמעון יש גבורה מיוחדת למלחמה על כבוד ישראל, כפי שרואים במעשה שכם ודינה[ט], ויש לו שייכות מיוחד לעימות עם ישמעאל בכלל, שהרי שניהם נקראים על שם "כי שמע[י] הוי'"[יא]. על הצרות שלנו עם ישמעאל אנו אומרים – בפעם השניה שנזכרו "אהלי קדר" בתנ"ך – "אוֹיָה לִי כִּי גַרְתִּי מֶשֶׁךְ שָׁכַנְתִּי עִם אָהֳלֵי קֵדָר. רַבַּת שָׁכְנָה לָּהּ נַפְשִׁי עִם שׂוֹנֵא שָׁלוֹם. אֲנִי שָׁלוֹם וְכִי אֲדַבֵּר הֵמָּה לַמִּלְחָמָה"[יב].

שחורה אבל נאוה

האחיזה-המדומה של צאצאי ישמעאל בארץ והיכולת שלהם להרים ראש כנגדנו נובעת מטענה כפולה – הם טוענים שגם הם בני אברהם, עד לטענת-השקר שלהם שישמעאל הוא הבן הנבחר, וגם מצביעים על החסרונות והחטאים של עם ישראל כמקור להשפלה שלהם ושנאה כלפינו[יג] (והא בהא תליא, כפי שמבואר[יד] שאחיזת הישמעאלים בארץ מכח מילת הערלה שלהם, המתדמה בחיצוניות לברית המילה – אף ש"מל ולא פרע כאילו לא מל"[טו] ו"כל הגוים ערלים"[טז] – היא רק כאשר יש בעם ישראל פגם הברית, הנותן להם אחיזה בארץ).

על כך, מסבירים רוב מפרשי הפסוק, משיבה כנסת ישראל – "שחורה אני ונאוה... כאהלי קדר כיריעות שלמה". על אף שאני נראית שחורה כאהלי קדר, מוכתמת בחטאים (החל מחטא העגל, מיד לאחר מתן תורה[יז]), עד שנראה שאישי, ה', עזב אותי, באמת אני נאוה כיריעות שלמה, ובעלי עתיד לחזור אלי:

השחרות שלי היא חיצונית, מקרית, אבל העצם שלי טוב ויפה – "שחורה אני על ידי שזיפת השמש ונאוה אני בחיתוך איברים נאים"[יח], "כאהלי קדר. שהשחרות בהם הוא מקרי לא עצמי, כי לא נעשו מבגד שחור אלא מבגד לבן שקרה לו השחרות אבל בעצם אני נאוה. כיריעות שלמה. שהן נאוה מצד עצמן בדברים אשר מהם נעשו ומצד מלאכתן וסדרן"[יט]; השחרות שלי היא זמנית, בתקופה הנוכחית, אבל יש לי ירושה נצחית של יפי פנימי – "שחורה אני במעשי ונאה אני במעשי אבותי"^טו; השחרות שלי היא בדברים טכניים, אבל בפנימיות אין יפה ממני – "כי גם שאני שחורה במעשים כמותן, מכל מקום אני נאוה בידיעת האל יתברך ויראתו ואהבתו"יט; לצד השחרות שלי בשל המעשים הרעים אין לשכוח את הנקודות הטובות שלי (שהן העיקר)[כ] – "ואף במעשי יש מהם נאים אם יש בי עון העגל יש בי כנגדו זכות קבלת התורה"יח; השחרות שלי חולפת, ניתנת לנקיון בקלות – "אם אני שחורה כאהלי קדר המשחירים מפני הגשמים שהם פרוסים תמיד במדברות קלה אני להתכבס להיות כיריעות שלמה"יח; ועוד יותר מכך, גם בזמן השחרות עצמה "שחורה אני בעיני ויפה אני בעיני קוני"[כא] – אפילו כאשר אני באמת שחורה ומכוערת ה' חומד ואוהב אותי[כב], ויחד עם ההכרה שלי בכל חסרונותי (שהיא גופא השפלות הטובה שלי) הרי אני יודעת תמיד שבעיני ה' באמת אין יפה ממני...

אם נתרגם זאת לאמירה היום מול קליפת ישמעאל – 'נדמה לכם שנחלשה רוחנו, שהאחדות שלנו נפרמה, שאבדנו את האמונה בה' ובצדקת הדרך, שאנחנו חוטאים ורחוקים ולכן ה' עזב אותנו? הכל הוא רק דמיון חיצוני, העוצמה הנצחית שלנו קיימת, הרוח הפנימית שלנו איתנה, אנחנו מאוחדים ומאמינים בה', ורק אנחנו ראויים לשלוט בארץ ישראל'.

שחורה אני ומתוך כך נאוה

יתר על כן, יש מי שמסביר שלא רק ש"שחורה אני [ואף על פי כן, לצד זאת] ונאוה", אלא שיש ממד פנימי בו דווקא מתוך השחרות מתגלה היפי, "כיתרון האור מן החשך"[כג] – דווקא מצבי הקושי, החורבן והמלחמה, מגלים אצלנו את תעצומות האמונה, את האחדות הנפלאה ואת גבורת הנצחון.

בעל אור החיים הקדוש מסביר, בפירושו "ראשון לציון" על הפסוק, שעל טענת האומות "היכן היא אהבתך? הלא בעודך בחופתך [בהר סיני] סרחת [בחטא העגל] ושוב אין לך פה לדבר" משיבה כנסת ישראל שאהבתה לה' לא התערערה בחטא העגל ו"באמת כי שחורה אני [בהכרה אמתית בחטא, בלי להתכחש] אבל ונאוה, כי זהו יופי ונאוה שלי, על דרך אומרם ז"ל 'לא היו ישראל ראויים לאותו מעשה אלא שאם חטאו צבור אומרים להם כלך אצל צבור שחטאו ועשו תשובה וקבלם ה''[כד], אם כן זה הוא הנוי של ישראל, שכל צבור החוטאים אחריהם ימצאו מקום לחזור בתשובה, מהיכן יהיה להם זה אם לא מצד הייתי שחורה?!". כלומר, גם ב"שחורה אני", בחטאים שלנו, יש ממד של "נורא עלילה על בני אדם"[כה] – כך מסבירים חז"ל על החטאים הגדולים[כו] וכך מוסבר בחסידות[כז] ביחס לכל חטא. ה' הוא כמו 'סוחר' שמשקיע – ולכאורה 'מפסיד' – על מנת להרוויח. איפה ההשקעה של ה'? בחטאים של עם ישראל! איפה הרווחים שלו? בהתעוררות התשובה שמגיעה לעם ישראל דווקא מתוך חטא, ומעלה אותו לדרגות גבוהות יותר[כח], "במקום בעלי תשובה אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד"[כט].

המסר האקטואלי כאן הוא קודם כל שמעשה העגל מלמד שגם כאשר נדרשת תשובה ציבורית, משום שהחטא היה אבדן דרך ציבורי (של כל הציבור או של חלקים גדולים ממנו) – אפשר לעשות תשובה. יתר על כן, התשובה תביא אותנו למקום גבוה יותר – יתברר שהנפילה-המכה היתה רווחית, בסופו של דבר, ואפילו בחטאים שלנו שגרמו לה יש ממד של השגחה פרטית כדי להגיע להתעוררות התשובה "בחילא יתיר"[ל] שבאה אחריה. היו שנים קשות, עם ישראל התבלבל וגם ספג בעקבות זאת מכה קשה, אבל זו "ירידה צורך עליה"[לא] שתביא אותנו לנצחון גדול ולשינוי תפיסה בכל חיי הציבור שלנו – זו התשובה הנדרשת מאתנו, ואפשר לעשות אותה.

שחור זה הכי יפה – מלחמה עד הסוף

אבל במאמר של אדמו"ר הזקן על הפסוק[לב] בא פירוש עוד יותר עמוק[לג]: לא רק שאני גם שחורה וגם נאוה, ולא רק שמתוך השחרות (השלילית) יתגלה יפי עוד יותר גדול[לד], אלא ש"שחורה אני [ובכך גופא] ונאוה" – יש בשחור והחשוך יתרון על הלבן והמואר.

בתמצית, בלי להביא את אריכות דבריו, הוא מסביר שהתורה כולה ניתנה "אש שחורה על גבי אש לבנה"[לה] – "אש לבנה" היא מצוות עשה, "ועשה טוב"[לו] המגלה בעולם אור בהיר, ואילו "אש שחורה" היא מצוות לא-תעשה, "סור מרע", שלכאורה רק שולל ואין בו כל גילוי. ב"אש הלבנה" אפשר לעסוק בדברים המותרים, באופן של "שמאל דוחה וימין מקרבת"[לז], להעלות את הניצוצות הקדושים מתוך הקליפות שעוטפות אותם, ובכך לגלות אור גדול. אבל ביחס לדברים האסורים, על אף שיש בהם ניצוץ קדוש – שבלעדיו לא היה להם קיום, ואדרבא, "כל הגבוה למעלה מעלה ביותר נופל למטה מטה ביותר"[לח] ושרש הניצוץ שבהם גבוה יותר – צריך "אש שחורה" ("נהורא אוכמא" שנקרא גם "נהורא תכלא", אש של תכלת, "דאכיל ושצי כולא"[לט]). את הרע הגמור יש לדחות בשתי ידים, בכל תוקף, בעצימת עינים המתעלמת מהניצוצות שיש בתוכו. אכן, העבודה ה'חשוכה' של "סור מרע" מושרשת במקום עמוק ונעלם יותר בנפש, יש בה יופי מיוחד (והיא גם שתגלה בסופו של דבר, בדרך ממילא, את השרש הנעלה והנעלם של הניצוצות שבתוך הרע).

הביטוי הפשוט לכך הוא בהופעה הנוספת של הצבע השחור בשיר השירים, כביטוי מובהק ליפי, כאשר הרעיה משבחת את הדוד "קוֻצותיו תלתלים שחורות כעורב"[מ]. ודאי יש מעלה של אור וגילוי כאשר ה' מתגלה כ"זקן מלא רחמים"[מא], שזקנו לבן, אבל הבחורה-הרעיה מתאהבת דווקא בו כשהוא מופיע כבחור[מב] גיבור ואיש מלחמה (כפי שההתאהבות בדמותו של דוד באה דווקא אחרי נצחונו על גלית, אז שרות לו כל בנות ישראל "הכה שאול באלפיו ודוד ברבבֹתיו"[מג]), שיודע להיות "אכזרי כעורב"[מד] על האויבים ועל כל הרוע שצריך לדחות. המלחמה השחורה והאכזרית היא הנדרשת היום מעם ישראל – מלחמה כנגד הרוע, מתוך דחיה מוחלטת, בלי היסוסים ומחשבות שיש ניצוצות 'חפים מפשע' בתוך האויב!

במושגי הקבלה והחסידות, שרשו של האור הלבן הוא בראש השני של הכתר, רישא דאין, המתבטא בכח התענוג בנפש, אך שרשו של האור השחור-החשוך הוא בראש העליון של הכתר, רישא דלא ידע ולא אתידע – הראש החשוך והבלתי-נודע – שהוא כח האמונה שבנפש. המלחמה מגלה בעם ישראל את תעצומות האמונה – את הניצוץ הנעלם שקיים בכל יהודי, בהיותנו בניו האמתיים של אברהם אבינו, "מאמינים בני מאמינים"[מה]. אברהם הוא עמוד האהבה, השרש לכל מצוות עשה[מו], אבל הוא גם ראש הלוחמים נגד הרוע (בשבירת פסלי אביו ובמלחמת המלכים), הכל מכח האמונה האיתנה שלו, בהיותו "איתן האזרחי"[מז].

על גילוי אור חדש מעצמות ה', גילוי עמוקות מני חשך מהמקום עליו נאמר "ישת חשך סתרו"[מח], מביא אדמו"ר הזקן את הפסוקים "מַה גָּדְלוּ מַעֲשֶׂיךָ הוי' מְאֹד עָמְקוּ מַחְשְׁבֹתֶיךָ. אִישׁ בַּעַר לֹא יֵדָע וּכְסִיל לֹא יָבִין אֶת זֹאת. בִּפְרֹחַ רְשָׁעִים כְּמוֹ עֵשֶׂב וַיָּצִיצוּ כָּל פֹּעֲלֵי אָוֶן לְהִשָּׁמְדָם עֲדֵי עַד"[מט]. עומק מחשבותיו של ה' מתגלה דווקא מתוך השמדה מוחלטת של הרשעים. האמונה ה'חשוכה' היא בעצם תענוג שעדיין נסתר, תענוג עתידי שעתיד להתגלות[נ], ולכן פסוקים אלו מופיעים ב"מזמור שיר ליום השבת"[נא] שהוא שיר ל"יום שכולו שבת"[נב], לגילוי העתידי – האמונה בנפש היא בעצם נבואה על הגאולה שעתידה לצמוח מתוך המיצר והמלחמה הנחרצת ברע. לנקודת האמונה הזו עלינו להתחבר במלחמה שלנו היום, להלחם נחרצות ברע מתוך בשורת גאולה לעולם כולו.

מלחמת עזה

המלחמה מתחוללת כרגע בעיקר בחבל עזה, שבזמן התנ"ך הוא האזור בו שכנו הפלשתים[נג] (עמם מנסים הערבים להזדהות, כשהם מזהים את עצמים כפלסטינים). מבין הגוים שהיתה לעם ישראל מלחמה קבועה אתם אחרי כיבוש הארץ, רוב הגוים נמצאים מחוץ לגבולות הארץ – אמנם בתוך גבולות ההבטחה לאברהם, אבל מחוץ לגבולות של משה רבינו – אבל הפלשתים שכנו קבע בתוך הארץ ונלחמו בעם ישראל. לכן המלחמה בפלשתים היא בעצם "ובערת הרע מקרבך"[נד] – מלחמה ברע שנמצא בקרבנו.

מצוות "ובערת הרע מקרבך" היא אחת מחמש המצוות הכלליות שמקיימים במלחמה באויבי ישראל (שהדפסנו אותן שוב כעת עבור החיילים)[נה], שמכוונות כנגד אותיות שם הוי' ב"ה:

קוצו של יקידוש ה'

יהצלת נפשות

הנקמה

וובערת הרע מקרבך

הכיבוש הארץ

במאמר אדמו"ר הזקן מסביר שהמלחמה התקיפה ברע, "ובערת הרע מקרבך", שייכת לפרצוף ז"א, לו שייכות השערות השחורות, ורק בו מתחילות להתגלות בהתחלקות מלאה הגבורות – בדיוק כמו במבנה המצוות הכלליות (אלא ש"ז"א בעתיקא אחיד ותליא"[נו] ועצם האמונה – שמופיע במצות קידוש ה' – מתגלה על ידי המלחמה התקיפה ברע, כנ"ל).

הפלשתים השוכנים בעזה מתאפיינים בעזות דקליפה – העזות הזו, שהיא בגדר "מלכותא בלא תגא"[נז], היא המכנה המשותף שלהם עם קליפת עמלק[נח] (ומקור העמלקיות שניכרת במעשי הרשעה שלהם ודורשת מאתנו לקיים בהם "תמחה את זכר עמלק מתחת השמים לא תשכח"[נט] – מחיה-השמדה מוחלטת, ולא בירור). לכן, כדי להלחם בהם עלינו לאמץ לעצמנו עזות דקדושה[ס] – עזות שלמעלה מטעם ודעת, בתוקף של "ישראל עזין שבאומות"[סא], המתבטאת במלחמה המוחלטת ברע, "ארדפה אֹיבי ואשמידם ולא אשוב עד כלותם"[סב].

את שטחי ארץ ישראל שנכבשו במלחמת ששת הימים רגילים לכנות יש"ע – יהודה-שומרון-עזה[סג] – והם רומזים בשמות שלהם לעבודה שהם מלמדים אותנו (ונדרשת כדי להחזיק בהם): יהודה היינו עבודת ההודיה, להודות לה' על כל הטוב, שבסיסה הוא הודאה באמונה בה'; שומרון היינו עבודת השמירה – לא די באמונה, אלא צריך שמירת תורה ומצוות בפועל (כאשר המושג שמירה מדגיש את מצוות לא-תעשה[סד], שמעלתן נתבארה כאן); אבל עזה דורשת מאתנו לא להסתפק באמונה ובשמירת תורה ומצוות, אלא לגלות את העזות הפנימית שלנו – מלחמה מוחלטת ברע המגלה את עצם האמונה בה' שבנשמות כל ישראל.

'בקיצור' – תובנות ונקודות 'עבודה':

• בני ישמעאל טועים לחשוב שהשחרות שלנו מאפשרת להם לנצח אותנו, אך השחרות היא חיצונית, זמנית וחולפת, ובאמת אנחנו מלאים טוב פנימי ועצמי, עמוסים במעשים טובים ותמיד יפים ונחשקים בעיני ה'.
• דווקא מצבי הקושי והשחרות מגלים את היפי הפנימי של עם ישראל.
• כל חטאי ישראל הם גם השגחה פרטית – ה' מאפשר חטא כהשקעה שתניב רווחים של תשובה גדולה.
• יש מעלה בדחית הרע המוחלטת ("אש שחורה") על פני בירור הדברים המותרים ("אש לבנה").
• מלחמה מוחלטת ברע מגלה את עצם האמונה היהודית ואת עצמות ה'.
• יש להלחם באויב בנחרצות בלי לדאוג לחפים מפשע.
• המלחמה בפלשתים, שבתוך גבולות הארץ, היא "ובערת הרע מקרבך".
• העומק האלוקי מתגלה על ידי הופעת הרשעים והשמדתם.
• יהודה שומרון ועזה דורשים מאתנו הודיה-אמונה, שמירת תורה ומצוות ועזות דקדושה.