קבלת פנים לחנן ועליזה-לאה הרבסט

יט אב תשס"ו – טלפונית

החתן חנן (הרבסט) והכלה עליזה-לאה. חנן מלשון "אתה חונן לאדם דעת" – להיות מחונן זה להיות בר-דעת. צריך להיות בר-דעת בשביל להתחתן – "והאדם ידע" – וזה ה"חן" של החתן (חתן וחתונה מלשון חן, וכן האשה היא "אשת חן" – הכל זה חן של דעת, של "אתה חונן לאדם דעת"). מדגישים את הדעת כי שני שמות הכלה הם של בינה – לאה זה "שם ה-גדֹלה לאה" ועליזה זה מהלשונות העליזים של השמחה (עליזות ועליצות כמעט אותו דבר, ועל עליצות כתוב שזה האצילות של השמחה, הדרגה הכי גבוהה), פנימיות ספירת הבינה. משמע שעליזות זה שמחה פורצת את כל הגדרים, למעלה מכל הכלים. לאה, כמה שהיא אמא – "אם הבנים" – גם בכתה, "ועיני לאה רכות", והקדמת עליזה ללאה זה תיקון פנימי ללאה כדי לגלות את העליזות שלה ותוקף שמחתה. לאה – עולם המחשבה, עלמא דאתכסייא – ו"מחשבה" אותיות "בשמחה", זו היכולת שכל המחשבות יהיו תמיד שמחות (חשוב טוב יהיה טוב, חשוב שמח יהיה שמח). בשביל לממש זאת צריך את הקשר עם חנן – צריך את הדעת, "אם אין בינה אין דעת אם אין דעת אין בינה", הדעת לעשות הכל בשמחה, לחשוב שמח, "עבדו את הוי' בשמחה".

כמה גימטריאות: לאה = 36. חנן = 108 = ג"פ 36 (ממוצע כל אות). ר"ת של שניהם זה חעל = חנן (וממילא גם הממוצע של ר"ת הוא לאה). רק חנן-לאה = קדם = 12 בריבוע = ד"פ לאה. בין האמהות עליזה כמעט אותיות זלפה – צריך רק לחבר ע-י. עליזה-לאה זה זלפה-לאה, שפחה קודמת לגבירה, כפי שלמדנו בסוד הברזל. עליזה-לאה, "עלמא דאתכסייא" של הברזל. חנן-עליזה-לאה = חברון (רמז שיכולים לגור בחברון). ברגע שאומרים-מוסיפים להם מזל-טוב = שכם (אם נוהגים כמו הרוגאצ'ובר, לאחל כל יום מזל-טוב כי הקידושין פעולה נמשכת, אז יחודם זה שכם). אמרנו שממוצע ר"ת זה לאה, היא המפתח. חנן – "חונן הדעת", לתקן את לאה ולגלות את כל השמחה הטמונה בה, באתכסיא, שזה בעצם תפקיד שפחתה (לגלות את תכונות הנפש של הגבירה, להוציא מהכח אל הפועל). אם חנן = חעל, כאשר ה-ע עשרים יותר מ-נ וה-ל עשרים פחות. זה לנטרל אותו מ"כך" – כ יותר וגם כ פחות, אז מתבטל מיני וביה בסוד הסימטריא. ע"י היחוד המחשבה גם פועלת להמשיך את שפע הברכה בגשמיות לכל ישראל.

הערב – החתונה בעצמה והיחוד – זה אור ל-כ מנחם אב, ההילולא של רלוי"צ אבי הרבי, לכן ראוי להם לכוון לנשמתו. נפתח שני דברים ממנו:

משהו קצר מפרשת עקב (אז היתה העליה לתורה) בתחלת זהר עקב: פרשת עקב בזהר (רע"מ), ועוד יותר בכתבי האריז"ל (לקו"ת וספר הלקוטים וכו'), זה סוד "מטבע ברכה" שטבעו חז"ל – ברכות המצוות וברכות הנהנין – הכל על יסוד "ואכלת ושבעת וברכת" (הבא בהמשך לעניני ארץ ישראל). יש משפט בזהר אליו מתייחס רלוי"צ (המפרש ברוך): "ברוך דא רזא דמקורא עלאה מכלא לארקא ולאמשכא ולאנהרא כל בוצינין [כל הנרות, כל הספירות]".

ראשית מצאנו כאן גימטריא נפלאה (וידוע שמוהרח"ו נמשך לאר"י כששמע שעושה גימטריאות גם מלשונות הזהר) – שכל המשפט הנ"ל עולה י"פ ברוך, היינו הערת הברוך בכל ה-י ספירות, כתוכן המשפט.

רלוי"צ מסביר ש"ברוך" זה יסוד אבא – "רזא" זה תמיד יסוד ו"מקורא עלאה מכלא" זה אבא. עיקר חידושו, כדרכו, לדייק ב-ג הלשונות: אומר שה-י כוללת נקודה-קו-שטח – מילוי האות יוד – שזה חכמה-דעת-בינה דדעת. חכמה – נקודה, י. דעת – קו, ו, דעת עליון המחבר חו"ב. בינה – שטח, ד. עיקר הווארט – בלי להסביר – ש"לאמשכא" זה ה-ו, הממשיכה. "לארקא" – ה-י המוריקה בלבד את נקודת העצם. עיקר החידוש ש"לאנהרא" זה השטח של החכמה – אור המתפשט לכל הכיוונים, וכשאומרים שמשהו מאיר זו תופעה של שטח (בכל אופן אור זה חכמה – על דרך "חכמת אדם תאיר פניו" – וברגע כשהחכמה מאירה זה אומר שתופס שטח, שמתפשט בתוך חלל העולם. עד כאן דבריו.

כשמתבוננים בזה אפשר להבין בזה משהו עמוק לגבי יחוד בין חתן וכלה – "איהו ברוך ואיהי ברכה". אם החתן שנקרא ברוך ענינו "לארקא ולאמשכא ולאנהרא כל בוצינין" אז צריך לומר שגם אצל הכלה-המקבלת צריך ג בחינות כדי לקבל את שלוש ההשפעות. "לארקא" זו המלה הראשונה של ברוך, כנראה לפי הפסוק "והרקותי לכם ברכה עד בלי די". זו ההשפעה הראשונה מהחתן לכלה. פעם דרשנו שיש בתנ"ך פעמיים "עד בלי" – "עד בלי די" ו"עד בלי ירח" – "די" זה דוד, והירח זה "דוד מלך ישראל חי וקים" [ענין יסודי: עד בלי = חן חן. ר"ת עב. בלי = מב. עם די = 130 = עין = ה"פ הוי'. עד בלי ירח = חן חן ירח = 334 = קול דממה דקה. ביחד: עד בלי די עד בלי ירח = ח"פ חן = ד"פ עד בלי, היינו ש: די ירח = עד בלי עד בלי]. השפע הראשון זה עוצמה כל כך רבה "עד שיבלו שפתותיכם מלומר די" – שפע שמשאיר המקבל בהלם, אך משאיר את המקבל כלי. זה "אין האשה כורתת ברית אלא למי שעשאה כלי". חלק מפתיחת הכלי זה ההלם הראשון – ה"רוב ברכה" של ה"לארקא" (שזה החלק התוהי של הברכה). אחר כך "לאמשכא ולאנהרא".

ה"ברוך" כבר משפיע ברכה – ה"לארקא ולאמשכא ולאנהרא" זה לא להשפיע ברוך, שיש ממילא, אלא להשפיע ברכה. על דרך "בן ד-מה" – הברוך הוא מקור עליון, אך מוריק וממשיך ומנהיר ברכה, משפיע אותו אך מתוך עצמו. כל מה שהיא מקבלת את הברכה זה ה-בן בעצם, אך כדי לקבל זאת היא צריכה לגלות את ה-מה ד-בן של עצמה – את ה"ברוך" של הברכה בעצם. כדי לקבל את ה"לארקא" זה שהיא מוכנה להלם – כמו מי שמוכן שיהיה שוק, והשוק הזה אמור לעשות אצלו שינוי המהות ("הזזה עצמית"). זו המוכנות שלה לבעילת מצוה. זו תכונה נפשית – הנכונות הנפשית להעשות כלי, לעבור טרנפורמציה נפשית. אחר כך "לאמשכא" – התגובה אליה זה היכולת לקלוט בפנימיות. אם החתן ממשיך לה – וזה כבר מתחיל להיות כלים דתיקון שלו – אז היא צריכה לפי גדרי הכלי שלה לקלוט זאת בפנימיותה. כמו שהוא ממשיך לה, היא צריכה להשתתף ולמשוך זאת לתוך עצמה – להפנים זאת. עיקר החידוש כאן זה "לאנהרא" – הוא מאיר לה בבחינת "שטח". לגבי "לאנהרא" היחס ביניהם כמו חמה ולבנה – היא צריכה להחזיר את האור, להאיר אותו הלאה, בצורה עוד יותר משובחת מאשר איך שקבלה מהמשפיע (שזה "אור הלבנה כאור החמה וגו'" – אור הלבנה בסוד "אור שבעת הימים", ר"ת אשה, שהאור הנעים והטוב ביותר זה האור שמאיר ממנה, ולכן זה גם היפי שלה). אצל חתן וכלה זה על דרך מה שלעתיד לבוא "משמח חתן עם הכלה" – שאור השמחה בא ממנה. "לאנהרא" – שלא רק ממשיך אור פנימי, אלא גם מאיר אור מקיף, אך לא אור מקיף של תהו, אלא כמו שכתוב במאמר "לך דודי" לגבי אהבה, שזה "כבוד חתן" המאיר את אהבתו אליה באור פנים. כמו שבעל יבוא הביתה אחרי יום לימוד, וכתוב שתפקידו להאיר את אור תורתו לתוך הבית – הוא מאיר. האור שהיא מסוגלת להחזיר מזה – זה פי כמה וכמה. זה כמו אור הלבנה. אפשר לומר שזה פחות אך בפנימיות זה יותר איכותי.

נסביר את הכל לפי מעשה בראשית: "לארקא" אפשר לקרוא "ארקא" – אחד משמות הארץ (מהארצות אליהן גלה קין), אך זו מדרגה מאד נמוכה, מדרגה של תהו. כמו ש"ארקא" זה ארץ, גם מלשון "ריקנא" ("והארץ-הארקא היתה צדיא וריקנא"). זה גם הפירוש המילולי של "ארקא" – כי "והרקותי לכם ברכה" זה כמו הרקת חרב (כפי שמביא רש"י). "הרקה" על שם הרקת התיק הקודם כדי לשים במקום אחר – זה שעל שם ההתרוקנות של הקודם אומר שזו השפעה תוהית, כי השפעה עצמית (במס"נ, בה אני מרוקן את עצמי) היא השפעה תוהית. "לארקא" – שמרוקן עצמו לטובת אשתו. לכן זה תוהי – "תהו ובהו וחשך על פני תהום"). "ולאנהרא" זה כמו "ויאמר אלהים יהי אור [ישר, מחתן לכלה] ויהי אור [חוזר, בתגובת הכלה] וירא אלהים את האור [השני, של המציאות, ולא האור הראשון של המהות] כי טוב". בכל שאר מע"ב אין תהליך זה – רק "ויהי כן. וירא אלהים כי טוב" – ואילו כאן חוזר פעמיים ("ויהי אור" במקום "ויהי כן" ו"ירא אלהים את האור כי טוב" במקום "וירא אלהים כי טוב"). לפי זה ה"לאמשכא" צריך להיות מכוון כנגד "ורוח אלהים מרחפת על פני המים". אם זה מרחף, למה זה "לאמשכא" (שהיא המשכה פנימית)? צריך לומר שמה שהזכר-החתן יכול לעשות זה רק לרחף על פני המים, ואחר זה דורש ממנה למשוך את זה אל פנימיותה. לפי כל זה "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ" זה כאשר באים לחתונה – בה יש חתן-שמים וארץ-כלה. אחר כך החתן נותן את הכלה שבעצמו – ה"ברוך" את ה"ברכה".

עוד רמז יפה: אמרנו שכל המשפט הזה הוא עשר פעמים ברוך. ר"ת וס"ת זה מלכות = ב"פ אברהם (איש הברכה). וכן ברוך כל בוצינין (מלה פותחת וביטוי סוגר) = מלכות (שגם הוא ראש וסוף כל המשפט, ועולה כר"ת וס"ת של כל מילות המשפט).

ענין נוסף מרלוי"צ (לא זכור מהיכן): שכל חתונה מחברת שלוש פרשיות – ב"לחיות עם הזמן" – שבת חתן (ש"מינה מתברכין" ימי החתונה), שבת החתונה, שבת בשבוע שאחרי זה (אליו נכנסים ימי השבע ברכות). לעניננו, זה עקב-ראה-שופטים. יש ביטוי שמופיע בתורה חמש פעמים, פעמיים בעקב, פעמיים בראה ופעם אחת בשופטים (ואין עוד): "דגנך ותרושך ויצהרך". אם זה חמש פעמים – המשכה של ה"ח. שינוי אחד קל – בג"ר "דגנך ותרושך ויצהרך" ובפעמיים אחרונות "דגנך תרושך ויצהרך" (בלי ו בתירוש). כמה פלאים בזה, והכי גדול זה עצם הגימטריא של הכל – העולה 6708 = ו"פ "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד". סה"כ 78 אותיות = לחם = מזלא = ג"פ הוי'. "לא בזכותא תליא מילתא אלא במזלא תליא מילתא". 6708 = 78 פעמים אלהים – זה ממוצע כל אות ("אני אמרתי אלהים אתם"). אפשר לכתוב הכל כמשולש של 12 (= 78) – ואז יש הרבה מאד תופעות, ואכמ"ל. היות שאפשר לכתוב משולש זה בשתי צורות (1-12 12-1), וכל אחד זה לחם, אז זה בסוד לחם משנה (ב"פ לחם = יוסף). דגנך = 77 = מזל (מזלא עם הכולל). בחסידות תמיד מוסבר כחב"ד ממטה למעלה – דגנך-דעת, תרושך-בינה, יצהרך-חכמה. באור התורה לצ"צ כתוב שכל הבירורים בעולם זה בסוד "ואספת את דגנך ותרושך ויצהרך" (זו הופעה שניה, פעם ראשונה בתחלת עקב "ואהבך... וברך את... דגנך ותרושך ויצהרך"). מופיע ממש בתחלת עקב ובסופה, בתחלה "והיה אם שמוע,. כל הבירורים בעולם זה דגנך-תרושך-יצהרך, ולא רק שזה הבירורים, אלא שהחב"ד מבררים, ויהודים שיש להם חב"ד בעצם יכולים לברר – "כולם בחכמה אתברירו". זה כח הנפש האלקית בישראל לברר כל כבירורי העולם, שזה "ואספת..." כפשוטו. ר"ת דגן-תרוש-יצהר זה ר"ת דתי – דעת-תפארת-יסוד, דעת נשארת במקומה, יסוד אמא מתפשט עד תפארת ויסוד אמא ארוך מתלבש עד תפארת ז"א, עד ליסוד. הכל נגמר ב-ך סופית, שהיא תמיד כתר – או כתר עליון או כתר מלכות, וכאן לעמ"י אז זה "כתר מלכות", הכתר של כנסת ישראל, לשם נכנסים כל האורות. או שעולה מן התחתונים, או שנכנס לכתר המלכות כדי לברר את התחתונים.

החידוש – ווארט פשוט של רלו"יצ – ש"דגנך תרושך ויצהרך" רומז לשלוש הגאולות המצוינות בסדר מועדי השנה: דגנך – גאולת פסח. תרושך – גאולת פורים. יצהרך – גאולת חנוכה. חוץ מזה שדגן-מצה תירוש-סעודת פורים ויצהר-שמן מנורת חנוכה, מסביר שגם כל הנס התגלגל כך. נס פסח התחיל מ"מאלמים אלומים" של חלום יוסף, ואחר כך היו צריכים לרדת למצרים לשבור בר – כל הסיפור זה גלגול של דגן, של בר, ובעבודת הבירורים זה העיקר (בר לשון בירור). כל סיפור של פורים ממשתה אחשוורוש, ואחר כך משתה אסתר וכו' – הכל גלגול של יין (מרדכי עולה לראש והמן יורד לרש – משחקי תירוש), ולכן חוגגים זאת גם כן ביין. יצהר – ברור שעיקר הנס זה שמן, נקרא חג השמן, אך לפני כן כתוב שבכוונה טמאו כל השמנים שבהכיל. שמן זה חויה יהודית, וכל הנס זה שנשאר פך שמן טהור. כל המלחמה היתה מלחמה על השמן.

איך נקשר לחתן וכלה? קודם כל נשים לב ש"דגן" היפוך אותיות "נגד" ("דגנך"-"כנגד"). משהו בדגן שרומז ל"עזר כנגדו". פירוש של "כנגדו" – התרגום "לקבליה", לשון קבלה, והפירוש הכי פשוט שהיא מכוונת בדיוק מולו, שאז ההשפעה יכולה להיות השפעה עצמית. אם יש סטיה, שהמקבל לא עומד בדיוק מול המשפיע, ההשפעה מתפזרת. לפי זה רוק (שתיקונו "לארקא" את רווקותו") הוא מפוזר בעצם, הוא לא ממוקד. הפירוש הפשוט שעיקר העזרה ב"עזר כנגדו" שממקדת אותו בחיים – נותנת לו משימות ממוקדות בחיים, שלא היה מפוזר. עיקר דבר ה בזיווג כמובן – שאסור לתת את הדעת על מישהי אחרת וכו' (כל הענין של האשה חיובי, שיהיה מכוון אליה).

לגבי המצב האקטואלי, של המנהיגות הרשעה – בחלק ה' עמ' 1251-3 של לקו"ד לשה"ק (תרגום נורא שקשה לקרוא...) יש נאום קצר שהריי"צ נתן בדינר של הישיבה ב-ד אייר תש"ד (ארבע שנים לפני קום המדינה, בתוך השואה). אז הרבי מדבר על מה שקורה בארץ ישראל, ואומר "יהודים אוהבים את הארץ, וטוב שכך, וצריכים לאהוב. יהודים מוסרים את הנפש על הארץ ואכן צריכים לעשות כך" אך ממשיך "ארץ ישראל מונהגת עתה בחלק הניכר על ידי עוזבי אלקים וכו' מחוללת השבת וטהרת המשפחה וכו' ורבנים הם לקלס וכו'" (שלושה עמודים קצרים – מתאים לחתנים מסוימים לקרוא זאת במקום המאמר). הפשט של דבריו – התפכחות פשוטה. בסוף כותב לשמור שלושה דברים, ושלושתם ישמרו עלינו – טהרת המשפחה תשמור על הילדים, שבת על הרכוש, כשרות על החיים.

בני-חיי-מזוני שבמזלא תליא – בדרך כלל מפרשים שחיים זה חכמה (מזל עליון) ומזונות זה בינה (מזל תחתון, "ונקה") ובני זה כתר/דעת (כשהכל בכתר, כמובן). באר"י – בפרט בספר הלקוטים תולדות – מפרש שזה דעת-בינה-חכמה. דעת – בני, טפה ממנה הבנים מהדעת. חיי זה בינה, שבכללותה היא המשכת מוחין, הנקראים חיים. מזוני זה חכמה – חידוש גדול. קודם כל, מה שרוצה לומר בכך שהסדר הוא מלמטה למעלה. לפי זה דגן-תירוש-יצהר כסדר כמו בני-חיי-מזוני. גם קצה קשה להקביל – דגן-בני (זה בסדר) תירוש-חיי יצהר-מזוני. לפי רלוי"צ זה פסח זה חג הבני, פורים גאולת החיי וחנוכה גאולת המזוני. צריך הרבה להתבונן בזה, ואחר כך יאך קשור לחו"כ בפרט:

אני מפרשים חיים בחכמה כי כתוב בה "החכמה תחיה" ו"ימותו ולא בחכמה". כן מפרש בבינה – ישסו"ת הממשיכים חיים לז"א. צריך לחלק בין חיי עולם (תורה, "אורייתא מחכמה נפקת") וחיי עולם (מה שמתפללים עליו בתפלה) יותר מתאים זה בינה, סוד "ועבד הלוי הוא" (וכאן בפשט ה"חיי" זה גשמי, בין שלוש הצטרכויות האדם). זה שמזוני זה חכמה עדיין דורש בירור – נראה הכי גבוה – ויש לומר שזה "לא נתנה תורה אלא לאוכלי המן", התודעה ש"לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי על כל מוצא פי הוי'". "מזוני" כל הרכוש, כמובא לגבי "יצהר". "נוצר חסד" – מקור החכמה – עולה בית (הרכוש הכי חשוב, שלא ילכלכו לך, כבשיחת הריי"צ). צריך לומר שגם "בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך [ממונך, רכושך, מזוני – המקיף של החיה – יצהר]". גם כאשר מדברים על שלוש השלמויות, ששרשן ב-ג ראשונות שבכתר, כמו שכתוב בסוד הוי' ליראיו – זה, כמו שנסביר, קשור בעצם לארץ שיראל ש"תמיד עיני ה"א בה מרשית שנה עד אחרית שנה" ול"ונתתי גשמיכם בעתם" – מזוני, הברכה לעבוד את הארץ.

כל הווארט היה שחתן אוהב את הכלה והיא ממקדת אותו כ"עזר כנגדו". בלי אהבת הכלה ומסירות נפש אליה הוא מפוזר בעצם – אז כל כחותיו מתבזבזים ועד שמתחיל להכחיש כוחותיו ולרדת מדחי אל דחי. אנו, עם ישראל, החתן של ארץ ישראל – "כי יבעלוך בניך" – והיא ממקדת אותנו על תכליתנו. מי שלא אוהב את הארץ – כמו שכותב בשיחת הריי"צ, שלמנהיגים (מחללי השבת וכו') אין אהבת הארץ (בעוד אצל הפשוטים יש אהבת הארץ ומס"נ עליה) – הוא בוגד בארץ ישראל. כמו שכל הנביא מלא במשל הזונה – מי שלא אוהב הארץ ומטמא אותה וכו' בוגד בה (אנו החתן של הארץ, אך יוצאים מפוזרים וללא ה"נגדו" – הדעת, התקשרות החתן והכלה). טהרת המשפחה שומרת על ילדים – בני – "דגנך". שמירת שבת שומרת על הרכוש – לפי האריז"ל הרכוש כאן זה ארץ ישראל (מזוני, יצהר). שמירת כשרות המאכלים שומרת על החיים – חיי, דעת. זה פשוט, גם רש,י מביא מחז"ל שהמאכלים המותרים כדי שנבריא. עיקר פשע מאכלות אסורות אצל אחשורוש, שנהנו מסעודת אותו רשע, וזה על החיים הגשמיים (כמו שכתוב שפורים על חיים גשמיים). דווקא יצהר – שמן, החכמה היהודית – קשור לקשר שלנו עם ארץ ישראל, וכמו ש"אוירא דארץ ישראל מחכים" – שתתן לנו ברכתה, ברכת המזוני.

נחזור ונקשר כל זה לפסוקי קכח בתהלים – "אשרי כל ירא ההולך ההולך בדרכיו". ראש-תוך-סוף של כל מלה בדגנך-תירשך-יצהרך בפסוק הנ"ל – אותיות "דרך", רמז ל"בדרכיו". אז מפרט "יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך" זה דגן, "אשתך כגפן פריה" זה תירוש, "בניך כשתילי זתים" זה יצהר.

עכשיו נפרש הכל בענין יחוד וזיווג איש ואשה: "דגנך" ("כנגדו") זה בחינת דעת – "והאדם ידע את חוה אשתו" – זה בזמן הזיווג עצמו, ולכן מכונה בתורה לחם. תירוש – הריון (כגפן פריה בירכתי ביתך), אמא בהריון לאחר הזיווג (שאז צריכה לשתות יין, אך לא יותר מדי – רק שתהיה שמחה). אחר כך, כשנולדים הבנים, זה הופך להיות יצהר – חנוכה. לפי"ז הזיווג כמו ליל הסדר – "נגלה עליהם מלך מלכי המלכים הקב"ה וגאלם" (זו הרגשת הזיווג). תקופת ההריון צריך להיות כל יום פורים. אחר כך, מאז שהילדים נולדים, צריך להיות כל הזמן חנוכה שזה ארץ ישראל. העיקר זה באמת חנוכה, שזה הקשר לארץ.

עוד פרוש ל"עזר כנגדו": הר"ן כותב שיש לאשה מצוה בכך שמסייעת לבעל לקיים מצוותו – "פרו ורבו". זה על תחלת פרק "האיש מקדש" "מצוה בה יותר מבשלוחה". האחרונים שואלים שלא מצאנו כזו מצוה, אך לכאורה מקור מצוה זה "עזר כנגדו" – בשביל "לאקרא לאמשכא ולאנהרא" צריכה להיות ממוקמת בדיוק כנגדו, כדי למקד אותו. "עזר" אותיות "זרע" .עזר כנגדו = שכם. כנגדו במספר קדמי = רבקה, בה דווקא כתוב "לנכח אשתו", ולפי הפירוש הזה האיש לא יודע בכלל מה להתפלל, זה לא שייך לו, וזה שהיא מתפללת משדרת לו בגלוי או בטלפתיה מה להתפלל, ולכן "ויעתר לו הוי'" כי ידע על מה להתפלל. יש פירוש ב"לנכח אשתו" שהסתכל עליה וזה עורר אצלו רחמים (ולא שהיא התפללה), אך כאן יותר פנימי – היא השתתפה בתפלה ובכך מקדה לו את התפלה. עיקר מה שרצינו לומר כאן זה שתי נקודות – הנקודה של "דגנך" שזה "כנגדו" וזה הדעת של הזיווג, "הלחם אשר הוא אוכל" (ודווקא אז צריך בחינה של "יגיע כפיך" כדי שיהיה "אשריך וטוב לך" תוך כדי הזיווג – צריך עבודת אתכפיא, "יגיע כפיך", גם "געגועים" וגם "כפיך", כמי שכפאו שד, כל זה "כי תאכל" – בזמן "הלחם אשר הוא אוכל" – אז "אשריך וטוב לך" בזיווג וב"מצא אשה מצא טוב"). מתוך זה "אשתך כגפן פוריה" (ב"פ גפן = חברון, ממוצע חתן וכלה). "גפן ממצרים תסיע", ואז משתבח עוד יותר. "בניך כשתילי זיתים" זה החשמונאים, יהודה המכבי ואחיו, שהם כשתילי זיתים. עיקר התכלית זה להגיע ליצהר, שיהיו בנים שתילי זיתים, אך זה תלוי באשתך כגפן פוריה (תירוש) והכל מתחיל בסוד הדגן. זיווג זה יציאת מצרים, אך עדין במצרים, וכן תירוש עדיין בשושן, ורק "בניך כשתילי זיתים" כבר בארץ ישראל – מוחין דאבא, תפלין דר"ת. כמובן כל הבחינות בתוך ארץ ישראל, אך הזיתים זה א"י שבא"י. הצירוף של "דתי". דעת-בינה-חכמה, הצירוף של היסוד, אך היסוד זה "יסוד אבא ארוך" ("ברוך דא רזא דמקורא עילאה דכולא") ממקור היצהר. ס"ת של דגן-תרוש-יצהר זה נשר – רומז ל"דרך הנשר בשמים", כתר דרדל"א, תוקף האמונה הפשוטה. זה מה שנמשך דרך הקו האמצעי של דתי – דעת-תפארת-יסוד, ה-ך הסופית של "כתר מלכות" ב"דגנך תירשך ויצהרך". ה"פ שזה כתוב – להמשיך את הדעת-בינה-חכמה בכל הקצוות.

בחיי נישואין לפי סדר הזמן: זיווג-הריון-לידה. וכך רלוי"צ פרש כסדר כרונולוגי של גאולות בהסטוריה (בסדר השנה זה הפוך, בסוד "סוף מעשה במחשבה תחלה" – כך בליל שבת קודם הדלקת הנרות, יצהר, קידוש ליל שבת, תירוש, ואז המוציא שזה דגן – וזה רומז לעצם הזיווג שיבוא בליל שבת, והיין ל"אשתך כגפן" והדל"נ ל"בניך כשתילי זיתים"). זה כולל כל עבודת הבירורים – "נגמרה עבודת הבירורים" זה על דרך "כלו כל הנשמות שבגוף".

לענין אקטואליה הכי חשוב זה שאין קשר לארץ ולכן לא יודעים מה רוצים ולכן אי אפשר להלחם כו' – לכתחילה אין אהבת הארץ ואין זיווג עם הארץ. ההשכלה בכך היתה ששבת שומרת על הרכוש – על ארץ ישראל (כמו רבי נחמן, ששבת זה פנימיות ארץ ישראל), כשרות על החיים וטהרת המשפחה על הילדים. לכן חשוב להלחם פה על השבת.