קונטרס העבודה (3)
יארצייט אבי הרב - לילה
1
בע"ה
קונטרס העבודה (3)
אור ל-ה תמוז ס"ח – בית הרב
סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]
ניגנו.
פעם קודמת למדנו אות א' של קונטרס העבודה של הרבי הרש"ב. עכשיו נמשיך באות ב. ידוע שמכל ספרי חסידות חב"ד האות ב' של קונטרס העבודה זה ספר המוסר של חסידות חב"ד – מוסר חסידי. זה מתחיל ומדגיש בעיקר את שמירת העינים – זה קבלת עול מלכות שמים הראשונה שמסביר כאן. זה קשור לחדש תמוז בהשגח"פ, היות שחדש תמוז זה חוש הראיה בספר יצירה. מתאים לדבר על העינים ועל הראיה. בקיצור כאן, כל קונטרס העבודה, שעיקר עבודת ה' בתפלה זה להגיע לאהבת ה' דווקא – "לית פולחנא כפולחנא דרחימותא" – וכל המאמצים של התבוננות ועבודת בתפלה זה הכל מדרגות של אהבה. אבל כאן מסביר שא"א להתחיל לעבוד ה' באהבה אם אין את הבסיס של היראה, קודם כל, והיראה זה להגדיר את כחות וחושי הנפש לפי רצון ה'. כלומר, לבטל את הרצונות העצמיים, בקיצור. כלומר, שלא יהיה לאדם שום רצון חוץ מרצון האדון, רצון ה', וכל רצון אחר זה מקור הרע. זה מסביר שבפרק הזה – איך לבטל את כל הרצונות, שישאר רק רצון אחד לה'. וזה בנפש עבודת היראה. נתחיל לקרוא בפנים:
ב) [אחרי שהסברנו שעיקר עבודת ה' זה אהבה ממשיך ואומר] והנה זאת ודאי אשר צ"ל גם יראה [כמבואר בתניא שאהוי"ר הן שתי כנפים, ואי אפשר לפרוח בכנף אחת] ואדרבה היראה היא מוכרחת להיות בכאו"א ממש [ועוד קודם לאהבה, כמו שכתוב "שמאלו תחת ראשי" ורק אחר כך "וימינו תחבקני" – עיקר עבודת התפלה זה "וימינו תחבקני", אך אם אין קודם, בראש, "שמאלו תחת לראשי", העבודה לא שוה] שא"א להיות בלעדה והיא גם התחלת העבודה ויסודה אמנם לא זו היא העבודה והיגיעה דתפלה [כפי שביאר קודם וימשיך לקמן, שבתפלה העבודה היא אהבה]. דהנה היראה המוכרחת להיות בכאו"א הו"ע יראת חטא[ב], והוא שירא לעשות כל דבר שהוא נגד הוי' ורצונו ית' ולאו דוקא בדבר חטא ועון בפו"מ כי אם ההגדרה בהחושים[ג] שלו להיות עוצם עיניו מלראות ברע ואוטם אזנו משמוע דבר רע, והיינו שחוש הראי' שלו[ד] אינו פתוח לראות כל מה שלפניו וכ"ש בראי' והסתכלות האסורה[ה] (אשר באמת הראי' וכ"ש ההסתכלות[ו] היא הסבה הגורמת לכל דבר רע והיא המביאה לרע גמור ר"ל וכמא' עינא ולבא תרין סרסורין דעבירה העין רואה והלב חומד וכל המסתכל כו' סוף בא לידי עבירה, וכנודע דעיקר התענוג הוא בחוש הראי'[ז] והסומא אין לו תענוג בשום דבר[ח] וכמ"ש במ"א בענין שמחנו כימות עניתנו[ט], וע"כ הראי' מעוררת התענוג שבנפש[י], ולכן אנו רואים שגם בעובדי ה' הרחוקים לגמרי מכל דבר רע [פרושים, צדיקים, ת"ח] הנה ע"י הראי' מתעוררים ומתפעלים קצת[יא] (לבד באותן שהעבודה פועל בהם שלפי שעה עכ"פ[יב] המה מופשטים מן הגשם שבעת ההיא אינם מתפעלים משום דבר) רק להיותם עובדי ה' אין זה עושה בהם איזה חקיקה ח"ו כ"א הוא בהעברה בעלמא ומיד יקשר א"ע אל מה שהוא מקושר [עבודת ה', תורה ותפלה] ונשכח הדבר מלבו. אבל אותם שאינם עובדי ה' כדבעי [רובא דרובא, כמובן] ה"ה נלכדים בפח הזה והיא המביאם לכל דבר רע ר"ל ומוריד אותם לשאול תחתית ה' ישמרנו ויצילנו. וכל מי שחש לנפשו שלא להביאה לידי טומאה ר"ל יגדיר א"ע בחוש הראי' [החוש הראשון שמבטא את הרצון, שמביא לפגם בהתקשרות – לכן זה נקרא פגם הברית, פגם בהתקשרות, שמקושר חזק למשהו אחר ולא לה']. ואם הדבר קשה לו [זו בעיה קשה שלו...] יתגבר על עצמו בכל תוקף ועוז וידע אשר ממש בנפשו הוא ואם לא יגדיר א"ע בזה כל עבודתו כאין וכאפס נחשב ולא יפעול דבר ביגיעתו ועבודתו ואדרבא ירד ר"ל מטה מטה, וע"כ יתגבר כארי[יג] להגדיר א"ע בכל תוקף ועוז [כעת עוד משהו 'מוסרי' לחלוטין:] וגם אם יהי' ניכר אל יחוש לשיחות בנ"א[יד], והלא בדבר הנוגע לחיי הנפש בגשמיות אינם מביטים על שום דבר וכ"ש בהנוגע לחיי הנפש הרוחני, והכבדות בזה היא רק בעת הראשונה שצריך להכביד ע"ע ולהתגבר על טבעו ורצונו[טו] ובמשך הזמן יתרגל כך. ובהגדרה זאת ימצא מנוח לנפשו מכמה רעות ובלבולים ואז יוכל לעבוד עבודתו. וביגיעתו יפעול ישועות בנפשו בעזרתו ית'[טז].
והנה ישנם בנ"א אשר רחוקים המה מאיזה דבר רע בפועל ח"ו [חסידים יראי ה', לכאורה], אבל [הם בעצמם לא מודעים כמה בהעלם הנפש עוד קשורים ונמשכים לזה] לבם מושך אותם לראות ולהביט וההבטה היא כמו בקר רוח [שלא כמו עובד ה' שמרגיש התפעלות כשעוברת אשה יפה, כנ"ל] ואינו מרגיש בעצמו בעת מעשה איזה התפעלות[יז], ובאמת סיבת המשיכה הוא מפני שתענוג נפשו בעצם הוא מקושר בזה[יח] (וע"ד המבו' בענין א"י באיזה דרך כו'[יט], שיכול להיות דבכחות הגלוים הוא בעסק התורה ועבודה ועצם נפשו היא בתוך הקלי' והסט"א כו' כן הוא בדבר הזה שגם שהוא רחוק מרע בפו"מ ואדרבא הוא עושה טוב בכחותיו הגלוים. מ"מ עצם תענוג נפשו הוא משוקע ומקושר בענין רע ר"ל וזאת היא סיבת והמשיכה אל ההבטה וההסתכלות) וההבטה עם היותה בקר רוח לכאורה הנה היא עושה רושם וחקיקה גדולה בנפש ולא תעבור בלי התעוררות רע בהתגלות ר"ל[כ] (וענין הקרירות[כא] בזה באמת הוא מחמת עוצם טרדתו בההבטה והוא כח התענוג הנעלם שבנפשו שבא בהראי' וההבטה והיא כמו נקודה ומקור[כב] הרע ר"ל. וכנודע שבנקודה המקוריית אין בזה התפעלות בהתגלות) והיא מתפשטת ומוציאה להתגלות עומק הרע ר"ל והשי"ת ישמרינו מכל רע. ורז"ל אמרו מראות עינים של הצדיקים [היינו שמירת העינים שלהם, שמתבטאת ב'לאסתכלא' כדלקמן] מעלים אותם לגדולה והוא ענין לאסתכלא ביקרא דמלכא [ולא יתיר, ולא בשום דבר אחר] בבחי' דביקות נפשו בעצם התענוג שבו בבחי' עצמות אור א"ס ב"ה וההיפך הוא בלעו"ז כו'. והחובה היא על כל אדם להתגבר על עצמו ולהגדיר א"ע בחוש הראי'[כג] ובזה יציל את נפשו מן הרע[כד] ואז תהי' עבודתו רצוי' ויפעול ישועות בנפשו ויעלה מעלה כו'.
וכן בחוש השמיעה אוטם אזנו משמוע דבורים האסורים[כה] כמו דברי הוללות וליצנות וכל דבר שאינו הגון וכשארז"ל בכתובות ד"ה סע"א ע"פ ויתד תהי' לך על אזנך, וכן גם דברים בטלים שגם המה פועלים פעולה רעה בנפש וכמשארז"ל שם אל ישמיע אדם לאזניו דברים בטלים מפני שהן נכוות תחלה לאברים[כו], הרי שגם המה כוי' לנפש כו'[כז]. וכן ההגדרה בדבור שלא ידבר דבורים האסורים כמו דבורים הנ"ל [דיבורי השמיעה הם הדיבורים שאסור לדבר] ולה"ר ורכילות וכה"ג ולא דברים בטלים ולא ירחיב פיו ולשונו בשום דבר[כח]. ובד"כ הוא מוגדר בכל החושים והכחות שלו מפני פחד אלקים שעליו. והו"ע קבלת עומ"ש, כי ההיפך מזה הוא פר"ע. והוא ההולך בשרירות לבו למלאות תאותו לכל אשר ירצה. ולאו דוקא בדבר תאוה בפועל כ"א גם הפתיחה בחושים שלו לדבר כל מה שעולה על רוחו גם דברו האסור וכן לשמוע ולראות הכל שהן השערים והמקורים המביאים לידי תאוה ולידי רע גמור ר"ל כנ"ל. וסבת הפתיחה הזאת הוא מפני פריקת עול מ"ש שהוא כמו חפשי לעצמו[כט] (בל"א זייער פריי ביי זיך, ער פילט קיין עול אויף זיך) ומשו"ז יעשה מה שלבו חפץ. וכמו בטבע בנ"א הרי אינו דומה האדם כמו שהוא בביתו בפ"ע וכמו שיושב עם אחרים וכ"ש עם גדולים וטובים ממנו שמעציר א"ע בכל הכחו' שלו ועל כולם בחשבון יבוא איך לעמוד ולישב ואיך לדבר[ל] אבל בביתו כשהוא לעצמו לא יתחשב כלל ויטה על צדו או ישכב[לא] וידבר ככל העולה על רוחו[לב]. וכן הוא ברוחניות הפתיחה בהחושים שאין מעצור לרוחו לראות ולהביט וכו' הוא מפני שאין עליו עומ"ש כלל שאינו נרגש בו כלל (גם לא בהעלם) עול האדון אדון כל הארץ ב"ה אשר מייחד מלכותו ית' עלינו בפרט[לג] לכן יעשה כל מה שיחפוץ ומשו"ז לא ישים פחד אלקים נגד עיניו כלל וכלל, והיינו שלא יפול לבו[לד] ולא יחוש כלל על שזהו נגד רצון ה' ואשר פוגם בנשמתו לשחתה לגמרי ר"ל.
אבל כשיש עליו עול מלכות שמים ה"ה מוגדר ומכווץ[לה] בכל החושים שלו וכמו העבד שהוא מכווץ תמיד מפני עול האדון שעליו ואין לו שום חפשית ופתיחה בעצמו (ער איז ניט פריי און ניט אָפען ביי זיך נאָר שטענדיג פאַרקוועטשט און ווי פאַרצאמט) מפני שנרגש בו תמיד עול האדון, וגם כשהוא מרוחק מן האון אינו יוצא מן העול הזה הנרגש בו תמיד והוא מורגל בעול הזה שאינו כבד עליו כלל ואינו יודע אחרת כלל וכמ"ש במ"א, וכמו"כ הוא בעול הזה שאינו כבד עליו כלל ואינו יודע אחרת כלל וכמ"ש במ"א, וכמו"כ הוא בעול מ"ש שנרגש בו תמיד שיש לו אדון עליו, והרגש זה אינו בהתגלות בהכחות כ"א הרגש נעלם [לא מודע] שיש עליו עול המכווץ אותו ומגדיר אותו בהחושים שלו לבלי להתפשט בהם נגד רצון ה' ח"ו, וכמו"כ יהי' פחד אלקים תמיד לנגד עיניו שירא למרוד בממ"ה הקב"ה כו' (דעומ"ש ויראת חטא ויראת אלקים הכל א'[לו] רק דעומ"ש הוא בהעלם ויר"ח ויר"א הוא בהתגלות היינו שהוא מוגדר ממילא בהכחות והחושים כמו שאינו רואה ואינו שומע וכו' וכמו"כ אינו מתאווה או אינו כועס מפני עול מ"ש שעליו והיראה היא במקום שצריך התגברות [שאז לא מספיק עול מלכות שמים שעליו, באופן לא מודע וטבעי, והסימן שבכל זאת מרגיש גירוי] לגדור א"ע והיינו שמגדיר א"ע מפני היראה ופחד אלקים שנגד עיניו, ויראת אלקים היא בהתגלות יותר מיראת חטא, והיינו שיש בזה יותר הרגש אלקי הבא ע"י איזה התבוננות באלקות[לז] וכמשי"ת בענין יראו מה' כל הארץ כו').
וכמו ההגדרה בחושים הנ"ל [ראיה-שמיעה-דבור, משולש של חכמה-בינה-מלכות] כן הוא ההגדרה בחוש המחשבה [כנ"ל שמחשבה היא חוש] שלא לחשוב מחשבות זרות ולא יביא א"ע לידי הרהור מפני פחד אלקים[לח] כו'. והנה לכאורה[לט] סיבת המח"ז והרהורים רעים הוא מחומריות המדות טבעיים [שיש לו תאוות] דמפני שמתאווה בלבו דבר תאוה וחמדה ה"ז עולה מן הלב אל המוח לחשוב ולהרהר בזה [כמבואר בתניא] וכאשר פועל זיכוך המדות הטבעיים שלו שאינו מתאווה דברים חומרים ממילא אינם נופלים לו מחשבות והרהורים כו'[מ]. וכמו שאנו רואין בחוש דכאשר פועלים בעבודה הכנעת המדות טבעים יעבור משך זמן שלא יפלו לו מחשבות זרות כלל, וכאשר מתרפים בעבודה ומתגברים המדות בחומריו' באים המחשבות המבלבלים כו' (והנה בחומריות המדות ותאוותם יש כמה פרטים וכאו"א יודע בנפשו איזה ענין פרטי מגיע לחלקו לברר ולזכך, אך בד"כ הכל תלוי בתאות אכילה[מא] וכמא' אין ארי נוהם מתוך קופה של תבן אלא מתוך קופה של בשר [הבשר מוציא ממנו את כל התוקפנות והרע שבו] וכמא' מלי' כריסי' זינא בישא וכמ"ש וישמן ישורון כו', והיא הסיבה הגורמת לכל המדות רעות וכמ"ש [אצל עשו הרשע, הסמל לעצם הרצון הרע] ויאכל וישת ויקם וילך שיצא מעולמו כו', וכמו בן סו"מ שנידון ע"ש סופו כו' (ולאו דוקא בלסטיות אלא בכל המדות רעות). וזיכוך המדה הרעה הזאת הוא המסייע והמקיל זיכוך כל המדות כי בחלישות המדה הזאת היינו שאינו למלאות תאוות נפשו נחלשים כל המדות[מב]).
אך הענין הוא דמחשבות אלו הן הבאים ממילא מן הלב אל המוח[מג] להרהר שהן התפשטות המדות וע"י העבודה והיגיעה שמזכך את המדות ממילא אינם נופלים המח' כו' כנ"ל. ולהיות שהבינוני הוא שאינו מהפך מהות הכחות דנה"ב רק ההתפשטות שלו ובשעת התפלה הרי הנה"ב הוא כישן שהוא כפוף ובטל ואינו מתאוה תאוה כו', וכאשר העבודה היא כדבעי ה"ז נמשך זמן רב גם אחר התפלה שהנה"ב נכנע ובטל כו', ובפרט בשקידת התפלה יום יום ידרשון כו', אבל להיות שלא נהפך לגמרי[מד] ה"ה חוזר וניעור ונופלים לו מח"ז והרהורים כו', רק שאינו מקבל את ההרהור הרע ברצון ח"ו ודוחהו בשתי ידים ומסיח דעתו מיד שנזכר שהוא הרהור רע כו', וכמ"ש בסש"ב פי"ב ופכ"ז וכ"ח[מה]. אבל כשמהרהר ברצון דהיינו גם כשנזכר שהוא הרהור רע ה"ה מהרהר בו ברצון[מו] שזהו מפני שאין יראת אלקים [כמו פחד אלקים] בלבו. וכן כאשר ממשיך עליו הרהורים רעים מצד הפר"ע[מז] בהתפשטות החושים בשמיעת דברי הוללות וליצנות וכ"ש בראי' והבטה ומחשב ומהרהר[מח] בזה ומטמא את נפשו ר"ל בהרהורים רעים בשאט נפש (וממילא בא לידי טומאה בפועל ר"ל[מט]) אין זה מצד חומריות המדות לבד כ"א מצד פר"ע והעדר יראת אלקים ובזה עוד גורם רע לנפשו [ואז ממש אבוד:] שנופלים לו אח"כ מחשבות והרהורים רעים גם כשאינו חפץ בהם והרבה יותר מכפי המדה [הרעה שבלב] עד שתגעל נפשו בהם [וטוב לו המות מהחיים] ואינו יכול להסירם בשו"א והו"ע ממשלת זדים דחייבא מבלבלים לו ומטמאים אותו ר"ל וכמ"ש באריכות בד"ח [ספר המוסר החסידי, דרך חיים] בענין גם מזדים חשוך עבדך כו'. ובזה היא ההגדרה במחשבה מצד קבלת עומ"ש שנזהר מאד לנפשו מכל דבר המביא לידי הרהור רע[נ] ואינו חפץ מאד [מאד לא חפץ] בהרהורים רעים, וגם כשנופל לו איזה הרהור הנה מיד כשנזכר שזה הרהור רע דוחהו בשתי ידים[נא] ומסיח דעתו מזה לגמרי מצד יראת אלקים שבלבו. וע"י הקבלת עומ"ש הוא ניצול מהרהורים רעים שאינם נופלים לו כלל וכמ"ש בד"ה שם פ"ז שמפני הארת מלכות שמים האלקית בורחים הקליפות[נב] וכמ"ש כהמס דונג כו' יאבדו רשעים מפני האלקים.
וע"כ יראה זו דבכללה הו"ע קבעומ"ש היא מוכרחת להיות בכאו"א וא"א בלעדה כלל כי בהעדר זה ה"ה פורק עול וה"ה עלול לכל מיני רע ר"ל כנ"ל. ולזאת ענין קבעומ"ש ויראת אלקים ה"ז מוכרח להיות בכאו"א ממש ועי"ז הוא סר מרע, ונכלל בזה ג"כ ענין ועשה טוב [כמפורש גם בתניא פמ"א], היינו לעשות כל מה שנצטווה וז"ש סוף דבר כו' את האלקים ירא ואת מצותיו שמור כי זה כל האדם, שהעיקר הוא בחי' היראה שעי"ז דוקא הוא סו"מ וע"ט בפו"מ כו' (דאהבה הוא בעובדי ה', וגם אם אינו עובד ה' אין זה שייך מ"מ לקיום המצות לסו"מ וע"ט בפועל[נג] רק שאין לו קירוב ודביקות באלקות (והיינו שלא קיים מצות ואהבת) וממילא מתגבר בו החומריות וגסות הנה"ב ועם היותו מקיים תורה ומצות ה"ה חומרי וגס ונתעב בדברים מתועבים בתאוות היתר כו' [וזה הנבל ברשות התורה של הרמב"ן], וכמו"כ אין לו שום חיות אלקי בעסק התורה וקיום המצות[נד] (וי"ל דזהו מ"ש בסש"ב ח"א פ"ד ובלעדה אין להן קיום אמיתי כי המקיימן באמת כו', היינו שאין להם חיות וה"ה כגוף בלא נשמה, ודקדוקי מצות הן ודאי ע"י העבודה דוקא וכמשית"ל פ"ז, וכן הידור מצוה הוא ע"י החיות שבהמצוה והיוקר שבה) אבל מ"מ אינו ברע גמור ח"ו ולא יעבור ח"ו על שום דבר, אבל בהעדר היראה הנ"ל הרי נפשו ברע הוא ר"ל וכנ"ל, וע"כ היראה היא מוכרחת וא"א להיות בלעדה וזהו הנקרא יראת שמים שהו"ע קבלת עול מלכות שמים ויראת אלקים) והיא התחלת העבודה ויסודה וכנודע דקבלת עול מלכות שמים קודמת לכל המצות וכמא' קבלו מלכותי [פחד אלקים] ואח"כ קבלו גזרותי, ובפרט בעבודה הרי קודם כל דבר צ"ל שכחי עמך ובית אביך[נה] שהיא היציאה מעניניו שהוא מורגל בהם, דהנה עיר פרא אדם יולד בכחותיו וחושיו הטבעים שמהנה"ב דאקדמי' טעניתא המושך אותו לכל ענינים הגופנים והוא מתרגל בענינים אלו ונשרש בהם והיינו שהטבעית עוד מתגברת במשך הזמן [ובתניא כתוב שזה בעיקר באכילה ומשתה], וכ"ז מעלים ומסתיר על הכחות דנה"א שהוא ענין חלישות הנה"א [כמו שבינוני יכול רק להחליש את הנה"ב, יש לעו"ז של החלשות הנה"א אם לא עובדים על הנה"ב] וכמ"ש כשל בעוני כחי. וידוע דעון אין פירושו חטא ועון בפו"מ כ"א ל' עיוות ועיקום [עון גם לשון עין, מתחיל מפגם העינים] והיינו שמעקם דרכו והולך בדרך עקלתון שהוא דרכו של הנה"ב עי"ז נכשל ונחלש כחו האלקית, וכמ"ש עקב הלב מכל ואנוש הוא פי' חלש הוא כו', והחלישות הוא בכמה אופנים אם שלא יש התגלות הכחות דנה"א כלל[נו] (ובזה גופא יש חילוקים אם שהוא בהיסח הדעת לגמרי מאיזה ענין והרגש אלקי בנפשו, והיינו שכ"כ נתעלמו כחותיו האלקיות עד שאינו יודע דבר אחר בעולמו כ"א העוה"ז ומלואו[נז]. או שמרגיש שאין זה כל האדם להיות בעניני העוה"ז כסוס וכפר כו', רק תכליתו הוא איזה ענין נעלה[נח], אבל התגברות הטבעית אינו מניח אותו לעזוב עניניו הטבעים ולהתקרב אל הענין הנעלה, ויש שמקרב א"ע לאיזה ענין אלקי ומייגע א"ע בזה[נט] אבל לא יוכל לקבל היינו להשיג ולהרגיש הענין מפני התעלמות הכחותיו שאינו מאיר בהם האור. דהנה"א הוא כדבר מלוטש המקבל בתוכו אור ומתנוצץ עי"ז, וע"כ כל ענין אלקי הוא מתקבל בהנה"א והנפש מאירה ע"י[ס], אבל כאשר יש מכסה עב המכסה ומעלים על הנה"א אינו מתקבל בתוכו האור האלקי, וז"ש כ"א עוונותיכם כו' ביניכם ובין אלקיכם [במובן של הרגשת אלקות] כו' דהעיוות שמהנה"ב מעלים ומסתיר על הנה"א ומפסיק בין הנשמה והאלקות שאינו בה אור אלקי כו' וכמ"ש במ"א[סא]) או שגם בהתגלות קצת דהכחות דנה"א אין ביכלתו להתגבר על הנה"ב וחומריותו[סב].
וע"כ החפץ בחיי נפשו להאיר נפשו האלקית באור חיי החיים בעבודה שבלב [התבונונת לעורר האהבה] ולהתגבר על כחותיו הטבעים לבררם ולזככם, א"א לו להתחיל בעבודה שע"פ טו"ד, והיינו בהשגות אלקות ובהתעוררות בלב כו' מאחר שאינו כלי לזה מפני התעלמות הכחות דנה"א והתגברות החות דנה"ב כנ"ל. וע"כ ראשית כל דבר הוא לקבל עליו עול מלכות שמים לעזוב עניניו שמורגל בהם מצד הטבעית וליתן א"ע לאלקות, לעבוד אותו ית' בכל מיני עבודת עבד (ולכאורה הרי העזיבה יכולה להיות ע"י התגברות על עצמו גם בלי קב"ע, אך באמת צריך להיות העזיבה מצד שזה נגד רצון ה'[סג]. ותתקיים ביותר כאשר היא מצד הרגש איזה אור בנפשו[סד], וכאשר כבר סיפרתי מא' מהחסידים הגדולים אשר בהכניסה הראשונה לכ"ק אדמו"ר זצוקללה"ה נ"ע זי"ע) פעל בעצמו שכל מה שרוצה מצד הטבעי לא יעשה[סה] (אז וואס ער וויל זאַל ער ניט טאָן). ולכה"פ יהי' זה מההרגש הנעלם דקבעומ"ש) ובעזיבה זו ניטל החומריות דנה"ב שאינו מעלים ומסתיר כ"כ על הנה"א. והנתינה שנותן עצמו לאלקות היא המכשירתו אל העבודה שבלב [שזה אהבה] בהשגה והתבוננות שישיג ענין אלקי ויתקבל בנפשו היטיב שיאיר אור נפשו האלקית ותתגבר על החומריות כו' וכמ"ש במ"א ונז' ג"כ לעיל [בפרק ראשון] דהודאה הראשונה באמרו מודה אני לפניך כו' היא יסוד העבודה דכל היום. כן ויותר מכן הוא בקבלת עול מלכות שמים שזהו יסוד כל העבודה, כי הביטל[סו] וההנחה הזאת מכשירתו[סז] להיות מוכשר ומסוגל לכל עבודה היינו להעבודה במוח ולב וגם זה יסוד מוסד להעבודה במדריגות היותר נעלות [שהן גם מדרגות אהבה] כו' וז"ש זה השער לה' דקבעומ"ש והו"ע היראה היא השער והפתח לעלות אל ה' כו' וכמ"ש בזאת יבוא אהרן אל הקדש, בזאת דוקא בחי' [מלכות בחינת] יר"ת דא תרעא לאעלאה לבוא אל הקדש פנימה בעילוי אחר עילוי כו':
קיצור. זאת ודאי שצ"ל גם יראה, ואדרבא היא מוכרחת וא"א להיות בלעדה, והיינו בחי' יר"ת וקבעומ"ש להגדיר עצמו בכל החושים שלו מצד קבעומ"ש ויראת אלקים שבו, והיינו בהחושים דראי' ושמיעה ודיבור (ונת' איך שההגדרה בראי' נוגע מאד וכאו"א מחויב בזה) וכן ההגדרה במחשבות שלא יהרהר הרהור רע ברצון ושאט נפש מצד יר"א שבו [שיש בזה איזה גילוי אור] (ועי"ז ממילא [בהמשך הזמן, אם יקפיד בכך] לא יפלו לו הרהורים רעים) ויראה זו היא התחלת העבודה ויסודה (וכמ"ש בסש"ב פמ"א שהיא ראשית העבודה ועיקרה ושרשה) והוא לעזוב ההרגילות שלו וליתן עצמו לאלקות כו':
נאמר איזה ווארט בסוף, שבעצם קשור להתחלה: כל קונטרס העבודה זה ש"לית פולחנא כפולחנא דרחימותא". לכאורה על קביעה זו, שחוזר עליה פעם אחר פעם, שהעיקר זה האהבה והיראה זה רק הכשרה – הפרק שלמדנו זה פרק המוסר, על יר"ת, והפרק הבא (שנלמד מחר בע"ה) מבחין בין יר"ת ויר"ע, ואח"כ חוזר לאהבה שהיא נושא הקונטרס – אפשר להקשות קצת קושיא. איך אומר שהעיקר זה אהבה ויראה זה רק הכשרה, הרי "על שלשה דברים העולם עומד – תורה עבודה וגמ"ח". ידוע שזה כנגד האבות – תורה זה יעקב אבינו, עבודה זה יצחק אבינו וגמ"ח זה אברהם אבינו (למפרע, "זכרתי את בריתי יעקב וגו'"). אם כל עמוד העבודה כנגד יצחק, מדת היראה, איך אומר שעיקר העבודה זה אהבה? לפני שנמשיך, נאמר הוכחה דווקא למה שהוא אומר. עבודה זה עבודת התפלה, אבל מה היה במקדש? כשנכנסים לתחום המקדש יש מצוה להשתחוות – יראה זה הקדמה. מה שהסביר היום זה בדיוק מה שקורה במקדש – א"א להביא קרבן בלי השתחוואה, בלי "את מקדשי תיראו", אבל "רזא דקורבנא עולה עד רזא דא"ס" זה אהבה "בכל מאדך" (בתפלה שמו"ע זה בטול, אבל אם אכן בבטול זה כבר לא עבודה – עבודה זה אהבה). אהבה בכל מאדך זה כלות הנפש, כמו נדב ואביהוא בקדושה. עיקר עבודת המקדש זה כמו נדב ואביהוא – אצלם זה היה אהבה בלי יראה. אז נחזור לשאול – למה זה יצחק, שלכאורה הוא פחד? תירוץ אחד שאפשר לומר שכמו שיצחק זה פחד זה גם אהבה כאש, "רשפיה רשפי אש שלהבתיה". כתוב שגבורה לא רק פחד אלא אהבה כאש – חסד זה אהבה כמים המניעה גמ"ח ("זכור אב נמשך אחריך כמים") וגבורה זה אהבה כאש. מתרצים לאט לאט, אבל נוסיף עוד קושיא. עיקר המקור של פרק זה הוא פמ"א בתניא, שמתחיל באחד הפסוקים שהרבי רצה שילמדו בע"פ – "והנה ה' נצב עליו וכו' ועל כן צריך לעבוד לפניו באימה וביראה כעומד לפני המלך" (עמד-עבד, חילוף ב-ם באלב"ם). שם כותב בפירוש שלעבוד זה "ביראה כעומד לפני המלך" – אז עבודה זה יראה או אהבה?! גם שם צריך לומר בדיוק כמו כאן, שהעמידה כעבדא קמיה מריה ביראה ובטול זה העצם – זה מה שעושה אותך עבד של המלך, שיש אדון. אבל אחר כך מה שאתה עושה, שאתה מקריב או מתפלל או נדבק במלך זה אהבה בתענוגים. בכל אופן, כל היחס בין אהבה ויראה בעבודת ה' זה משהו חשוב מאד, ומדבר עליו רק בפרק שלמדנו עכשיו.
נחזור ל"על שלשה דברים העולם עומד" – מאמר שמעון הצדיק בתחלת פרקי אבות – יש פירוש בחסידות, שלגמרי יתרץ שאלתנו, ששלשת הדברים הללו הם עצמם שלש אהבות "בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך". אהבת ה' בכל מאדך זה "בכל ממונך" באחד מפירושי חז"ל – זה גמ"ח (אברהם, לא כפירוש הפוך ששלש אהבות כסדר הם שלשת האבות כסדר – בשניהם בכל נפשך זה יצחק). "בכל נפשך" זה "אפילו נוטל את נפשך" – מדרגת יצחק, שפשט צווארו על גבי המזבח. זה עיקר הקרבן, כמו שהרמב"ן כותב שחייבים לכוון בשעת ההקרבה שאני מקריב את עצמי. כמו שאברהם אמר אחר כך שיהי רצון שכל מה שעשיתי באיל כאילו עשיתי בבני, ואצל יצחק יותר מזה – נסתלקה נשמתו והיה שלש שנים בגן עדן. אם יש מישהו שבטל לגמרי רצונות – אם יש מקור בתורה לחוית הסתלקות הנשמה מהגוף ואחר כך חזרה – זה יצחק אבינו, כי בשעת העקידה עזב את הגוף וראה עצמו מלמעלה, והיה שם שלש שנים כך. אחר כך חזר לגוף עם איזה מטען חדש, כח נשמתי מחודש. זה עיקר קונטרס העבודה – עיקר העבודה של אהבה, ולא יראה. לפי זה "בכל לבבך" – "בשני יצריך" – זה תורה. האגלי-טל כותב בהקדמה שצריך גם תענוג גשמי, מצד שני לבבך, כשלומדים תורה. זה בגלל שהתורה – בפרט הנגלה – מדברת גם על היצר הרע, מתלבשת בכל הדינים והשקר וטענות בעלי דין וכו'. היא מתייחסת במלוא הרצינות לרע. לכן בזהר הנגלה של התורה נקרא "עץ הדעת טוב ורע", כמוסבר בתניא באריכות. היות שלרע נותנים שם מקום חשוב – והוא העיקר, בלעדיו אין שום תורת נגלה – אז הוא מרגיש שם מאד טוב ומכובד, ומסכים ברצון לאהוב את ה' (זה ווארט איך לאהוב את ה' בכל לבבך). "בכל לבבך" זה גם רמז ל-לב נתיבות חכמה ו"אורייתא מחכמה נפקת". מה שנוגע לעניננו זה ה"בכל נפשך" – זה עיקר התירוץ למה עבודת ה' זה אהבה דווקא, וכל היראה זה או הקדמה או בטול שמגיע אחר כך, אבל העבודה עצמה זה אהבה, עבודת יצחק "בכל נפשך", שעד כדי כך אוהב את ה' עד שהנפש פורחת מהגוף.
© כל הזכויות שמורות למכון גל עיני. הטקסט מיועד ללימוד ולשימוש אישי בלבד.