1

בע"ה

ספר המאמרים תש"ה (103)

ד"ה "אלה תולדות נח" (2)

ד' אייר ע"ה – כולל תורת חיים, כפ"ח

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

[לפני שחרית]

ניגנו שאמיל.

הרבי מדבר כאן על אהבת ישראל. הוא אומר שמי שאוהב ישראל באמת מביט בעין טובה. הוא מסביר שעין טובה היא תשומת לב. אחר כך הוא אומר שאף על פי שהוא אמר שזו אהבת ישראל – זו מדה ממוצעת בין שני קצוות. הוא מתחיל להסביר את הקצה הלא טוב – אחד שמבטל את השני, 'לא סופר אותו', "פוסק" בלשון של המאמר. הוא מתחיל להסביר שלבטל את המהות של השני יותר גרוע אפילו מלהוכיח אותו שלא על פי דין, תוך כדי שאתה מבייש אותו, דבר שכתוב עליו "אין לו חלק לעולם הבא" – אף על פי כן לבטל את המהות שלו, לשים עליו פס, יותר גרוע מ"אין לו חלק לעולם הבא". צריך לחשוב מה יותר גרוע מ"אין לו חלק לעולם הבא", אבל כך הוא אומר:

דזה גרוע יותר מכמו כאשר מפרט חסרונות חבירו [צועק עליו שיש לו כך וכך.] ומגנה אותו עבור חסרונותיו [לכאורה הוא מוכיח אותו, אבל לא על פי תורה.], דעם היות דאין זה מדרכי ההוכחה ע"פ תורה [שהרי כתוב "הוכח תוכיח את עמיתך ולא תשא עליו חטא", שלא לבייש אותו.], דכשם שמצוה להוכיח את חברו ולהעמידו על דרך האמת בשמירת התומ"צ [יש ענין, יש מצוה בתורה להשתדל לתקן את החבר שלא הולך בדרך הנכונה.] כן היא עבירה [חמורה ביותר] לגנות את חברו ולהלבין פניו [הלבנת פנים היא עבירה איומה.], והמוכיח את חברו באופן כזה שמגנה אותו הנה לבד זאת דיצא שכרו במצות הוכחה בהפסד העבירה שמגנה את חברו ומלבין פניו דעונשו שמפסיד חלקו לעוה"ב [כותב בפירוש שיש לו עונש הכי חמור, שמפסיד חלקו לעולם הבא. מענין שלא כותב את הביטוי הרגיל, "אין לו חלק לעולם הבא", אלא "מפסיד חלקו".], הנה עוד זאת דלא זו בלבד שאינו מתקנו [התוכחה לא עוזרת.] אלא עוד מקלקלו שמביאו לידי כעס [עושה אותו יותר גרוע. ברגע שאני צועק עליך, לא רק שאתה לא מקשיב לי אלא שאתה כועס עלי.] והתרגשות המדות [במקום לתקן אותו הוא קלקל אותו.], אמנם בכ"ז [כמה שהדבר הזה גרוע, הוא עדיין יותר טוב מאחד ש'שם פס' על השני, ש'לא סופר אותו' בכלל.] הנה מאחר שמפרט חסרונותיו [ויתכן שאלה חסרונות אמתיים, שבאמת עשה מה שמוכיח, אך] אינו מבטל מהותו [לא 'שם עליו פס'.], כי כל ההוכחה שלו הוא דבר החסרונות [מלבין פניו על הבעיות שלו.] שהוא רק המציאות שלו ולא מהותו העצמי [יש מהות ומציאות – כלל גדול – מה ו-בן. הוא צועק על המציאות שלו, אבל לא אומר שלא שוה כלום – לא מבטל את המהות.], וכשמפרט חסרונותיו [אף שעושה זאת תוך כדי שמלבין את פניו.] הנה יש שימצא מי שיהפך בזכותו [אם יש כמה אנשים יחד, אחד צועק על השני כך וכך, היות שמתייחס רק למציאות שלו ימצא גם מישהו שיאמר שאתה טועה – זה לא כל כך גרוע. כל זה כשמתייחס למציאות, אבל אם מבטל את מהותו לגמרי 'אין על מה לדבר'.], אבל זה שמבטל את חברו בלי אומר ודברים [הקצה האחרון של הרע כאן, היפך אהבת ישראל.] הנה כוונתו בזה הוא שמבטל כל עצם מהותו [שלא שוה כלל במהות שלו.], והיינו שאינו נכנס כלל בעניני חסרונותיו [במה הוא בסדר ובמה לא.] ורק פוסק אותו [לגמרי] בביטול כללי בכל ענין מהותו וזה גרוע יותר מהמפרט חסרונותיו, דמי שהוא מפרט חסרונות חברו הנה לא זו בלבד שאינו מבטל מהותו של חברו אלא אדרבא הוא מתחשב עם מהותו [הוא לא אומר זאת, אבל משמע מדבריו שהוא מתכוון – היות שאתה יהודי, מן הראוי שהיית בסדר, שומר את כל התורה והמצוות כדבעי, ככתוב. לכן, אני צועק עליך כי המציאות שלך לא תואמת את המהות שלך – מתחשב במהות שלו, רק צועק על כך שהמציאות שלו לא תואמת את המהות.], דזהו הטעם מה שמפרט חסרונותיו בכדי שיתקנם, דהלא טוב הוא רק באופן ההוכחה [העברה היא באופן שהוא מוכיח,] מה שמגנה אותו אבל גוף ועצם ההוכחה מורה על שמתחשב עם מהותו [שאומר לו שלא מתנהג לפי הראוי לו בתור יהודי. אז עד כאן הוא הסביר באריכות את ההיפך הגמור של אהבת ישראל. שוב, הוא רוצה בסוף לומר שעין טובה היא באמצע, ויש את הצד הרע של מי שמבטל את השני לגמרי, ולעומת זאת יש את הצד הטוב, שעוד יותר טוב מעין טובה:], וישנם סוג אנשים שטבעם טוב באמת למצא זכות לחברו גם לאלו שאינם ראוים לזה [אחד כמו רבי לוי יצחק מברדיטשוב – הדוגמה הקלאסית – שהביט טוב על עם ישראל, על כל אחד ואחד. לא משנה אם מישהו בא ומעשן לו סיגריה בשבת – הוא מוצא לו זכות. זה הקצה השני, שיותר מעין טובה. יש אחד שהוא בעצם טוב, ולכן הוא רק רואה טוב ומוצא טוב בין כולם. חבל שלא מסביר את המדרגה הזו יותר באריכות – בעיקר איך שהמדה הזו עוד יותר טובה ממדת עין טובה, שכתב עליה שהיא "אוהב ישראל באמת". יש אוהב ישראל באמת שהוא עדיין במדה בינונית, ויש מישהו – צדיק גמור – שהוא טוב בעצם. אומר את המדרגה העליונה בחצי משפט, וחוזר למדה האמצעית בה עסק:], וסוג בעלי טוב עין היא מדה ממוצעת בין המבטלים את מהות חבריהם בקלות דעת להבעלי זכות שמזכים גם את הבלתי ראוים לזכותם, וכשאוהב ישראל [שקרא לו קודם 'אוהב ישראל באמת'.] מביט בטוב עין על ישראל הנה לבבו טוב עליו מהמעלות שישנן בישראל [הכל היה מאמר מוסגר גדול, שכל המצוות שבתורה – שנקראות "ארץ קדמה" – פועלות בגשמיות. הדוגמה כאן היא אהבת ישראל, שלא רק המצוות המעשיות כציצית ותפלין וכו' פועלות בגשמיות אלא גם חובות הלבבות, הדברים הרוחניים יותר – מורגשות בלב הבשר. כשהוא רואה טוב בישראל נעשה לו טוב על הלב, וזה הסימן שמקיים את המצוה – אם לא פועל על הגוף, על הגשמיות, סימן שעדיין לא קיים את המצוה כדבעי.

(אם אדם רואה טוב, רואה את מהות הזולת, אבל לא מתייחס למציאות שלהם – אז לא פועל בגשמיות. כמו שיש מי שמבטל את המהות, יש קיצוניות שניה שמישהו מדגיש רק את המהות ולא רואה את המציאות.) יש כזה דבר. כתוב שאהבת ישראל הכי גבוהה, של אדמו"ר הזקן, היא שאף שאוהב לגמרי רואה את החסרונות, אבל יש צדיקים שלא רואים את החסרונות כולל – אבל גם זה פועל. יש שיחה של הרבי הקודם שיש בכך שלש דרגות – רבי לוי יצחק, רבי זושא ואדמו"ר הזקן. רבי לוי יצחק רואה את העבירה אבל מוצא שם משהו שיכול ללמד זכות – תוך כדי שמלמד זכות פועל על הזולת. אתה מתאר מציאות של מי שכל כך מתייחס לרובד הרוחני שהוא מנותק ממנו. אבל הצדיקים שכאילו התייחסו רק לטוב, ולא הסתכלו על הרע בכלל, גם פעלו – אדרבא, פעלו להחדיר את המהות לתוך המציאות, בלי להתייחס למציאות בכלל, רק כמו אור שדוחה את החשך. רבי זושא בצעירותו, כשהלך עם רבי אלימלך, היה לוקח אותה על עצמו – 'זושא עשה כך וכך'. אבל כתוב שאחר כך הוא הגיע למדרגה שממש לא רואה רע – רואה רק טוב נטו. רבי לוי יצחק צריך ללמד זכות – הוא רואה מישהו מעשן בשבת ושואל אותו אם יודע שאסור לעשן בשבת, בלי להתבייש, אז הוא פונה לרבונו של עולם ואומר 'תראה כמה אמתיים היהודים שלך, בשבת כולם מדברים רק אמת', כך הוא פועל על הזולת.

אם באמת מתכוון כאן לבינוני לעומת צדיק ורשע, הבינוני של התניא הוא גם מדרגה מאד גבוהה – מי שמביט בטוב עין על יהודי. רצה בכל זה לומר שאהבת ישראל פועלת על לב הבשר שלו – לבבו טוב עליו. מה טוב לו? שרואה את המעלות שישנן בישראל.],

וכן כשמתבונן בחסד ה' עם האדם [השגחה פרטית, כמה שה' עושה אתי חסד.] הנה לבבו הבשרי ירגיש את האה' [כאן יכול להיות האהבה שה' אוהב אותי, שאני מרגיש אותה, אבל יותר פשט שהכוונה שמרגיש את האהבה שאני אוהב את ה'.], אז עס גוט פון דעם [נעשה לו טוב מכך.], ולהיפך הוא כאשר רואה את מנגדי התומ"צ [קשור ליום הזה – לחגיגות, של אנשים מסוימים בלבד. הרי אנחנו רוצים ללמד זכות על כולם ולאהוב את מה שהאהוב אוהב. בכל אופן, כמה שהרבי הקודם אוהב ישראל לגמרי, לא מתבייש לומר שיש מנגדי תורה ומצוות.] הנה יכאב לבבו ממש על זה [כמו שאמרנו אתמול, יתכן שהוא צריך לקחת כדור ארגעה – הוא רואה מנגדי ה' וכואב לבו ממש. (כואב לו הלב עליהם, שהם מנגדים, או על כך שהם נגד ה'?) אני אוהב את ה', אז כואב לי שמישהו פוגע באהוב שלו. אבל גם את הפוגע אני אוהב – אהבת ישראל – ולכן גם כואב לי עליו. אני מרחם עליו, כמו שכתוב בפרק לב בתניא, שהרחמים מבטלים את השנאה – גם במקום שיש שנאה על פי תורה. יש פה כאב כפול – כאב שהוא פגע בה' וכאב על הנפש האלקית שלו עצמו. ה"תכלית שנאה שנאתים" זה לא לסתם רשעים אלא לאפיקורסים וכו', והרבי כותב שהיום אין אף אחד שיכול להיות כדוד המלך כי צריך לשם כך רוח הקדש. (אבל כתוב שיותר צדיק יותר שונא את הרע – אז כאן היה צריך להיות רגש של שנאה לרע.) נכון, על כך כותב שכאשר רואה מנגדי תורה ומצוות הוא רואה את הרע וכואב לו עליו. אפשר להתבלבל ולא לחשוב על המציאות. אמרנו שיש צדיקים שקצת מתרוממים, והפעולה שלהם היא בדרך מקיף – שממשיכים אורות מקיפים, אור דוחה את החשך. אמרנו שהמיוחד של אדמו"ר הזקן וחב"ד שלא מתעלמים – יש את כל אהבת ישראל, אבל גם לא מתעלמים מהמציאות. זו מדרגה של מלך, כמו בסיפור המפורסם שאנחנו אוהבים לספר – שמתאים להיום – על הפרישה של הרבי הרש"ב מאגודת ישראל (כי היתה החלטה לא לרוחו, אולי שהביאו מנכ"ל לא מתאים). כמעט כל האדמו"רים נשארו – כמו הרבי מגור ועוד – ורק הרבי הרש"ב פרש. איזה חסיד שאל את הרבי שלו – למה אתה נשארת והרבי הרש"ב פרש? הוא ענה – אנחנו מצדיקי והם (כלומר הוא) ממנהיגי הדור. צדיק יכול לסבול את כולם, להתפשר קצת, אבל מנהיג-מלך לא יכול. מלך חייב לראות את המציאות, לא יכול להתעלם ממנה. דברנו לפני כמה ימים בירושלים שבכלל כל הדור שלנו הוא דור שעובר מצדיקים למלכים – יכול להיות צדיק שמתעלם ומתרומם מהמציאות, ורק מלמד זכות על כולם וכך פועל בדרך מקיף להחזיר אנשים בתשובה, שהם יתעוררו בעצמם, אבל מנהיג-מלך לא יכול להתפשר, חייב לראות את המציאות, להגיב אליה ולהתייחס אליה כמו שהיא. זה האופי המיוחד של הרביים של חב"ד, כך בעדות של אדמו"ר אחר – של הרבי מסאדיגורה, שאמר שאנחנו מהצדיקים אבל הוא מהמנהיגים לכן לא יכול להתפשר וחייב לפרוש. סיפור שמתאים להיום.],

וכן הוא בידיעת והשגת אלקות [עד כאן דבר על אהבת ישראל, שעיקרה מצוה שבלב. היה יכול לדבר על אהבת ה', אבל אהבת ישראל עוד יותר נוגעת ללב ולכן העדיף את הדוגמה הזו. כעת עובר למשהו ששייך למח.] שמוחו הגשמי מבין ומשיג השגה אלקי' והיינו דההבנה והשגה אלקי' נרגשת בחומר מוחו ממש [חידוש. בדרך כלל הוא אומר זאת רק לגבי הלב, והאמירה לגבי המח נדירה אצל הרבי הקודם. הוא אומר שגם המח מרגיש ממש בחומרו את ההשגה.] בהצטיירות כמו שמבין ומשיג השגה שכלית המלובשת בדבר מוחשי וגשמי [הרבה פעמים אומרים שהצטיירות ממש של דבר, שיש בה ציור מוחשי, קשורה לכח המדמה. אפשר לומר שהא בהא תליא – אם השכל הגיע עד לכח המדמה, שאתה רואה את הדבר, לכך קוראים פעולה על חומר המח. כנראה שכח המדמה במיוחד קשור לחומר המח. השגה פועלת כאילו השיג משהו שמלובש בדבר מוחשי וגשמי.], ומובן דההבנה וההשגה בידיעת אלקו' עם היות שבא בהשגחה מוחשית [כל הדרך של חב"ד – שיבין טוב כאילו רואה במוחש.], אבל עם זה הרי אינו בדומה כלל כמו המוחשי המתלבש בחומרי [השגת אלקות עדיין לא כמו שאני רואה חפץ גשמי והוא מצטייר במוחי.], דכן הוא גם בההשגה המוחשית דתורה בביאורי המצות דאינו דומה ידיעת המושכל בהשגת השכל במאכלות אסורות וכשרות שמהות האיסור וההיתר מונח לפניו בממשו לידיעת המושכל בהשגת השכל בקידוש החדש עד"מ והדומה [יש דברים גשמיים, כמו שקראנו בפרשת שמיני שמשה אמר "זאת החיה" – כל דבר היה מראה אותו. כשאתה מלמד הלכה צריכים ממש לראות את מציאות הדבר, ואז נתפס בגשמיות. יש דברים מופשטים יותר, כמו דיני קידוש החדש, שהם רק חשבונות. גם בזה, כאשר זכינו לקדש על פי ראיה היו עדים שראו את הלבנה, אך הלכות קידוש החדש הן מופשטות. היום יש אמצעי עזר שאפשר להמחיש בעזרתם. העיקר שהוא אומר שיש דברים שיותר ניתן להמחיש ויש דברים שפחות ניתן להמחיש, והוא אומר שמה שפחות ניתן להמחיש פחות נתפס. הוא בעד המחשה – להמחיש כמה שיותר את הלימוד. כשמדברים על אלקות, צריך להבין כמה שיותר, אבל אי אפשר להמחיש כמו דבר גשמי ממש.] מה שגוף ועצם הדבר אינו בא במוחש ממשי כ"א במוחש רעיוני [פחות ממשי.] ומכש"כ בידיעת אלקו' [שעוד פחות מוחשי.] בכ"ז [צריכים לנסות כמה שיותר, וחייבים בכך, כדי לקיים מצות ידיעת ה', שכן יפעל בחומר המח.] הנה מוחו ממש מרגיש את ההשגה במוחש רעיוני [באמצעות כח המדמה, כפי שאמרנו. אחד מיעודי המשיח הוא חזרת הנבואה – הרבי אומר שצריכה להיות נבואה בישראל – וכתוב שנבואה היא אך ורק על ידי תיקון כח המדמה, להכליל לגמרי את המדמה בשכל הטהור. מכאן אפשר להבין שהדרך של חסידות חב"ד היא לקראת החזרת הנבואה, כי היא לוקחת אלקות וכן מנסה לעשות אותה כמה שאפשר מוחשית – להלביש אותה גם בכח המדמה. אז, אם זוכים לתקן את כח המדמה, כתוב "וביד הנביאים אדמה". חסידות חב"ד היא לקראת החזרת הנבואה לעם ישראל.], הרי דגשמי' קדמה לרוחניות [הכל היה להסביר את דעת בית הלל, "ארץ קדמה", "ביום עשות הוי' אלהים ארץ ושמים" – קודם כל צריכים לקיים את המצוות בגשמיות, כולל המצוות של חובות הלבבות שצריכות להיות מורגשות בלב ובמח הגשמי, ועל ידי זה באה ההמשכה הרוחנית של התורה והמצוות.],

והענין בזה [איך יתכן שהגשמיות קודמת לרוחניות? הארץ היא גם נשמות ישראל, ש"קדמו לכל דבר", הן מהעצמות ממש.] דשרש הגשמי' הוא מהעצמות [כאן לא מחלק בין עצמות לסוכ"ע – הרבה פעמים מחלקים, אבל בלקו"ת בדרך כלל לא מחלקים, וכך גם כאן.] שהוא אור הסוכ"ע ושרש הרוחניות מאור הממכ"ע [כלומר, שמים הם ממלא כל עלמין וארץ היא סובב כל עלמין. בדיוק כמו שדברנו במאמר הקודם, שממש הפוך מאיך שהייתי חושב. הייתי חושב בפשט שסובב כל עלמין הוא שמים וממלא כל עלמין הוא ארץ – אבל מסביר בדיוק הפוך. התלבשות אוא"ס בכל מדרגה לפי הכלים שלה היא בחינת "שמים [קדמו]", אבל שרש הארץ הוא בסובב, בעצמות.] והכוונה היא שע"י עבודת האדם תהי' התחברות ממכ"ע בסוכ"ע [צריך לחבר את השמים והארץ, לכן מקדים את הממכ"ע לסוכ"ע – "כימי השמים על הארץ". באמת כשעושים מצוה יש קודם סובב כל עלמין, אבל בחיבור – כמו "לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה" – הוא מקדים את השמים לארץ, כמו בפסוק הראשון בתורה.] וגילוי סוכ"ע בממכ"ע [גילוי ה"ארץ קדמה" בתוך הממכ"ע.] והוא ע"י עבודת הבירורים בדברים הגשמיים דוקא [ה' שם אותנו בעולם הזה התחתון דווקא, שרק כאן יש את עבודת הבירורים, וכך אנחנו מחברים יחד את השמים והארץ.].

קיצור. יבאר דבאמת הנה הגשמי' קדמה גם לרוחני' [מה הכוונה 'באמת'? "אין אמת אלא תורה" – בתורה ומצוות הפן הגשמי קודם לפן הרוחני.] דתומ"צ נתלבשו בדברים גשמי' לא מיבעי מצות מעשיות [שעושים בידים ויש בהן חפצא של משהו גשמי, כמו ציצית ותפלין וכו'.] אלא גם מצות חובות הלבבות באהבת ישראל ואהבת השי"ת ויראתו, ומצות חובת המוח בידיעת והשגת אלקות צ"ל בהרגש בשרי ממש [חובות הלבבות בלב בשר וחובות המח בחומר המח.], ויסביר [כמאמר מוסגר] דטוב עין היא מדה ממוצעת בין טבעי בנ"א המבטלים  מהות חבריהם בקלות הדעת שגרועים מבעלי התוכחה המגנים [מבטל המהות יותר גרוע ממוכיח דרך גנות.] ובין אלו שבטבעם לזכות גם לבתי ראוים [טוב עין הוא המדה הממוצעת, מדה של אכפתיות אמתית – שבאמת אכפת לי ממך, אני מסתכל עליך בטוב עין ורוצה לעזור לך, ומשתדל לעשות זאת בפועל. אם זה הבינוני של תניא – "הלואי בינוני", הלואי שכולם יהיו בינונים במדת "טוב עין הוא יברך".] ומרגישים מעלת ישראל ואהבת השי"ת בלבבם [גם ה"טוב עין", וכל שכן מי שמצד טבעו טוב בעצם – הצדיקים – מרגישים את מעלת ישראל ואהבת ה' יתברך בלבבם.], דעי"ז מזדכך החומרי [תכלית הכוונה בכך שה' שם אותנו בעולם הזה החומרי והתחתון הוא הזיכוך והבירור.] ומתבררים הניצוצות שבדברים הגשמיים [בגוף המאמר הוא כתב שחבור הסובב והממלא הוא על ידי עבודת הבירורים. כאן כותב שעל ידי העבודה שלנו נעשים הבירורים. יש פה שני כיוונים. כיוון אחד, שאם מרגישים את אהבת ישראל בלב ובמח נפעל בירור כי החומר מזדכך. על ידי שנעשה בירור נעשה גם חבור סובב וממלא. יש כאן בעצם שלש הדברים – העבודה, הבירור והתכלית שהיא חבור הסובב והממלא, הארץ והשמים. בעצם בשני הכיוונים הוא אמר – לחבר את הממלא בסובב ולהמשיך את גילוי הסובב בממלא.].

לא) והנה עבודת הבירורים היא העבודה דששת ימי החול [ה' נתן לנו ששה ימים לעבוד – להתעסק עם המציאות הגשמית, כדי לברר אותה.], אבל בשבת אין העבודה לברר בירורים דבשבת בורר אסור [יש עבודת ה' בשבת, אבל היא כעבודת צדיקים נטו – לא לעשות בירורים, כמו לעתיד לבוא. כעת יתחיל סוגיא יסודית בחסידות, שיש שני סוגי בירורים, ועיקר הבורר האסור בשבת הוא להוציא פסולת מאוכל, שאסור בכל מקרה. לעומת זאת, הוצאת אוכל מפסולת מותרת בתנאים מסוימים – אם אתה הולך לאכול זאת מיד או בסעודה הסמוכה. כלומר, יכול להיות מותר להוציא את האוכל – זו דרך אכילה – אבל אסור להוציא את הפסולת. אלה שני סוגי בורר, סוגיא מאד יסודית בחסידות שהוא הולך להסביר כעת:], והענין הוא דהנה ידוע דעבודת בירורי הניצוצות דתהו שנפלו בשבירת הכלים [יש סוד אנ"ך – שער בעץ חיים – אורות-נצוצות-כלים. הכלים והניצוצות אינם אותו דבר. כאשר הכלים נשברו האורות נסתלקו והניצוצות נפלו לתוך שברי הכלים. כך אומר כאן, שהניצוצות נפלו בשבירת הכלים. עיקר החידוש, מסביר האריז"ל, שלא לחשוב שהניצוצות הם חלק מהאורות. מה שהאריז"ל קורא אורות-ניצוצות-כלים נקרא אצל הבעל שם טוב, בהיקף יותר רחב, אלקות-נשמות-עולמות. כמה שהנשמות הם חלק מהאלקות – "חלק אלוק ממעל ממש" – הן קובעות ברכה לעצמן. כשאור מסתלק הניצוצות לא הולכים עם האור אלא נופלים לכלים. אם ניצוצות הם נשמות, מה הווארט? בשביל מה יש נשמות? ה' רוצה את הנשמות כשלוחים בעולם הזה התחתון – זה תפקיד הנשמות. אם המציאות נשברה – כמו היום, שיש שבר במציאות, שהמציאות לא בסדר – מה יהיה עם הנשמות הטהורות של היהודים? שתחזורנה לה'? אדרבא, הן נופלות לתוך המציאות, כי התפקיד שלהן לתקן את המציאות. לפעמים "אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים" והנשמה שבויה במציאות, אז צריכים ניצוץ יותר חזק שיפדה את הניצוץ השבוי. בכל אופן, הניצוצות-הנשמות לא הולכים עם האור אלא נופלים לתוך המציאות. אנחנו גם ניצוצות, אבל לא חבושים כל כך – הלואי – ולכן אמרנו כמה פעמים שכדי לתקן את המציאות בארץ צריכים דווקא נשמות מחו"ל, כי הצברים הם ניצוצות שיותר מדי שבויים בשברי הכלים. "אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים". לכן הרבי נשאר בחו"ל, כדי להוציא את החבושים כאן. (קודם כל צריכים לצאת מהמחבוש שם, גם בית כלא...) בסדר, שכולם יחזרו בתשובה ונזכה לגאולה האמתית והשלמה על ידי משיח צדקנו תיכף ומיד ממש..] ונתלבשו בדברים גשמיים הם על שני אופנים,