סוד ה׳ ליראיו

יז. ספירת העמר

רבונו של עולם, אתה צויתנו על ידי משה עבדך לספור ספירת העמר... ועל ידי זה יושפע שפע רב בכל העולמות, ולתקן את נפשותינו ורוחותינו ונשמותינו מכל סיג ופגם, ולטהרנו ולקדשנו בקדושתך העליונה, אמן סלה.

א

בדרך כלל יש כאן שלש בקשות שבאות בהקשר לפעולת מצות ספירת העמר: ״יושפע שפע רב בכל העולמות״, ״ולתקן את נפשותינו ורוחותינו ונשמותינו מכל סיג ופגם״, ״ולטהרנו ולקדשנו בקדושתך העליונה״. מובן ששלש בקשות אלו הן בסוד ״עולמות, נשמות, אלהות״ — ״שפע״ ל״עולמות״, ״תקון״ ל״נשמות״, השראת ״קדושה״ מקדושתו יתברך העצמית — ״אלהות״[כח].

״שפע, תקון, קדושה״ מתחלק למספר מט, כנגד מט ימי ספירת העמר. הוא עולה מט פעמים כט — תקון ״וחטאה״ — ״פומא קדישא״ — שבו גנוז הדעת דרדל״א, שרש נשמת משה רבינו ע״ה, שצוה לספור ספירת העמר בפה וד״ל.

בפרטיות, המדרגה העליונה מתחלקת לשלש: ״ולטהרנו, ולקדשנו, בקדושתך העליונה״. ״טהרה״ היא בחי׳ ״לב טהור ברא לי אלהים״ — בחי׳ ״בינה לבא״, טהרת מי המקוה — יסוד אמא כנודע. ״קדושה״ היא בחכמה, שנק׳ ״׳קדש׳ — מלה בגרמיה״. ״קדושתך העליונה״ היא בכתר־עליון, על דרך ״קדשים תהיו (חו״ב) כי קדוש אני הוי׳ אלהיכם (כתר)״, בחי׳ ״קדש קדשים״ — ״קדוש| קדוש קדוש״. והן כנגד שרש ״עולמות, נשמות, אלהות״ ב״אלהות״ (״הנסתרות להוי׳ אלהינו״ — קוצו של י, י ו־ה עילאה שבשם).

ב

והנה בשרש ״ספר״ (״ספירה״ — ״עשר ספירות בלימה״) יש שלשה פרושים (כנגד שלש בחינות ב״כלים״ של כל ספירה וספירה, כמבואר בדא״ח): א. ״מספר״ (בחצוניות הכלי של כל ספירה) ב. ״ספור״ (באמצעיות הכלי) ג. ״ספיר״ (בפנימיות הכלי). שלש הבחינות הנ״ל הן כנגד אותיות הוה שבשם מלמטה למעלה, כאשר ה־י שבשם הוא עצם ה״אור״ שמאיר ב״כלים״ של כל ספירה, בסוד ״ויקרא אלהים לאור יום״ (האותיות הנוספות לשרש ״ספר״ — ״ספיר״, ״ספור״, ״מספר״).

ג

ידוע ששלש אותיות הוה שבשם הן מקור היסודות: רוח, מים, עפר ר״ת עמר (מלמטה למעלה, ע״ד מספר, ספור, ספיר כנ״ל, שהרי עיקר פרוש ״ספירת העמר״ הוא מלשון ״מספר״ שכנגד יסוד העפר — ״והיה זרעך (״מספר את רבע ישראל״) כעפר הארץ״). על ידי הקרבת העמר — ״אשה ריח נחוח להוי׳״ — מתגלה יסוד האש, שכנגד עצם האור שמאיר בשלש בחינות הכלים כנ״ל. וכן בספירת העמר בפה — ״פתח פיך ויאירו דבריך״, ״פתח דבריך יאיר״ — ״יהי אור״ (פתח דבריו של הקב״ה במעשה בראשית. הפסוק ״ויאמר אלהים יהי אור ויהי אור״ מורכב משבע אותיות: אור מילה — אור פה — רפואה, כמבואר במ״א. והוא סוד ״מיכלא דאסוותא״, סגולת המצה ב״סדר״ השני של חג המצות, כמבואר כדא״ח, שהוא ״יום אחד לעמר״). ב־ע ד״עמר״ מאיר א ד״אמר״ (וכמרומז בזה שמצות ספירת העמר כתובה בפרשת אמר) ונשלמו ד יסודות ארמע (והוא בסוד ״סופר״ בחכמה — י שבשם — שסופר את המספר וד״ל).

ד

והנה בימי ספירת העמר יש שלש עבודות כלליות, כנגד שלשת הפרושים הנ״ל בשרש ״ספר״:

א. עבודה של הכנעה ושפלות בכלל, שהוא ענין כל מנהגי האבלות שנוהגים בימי הספירה — ״והחי יתן אל לבו״ (ואין מברכים בספירה ברכת ״שהחינו״). והוא כנגד עצם המלכות — ה תתאה שבשם.

ב. עבודה של תקון המדות — ״חסד שבחסד״, ״גבורה שבחסד״ וכו׳. וכן בימי הספירה לומדים פרקי אבות, שכל ענינו מוסר השכל של תקון המדות. תקון המדות הוא כנגד ה־ו שבשם (השבוע השביעי שכנגד ״מלכות״: ״חסד שבמלכות״ וכו׳ היינו מלכות דז״א, כדמוכח בכונת ה־ז מלכין קדמאין דתהו בכוונות האריז״ל, שכלם ז״ת דז״א וד״ל).

ג. עבודה של צפיה לישועה ולגלוי חדוש אור התורה הקדושה שיבא בשלמות ימי הספירה. צפיה זו עולה ומתגברת מיום ליום, והיא ענין ״ימי הנקיים״ של אשה לבעלה, כמבואר בזהר ובדא״ח. ועל כן מובא בדא״ח שימי הספירה מסוגלים לכוון לביאת משיח צדקנו בב״א. צפית הלב באמת היא טהרת הלב מכל וכל מכל מחשבת חוץ, אלא ״אנו ליה ועינינו ליה״, והיא כנגד בינה — ה עילאה שבשם — המצפה תמיד לגלוי אור אבא בה — ״נקודה בהיכלא״.

שלש עבודות הנ״ל הן כנגד שלש הבקשות: ״יושפע שפע רב בכל העולמות״ (על ידי פעולת ההכנעה ו״בטול היש״ בעולמות, שרק אז יכולים לקבל שפע אלהי כנודע), ״ולתקן את נפשותינו וגו׳״, ״ולטהרנו וגו׳״.

ה

מנחת העמר באה מן השעורה. ב״שעורה״ שלשה פרושים עיקריים, כנגד שלש הבחינות הנ״ל, שכנגד אותיות הוה שבשם (וה־י, בחי׳ מתן תורה, בשלמות ימי הספירה כנ״ל, היא סוד שתי הלחם שבאים מן החטה):

א. לשון ״שׂערה״. מעיקרי מנהגי האבלות שבימי הספירה הוא אסור תספורת השער. ידוע שגדול שערות הראש הוא במלכות — ה תתאה שבשם — על מנת להמשיך שפע מצומצם לעולמות התחתונים בי״ע.

ב. לשון ״שעורה״ — מאכל בהמה. והוא ענין תקון המדות הבהמיות על ידי שם מה דז״א בגי׳ אדם, כידוע בכוונות הספירה ובדא״ח — ו שבשם.

ג. לשון ״ שִׁעור״ ו״השערה״ — ״כל חדא וחדא לפום שעורא דיליה״. והוא ענין עבודת ההתבוננות — ״בינה־לבא״ — ה עילאה שבשם.

ו

הבאת שתי הלחם בחג השבועות (שנקרא ״שבועות״ על שם השלמת ספירת ״שבע שבתות תמימות״) היא תכלית הצפיה של ספירת העמר. בהקרבת העמר הותר החדש גם מן החטה בגבולין. בהשלמת ימי הספירה — ״תספרו חמשים יום״ — מביאים את ה״מנחה (הראשונה מחטה) חדשה״ במקדש.

החטה היא מאכל אדם, ומאיר בעבודת תקון המדות ע״י שם מה דז״א כנ״ל, בסוד ״מה שמו (חכמה — י שבשם) ומה שם בנו (ז״א — ו שבשם)״ כנודע. תקון המדות הוא ענין אכילת חטה חדשה ב״גבולין״ (בחינת ״מדות״, מלשון ״מדה והגבלה״). גלוי עצם אור החכמה הוא ענין הבאת ה״מנחה חדשה״ במקדש — בחינת ״קדש״ — י שבשם, כנודע (ומאיר ״בהיכלא״ — ״בית המקדש״ — כמו שיתבאר).

ז

מכל הנ״ל נמצא שאור ה־י שבשם מאיר באופן מיוחד בכל אחת מ־ג בחינות הוה שבשם.

עיקר גלוי האור כמו שהוא בקדושתו העצמית מאיר בסוד ״נקודה בהיכלא״ כנ״ל — גלוי אור האלהי — ״איהו וחיוהי חד״ — בפנימיות הכלי של כל ספירה — ״ספירה״ מלשון ״ספיר״, שפרושו בהירות — ״ספיר גזרתם״.

כח התקון שישנו ב־י שבשם דוקא (כח־מה), סוד ״כלם בחכמה (בטול דמה) אתברירו״, מאיר באמצעיות הכלי — בחי׳ ז״א שבכלי — העבודה דתקון המדות — ״מה שמו ומה שם בנו״ כנ״ל.

בחי׳ ה״סופר״ שבחכמה (ששרשו באמונה — א מונה — ״פנימיות אבא פנימיות עתיק״) ״סופר״ את המספר שבחצוניות הכלי — העבודה דהכנעה ושפלות שמצד עצם המלכות כנ״ל, שמזה ״יושפע שפע רב (בחי׳ מספר) בכל העולמות״.

אור מה (אדם) סופר עולה חיה (י שבשם) פעמים הוי׳, (בחכמה), וביחד עם שפע תקון קדושה (שמקבלים מסופר מה אור שבחכמה) עולה הכל שם הקדוש ביט (כאשר ה־ב עולה אלפיים, סוד ב רבתי דבראשית) — ״שמן (באתב״ש) למאור״, ״אור כי טוב (לב טוב)״, ״בזרועו יקבץ טלאים״ — ״ואתם תלוקטו לאחד אחד בני ישראל״, אמן סלה.

יח. שבעה תנאים בחנוך והדרכה

א

במאמר ״כללי החנוך וההדרכה״ מבאר כ״ק אדמו״ר הריי״ץ זי״ע שבעה תנאים, שעל ידם יוכל המחנך והמדריך למלא תפקידו בכי טוב, בעזה״י.

התנאי הראשון הוא בקרת המחנך והמדריך ביחס לעצמו. הבקרת העצמית העקבית והמעמיקה לחדור לדקות אישיותו והתנהגותו, היא השרש והיסוד של התקון העצמי, המחויב קודם תקון הזולת. ״קשוט עצמך ואחר כך קשוט אחרים״. הבקרת העצמית האמיתית הוא ענין הבטול העצמי, שמקורו בהברקת (אותיות הבקרת) החכמה — כח מה שבנפש האלהית שבישראל. ״כולא קמיה כלא חשיב״, ״כולא קמיה דווקא... וא״כ כל שהוא קמיה יותר הוא יותר כלא ואין ואפס״ (תניא אגרת הקדש ב׳). והוא כפרוש הבעש״ט על הפסוק ״אין אדם צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא״, היינו שלא יחטא בעצם עשית הטוב. ענין החטא הוא החסרון בשלמות העבודה כאשר מחזיק טובה לעצמו, כאלו ״כחי ועצם ידי עשה לי את החיל הזה״ ח״ו. מחשבה זו ישנה בדקות ובדקות שבדקות אצל כל אחד ואחד. וזהו ענין ״יראת חטא מביאה לידי חסידות״ (מאמר רבי פנחס בן יאיר ע״ז כב, ב), בחינת ״ירא בשת״ אותיות בראשית — ות״י ״בחוכמא״. וכן אמרו חז״ל במדרש (דרך ארץ פ״ו) ״שלשה דברים שקולים זה כזה יראת חטא, חכמה, ענוה״, ופרשו בתוספות (שם) ״דלא סגיא להא בלא הא יראה בלא חכמה וחכמה בלא יראה ושתיהן בלא ענוה וענוה בלא שתיהן״. ובזה מקיים הוראת חז״ל: ״תן לו משלו שאתה ושלך שלו, וכן בדוד הוא אומר ׳כי ממך הכל ומידך נתנו לך׳״.

ב

התנאי השני הוא הכשרת המחנך והמדריך. ללא הכשרה ראויה לא זו בלבד שאינו מתקן כלום בחנוכו, אלא עוד זאת שהוא מקלקל, והקולר תלוי בצוארו. ראשית ההכשרה היא הבקרת החדה כנ״ל, בפרט בענין הוראת חנוכו והדרכתו וסגנונם. על המחנך להתיחס בתכלית המתינות והנמוס, להשתדל למצוא פתגמים מתאימים, ולהביעם בהבעה נעימה ויפה למען אשר כל דבריו והוראותיו יוחקקו בלב המחונך ויעמדו לנגד עיניו גם בעת יציאתו מאת פני מחנכו. הכשרה זו דורשת בינה יתרה, ושמירה מעולה על מנת שלא ליפול בטעות המדומה שעל ידי ״דינים״ — רעש ורגז — פועל המחנך ״הזזה״ אצל המחונך. תועלת פעולת ה״דין״ היא מדומה בלבד וכחלום יעוף, אף על פי שבשעת מעשה מתרגש המחונך בצער, שלפעמים מביא אותו גם לידי בכי. ״מינה דינין מתערין״, ועל כן צריך המחנך להמתיק תמיד את שרש הדינים שבבינה, שבדא״ח מכונה בשם ״יין המשכר״, על ידי ״יין המשמח״, פנימיות אמא ושרש החסדים הטובים שבה.

ג

התנאי השלישי הוא הכרת המחנך והמדריך את מהות המחונך והמודרך ומצבו. כל הכרה היא בדעת (שבאה לאחר חכמה ובינה כנ״ל). הכרת המהות — תכונות נפשיות — בסוד ה חסדים שבדעת, ״עטרא דחסדים״, והכרת המצב (על פי עניני ההתעסקות, מצב כלכלי, הרגלים שונים, הסביבה ומקום המגורים) בסוד ה גבורות שבדעת, ״עטרא דגבורות״. הכרת המהות דורשת טביעת עין עמוקה והתקשרות נפש המחנך בנפש המחונך, ומבואר בדא״ח שכל התקשרות תלויה בחסדים (אהבה) שבדעת. הכרת המצב דורשת התמסרות מצד המחנך להתענין בכל פרטי המחונך המשפיעים עליו מבית ומבחוץ. כח ההתמסרות בפועל ממש בא מצד הגבורות שבדעת.

שרש המלה ״הכרה״ בלשון הקדש הוא ״נכר״. יש כאן דבר והפוכו, וכלשון הפסוק (אמירת רות לבעז) ״למה זה מצאתי חן בעיניך להכירני ואנכי נכריה״. חז״ל דרשו שבאמרה ״להכירני״ נצנצה ברות רוח הקדש שעתיד בעז לשאת אותה לאשה, שהנשואים מכונים בשם ״הכרה״ (פנימיות הדעת מלשון ״והאדם ידע וגו׳״). מכאן הוראה שעל המחנך להתקרב ביותר בדעתו אל מחונכו על מנת להתקשר ולהכיר אותו באמת, אפילו במקרה שראשית הרגשתו כלפי המחונך היא הרגשת רחוק הדעות, וכאלו הוא ומחונכו נכרים זה לזה. זוהי העבודה של תקון הדעת, להיות ״איש אשר רוח בו״, שיודע ללכת כנגד רוחו של כל אחד ואחד (שהרי כשם שאין פרצופיהם דומים זל״ז, כך אין דעותיהם דומות זל״ז).

ד

התנאי הרביעי הוא ידיעת המחנך את הנאה והמגונה והגבלתם. ה״נאה״ אינו דבר השוה לכל נפש (כלומר שאינו בהכרח שה״נאה״ לאחד הנו ה״נאה״ לשני), ועל כן צריך המחנך לשפוט היטב בשכלו כל דבר ודבר בפרט, אם הוא נאה או מגונה, קודם שיאמר למחונך, ואחרי כן יאמר זאת מתוך אהבה וחבה בדעה והשכל בדברי חכמים בנחת נשמעים: ״דבר זה נאה וצריכים לעשותו, ודבר זה מגונה וצריכים להרחיקו״.

כדי שדברי המחנך יפעלו את פעולתם הרצויה, צריכים להיות שלשה דברים יסודיים ועיקריים ביחס המחונך אל מחנכו: הערצה, אמון, משמעת; וכמו כן שלשה דברים ביחס המחנך אל מחונכו: הסתכלות עמוקה במהות ומצב המחונך כנ״ל בתנאי השלישי, יחוסי אהבה וחבה בין המחנך למחונך, התבוננות מתונה בהתקדמותו וגדולו המוסרי של המחונך. עיקר היחס הטוב בין המחנך למחונך תלוי במדת האהבה — ״חסד לאברהם״. אברהם, אבינו הראשון עליו השלום, הוא המחנך הראשון והחשוב ביותר בתורה. אצלו מוזכר ״חנוך״ לראשונה: ״וירק את חניכיו וגו׳״. עיקר בחירת הקב״ה בו ובזרעו אחריו היה בזכות התמסרותו העצמית לעבודת החינוך, כמ״ש ״כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך הוי׳ לעשות צדקה ומשפט וגו׳״. אברהם נקרא ״האדם הגדול בענקים״ על שם רוממות דמותו בעיני כל מחונכיו, שמהכרת מדת הגדולה שבו (שרש מדת החסד, כמבואר בדא״ח) על ידי מחונכיו בא האמון המלא בו, וכן המשמעת במסירה ובנתינה גמורה של המחונך למחנך.

יכלת המחנך להתאים את ה״נאה״ למחונכו תלויה באהבתו אליו, שמתוך אהבה שוקל היטב בינו לבין עצמו כל דבר ודבר אם הוא נאה למחונך או לא, לפי מהותו ומצבו בכלל, ומעמדו העכשוי בגדולו המוסרי בפרט. הגבורה והתפארת נכללו כאן באהבת חסד, שהרי ״עולם חסד יבנה״, ו״חסד אמרה יברא״ ו״הכל הולך אחר הפתיחה״.

ה

התנאי החמישי הוא בחירת המחנך אופן ודרכי החנוך וההדרכה. כל תקון כלי דורש התבוננות פרטית בכל אבר ואבר מהכלי המקולקל, לאחר פרוק הכלי בזהירות רבה לאבריו, וסיווג אבריו לשלשה חלקים כלליים: טוב, בינוני, רע. אחרי כן צריך המתקן לבחור באופני התקון: איך להסיר את המקולקל ובמה למלאות את מקומו; איך לתקן את הבינוני לעשות טוב; איך לחזק את הטוב. שלשה שלבי התקון מרומזים בפסוק: ״סור מרע, ועשה טוב, בקש שלום ורדפהו״. ״סור מרע״ היינו הבחירה באיזה אופן עליו להסיר את המקולקל וגם במה למלאות את מקומו (ויש, שעל ידי ״מלוי המקום״ בטוב, סר הרע מעצמו, שהרי ״מעט אור דוחה הרבה מן החשך״; לפי פרוש זה נכללה עבודה זו באמרו ״סור מרע״ בלבד). ״ועשה טוב״ היינו הבחירה איך לתקן את הבינוני לעשותו טוב בעצם (בעבודה הפנימית הוא ענין העליה מעבודת ״עבד״ לעבודת ״בן״ מתוך חשק ורצון פנימי). ״בקש שלום ורדפהו״ היינו שגם את מדותיו השלמות (״שלום״) עליו לחזק ביותר (״ורדפהו״ — ״רודף״ היפך ״פרוד״, שלא יהיו נפרדות מדותיו הטובות בטבע כו׳ מהאחדות האמיתית). הבחירה הפרטית והדייקנית הזו תלויה בסוד ״כליות יועצות״ — נצח והוד בספירות העליונות ובכחות נפש האדם. כאן הוא מקום השקול במאזני המשפט בבחירת אופני התקון, ההכרעה וההסכמה כיצד לפעול בפרט (על דרך הכליות המפררות ומחלקות את השפע לחלקים קטנים ומסודרים בהתאם לתקון הזולת בפועל ממש). בנוגע להתיחסות המחנך אל מחונכו בבא דבר התקון לשלבי פועל ממש, הוראת המחנך צריכה להיות בתוקף ועז לבל ישוב המחנך מהוראתו, שזהו מצד מדת הנצח שבו, וביחד עם זה מוכרחה ההדרכה התקיפה והכי חזקה להיות במשבצות אהבה ונמוס מסודר שהוא מצד מדת ההוד שבו, שהרי נצח והוד הם ״תרין פלגי גופא״, ולא סגי הא בלא הא, על דרך ריחיים ורכב, או, כאשר מכונים בהקשר לכלי המקדש: כיור וכנו. ה״כן״ הוא הבסיס של ״דרך ארץ קדמה לתורה״. מנצח והוד של המחנך מתחזק המחונך ולומד איך להשתמש בקדושה במדות אלו, מדת התוקף והחוזק בהטוב והמועיל, ומדת הדרך ארץ בכל. נצח והוד הם בסוד משה ואהרן, שעליהם נאמר ״הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד״. משה הוא התקיף בדעתו ואהרן הוא הנעים בכל הליכותיו. בלידת משה כתיב ״ותרא אתו כי טוב הוא״, שנולד מהול, בסוד ״אמרו צדיק כי טוב״, שמזה בא לו התוקף והחוזק בכל דבר הטוב והמועיל (החל מהריגתו את המצרי המענה את אחיו, ועד למשפטו האחרון — ״אשריך ישראל מי כמוך עם נושע בהוי׳ מגן עזרך ואשר חרב גאותך ויכחשו אויביך לך ואתה על במותימו תדרך״). וכן ידוע שמשה בגימט׳ חזק חזק חזק (שע״כ אומרים ״חזק חזק ונתחזק״ בסיום כל חומש מחמשה חומשי תורת משה). במעלת אהרן אמרו חז״ל ״הוי מתלמידיו של אהרן אוהב שלום ורודף שלום אוהב את הבריות ומקרבן לתורה״. אהרן היה ״משנה״ בדבורו לעשות שלום בן אדם לחברו ובין איש לאשתו, כמאמרם ז״ל ״מותר (ומצוה) לשנות מפני השלום״, שזהו ענין ״דרך ארץ קדמה לתורה״. על ידי שניהם יחד נמשך ה״שמן הטוב״ — הוראת דברי אלהים חיים המתקבלת בלב השומע ונקלטת בתוכו בפנימיות.

ו

התנאי הששי הוא הקדימה והאחור באופני ודרכי החנוך וההדרכה. דרך צנור השפע של המחנך יכול לעבור רק דבר אחד בלבד בזמן אחד. וכן אין מערכת המקבל מסוגלת לקבל יותר מהוראה אחת בפנימיותו בזמן אחד. על המחנך לבחור היטב איזו דרך הוראה, לתקון הזולת, צריך להקדים ואיזו לאחר. בכלל צריך המחנך להעדיף ולהקדים את תקון הדבר המסוכן ביותר לבריאות נפשו וגופו של המחונך לתקון הדבר החמור יותר (למשל: העדפת תקון מדת הרתיחה והכעס למדת השקר) שהרי ״סכנתא חמירא מאסורא״. וכן צריך ללכת עם המחונך לאט לאט ולא לדרוש ממנו הרבה בבת אחת (כמו המרגיל את התנוק ללכת צעד אחר צעד). כל הנ״ל הוא סוד תקון הברית, מדת היסוד בנפש המחנך והמחונך, על דרך הנהגת יוסף עם אחיו, על מנת לתקנן במועצות ודעת, ובפרט בענין הטמנת גביע הכסף באמתחת בנימין, לחנכו לגלוי האהבה המסותרת שבו, כמבואר בדא״ח באריכות.

הרצון מתפשט בתוקף גדול בכל כחות והרגלי הנפש, ועל כן על המחנך להזהר ביותר מלהתעסק בתקוני שני דברים יחד, על מנת לתת מקום להתפשטות הרצון, ולא לגרום להתאפקות יתירה שעלולה להזיק למחונך, ובסופו של דבר לא יוכל לעמוד בו (כידוע בענין ״ותשב באיתן קשתו ויפזו זרעי ידיו״). התפשטות הרצון הוא ענין יסוד אריך המתפשט בז״א (ולמעלה יותר יסוד עתיק), בסוד ״ז״א בעתיקא אחיד ותליא״ וד״ל.

״המחנך והמדריך השם דעתו ולבו על הסדר המסודר בקדימה ואחור באופני ודרכי התקון, בהחזקת והטבת המעלות ומה גם בדחית והסרת החסרונות (״הטבה״ ו״דחיה״ הן בסוד שני הצנורות שביסוד, צנור השפע וצנור הפסולת), יש לו יסוד מוסד לקוות לתוצאות טובות בתועלת החנוך וההדרכה.״

ז

התנאי השביעי הוא התהלה והשכר, התוכחה והעונש בחנוך והדרכה.

״הקב״ה הטביע בטבע בני אדם להתענג על התהלה ולשאוף אל הגמול בשכר טוב — בין מוסרי ובין גשמי — על הישר והטוב, ולקבל תוכחה ולהודות על העונש המגיע בעד העוות ומעשים רעים.״

כלי אומנותו של המחנך לגבי ״חומר״ המחונך הם התהלה והשכר, התוכחה והעונש, רק שצריך להשגיח היטב למדוד אותם בצדק ולחלקם בזמנם המתאים והמועיל.

תנאי זה הוא ענין מדת המלכות, המחלקת שכר ועונש ב״צדק — מלכותא קדישא״ על פי מצות המלך. ״דוד מלך ישראל חי וקים״, והוא היודע בלבבו — ״לב מלכים אין חקר״ — את מי להרים ומי להשפיל — ״משפיל גאים עדי ארץ ומגביה שפלים עד מרום״. כל ענין התהלה והשכר בא לעודד ענוים וכל ענין התוכחה והעונש בא לפעול ״בטול היש״ הנקרא ״בטוש״ (נוטריקון ״בטול היש״) אצל בעלי גאוה, והיינו להבדיל בין מלכות דקדושה, שהיא בבחינת שפלות בפנימיות, כמאמר דהע״ה ״והייתי שפל בעיני״ — ״ואנכי תולעת ולא איש וגו׳״, לבין מלכות דסטרא אחרא, בחינת ״אני ואפסי עוד״, ״אנא אמלוך״, שנפלה בשבירת הכלים מעולם התהו, ועל ידי ״טובה תוכחת מגולה מאהבה מסותרת״ (היינו כשבאה מאהבה מסותרת כנודע) עולה הטוב שבה ונכללת במלכות דקדושה, בסוד ״גאות״ הים שלפי ערך ה״שפל״ ממש (שהרי חושבנא דדין כחושבנא דדין), בחינת ״ויגבה לבו בדרכי הוי׳״, שנאמר אצל יהושפט, מהמלכים הצדיקים של בית דוד.

ח

מכל הנ״ל מתבאר ששבעה תנאי המחנך כוללים את כל עולם התקון — סוד שם הוי׳ ב״ה — מראשית הגלוי, חכמה, עד סופא דכל דרגין, מלכות, על דרך זה:

ט

והנה רמז לשבעת התנאים הנ״ל בשבע מלים: בקרת, הכשרה, הכרה, יחס, בחירה, סדור, שכר (ז מלים וכח (ז במספר קדמי) אותיות, סוד ״בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ״, ״וידבר אלקים את כל הדברים האלה לאמר״ וכו׳). בגימט׳ עולה הכל ז פעמים שסה, נגד ימות השנה, לרמז שעיקר התקון של כל יום ויום תלוי במצות החנוך: ״למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו וגו׳״ כנ״ל (אברהם הוא רמח מ״ע המשלים שסה ל״ת לתריג אורות בתורה).

שסה הוא ה פעמים חכמה, שהרי ״כלם בחכמה עשית״. מכאן ההוראה שהכל תלוי בבקרת עצמית אמיתית — בטול אמיתי (פנימיות החכמה). וזהו בקרת בגימט׳ שבת, פנימיות כל השנה (כל ימי שבת בשנה ימים, ובן בשסה), גלוי מוחין דאבא — בטול כנודע.

ה פעמים חכמה הוא סוד ה חמשי תורה — ״אורייתא מחכמה נפקת״. שם החכמה הוא יה, בסוד ״׳שמי׳ עם יה שסה״, שבה ״ידיעת השלילה״ — סוד מצות ל״ת.

ז פע׳ שסה הנ״ל עולה יוד הי (מלוי יה סוד יהודי) פעמים חכמה. חכמה הוא סוד ״חך מה״ ו״חך״ הוא משרש ״חנך״ (רד״ק בספר השרשים בשם אביו) כמבואר במ״א — ״חנוך לנער על פי דרכו גם כי יזקין לא יסור ממנה״, ו״זקן — זה שקנה חכמה״.

ז פעמים חכמה, כנגד ז חכמות, הוא סוד תקוה כמבואר במ״א, ו־ה פעמים תקוה סוד ז תנאים הנ״ל, ללמד שצריך להיות תקוה חזקה בלב המחנך שיצליח, בעזה״י, לתקן את המחונך כראוי. על המחנך להשריש תקוה טובה בחמש מדרגות נפשו — נפש רוח נשמה חיה יחידה. אזי מתקוה נעשה ״אשרי האיש וגו׳״, ״אשרי יושבי ביתך וגו׳״, ״אשרי המחכה (אותיות חכמה) ויגיע וגו׳״, שהוא ענין ״פתח תקוה״ — ״פותח את ידך״ בחכמה. והיינו התפתחות המחונך בכל חושיו וכשרונותיו על ידי המחנך הטוב שממלא את שבעת התנאים הנ״ל.

א

עצם הנפש היא למעלה מכל התחלקות של כחות פרטיים. עם כל זה היא נושאת את הכל בפשיטות עצמותה, וממנה, דוקא, באים כל כחותיה מהעלמם העצמי לידי גלוי.

הגלוי הראשון של עצמות הנפש נקרא ״פרצוף״ כחותיה העצמיים. גלוי זה הוא בהיותה עומדת למעלה במקורה העליון, מופשטת לגמרי מכל שייכות להתלבשות בגוף. בכל גלוי קיימת התחלקות לעשר, כנגד ״עשר ספירות בלימה״^[כט] — עשרת כחות הנפש: חב״ד חג״ת נהי״ם. במקורה העליון, עשרת כחותיה העצמיים הם בלי גבול ותכלית ביחס לכחות המורכבים המתגלים בגוף.

כאשר הרצון העליון של הקב״ה מצוה על הנפש לרדת ולהתלבש בגוף גשמי, אזי היא מאצילה מתוך עצמותה (ולא בדרך השתלשלות מפרצוף כחותיה העצמיים) צורה חדשה פרטית, שבה ועל ידה תתקשר בכל עצמותה לגוף המיועד לה. צורה זו נקראת ״צלם״.

בכל גלגול וגלגול יש לנפש צלם חדש לגמרי, בהתאם לתקוני הגלגול הקודם ותפקידי הגלגול הנוכחי (מה שאין כן בפרצוף כחותיה העצמיים שהוא תמידי בלתי משתנה לעולם). ע״י הצלם, דוקא, באים כל כחות ותכונות הנפש המורכבים בגוף לידי גלוי, ולכן מגלגול לגלגול תתכן השתנות בתכונות הנפש המתגלות באדם מן הקצה אל הקצה. רק ע״י תשובה אמיתית, מקרב איש ולב עמוק — כתשובת ר׳ אלעזר בן דורדיא^[ל] שיצאה נשמתו בבכיה, ועליו נאמר ״יש קונה עולמו בשעה אחת״ (״שעה״ מלשון שעיה, הפנית כל עצמותו להשי״ת — שרש נשמתו) — בתשובה כזאת יכול האדם לעלות מעבר ל״צמצום״ ה״צלם״ ולגלות עצמות נפשו בגופו בדרך ״אור חוזר״. לולא החטא היתה עצמות הנפש מתגלה בגוף בדרך ״אור ישר״, וכן יהיה אמנם לעתיד לבא. זהו סוד הפסוק^[לא] ״אשר עשה אלהים את האדם ישר והמה בקשו חשבונות רבים״.

ה״דמות״ היא תמונת ה״צלם״ המתגלה בגוף הגשמי ע״י הכחות המורכבים בה, שנאצלו ע״י הצלם. סוד היחוד שבין ה״צלם״ וה״דמות״ נרמז בפסוק^[לב] ״בכל המקום אשר אזכיר (׳צלם׳) את שמי (׳דמות׳) אבוא אליך וברכתיך״. בקבלה נקראו הצלם והדמות שם מה ושם בן, שיחודם הוא סוד עולם התקון^[לג].

ב

״הנסתרות להוי׳ אלקינו והנגלות לנו ולבנינו״^[לד]. ״הנסתרות״ הם ב׳ אותיות יה שבשם הוי׳ ב״ה — בחי׳ ״אור המאיר לעצמו״. ״והנגלות״ — וה נגלות — הם ב׳ אותיות וה שבשם — בחי׳ ״אור המאיר לזולתו״.

כן בסוד הנפש וגלוייה. עצמות הנפש ופרצוף כחותיה העצמיים הם בבחי׳ ״הנסתרות״, לגבי הגוף, והם ״להוי׳ אלקינו״ — כנודע שהנפש האלקית בישראל היא ״חלק אלוה ממעל ממש״^[לה]. הצלם והדמות הם בבחי׳ ״והנגלות לנו ולבנינו״. עלינו לתקנם ע״י קיום התורה והמצות — ״לעשות את כל דברי התורה הזאת״.

ה־ו הוא גלוי ה־י דוקא, כנודע בסוד ציור ה־ו שבראשו י, שממנו נמשך. ה־י נקרא ״אב״ וה־ו נקרא ״בן״, בסוד הפסוק^[לו] ״מה שמו ומה שם בנו״.

ג

המספר הממוצע של ארבע המדרגות: נפש, פרצוף, צלם, דמות עולה טוב פעמים טובה. בשמות הקדושים טוב הוא שם אהוה וטובה שם אהוי — ה חסדים ו־ה גבורות שבדעת, פנימיות היחוד שבין כללות עשר ספירות בלימה — עשרת כחות הנפש, ויחוד העצמות עם הגלוי וההתפשטות. טוב טובה עולה טל — ״הוי׳ אחד״ — בסוד הפסוק^[לז] ״שראשי נמלא טל וגו׳״. טוב פעמים טובה הוא ״טוב מאד״^[לח] בהכאה פרטית (ט פעמים מ, ו פע׳ א, ב פע׳ ד).

ד

עצם הנפש הוא אחד — א. בכל גלוי משלשת הגלויים: פרצוף, צלם, דמות, ישנה התחלקות לעשרה כחות, וביחד — ל. זהו סוד^[לט] ״אל הוי׳ ויאר לנו״. וכן סוד הפסוק^[מ] ״הוי׳ אל רחום וחנון״. ״רחום וחנון״ עולה כמספר הממוצע של ארבע המדרגות הנ״ל: נפש, פרצוף, צלם, דמות, לרמז שההתקשרות והיחוד שבין ארבע המדרגות הוא ע״י יג מדות הרחמים — אחד — בסוד ״הוי׳ אחד״.

ה

וכן עולה הממוצע הנ״ל כמספר ״ויקרא אל הוי׳״ הכתוב ארבע פעמים בתנ״ך: לראשונה כתוב בשמשון^[מא] — ״ויצמא מאד ויקרא אל הוי׳ וגו׳ על כן קרא שמה עין הקורא״, בסוד^[מב] ״צמאה לך נפשי״ — גלוי עצם הנפש ממש ע״ד תשובת ראב״ד הנ״ל. וכן ידוע ד״עין״ — ״עין הקורא״ — הוא בחי׳ י שבשם.

הפעם השניה והשלישית הן בשני פסוקים סמוכים, בענין ״תחית המתים״ של בן האשה הצרפית ע״י אליהו הנביא^[מג]: ״ויקרא אל הוי׳ ויאמר הוי׳ אלקי הגם על האלמנה אשר אני מתגורר עמה הרעתה להמית את בנה״. האלמנה, אם הבן, היא בחינת ה עילאה שבשם (וסוד ״אשר אני מתגורר עמה״ הוא יחוד יה — עצם הנפש ופרצוף כחותיה העצמיים). ובהמשך^[מד]: ״ויתמודד על הילד שלש פעמים ויקרא אל הוי׳ ויאמר הוי׳ אלהי תשב נא נפש הילד הזה על קרבו ויחי״ — על ידי סוד הצלם כנ״ל, בחי׳ הבן — ו שבשם (ע״פ חז״ל, הבן הוא יונה בן אמתי הנביא, שנקרא ״בן אמתי״ ע״ש אליהו שהחיהו, שעליו נאמר^[מה] ״עתה זה ידעתי כי איש אלהים אתה ודבר ה׳ בפיך אמת״. והיינו סוד המשכת ״צלם״ הבן מהאב הרוחני דוקא כנ״ל).

הפעם הרביעית (לפי סדר התנ״ך) היא בדוד מלך ישראל: ״ויבן שם דויד מזבח להוי׳ ויעל עולות ושלמים ויקרא אל הוי׳ ויענהו באש מן השמים על מזבח העולה״^[מו]. דויד הוא ה תתאה שבשם — בחי׳ דמות כנ״ל, וכן סוד האש והמזבח מרמז להעלאת מ״ן ע״י שם בן — מלכות בית דוד — ״דמות״ וד״ל.

ו

כללות התקון והיחוד של ארבע המדרגות הנ״ל הוא ע״י הקריאה אל הוי׳ בהתעוררות נשמותיהם של שמשון, אליהו, דויד — סוד עבר, הוה, עתיד (בסוד ההשתלשלות וההתלבשות של עולמות ונשמות. המבואר במ״א שעולם האצילות, שכנגד ה־י שבשם, הוא סוד עצם שם הוי׳ ב״ה — היה הוה ויהיה כאחד ממש — למעלה מהזמן לגמרי, וג׳ עולמות בי״ע, שכנגד אותיות הוה שבשם, הם בסוד הוה והיה ויהיה — הוא בסוד השראת האלקות המתגלה בתקון השלם של כל העולמות. באמת, סוד העבר המתבאר כאן הוא מעבר לנהר זרימת הזמן המתהוה במעשה בראשית, והוא סוד ״עמק ראשית״, שכנגד החכמה — י שבשם. ההוה שבבינה — בריאה — מקבל מעבר זה. ההוה שבתפארת — יצירה — מתקשר בעצם העבר על מנת להופכו לעתיד, בסוד ״והיה״ — ״מה שמו ומה שם בנו״. העתיד הוא סוד תקון המלכות — עשיה — בשלמות וד״ל) — וכידוע ששמשון הוא שרש נשמת המשיח בבחינת ״אורות מרובים וכלים מועטים״ של עולם התהו — בחינת העבר. ״פינחס זה אליהו״^[מז], סוד המשכיות נשמת המשיח בכל דור — בחי׳ הוה. דויד הוא סוד ״עבור״ התגלות העתיד ממש — משיח בן דוד. שם המשיח הוא דוד^[מח], מאז ומתמיד — ״דוד מלך ישראל חי וקים״ — תקון עולם במלכות ש־די. יחוד העבר והעתיד הוא סוד ״הוי׳ בחכמה יסד ארץ״^[מט] — י ו־ה תתאה שבשם. יחוד ההוה הוא סוד ״כונן שמים בתבונה״^[נ] — ה עילאה ו־י שבשם. וכן סוד ההוה הוא תחית המתים מחדש בכל רגע^[נא]. ההוה, ככל ממוצע, מתחלק לשנים. החלק הראשון מתקשר לעבר: ״הגם על האלמנה אשר אני מתגורר עמה הרעתה להמית את בנה״, ועיקרו עבודה שבלב (״בינה — לבא״) — תפלה. החלק השני מתקשר לעתיד: ״ויתמודד על הילד שלש פעמים (כנגד ג מדות עיקריות — חג״ת)... תשב נא נפש הילד על קרבו ויחי״, והוא תפלה עם מעשה בפועל (סיום יסוד אמא — תפלה בלב — בתפארת ז״א — כח הפועל כנודע). ויש לומר שהם שתי בחי׳ בנשמת אליהו — בחינתו העצמית (אליהו) וכח הפועל שבו (פינחס — ״קריינא דאיגרתא איהו ליהוי פרוונקא״^[נב]). וזהו ״פינחס זה אליהו״ — שרש כח הפועל בעבודה פנימית שבלב, סוד אות ה־ו דאליהו כנודע.

ז

נמצא שהשם ״עברי״ (מלשון עבר) מורה על גלוי עצם ה״נפש״ בפשיטותה — שרש נשמות ישראל. ״ישראל״ הוא שם ה״פרצוף״ (יש ששים רבוא אותיות לתורה — שלמות פרצוף הנשמות בהתקשרותן לאור התורה, ״אורייתא וקוב״ה כולא חד״) ״יעקב״ (״יעקוב״ — ו דאליהו כנ״ל) הוא שם ה״צלם״ (״שופריה דיעקב כעין שופריה דאדם קדמאה״ שנברא בצלם). ״יהודי״ (מיהודה — בחי׳ ״דוד מלך ישראל חי וקים״ — שעתיד להולד בגלוי בביאת המשיח בב״א. יהודי הוא סוד השם הקדוש אלד כנודע) הוא שם ה״דמות״.

ח

עברי ישראל יעקב יהודי עולה מ פעמים הוי׳ ב״ה. המספר הממוצע של ארבעת השמות הוא י פעמים שם הוי׳ ב״ה — גלוי ״חלק הוי׳ עמו״^[נה] בכל עשרת כחות הנפש. והוא עולה ״אני הוי׳ קדוש בישראל״^[נו]. וכן עולה ארבעת בני אהרן: נדב אביהוא אלעזר איתמר, שהם בסוד נפש פרצוף צלם דמות, כאשר ב׳ הנסתרות מסתלקים בכלות הנפש להוי׳ וב׳ הנגלות חיים בגוף וד״ל.

נדב הוא אותיות בדן^[נז] שהוא שמשון כנ״ל. וכן הוא סוד אברהם העברי שנקרא ״נדיב״. נדב הוא טבע הטוב העצמי שבעצם הנפש. אביהוא הוא כנגד אליהו בבחינתו העצמית, בעלותו לשרשו — ״אבי אבי רכב ישראל ופרשיו״^[נח]. אביהוא הוא התעוררות רצון (אבי) נסתר (הוא) להחיות, כמו שיתבאר לקמן. אלעזר הוא בחי׳ פינחס בנו (והוא המשכה אל עזר — הגוף וד״ל), ואיתמר הוא סוד דוד — ״נעים זמירות ישראל״^[נט] — בנעם אמרי פיו. איתמר סוד אית תמר — יש תמורה — סוד התלבשות כחות הנפש בגוף וד״ל.

אביהוא עולה ה ברבוע — שלמות הפרצוף — כאשר כלול מ־ה פרצופים (אריך, אבא, אמא, זעיר, נוקבא) וכל אחד כלול מכלם, כמבואר בכתבי האריז״ל. כאשר ה־א דאביהוא עולה אלף אזי אביהוא עולה לב ברבוע — ״בינה — לבא״.

נדב אביהוא עולה ט ברבוע סוד אנכי — פשיטות הנפש ופרצופה העצמי.

אהרן עולה הוה ברבוע (״לב אהרן״^[ס] סוד ברור רפח נצוצין שנפלו למטה בשבירת הכלים — סוד תחית המתים כנ״ל), וביחד עם ארבעת בניו עולה לו ברבוע (כללות לו צדיקים שבדור, כאשר, על ידי שלמות האהבה ביניהם, כל אחד כלול מכלם) — היה הוה שעולה ויהיה — ברבוע וד״ל.

ט

והנה בלשון כ״ק אדמו״ר האמצעי (והרה״צ ר״ה ז״ל) ישנן ארבע מדרגות בהתגלות הנפש הקרובות במשמעותן לארבע מדרגות הנ״ל והן:

״יש ב׳ בחי׳ בנפש: אורות הרוחניים שבה והחיות המלובש בכלים של הגוף הגשמי. והממוצעים המחברים אורות הרוחניים שבה להתלבש בכלי הגוף הגשמי ונקרא צלמי הנפש. כי הנה הנפש עצמה היא פשוטה ומובדלת מבחי׳ כחות מחולקים דחו״ב ומדות... ואח״כ כשמתעוררת להחיות הגוף אז נתוסף בה כח להחיות הגוף ולהשפיע בו שכל ומדות (מצד כח הא״ס המפליא לעשות ונותן בה כח לעשות חיל). ונמצא שנקבע בה עשר כחות שהמה ג״כ לא בערך עשר כחות המתלבשים בגוף רק בערך רוחניות הנפש, אך המה מקורם להסתעף מהם עשר כחות חומריים, ונקראו גשמיות שברוחניות. ובחינה זאת נק׳ אורות בנפש או כחות הנטועים כו׳ כמו הנטיעה שעושה שרש ומקור וצמיחה גשמיים. ונקרא אדם פנימי. אך כשבאים עשר כחות אלו ומתלבשים בכלים גשמיים שבגוף אז נקרא בשם רוחניות שבגשמיות ונק׳ בשם חיי בשר. וזהו בחי׳ אדם חצוני. והנה חיי בשר רחוק ערכו מאד מבחי׳ החיים הרוחניים שבנפש עצמה לכן צ״ל ממוצע המחברם שהוא ענין צלמי הנפש (ונק׳ אדם אמצעי, וענינו הוא בחי׳ התגלות אותיות בעצם הנפש למדוד איך להחיות ואח״כ מתגלה הארה זאת שנמדדה איך להחיות לחוץ מן הנפש, אך לא באה בבחי׳ התלבשות בגוף, רק בדרך השראה בלבד, לכן היא עדיין בבחי׳ ביטול והתכללות בנפש עצמה כו׳. וע״ד דוגמא באילן ההפרש בין שרש הצמיחה למקור הצמיחה כו׳ וד״ל)״^[סא].

י

עצם הנשמה עולה ם (שש מאות), בסוד ״לםרבה המשרה״^[סב] הנאמר במשיח צדקנו שבא לתקן את ״אשר עשה אלהים את האדם ישר״ — גלוי עצם הנשמה כנ״ל.

אדם פנימי אדם אמצעי אדם חצוני עולה ן (שבע מאות) — ״ויולד בדמותו כצלמו ויקרא את שמו שת״^[סג], בסוד ״ולשלום אין קץ״ (התפשטות ה־ן פשוטה למעלה עד אין קץ — התקשרות פרצוף כחות הנפש העצמיים בבחי׳ גלוי שלמות עצמותה — ״שלום בפמליא של מעלה״, ולמטה עד אין תכלית, מבחי׳ התעוררות אדם פנימי להחיות כנ״ל ועד לשלמות התקון של אדם חצוני בגוף — ״שלום בפמליא של מטה״. הכל הוא בכח התורה — ״או יחזק במעזי יעשה שלום לי שלום יעשה לי״^[סד] — ״זאת התורה אדם״^[סה] — ג׳ בחינות ״אדם״ הנ״ל וד״ל).

הכל עולה נ פעמים שם הוי׳ ב״ה, סוד נ שערי בינה (שכל שער הוא השערה ב״סוד הוי׳ ליראיו״ כנודע) בשלמות. והוא התגלות ארבעת המספרים הראשונים (שכנגד ארבע מדרגות הנ״ל, וכידוע שבארבעת מספרים הראשונים נשלם הכל^[סו]) כל אחד בחזקת ה^[סז]: א בחזקת ה עולה א. ב — לב. ג — רמג. ד — א׳ כד. הכל עולה א׳ש — ״אש דת למו״^[סח] — שכולל הכל ברבוע פרטי וד״ל.

כ. קטנות קודם לגדלות

לעולם הקטנות קודם לגדלות וזה הדרך בלמוד התורה כי מלמדים אותיות ואח״כ הצרוף ואח״כ הפרוש ואח״כ גמרא ואח״כ קבלה כדרך העולמות אבי״ע מלמטה למעלה^[סט]

א

לפי הנ״ל נמצא שהאותיות, שהן אבני הבנין (כלשון ספר יצירה ״שתי אבנים בונות שני בתים וכו׳״ שפרושו: שתי אותיות מצטרפות לשני צרופים — תבות), אינן באות בחשבון ארבע המדרגות מלמטה למעלה כנגד אבי״ע, אלא שהן בסוד המדרגה החמישית — בחינת יחידה (ביחס לארבע המדרגות שכנגד נפש רוח נשמה חיה, מלמטה למעלה) — למעלה מכולן, וכן היחידה מהוה החוט המחבר את כולן^[ע]. ״נעוץ סופן בתחלתן ותחילתן בסופן״, ולכן מהאותיות דוקא יסוד כל הבנין, אך הן עצמן למעלה מטעם ודעת. וכנודע שתחלת למוד התנוק הוא קמץ אלף — אָ. קמץ, לשון קמוץ וסגור (אור נעלם וסתום, משא״כ בנקודת פתח האור נפתח ומתגלה), היא נקודת הכתר שלמעלה מטעם ודעת. וכן אלף הוא פלא הנקרא ״שכל מופלא״ — ״נתיב הנעלם דלב נתיבות חכמה״, שעליו נאמר^[עא] ״נתיב לא ידעו עיט״, שאינו ״נודע״ בתודעת השכל כלל.

העלם עצמי זה שבמצפוני האותיות עצמן, נמשך ומתגלה בקטנות דוקא; באמונה פשוטה שלמעלה מכל טעם מושכל ומושג.

ב

אח״כ בא תקון העשיה ע״י צרופי אותיות לעשות תבות. ״עשיה״ היא מלשון ״תקון״, כמאמר הכתוב^[עב] ״אשר ברא אלקים לעשות״ שפרושו ״לתקן״, ע״י מעשה התחתונים בקיום התורה והמצות. כל תקון נקרא בנין, בסוד ״שתי אבנים בונות שני בתים, שלש אבנים בונות ששה בתים וכו׳״ כנ״ל. כל תקון הוא על ידי חכמה — ״כלם בחכמה אתברירו״ — שהנה הכח המצרף אותיות יחד (וכן הכח לשנות את הצרוף, בסוד^[עג] ״צהר תעשה לתבה״ — לעשות מתבת ״צרה״ ״צהר״, כנודע מהבעש״ט זי״ע) המתגלה בעולם העשיה דוקא, בסוד ״כלם בחכמה עשית״^[עד] (ובסוד ״אף עשיתיו״^[עה], ש״אף״ בא לרבות את האצילות — חכמה — בעשיה דוקא).

ג

אח״כ בא פרוש המלים בתורה ותפלה. הפרוש הוא בחינת השכל השייך למדות (רגש) הלב, לעורר התפעלות המדות באהבה ויראה מתבות התורה והתפלה. בתורה האהבה היא שרש כל רמח מצות עשה, והיראה היא שרש כל שסה מצות לא־תעשה^[עו]. תחלת התפלה היא עמידה מתוך יראה ״כעבדא קמי מריה״, אך התפלה עצמה נקראת ״עבודה שבלב״ ו״לית פולחנא כפולחנא דרחימותא״ — אין עבודה כעבודה מאהבה. ואם כן עיקר העבודה היא לעורר אהבה עזה להוי׳ ית׳ כמ״ש^[עז] ״ואהבת את ה׳ אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך״^[עח].

כל התפעלות, כולל השכל השייך להתפעלות זו, היא בעולם היצירה. יצירה היא ״יש מיש״ (משא״כ ״בריאה״ היא ״יש מאין״) — ״יש מי שאוהב (שירא)״ מבחינת יש דשכל המושג בהתבוננות האלהית השייכת לעולמות (כנודע שבינה נקראת יש, משא״כ חכמה עילאה, שלמעלה מתפיסה בשכל המושג, נקראת ״אין״ של ה״יש״ דבינה). אכן בעולם היצירה קיימת הרגשת ה״אני״ האוהב והירא בהתפעלות המדות בלב. אך ככל שהאהבה והיראה פנימיות ואמיתיות יותר כך בטל היש למקור חוצבו, ומזה מזדככים הגוף והנפש הטבעית להיות כלי מוכן לגלוי אלהות בתוכו — תכלית הכונה של ״דירה בתחתונים״.

ד

אח״כ בא למוד הגמרא בעיון, שקלא וטריא לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא. מי שזוכה למדרגת העיון באמת צריך לקשר ולהעמיק שכלו ביותר במקור החכמה והרצון העליון שבתורתנו הקדושה, שהוא בחי׳ ״אין״ בעצם. ה״יש״ שנולד מתוך עיון זה נקרא ״יש מאין״, ומקומו בעולם הבריאה כנ״ל. וכן מובא בכתבי האריז״ל שהתלמוד בבריאה.

והנה לשון ״גמרא״ הוא בסוד אמרז״ל ״המתחיל במצוה אומרים לו גמור״^[עט]. ״המתחיל במצוה״ הוא בכח האהבה והיראה שמעולם היצירה כנ״ל, אך הכח לגמור ולהשלים את המצוה ופעולתה הרצויה, בחינת ״סוף מעשה במחשבה תחלה״, בא מעומק ההתקשרות לרצון העליון בעסק התלמוד בעיון אמיתי כנ״ל. וזהו מאמרז״ל ״גדול תלמוד שמביא לידי מעשה״^[פ], היינו לגמר המעשה ב״כי טוב״ דוקא, בסוד ״וירא אלקים את האור כי טוב״^[פא] — ״כי טוב לגנזו לצדיקים לעתיד לבא״, ״והיכן גנזו — בתורה״. הבעש״ט זי״ע מפרש ש״לעתיד לבא״ היינו בכל דור ודור, ״ועמך כלם צדיקים״^[פב] — ״אמרו צדיק כי טוב״^[פג] — שבכח כל יהודי לגלות את חלקו באור הגנוז בתורה, ואזי נעשים כל מצותיו ״מעשים טובים״ ומאירים באור החיים בסוד^[פד] ״פעולת צדיק לחיים״.

ה

אח״כ באה הדבקות האמיתית בהוי׳ אחד ב״ה המתגלה בחכמת האמת — חכמת הקבלה (מלשון ״מקבילות הלולאות״ — גלוי ההקבלה הפנימית שבכל מעשה בראשית לסוד השם המיוחד — ״שויתי הוי׳ לנגדי תמיד״ ו״סוד הוי׳ ליראיו״ — ביראה עילאה — ״ירא בשת״ ובטול במציאות, בחינת האצילות כנודע^[פה]). עיקר למוד הקבלה הוא בבחינת ״לאסתכלא ביקרא דמלכא ותו לא״, שלשמע ״כרוז״ זה בורחים כל החצונים כמבואר בזהר ובחסידות^[פו], שאין להם מכך כל הנאה, כי כולו בטול במציאות ממש — מדרגת עולם האצילות השייך לסטרא דקדושה בלבד. ולכן, דוקא מפרסום למוד זה — באמת ובפנימיות (שזוהי הפצת המעינות — תורת הבעש״ט זי״ע ותלמידיו הקדושים, וביחוד כפי שבא בפנים מאירות ומסבירות בתורת חב״ד) — יכלו כל החצונים, ותתעורר עת דודים — יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה — כנסת ישראל, אכי״ר.

ו

והנה אף שבדרך כלל צריך להקדים בחינת קטנות לבחינת גדלות כמבואר לעיל, בכל זאת ידוע מאמר הרב המגיד ממעזריץ׳ נ״ע זי״ע: ״אצילות איז אויך דא״ — ״אצילות הִנָה גם כאן״. כלומר, שדרך החסידות המקרבת את ביאת גואל צדק כנ״ל, היא לגלות את מדרגת האצילות בכל מקום, הארת הבטול האמיתי — ״לאסתכלא ביקרא דמלכא״ בכל נפש מישראל, בזכות צדיקי הדור המוסרים את נפשם ממש על גלוי זה^[פז]. ולכן יש להשתדל לזכות ל״תורה תמימה״^[פח] (שהיא, דוקא, ״משיבת נפש״) מראשית דרכו בחנוך ולמוד תורתנו הקדושה, לשלב יחד ״נגלה״ ו״נסתר״, ״כל חדא וחרא לפום שעורא דיליה״^[פט].

ז

והנה, סוד קדימת הקטנות לגדלות, ויחד עם זאת, הארת הגדלות בקטנות תמיד — מרומז במאמר הכתוב^[צ] ״חיות קטנות עם גדלות״ שסודו הוא^[צא] ״חיות (היינו בגלוי כל חיות אלהית צריך להיות יחוד) קטנות עם גדלוּת״. והנה קטנות עם גדלות עולה שלמות כל הפסוק ״שמע ישראל הוי׳ אלהינו הוי׳ אחד״ בדיוק (שסוד חשבונו הוא המספר הראשון המתחלק ע״י אלהים והוי׳ ב״ה, אלהים בחינת מוחין דקטנות והוי׳ בחינת מוחין דגדלות)^[צב].

ח

והנה ידוע שפרדס: פשט רמז דרוש סוד, הוא ג״כ כנגד אבי״ע מלמטה למעלה:

לפי המבואר לעיל עולה הפשט ונכלל ברמז בסוד היצירה בהתפעלות המדות שבלב (שהרי כל פרוש ע״פ פשט מרמז למדה מסוימת בלב), ובמקומו בעשיה בא הצרוף — בנין אותיות יחד כנ״ל. הדרוש הוא בחי׳ הגמרא שבה מדרש הלכה ומדרש אגדה — שמעתתא ואגדתא — והסוד הוא הקבלה כמובן^[צג].

ט

והנה בעומק יותר, ״צרוף״ כולל את כל חכמת הדקדוק (שמקורה ב״ספר יצירה״ כנודע, שבו המאמר הנ״ל: ״שתי אבנים בונות שני בתים וכו׳״ — סוד הצרוף — והוא גם מקור חכמת האמת והקבלה, שהרי ״נעוץ תחלתן בסופן״ דוקא כנ״ל בענין האותיות עצמן, וכן לענין הקבלה והדקדוק), ו״פרוש״ כולל את כל חכמת הלשון — לשון הקדש.

נמצא, לפי זה, שד׳ אותיות שם הוי׳ ב״ה הן כנגד:

י

ויש לרמז: דקדוק לשון תלמוד ר״ת דלת. ו״השוקד על דלתותי יום יום״^[צד] זוכה להכנס לפנימיות התורה, היא הסוד, חדר לפנים מחדר, שהרי אין לו סוף, רזין ורזין דרזין למעלה עד אין קץ.

והנה ״הנסתרות להוי׳ אלקינו והנגלות לנו ולבנינו״, וה של שם הוי׳ ב״ה נגלות — דקדוק ולשון. ויה נסתרות — סוד ותלמוד, שכן העיון הדק ע״פ יג מדות שהתורה נדרשת בהן הוא באמת שייך לנסתרות — גלוי רצונו וחכמתו ית׳ בהנהגת עולמו ותקונו (שעצם ההתהוות דמעשה בראשית, שע״י לשון הקדש כנודע, הוא עדיין בגדר נגלות לעין כל, לגבי חקי התורה, הפועלים תקון העולם כנודע).

והנה, דקדוק לשון עולה תר סוד פר שך דינים (כנגד שש מאות אותיות שבקך צרופי אלהים — בחינת קטנות כנ״ל) ותלמוד סוד עולה המתקה שהוא סוד רחמים רבים, ״כנשר יעיר קנו״^[צה], סוד נשר הגדול, להמתיק את הקטנות בגדלות האמיתית.

הכל ביחד עולה ״אחת שאלתי מאת הוי׳ אותה אבקש שבתי בבית הוי׳ כל ימי חיי וגו׳״^[צו] סוד ישוב ארץ ישראל התלוי בשלמות לשון הקדש כמבואר בחסידות, שלמות ה־ו שבשם ע״י המשכת מוחין — יה — ״נסתרות״ ב־ו, שעל ידי כך ממשיך את ה״אור זרע לצדיק״^[צז] ב״ארץ חפץ״^[צח] — ״ארץ החיים״^[צט] — ה תתאה שבשם, אמן.

כא. הרע כסא לטוב

ויצמח הוי׳ אלהים מן האדמה... ועץ החיים בתוך הגן ועץ הדעת טוב ורע... ויצו הוי׳ אלהים על האדם... ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו... ויאמר הוי׳ אלהים לא טוב היות האדם לבדו אעשה לו עזר כנגדו^[ק]

א

החיים עולה חכמה, בחינת ה־י שבשם הוי׳ ב״ה, וכמ״ש^[קא] ״החכמה תחיה בעליה״. וכן כתוב^[קב] ״ימותו ולא בחכמה״, שבחכמה לא היתה שבירה ומיתה, שהרי היא כח מה — בטול במציאות — בחי׳ האין המהוה ומחיה את היש. ועל כן החכמה היא מקור חיי כל הנבראים כמ״ש^[קג] ״כלם בחכמה עשית״. בעבודת ה׳ הוא ענין ״איזהו חכם הרואה את הנולד״^[קד] — ״פי׳ שרואה כל דבר איך נולד ונתהוה מאין ליש בדבר ה׳ ורוח פיו ית׳ כמ״ש^[קה] ׳וברוח פיו כל צבאם׳״^[קו].

והנה בפסוק ״החכמה תחיה בעליה״ מכונה ספירת הבינה בשם ״בעליה״ של החכמה. בעל עולה ו פעמים טוב, כנגד ו צרופי תבת טוב — שלמות פרצוף הטוב העולה אמונה כנודע. חיים עולה ד פעמים טוב כנגד ד אותיות השם, בסוד^[קז] ״הוי׳ בחכמה״. נמצא שהיחס המספרי בין בעל לחיים הוא יחס של ״שלם וחצי״ לגבי ״שלם״. הרי שהבינה משלימה את החכמה ל״שלם וחצי״ (יה שבשם) והכל נקרא על שמה (החכמה היא שרש האורות. הבינה היא שרש הכלים. הכלי הוא ה״חצי״ ביחס לאור ה״שלם״, אך האור המתלבש בתוך הכלי נקרא על שמו).

״וירא אלקים את האור כי טוב״^[קח] — ״כי טוב לגנזו בכלי״, כלומר שסוד הטוב הוא גניזת אור החכמה בכלי הבינה — שהית העובר ט חדשים ברחם האם (וכשנולד — נמול ל־ח כמנין וב של טוב. וזהו שנאמר במשה^[קט] ״ותרא אותו כי טוב הוא״, ודרז״ל שנולד מהול. ״משה זכה לבינה״, ר״ת מזל טוב), עבור הטוב — ״טוביה גניז בגויה״.

יה — חכמה ובינה — אבא ואמא — הם ״תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין״ ו״זיווגייהו תדיר״. היחוד והזווג התדיר, בקדושה ובטהרה (חכמה ובינה), הוא הטוב בעצם, בחי׳ ״דבק טוב״^[קי] ובחי׳ ״אמרו צדיק כי טוב״^[קיא]. הצדיק־עליון הוא סוד הדעת — היחוד בין חכמה לבינה ובין המח ללב. והנה, תרגום ״אשרי״ הוא ״טוביה״, ומקום גלוי אושר ״הענג העליון״ הוא בבינה (אמא) דוקא, שבבינה התענוג בא ב״מורגש״, משא״כ בחכמה, שבה שורה האור בבחינת בטול והעלם.

בשתי אותיות וה — מדות הלב והדבור — אין הזווג תדיר. כל עוד שאין ה־ו שבשם מאוחד עם ה־ה תתאה שבשם — מלכות — הוא בסוד ״לא טוב היות האדם לבדו״, בחי׳ ״לא טוב״, שהרי כבר עזב את ה״טוב״ הנ״ל של אביו ואמו (״על כן יעזוב וגו׳״^[קיב]) וטרם דבק באשתו.

המלכות — ה תתאה שבשם — כשאינה מתיחדת באצילות עם ״בעלה״, היא יורדת בעולמות התחתונים בריאה, יצירה ועשיה; הארותיה מתלבשות בחצונים — ״רע״ — ואז היא נקראת על שמם. לעומת זאת, ע״י עבודת הברורים של נשמות ישראל למטה בקיום התורה והמצות עולה המלכות באצילות ואז נעשה ״הרע — כסא לטוב״^[קיג]. כל העולמות וכל הפרצופים עולים בסוד כתר־עליון, שבו פנימיות וחצוניות — עתיק ואריך — תענוג ורצון. הטוב עולה בעתיק, בסוד ״אין בטוב למעלה מענג״^[קיד], והרע עולה באריך, בסוד ״רעוא דרעוין״ (פרוש השרש ״רע״ בארמית הוא רצון ובחירה). באמת הם בסוד היחוד הנמנע של ידיעה ובחירה, שהוא יתברך — נמנע הנמנעות.

נמצא שארבע אותיות הוי׳ ב״ה הם בסוד: חיים (חכמה — י), טוב (בינה — ״בעליה״ של החכמה — ה עילאה), לא־טוב (ו — כשאיננו ביחוד עם ה תתאה), רע (ירידת המלכות — ה תתאה — בגלות החצונים):

ב

חיים, טוב, לא־טוב, רע עולה בדיוק ״הרע כסא לטוב״, שכן הוא תכלית הכל — ר״ת הרע כסא לטוב. והוא ״תאב״ (אב — ס״ת כסא לטוב, ושאר האותיות עולות ת), בסוד ״בראשית — שיר תאב״^[קטו] התבה האחרונה בתורה היא ״ישראל״ — שיר אל — ו״נעוץ סופן בתחילתן״^[קטז] — תחלת התורה: בראשית — שיר תאב. תאב עו׳ שלש עשרה פעמים אל^[קיז] כנגד שלש עשרה מדות הרחמים המתחילות ונכללות בשם אל (שעו׳ יג במ״ס), ונקראו שיר אל. ב״בראשית״ נרמזה תכלית הכונה של בריאת כל העולמות — שיר תאב — עלית השיר והרנה מתוך עבודת התחתונים כשיעשה הרע כסא לטוב בעלוי אחר עלוי עד אין סוף — בסוד ״חכמות בחוץ תרונה״^[קיח], כמבואר בדא״ח. וזהו שסיום מדות הרחמים הוא ״נשא עון ופשע וחטאה ונקה״, ויש לדורשו שלעתיד לבא יהיה העון נושא וכסא לבחי׳ ״נצר חסד לאלפים״ וד״ל^[קיט].

והנה במספר־סדורי ״הרע כסא״ עו׳ ״חיים״, ו״לטוב״ אותיות ״בטול״, לרמוז שהכל הולך אחר הפתיחה — חיים ובטול כנ״ל. ״הרע כסא לטוב״ במ״ס עולה צז — יחוד השמות מה ובן — ״אדם ובהמה תושיע ה׳״^[קכ], כאשר הבהמה — בחינת הרע — נעשה כסא לאדם — בחינת טוב. (תאב וצז עו׳ חמש מאות — ״פרו ורבו״ — דעת הוי׳).

כשם ששלש עשרה פעמים אל מרמז ליג מדות הרחמים — שיר אל ושיר תאב כנ״ל — הם ג״כ סוד יג פעמים ״לא״ שנאמרו בעשרת הדברות, שהוא כללות ה״רע״ שעולה בסוד כתר אותיות של עשרת הדברות, סוד כתר עליון — רעוא דרעוין כנ״ל.

ג

חיים, טוב, לא־טוב, רע, שכנגד י־ה־ו־ה, ב־ד בחינות המספר (מספר הכרחי, מספר סדורי, מספר קטן, ומספר קטן מספרי, שכנגד ד אותיות השם ב״ה^[קכא]), עולים תריג, שעל כללות תריג מצות תורתנו הקדושה נאמר ״ובחרת בחיים״^[קכב] ותרגומו — ״ותתרעי בחיי״. ״תתרעי״, במשמע ״רצון״ ו״בחירה״ בארמית כנ״ל, הוא הרע — כסא לטוב — בטול — שרש החיים המתיחד בטוב תמיד.

עם ז במקמ״א (מספר קטן מספרי אחרון של כל ד׳ בחינות הנ״ל: חיים, טוב, לא־טוב, רע), כנגד ז מצות דרבנן, עולה הכל כתר — כנגד כתר אותיות שבעשרת הדברות, סוד כתר־עליון, תרך עמודי אור, יחוד הענג והרצון בשרש הראשון כנ״ל.

ד

והנה ״רע״ הוא בחינת פגם הברית, כמ״ש^[קכג] ״ויהי ער בכור יהודה רע בעיני ה׳״. ״לא־טוב״ היא דרך העבודה בפרישות מן העוה״ז (שמפרישות יתירה מאשר צותה עליו תורה בא לחסר בפרישות שע״פ חיוב התורה) שנקרא ״חוטא״, כנזיר הנודר לפרוש מן היין (הנזיר הצדיק עולה בסוד הכתר — ״נזר בקדש״ בסוד ״ז״א — ו שבשם — בעתיקא אחיד ותליא״ וד״ל). ה״טוב״ ה״מורגש״ הוא סוד ״יין הטוב הולך לדודי למישרים״^[קכד] (משא״כ ״שמן הטוב״^[קכה] הוא הטוב הנעלם בבטול החכמה כנ״ל), בחי׳ אהבה רבה הבאה מעבודת ההתבוננות באור אין סוף ב״ה — ״יין המשמח״. ב״חיים״ נאמר^[קכו] ״ראה חיים עם אשה אשר אהבת וגו׳ כי הוא חלקך בחיים וגו׳״. ״ראה חיים עם אשה״ עולה ״רעיתי״ של שיר השירים, שאף היא מלשון ״רע״ כשנעשה כסא לטוב. בעבודת ה׳, הוא גלוי עצם חלקו בתורת חיים — ״אשת חיל מי ימצא״^[קכז], המתיחד ב״יין הטוב״ הנ״ל, בבחי׳ ״אין טוב אלא תורה״^[קכח] — ״יינה של תורה״.

ה

לפני הצווי ״ובחרת בחיים״ נאמר^[קכט]: ״ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב ואת המות ואת הרע״, שאף הם מכוונים כנגד י־ה־ו־ה. נמצא שהמות הוא סוד ה־ו שבשם — מיתת מלכי אדום הקדמונים, סוד שבירת הכלים — משא״כ ״ימותו ולא בחכמה״ כנ״ל. והוא סוד הלא־טוב, שהמלכין קדמאין דעולם התהו לא היו נשואים, כמבואר בכהאריז״ל ובדא״ח.

ו

חיים, טוב, מות, רע — כנגד י־ה־ו־ה כנ״ל — עולים: ראובן שמעון לוי יהודה; וכן אהרן יוסף דוד שלמה; וכן אברהם יוסף משה אליהו.

להלן מסודרת כל מערכת ע״פ סדרה העצמי, וממילא מסתדרות הבחינות כל אחת לפי ענינה ביחס לאותה מערכת בלבד, כמובן^[קלא].

ראובן, אהרן, אברהם — בחי׳ חיים, בסוד ״ראה חיים״ כנ״ל: ראובן — ראו בן; אהרן אותיות נראה; אברהם — ראה בם. שמעון ויוסף — סוד טוב: שמעון — ״שמועה טובה״: יוסף — ״צדיק כי טוב״. לוי, דוד, משה — סוד מות: לוי (כאשר אינו פורש לעת הצורך) — ״כבלע את הקדש ומתו״^[קלב]; דוד (שלא שלט ביצרו לפרוש) — בר־נפלא, שלא היו לו חיים מעצמו; משה (שפרש מן האשה) — ״תורה צוה לנו משה״^[קלג] — בחי׳ התורה שאינה מתקיימת ״אלא במי שממית עצמו עליה״ כפי שדרשו על הפסוק^[קלד] ״אדם כי ימות באהל״. יהודה, שלמה, אליהו — סוד רע: יהודה — ״ויהי ער בכור יהודה רע״ כנ״ל; שלמה פגם באלף נשים; ואליהו — סוד שם בן כנודע, וכנ״ל בסוד בהמה, כאשר נעשה כסא לטוב, שהוא סוד בשורת הגאולה השלמה ע״י משיח צדקנו במהרה בימינו אמן. וזהו שגופו של אליהו עלה בסערה השמימה, שהגוף — בחינת הרע — נעשה כסא לטוב ממש.

כב. מלחמת היצר

אמר רבי לוי בר חמא אמר רבי שמעון בן לקיש: לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע (שיעשה מלחמה עם יצר הרע — רש״י), שנאמר ״רגזו ואל תחטאו״, אם נצחו מוטב, ואם לאו יעסוק בתורה, שנאמר ״אמרו בלבבכם״, אם נצחו מוטב, ואם לאו יקרא קריאת שמע, שנאמר ״על משכבכם״, אם נצחו מוטב, ואם לאו יזכור לו יום המיתה, שנאמר ״ודומו סלה״ (יום הדומיה הוא יום המות שהוא דומיה עולמית — רש״י)^[קלה]