סוד ה׳ ליראיו

ה. שלשה דלוגים

בענין הדלוגים מר׳ הלל ז״ל, דלוג אחד מעצמות לא״ס, ודלוג השני מאא״ס לרשימה וקו, ודלוג שלישי מקו לע״ס עד העשיה. וזה ג׳ בחי׳ קדושות וגם ג׳ בחי׳ אתוון רברבין ואתוון בינונין ואתוון זעירין, וזה ג׳ בחי׳ יחיד ואחד וקדמון. וזהו האריכות של אחד להמשיך בחי׳ יחיד לבחי׳ אחד וזה בחי׳ ברוך מעצמך מאליו וממילא לבחי׳ ה׳ היינו ב׳ בחי׳ רשימה וקו וגם לע״ס המיוחדים בעצמותו, אלהינו היינו בחי׳ נשמות כגופים[שמח]

א

מעצמותו יתברך עד עולם הזה הגשמי והחומרי יש שלשה דלוגים עצומים בדרך כלל. בהשתלשלות והתהוות העולמות ענין הדלוגים הוא להסתיר ולהרחיק, אך על ידי עבודת התשובה ותורה ומצות ענינם הוא לגלות וליחד כדלקמן.

הדלוג הראשון הוא מעצמותו יתברך ממש, כביכול, להתלבש במדת חסדו ובמדת מלכותו יתברך (חסד ומלכות של גלוי אור אין סוף ב״ה), שנקרא לבוש לגבי העצמות, כמו שנאמר ״הוי׳ מלך גאות לבש״, כלומר שעצמות הוי׳ ב״ה מדלג להתלבש ב״לבוש גאות״ — מדת מלכותו יתברך, ״מלכות דאין סוף״. דלוג זה הוא הגדול ביותר, כביכול, מכל שאר הדלוגים, שהרי שם ״אין סוף״ לא יתכן רק על מקור השפעה, מקור שהוא בגדר גלוי והתפשטות, כאשר אין סוף להתפשטותו (כי מצד עצם מדת המלוכה היה העולם נמתח ״עד בלי די״, כלומר שהיו נמשכים עולמות לאין שעור וכל עולם היה בבחינת אין סוף). העצמות ממש נבדל בערך לגמרי מהיות מקור להשפעה, ועל כן לא יתכן כלל הכנוי ״אין סוף״ בעצמותו יתברך (כן פירש מורנו הרב המגיד הקדוש ממעזריץ נ״ע). דלוג זה הוא על ידי הרצון הפשוט (להטיב), שעל ידו נתגלה מדת החסד שבאין סוף. אמנם מדת החסד אינה עדיין מקור להשפיע בפועל, ולזאת עלה ברצונו מחשבת ״אנא אמלוך״ ונתגלה מדת המלוכה שבאין סוף שהיא בחינת מקור להשפיע בפועל (שהרי מדת המלוכה אין לה מציאות בלעדי עם בפועל — ״אין מלך בלא עם״). בסוד הרצון הפשוט הנ״ל נאמר ״ישת חשך סתרו״, שהרצון נקרא חשך, שבו מוסתר ונעלם כח העצמות לדלג, עד שיקרא בשם ״אין סוף״.

הדלוג השני הוא מבחינת אין סוף, שאינו עדיין מקור להשפיע בגבול ומדה (רק להשפיע בבחינת אין סוף כנ״ל), להיות מקור להשפעה בגבול, ועד לאצילות ״עשר ספירות בלימה, עשר ולא תשע, עשר ולא אחת עשרה״. בתחלה ״שיער בעצמו בכח כל מה שעתיד להיות בפועל״, כביכול, שהוא סוד ״גליף גליפו בטהירו עילאה״ (״חקק חקיקה בטוהר העליון (אור אין סוף)״ — תחלת ספר הזהר). ואחר כך, על ידי הצמצום הראשון המוזכר בכתבי האריז״ל, המשיך את ה״השערה בכח״ לבחינת ״מחשבה קדומה״ כללית, שבה ״כלם (ארבעה עולמות אבי״ע) נסקרים בסקירה אחת״. בחינה זו — ״מחשבה קדומה דאדם קדמון״ — הוא המקור, בכלל, להשפעה בגבול, במדה ובמספר קצוב — ארבעה עולמות אבי״ע, ובכל עולם ״עשר ולא תשע וכו׳״. אדם קדמון הוא ״כלל לפרט״ לכלול פרטים אלה ולא יותר, ואין לו ערוך לגבי בחינת האין סוף אשר הוא כל יכול להשפיע לאין שעור. לזאת צריך להיות דלוג שני, סוד הצמצום. וכן מא״ק לעתיק ואריך, כתר של עולם האצילות, ומכתר לחכמה יש רבוי צמצומים עד שנאצלו עשר ספירות של עולם האצילות — ״אורות בכלים״ (עד עולם האצילות אין ״תקון״ — עשר ספירות ״אורות בכלים״ — כאשר האורות דבוקים במאור המאצילם והכלים הם גם כן באחדות גמורה עם המאציל העליון ב״ה, עד שבהם מתלבש הכח והעז האלהי לברוא יש מאין, כמבואר בתניא אגרת הקדש כ׳ ד״ה ״איהו וחיוהי חד בהון איהו וגרמוהי חד בהון״ — ״הוא ואורותיו אחד, הוא וכליו אחד בעולם האצילות״). עיקר דלוג זה הוא מאור אין סוף ב״ה לרשימה וקו שלאחר הצמצום הראשון. אך הארת הקו מתלבשת בגלוי ממש עד סיום יסוד ז״א דאצילות. על כן כללות עולם האצילות שייך (״נקנה״) לקו אין סוף שמתלבש בו.

הדלוג השלישי הוא מבחינת עשר ספירות דאצילות (שהן בבחינת אחדות ממש כנ״ל) להתלבש בעשר ספירות של העולמות התחתונים בי״ע, הנבראים יש מאין, ונפרדים (על פי דעת עצמם) מסוד האחדות האמיתית בו יתברך, ועד לעשיה הגשמית וקליפת נגה דעשיה (המעורב טוב ורע, בסוד ״עץ הדעת טוב ורע״), הנקראים ״הרי בתר״ — ״טורי דפרודא״. עיקר דלוג זה הוא מרשימה וקו לעשר ספירות עד העשיה. אך ידוע שבכללות א״ק נקרא אדם דבריאה והקו הוא סוד האצילות שלאחר הצמצום. נמצא שעיקר דלוג זה השלישי הוא מאצילות לבי״ע בכלל ובפרט. בכלל היינו מאור הקו להתלבש בא״ק, ובפרט היינו מסוף הארת קו האין סוף ב״ה שביסוד ז״א דאצילות להשפיע כח הבריאה יש מאין במלכות דאצילות כאשר יורדת ובוקעת את הפרסא שבין אצילות לבריאה להיות ״ראש לשועלים״. וכן עד ז״א דאצילות נקראו בי״ע דכללות ״עולמות הא״ס״. ממלכות דאצילות נקראו בי״ע דפרטות ״עולמות הנבראים״.

ב

עצמות אין סוף הוא סוד הפסוק ״ויאמר אלקים יהי אור ויהי אור״, שהוא סוד השם הקדוש אראריתא, שבו תלויה סגולת ה״מציאת חן״ בתפלה — ״יהי רצון״ — לגלות רצון חדש לדלג מעצמות לאין סוף כנ״ל, בסוד ראש חדש וד״ל.

עצמות, אין סוף, אצילות, בריאה הוא סוד הפסוק ״קול דודי הנה זה בא מדלג על ההרים מקפץ על הגבעות״. הדלוג הראשון מעצמות לאין סוף נקרא ״הנה זה בא״. ״הנה״ הוא לשון ״גלוי״. וכן ״זה״ הוא לשון ״מראה באצבעו״. וכן ״בא״ מורה על ענין הגלוי, כמו שנאמר ״אתא (בא) בקר״. והנה הדלוג הראשון הוא על ידי גלוי אור דוקא, וכמבואר בדא״ח שכאשר נתגלה בעצמותו כביכול סוד השעשועים העצמיים, ״אור המאיר לעצמו״, נמשכה, ממילא, הארת התענוג העליון להתלבש ברצון להטיב ורצון ומחשבה ד״אנא אמלוך״, ועל ידי הרצון נתגלה אור אין סוף ב״ה כנ״ל. ענין הגלוי בכלל הוא ההיפך המוחלט מבחינת העצמות ממש שהוא ההעלם העצמי המוחלט, כביכול. כל ענין ״דלוג״, שהוא ב״אין ערוך״, הוא שלילת הבחינה הקודמת כדי שימצא הפוכו.

הדלוג השני. סוד הצמצום, נקרא ״מדלג על ההרים״, שהרי הצמצום הוא ענין הדלוג בכלל, ״דלוג״ סתם, ו״על ההרים״ הוא בסוד ״בהר סיני״, ״בהר״ לשון ״בהירות״ כנודע, ועולה אור שהוא אין סוף (וכן ב״זהר״, ״נהר״, ״צהר״, ״טהר״, ״הר״ הוא בחינת גלוי אור וד״ל). דלוג זה הוא מ״טהירו עילאה״ (אור אין סוף שלפני הצמצום) ל״טהירו תתאה״ (גלוי כללות האור שבא בבחינת השפעה בגבול לאחר הצמצום), מבלי גבול לגבול.

הדלוג השלישי, מאצילות לבריאה, מאחדות לרבוי (בריאה בגימט׳ רבוי) נקרא ״מקפץ על הגבעות״, וכפרוש רז״ל ״מדלג ברגל אחת, מקפץ בשתי רגלים״, שבכח הקפיצה להוציא את ה״שתים״ מה״אחת״ (בסוד ״אחת דבר אלקים שתים זו שמעתי כי עז לאלקים״). ״גבעות״ הוא מלשון ״גביע״ שהוא ענין הכלים, שבהם מתלבש הכח לברוא יש מאין כנ״ל.

ג

וכן הוא — עצמות, אין סוף, אצילות, בריאה — סוד הפסוק ״בכל דרכיך דעהו והוא יישר ארחתיך״. עבודת האדם למטה בתורה ומצות, בבחינת ״לאהפכא חשוכא לנהורא וטעמין מרירו למיתקא״, עולה בדרך המלך לדלג מבריאה לאצילות, מאצילות לאיץ סוף, ומאין סוף לעצמות ממש כביכול. והוא סוד ״בכל דרכיך דעהו״, ש״דעהו״ הוא ענין היחוד מלמטה למעלה — דע ה ל־ו וכו׳ — שמשם נמשך אור וחיים (נוטריקון ארח), בסוד ״והוא יישר ארחתיך״, מלמעלה למטה (״יישר״ מלשון ״אור ישר״ המאיר מלמעלה למטה). בפרטיות הוא כולל ז פעמים דרך, כנגד ההליכה והדלוג מהיכל להיכל בסוד ז היכלות כנודע. וכן כל דרך הוא ז פעמים לב, כנגד תקון ז מדות שבלב, בסוד ״דלוג״ אותיות ״גדול״, בחינת חסד כנודע (כמו שאנו אומרים בברכה הראשונה של תפלת שמונה עשרה ״האל הגדול הגבור והנורא״ כנגד חסד, גבורה, תפארת), שכולל את כל ז המדות שבלב.

ד

וכן עולה ״לבבך״, ״נפשך״, ״מאדך״ (כאשר ה־א שב״מאדך״ עולה אלף, בסוד אלף אורות המתגלים למשיח הנקרא ״מאד״, כמבואר במ״א בסוד הפסוק ״הנה ישכיל עבדי ירום ונשא וגבה מאד״), שבעבודת האדם (ו״לית פולחנא כפולחנא דרחימותא״ — ״אין עבודה כעבודה מאהבה״) על ידי אהבת ה׳ בכל ״לבבך״ — ״בשני יצריך״ — מגלה את האחדות ב״שתים״, ועל ידי זה מדלג ועולה מבחינת בריאה לבחינת אצילות — עולם האחדות כנ״ל. על ידי המסירות נפש של בכל ״נפשך״ — ״אפילו הוא נוטל את נפשך׳ — מדלג למעלה מסוד הצמצום לעשות ״חלל״ (מלשון ״חלל מת״) ומקום פנוי, לאור באור החיים את הוי׳, אור אין סוף ב״ה. על ידי גלוי המקיף הרחוק שבשרש נשמתו, ה״יחידה שבנפש״, בחינת אהבת ה׳ בכל ״מאדך״, מדלג ועולה מגלוי אור אין סוף להעלם העצמי של עצמותו יתברך ממש, כביכול, בסוד ״יחידה ליחדך״, שהעצמות הוא בחינת ״יחיד״, והוא השרש האמיתי של היחידה שבנפש כל אחד ואחת מישראל (שבמדרגה זו צפה, כביכול, את הענג שיקבל מנשמות הצדיקים — ״ועמך כלם צדיקים״ — ועל ידי ענג זה הנעלם, בעצמותו ממש כביכול, בא הרצון המוחלט והרצון הפשוט לגלוי השעשועים העצמיים כנ״ל, וכמבואר בדא״ח בשם הרב המגיד ממעזריץ נ״ע וד״ל).

ה

והנה הדלוג הראשון הוא בסוד הגלוי (כנ״ל בסוד ״הנה זה בא״). הדלוג השני הוא בסוד הצמצום (שמצדנו, ״דעת תחתון״, נראה כ״סלוק״ האור לגמרי להיות חלל ומקום פנוי, אלא שבאמת אין ״סלוק״ זה כפשוטו ח״ו, שהרי ״אינו גוף״ כו׳ ח״ו, ומצד השי״ת, ״דעת עליון״, הוא בבחינת התעלמות מיניה וביה על ידי התגברות כח העצמות, כביכול, לבא במקום גלוי אור האין סוף וד״ל). הדלוג השלישי הוא בסוד העלם המסך שבין אצילות לבריאה (העלם זה הוא ניכר מצדנו, שהרי ״אין הדבר עושה את עצמו״, ומן ההכרח שכח הפועל והאין האלהי נמצא בתוך הנפעל תמיד להוותו יש מאין, להחיותו ולקיימו, אלא שמציאות הנברא נראה ליש על ידי העלם הבורא מן הנברא).

ו

כאשר נחבר סוד שלשת הדלוגים — גלוי, צמצום, העלם לארבע המדרגות הכלליות הנ״ל: עצמות, אין סוף, אצילות, בריאה עולה הכל ג פעמים הוי׳ ב״ה ברבוע כללי, לרמז שבכל דלוג נכלל שלמות ״סוד הוי׳ ליראיו״ בהתכללות אמיתית. והנה ידוע ש־ג שמות הוי׳ ב״ה הוא סוד שם בן יב אותיות, אותיות ״הוה והיה ויהיה״ (וכאשר אותיות יה האחרונות שב״ויהיה״ מתגלגלות בראש ״הוה״, בסוד ״נעוץ סופן בתחלתן״, נעשו שלשה צרופי הוי׳ ב״ה: יההו הוהי הויה, שבסוד יב צרופים כנגד יב חושים שבספר יצירה הם כנגד חוש ההרהור (עיון והתבוננות) חוש הראיה וחוש השמיעה וד״ל), שסוד ״הוה״ הוא הדלוג מאצילות לבריאה, על יד העלם הבורא מן הנברא — ״המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית״; וסוד ״והיה״ הוא הדלוג מאין סוף לאצילות על ידי הצמצום, בסוד ״בראשית ברא אלקים וגו׳״, ״ברא״ לשון עבר (לפי פשוטו, וכן לפי דעת התרגום, וכן דעת הרמב״ם וכו׳), שה״סלוק״ נראה כ״עבר״ ו״בטל״ (אף על פי שבאמת אינו כן כנ״ל וד״ל); וסוד ״ויהיה״ הוא הדלוג מעצמות לאין סוף על ידי גלוי השעשועים וכו׳ כנ״ל, הגלוי של ״ביום ההוא יהיה הוי׳ אחד ושמו אחד״ וד״ל.

ז

כנגד שלשה דלוגים הנ״ל אנו אומרים ״קדוש קדוש קדוש״ לדלג מלמטה למעלה, וכן להמשיך את קדושתו יתברך מלמעלה למטה. וכן בתורה נמצאות שלשה מיני אותיות (״אות״ מלשון ביאה ודלוג כנ״ל): אותיות ״רברבין״, ״בינונין״, ״זעירין״. סוד ה״רברבין״ הוא הדלוג מעצמות לאין סוף. סוד ה״בינונין״ (רב כל התורה כולה, שעיקרה בסוד הצמצום הראשון, בפנימיות כונתה, כדלקמן) הוא הדלוג מאין סוף לאצילות. סוד ה״זעירין״ הוא הדלוג מאצילות לבריאה.

בפסוק הראשון של קריאת שמע: ״שמע ישראל הוי׳ אלקינו הוי׳ אחד״ יש שתי אותיות ״רברבין״ — ה־ע של ״שמע״ וה־ד של ״אחד״. ביחד מצטרפת לתבת ״עד״, בסוד הפסוק ״עד הוי׳ בכם״, והפסוק ״אתם עדי נאם הוי׳״. והוא בסוד הדלוג מעצמות ממש, שרש היחידה שבנפש כל ישראל כנ״ל, ״יחידה ליחדך״, לגלוי אור אין סוף ב״ה, שזהו ענין העדות, לגלות את הדבר הנעלם בעצם.

שאר האותיות (״בינונין״) של שתי תבות שמע אחד מצטרפות לתבת ״אשמח״, שעל ידי ״שמחה״ נמשכה ה״אורה״ של אור אין סוף ב״ה להאיר בתוספת מרובה לאחר הצמצום בעולם האצילות, כמבואר בדא״ח בסוד הפסוק ״ויספו ענוים בהוי׳ שמחה״, סוד הדלוג השני.

אחר כך אומרים ״ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד״ שתקנו חז״ל לומר בלחש, סוד ״אתוון זעירין״ (שכל מה שתקנו חז״ל הוא בחינת ״זעירא״, בסוד ״זעירא דאית בכו מחיה מתים״, כמבואר בדא״ח, ובפרט בסוד הלחש, אלא שביום הכפורים אומרים אותו בקול רם דוקא, בסוד ״מאן דאיהו זעיר איהו רב״, ששרש הדלוג השלישי הוא בדלוג הראשון דוקא, בסוד ״מקפץ על הגבעות״, שבו כח רב ביותר כנ״ל), והוא המשכה מ״יחודא עילאה״ המאיר באצילות ל״יחודא תתאה״ המאיר בבי״ע כמבואר בדא״ח.

ח

״דלג״ הוא אותיות ״דגל״, וכל ״דלוג״ הוא מ״דגל״ ל״דגל״. הדלוג הראשון הוא מ״דגל מחנה יהודה״ ל״דגל מחנה ראובן״, שהרי ״יהודה״ הוא מלשון ״הודיה״ שלמעלה מטעם ודעת לגמרי, בחינת ״מאדך״ (״הוי מודה לו מאד מאד״ כנ״ל) שמגיע לבחינת העצמות ממש כנ״ל, ו״ראובן״ הוא מלשון גלוי אור, בחינת גלוי השעשועים ועד לגלוי מדת המלוכה — אור אין סוף ב״ה (והוא, הבכור, מגלה את מלכות יהודה, בחינת ״מלכותך״ בעצם וד״ל). סוד הדלוג הזה הוא ענין קפיצת נחשון (נשיא שבט יהודה) לים, בחינת קפיצת ודלוג העצמות לסוד ה״מים שאין להם סוף״ — בחינת אין סוף.

הדלוג השני הוא מ״דגל מחנה ראובן״ ל״דגל מחנה אפרים״ (וביניהם המשכן וכליו בסוד ״קדמון״ — ״שיער בעצמו בכח כל מה שעתיד להיות בפועל״ — ולאחר הצמצום יוצא לפועל הראשון בסוד המחשבה הקדומה דאדם קדמון, והוא עיקר סוד התורה — אתוון בינונין וסוד פנימיות הקו וחוט אור אין סוף ב״ה וד״ל), ש״אפרים״ הוא מלשון ״פרו ורבו״, סוד הכח ועז שיש בכלים של עולם האצילות לברוא יש מאין. סוד ה״סלוק״ שבדלוג זה הוא ענין ״סלוק השכינה״ על ידי מעשה ראובן וד״ל (ולולא החטא היה ממשיך גלוי אור אין סוף גם לאחר הצמצום ומיחד ״דעת עליון״ ב״דעת תחתון״, אלא שהוא עשה על פי דעת עצמו, ״דעת תחתון״ בלבד וד״ל).

הדלוג השלישי הוא מ״דגל מחנה אפרים״ ל״דגל מחנה דן״ — ״מאסף לכל המחנות״ — ש״דן״ הוא ענין הפרוד והרבוי שנעשה על ידי ״דינא דמלכותא דינא״ — שם אדני ב״ה — מדת הדין בהשתלשלותה למטה בבי״ע. דלוג זה הוא בכח הפריה ורביה שבאפרים כנ״ל (וכמו בחטא ראובן — ״פחז כמים״ — כן בני אפרים דחקו את הקץ לצאת ממצרים לפני הזמן המיועד וד״ל).

ט

הדלוג הראשון הוא בכח התשובה דוקא, שמגיעה עד להעלם העצמות ממש. הדלוג השני הוא בכח למוד התורה לשמה (שב״צמצום״ אותיות התורה מתגלה אור אין סוף ב״ה גם לאחר הצמצום, שהרי ״צמצום״ התורה הוא ענין ״צמצם שכינתו בין שני בדי הארון״, כמבואר במקום אחר), שעיקרה אותיות ״בינונין״ כנ״ל. הדלוג השלישי הוא בכח מעשה המצות, שראשיתן ״פרו ורבו״, וכולן הן המשכות ויחודים למטה, בעולם העשיה הנברא יש מאין דוקא.

תשובה תורה מצות עולה ג פעמים כתר. כל דלוג הוא בסוד הכתר, שהוא הממוצע המחבר בין כל שתי בחינות ומדרגות שב״אין ערוך״ אחת לשניה מצד עצמן. והן ״כתר שם טוב״ (ש״עולה על גביהן״ עד לעצמות ממש, שעיקר התשובה לתקן את השם טוב — אהוה ב״ה — בחינת תקון הכללי, תקון הברית וההתקשרות לעצמותו יתברך), ״כתר תורה״ ו״כתר מלכות״ (שהרי כל המצות הן ״מצות המלך״, ויסוד כולן הוא קבלת עול מלכות שמים). ״כתר כהונה״ הוא בסוד האצילות עצמה להמשיך ממוחין למדות שבה, כמבואר בדא״ח.

י

והנה ההעלם העצמי שבבחינת עצמותו יתברך ממש נקרא ״אין האמתי״, בחינת ״יחיד״ ש״הוא לבדו הוא״ ו״אין עוד מלבדו״. אור אין סוף ב״ה הוא גלוי היכלת הפשוטה שבעצמותו, שהוא ״כל יכול וכוללם יחד״. בחינה זו נקרא ״יש האמתי״ (ההעלם העצמי של יכלת זו — ״יש האמתי״ — הוא בבחי׳ ״אין האמתי״, עד שהכל אחד ממש וד״ל). האצילות הוא ה״אין של היש הנברא״ בכלל, שממנו מתהוה היש הנברא בכל יום תמיד מאין ליש. הבריאה היא ה״יש הנברא״. נמצא שסוד הוי׳ ב״ה הוא ״אין יש אין יש״ כזה:

באותיות יה, סוד ״מאין ליש״, הוא בחינת גלוי האין ביש. באותיות וה, סוד ״יש מאין״, הוא בחינת העלם האין מהיש. על ידי סוד הצמצום, ה״יש האמתי״ ״מסתלק״, כביכול, ונשאר ״אין״, והוא ה״אין של היש הנברא״, שבכחו להוות את ה״יש הנברא״, להחיותו ולקיימו לעולם ועד (כל עוד רצון העליון חפץ בקיומו).

יא

מהאין של היש הנברא נמצא ההיולי (שכולל ד יסודות: אש, רוח, מים, עפר), תחלת הבריאה מאין ליש, אך שרש ההיולי המוחלט — ״חמר״ פשוט ללא כל צורה כלל וכלל — הוא באין האמתי, שהרי הצורה הוא ענין הגלוי. כל צורה נמשך על ידי רוצה. מה שאין כן בהעלם העצמי, שהוא על דרך חמר היולי מוחלט. האין של היש הוא כח הפועל שבכל נפעל. היש הנברא הוא ה״תכלית״, שהרי תכלית הכונה היא להיות לו יתברך ״דירה בתחתונים״ — ״בתחתונים״ דוקא. ״תכלית״ הוא מלשון ״כלי״ ובית קבול, שהוא ענין הבית והדירה בתחתונים.

יב

בעבודה, ארבע מדרגות הנ״ל הן ״דחילו ורחימו רחימו ודחילו״. ״דחילו עילאה״ הוא ״ירא בשת״ כאשר מתגלה ״עד הוי׳ בכם״ (אתוון רברבין ד״שמע... אחד״) — ״עד״ לבחינת ״יחיד״ ממש כנ״ל. ״רחימו עילאה״, הוא ״אהבה רבה בתענוגים״, בגלוי אור אין סוף ב״ה, בחינת ״אברהם אוהבי״, ״כי חפץ חסד הוא״ — ״חסד לאברהם״ — שזכה להיות ״מלך״ בסוד הרצון והמחשבה ד״אנא אמלוך״. ״רחימו תתאה״ הוא ״אהבת עולם״, בחי׳ ״לאהבה את הוי׳ אלקיך כי הוא חייך״ על ידי הרגשת כח הפועל האלהי, שהוא כל חיותו וקיומו של כל נברא ונברא. ״דחילו תתאה״ הוא ״יראת המלכות״ שהוא התכלית בפועל, כמו שנאמר: ״סוף דבר הכל נשמע את האלקים ירא ואת מצותיו שמור כי זה כל האדם״.

יג

שלשה דלוגים הנ״ל הם בסוד ״חש מל מל״; ״הכנעה, הבדלה, המתקה״; ״עולמות, נשמות, אלהות״; ״השתלשלות, התלבשות, השראה״; ״כח, חיות, אור״ וכו׳, כלל תורת מורנו הבעש״ט זי״ע, תורת החסידות.

הדלוג השלישי מאצילות לבריאה הוא בחינת ״חש״, העלם הבורא מן הנברא כנ״ל, בחינת ״עולמות״, להוות עולמות תחתונים בי״ע מסוד עולם העליון, עולם האצילות — רבוי מאחדות כנ״ל. והוא ענין ״השתלשלות״ בי״ע מאצילות כביכול, אך תמיד ״כח״ הפועל האלהי נצב בכל נפעל ונפעל להוותו מאין ליש. בעבודה, על ידי ״הכנעה״, ו״בטול היש״ אפשר להכיר במציאות האין המהוה את היש. ה״ההכנעה״ בפועל ממש הוא ענין קבלת עול מלכות שמים בקיום כל מצותיו יתברך.

הדלוג השני מאור אין סוף ב״ה לאצילות הוא בחינת ״מל״ מלשון ״מילה״ ו״הבדלה״, שעל ידי הצמצום מסתלק ונבדל אור האין סוף, ״כח הבלי גבול״, כביכול, ומתגלה ״כח הגבול״, בסוד הרשימו והקו וכו׳ כנ״ל. והוא סוד ״נשמות״ — ״חלק אלוק ממעל ממש״ — גלוי ״כח הגבול״ שבאלוק ב״ה כביכול על ידי צמצום אורו הבלי גבול. הקו ״מתלבש״ עד סיום עולם האצילות לתת בו כח הבריאה יש מאין, בסוד ״אפרים״ כנ״ל, שהוא עטרת היסוד (המתגלה על ידי ברית המילה) בעולם האצילות, כמבואר בכתבי האריז״ל. כל ״התלבשות״ הוא בסוד אור פנימי — ״חיות״ הנשמה שמחיה את הגוף. בעבודה, בתורה, ״תורת חיים״, נאמר ״כי הם חיינו וארך ימינו ובהם נהגה יומם ולילה״, והיא המבדילה בין קדש לחול (בסוד ה״השערה״ שבאור אין סוף ב״ה), בין אור לחשך (בסוד הצמצום), בין ישראל לעמים (בסוד הקו ואדם קדמון), בין יום השביעי לששת ימי המעשה (סוד תקון האצילות, ״רשות היחיד״, לעומת ״רשות הרבים״ של נפילת שבירת הכלים וכו׳ בבי״ע).

הדלוג הראשון מעצמות לאור אין סוף ב״ה הוא בחינת ״מל״ מלשון ״מלול״ ודבור, ״גלוי״ ו״המתקה״ — ״כי מתוק האור״ — בחינת ״השראת״ ״אור״ ה״אלהות״ ממש.

וכן יש ״חש מל מל״ מלמעלה למטה (כנודע בפרוש ״לך לך מארצך וגו׳ אל הארץ אשר אראך״ שפרש הזהר מלמעלה למטה, ופרש האריז״ל מלמטה למעלה, ו״אלו ואלו דברי אלקים חיים״), ״חש״ בסוד ״ישת חשך סתרו״ כנ״ל, שכח העצמות ממש מסתתר ברצון הפשוט להטיב (על ידי גלוי אור השעשועים וכו׳ שהגלוי הוא הוא ההסתר לגבי העצמות שאינו בגדר גלוי כלל וכלל כנ״ל וד״ל); ״מל״ מלשון ״מילה״ ו״הבדלה״ בסוד הצמצום כנ״ל ועד לגלוי עטרת היסוד בעולם האצילות וכו׳ כנ״ל; ״מל״ מלשון ״מלול״ ו״דבור״ בסוד המסך המעלים בין אצילות לבריאה, שעל ידו נמשך ה״דבור״ העליון מ״חוץ״ ליחוד העליון כביכול לברוא יש מאין, כמו שנאמר ״בדבר הוי׳ שמים נעשו״, ו״בעשרה מאמרות נברא העולם״ (אף על פי שבאמת ״אין לך דבר חוץ ממנו״ כמבואר בדא״ח).

יד

י מל ה מל ו חש ה (או י חש ה מל ו מל ה) עולה דעת (דעת תחתון בסוד ״חש מל מל״ מלמטה למעלה, ״הכנעה, הבדלה, המתקה״ כנ״ל, שבו עיקר היסוד הוא בטול היש להכיר במציאות האין האלהי ב״ה; ודעת עליון בסוד ״חש מל מל״ מלמעלה למטה שמצדו יתברך, כביכול, עיקר הדלוג הוא בסוד ״ישת חשך סתרו״ כנ״ל — ״הנחת עצמותו״ ו״הכנעה״ בעצם כנ״ל — וה״המתקה״ (סוד ״תשובה מאהבה״ ד״משכין ליה בחילא יתיר״ לגלות עצמותו יתברך ממש בכל נשמה פרטית המלובשת בגוף בעוה״ז התחתון וד״ל. משא״כ לעיל מבואר שכללות עבודת התשובה היא ההתקשרות לעצמותו יתברך ממש, בחי׳ ״יחיד״. אך באמת תכלית הכונה העליונה ושלמות עבודת התשובה — בפרט דוקא — הוא גלוי עצמותו יתברך ממש, שמסתתר כביכול בדלוג הראשון, בדלוג השלישי דוקא וד״ל) באה בסוף, בהשראת אור עצמותו ית׳ בתחתונים ממש — ״דירה בתחתונים״ כנ״ל וד״ל), התקשרות והתחברות כל המדרגות יחד ממש (ובאמת ״אל דעות הוי׳״ שעצמותו יתברך, שהוא ״נמנע הנמנעות״ ו״נושא הפכים״, כוללת שתי הדעות הנ״ל כאחד ממש).

טו

עצמות, אין סוף, אצילות, בריאה עולה ד פעמים ״עשה טוב״. והנה בתנ״ך כתוב ג פעמים ״עשה טוב״: ״בטח בהוי׳ ועשה טוב״ (תהלים לז, ג), ופעמיים ״סור מרע ועשה טוב״ (שם לד, טו; לז, כז), כנגד ״חש מל מל״. ״בטח״ הוא בחינת שתיקה ושקט, בחינת ״חש״ של ״חשמל״, כמו שנאמר ״השקט ובטח״, ״השקטים ישבי לבטח״, ״ובטחת כי יש תקוה״ — ״יש תקוה״ אותיות ושתיקה. ה״טוב״ שבבחינה זו הוא מעשה הטוב בפועל ממש בקיום כל מצות ה׳ — ״המעשה הוא העיקר״ — בחינת ״אמור מעט ועשה הרבה״. ב״סור מרע ועשה טוב״ יש שני פרושים. הפרוש הפשוט הוא הִבָדֵל מהרע ועשה רק טוב, בחינת ״אין טוב אלא תורה שנאמר ׳כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזובו׳״, בחינת ״הבדלה״ ו״מל״ מלשון ״מילה״ כנ״ל. הפרוש השני הוא פרוש הבעש״ט זי״ע: ״סור מרע — ועשהו טוב״, כלומר העבודה של ״המתקה״ והשראת אלהות בכל דבר — ״אתהפכא חשוכא לנהורא״ — ״מל״ מלשון ״מי מלל לאברהם״, שהוא ענין המתקת הדין בשרש החסד שבו (והוא כנגד הפסוק ״סור מרע ועשה טוב בקש שלום ורדפהו״, ש״בקש שלום ורדפהו״ הוא ענין הבאת שלום בין אדם לחברו וכו׳ — בחינת המתקה בכח הדבור הטוב. הפסוק ״סור מרע ועשה טוב ושכן לעולם״ הוא ענין תקון עצמו על ידי ה״הבדלה״ בין טוב לרע), תשובה מאהבה שזדונות נעשו כזכויות ממש.

והנה עוד פרש הבעש״ט זי״ע שעל ידי ״עשה טוב״ בתחלת העבודה נמשך כח האלהי להיות ״סור מרע״, על פי הכלל ש״מעט אור דוחה הרבה מן החשך״. וזהו שבהעלם נמצא עוד ״עשה טוב״ שהוא השרש האמיתי והמקור ל־ג בחינות ״עשה טוב״ הנ״ל. ביחד נמצאים ד מדרגות בעשה טוב כנגד ד מדרגות כלליות הנ״ל: עצמות, אין סוף, אצילות, בריאה בגימט׳ ד פעמים עשה טוב כנ״ל, להאיר אור הפנים — שעה נהורין של ״אור כי טוב״.

נמצא ש״בטח בהוי׳״ הוא ענין הדלוג מלמטה למעלה מבריאה לאצילות, מיש הנברא לאין האלהי של היש הנברא, על ידי הכנעה ובטול היש (״בטח בהוי׳״ בגימט׳ בטול), שעל ידי זה נמשך גלוי אור האצילות בבריאה, דלוג מלמעלה למטה — ״ועשה טוב״ — תקון ה״טוב״ (״עשיה״ לשון ״תקון״ וגלוי כנודע) בבריאה כולה. אחר כך על ידי ״סור מרע״ (סור בגימט׳ צמצום) בדלוג מגבול האצילות לבלי גבול, אור אין סוף שלפני הצמצום, נמשך תוספת גלוי אור אין סוף בקו וחוט ועד לסיום האצילות וכו׳. אחר כך על ידי ״סור מרע״ (״רע״ מלשון ״רצון״ — ״רעוא״, והוא בסוד ״אסרה נא ואראה וגו׳״, שאמר משה רבינו ע״ה במראה הסנה, שבו היה גלוי בחינת ״נמנע הנמנעות״ — ״הסנה בער באש והסנה איננו אוכל״, כלומר לסור ולעלות אפילו מרצונו הפשוט להטיב, מקור כל מעשה בראשית, אל עצמותו יתברך ממש, ״העלם העצמי״) ודלוג מאין סוף לעצמות ממש, כביכול (בכח התשובה האמיתית, בחינת ״בכל מאדך״ כנ״ל), נמשך גלוי בחינת ״נמנע הנמנעות״ באור אין סוף ב״ה וכו׳.

(כל זה הוא בסוד ״חש מל מל״ מלמטה למעלה, ועוד יש לפרש הכל על דרך ״חש מל מל״ מלמעלה למטה כנ״ל וד״ל).

והנה ״סוף מעשה במחשבה תחלה״ בענג הנעלם שבעצמותו יתברך ממש. וזהו בחינת ״עשה טוב״ שבעצמות ממש, שממנו בא ה״נתינת כח״ (בחינת ״נתינת כל עצמותו״, ה״בחירה״ העצמית בתורה ומצות של נשמות ישראל) מלמעלה לכל עבודה של ״בטח בהוי׳״ ו״סור מרע״ וכו׳.

טז

בעצמות ה״טוב״ הוא ״עצם הטוב״; באין סוף הוא ״טבע הטוב להטיב״; באצילות הוא ״טוב הוי׳ לקוו לנפש תדרשנו״, כשהקו נמשך רק במקום קדושת האצילות; בבריאה הוא ״טוב הוי׳ לכל ורחמיו על כל מעשיו״.

״עצם הטוב״, ״טבע הטוב להטיב״, ״טוב הוי׳ לקוו״, ״טוב הוי׳ לכל״ עולה נצח ישראל, שהוא הוי׳ ב״ה ברבוע כללי אחד.

יז

מבואר לעיל שהדלוג הראשון מעצמותו לאור אין סוף הוא בכח הרצון הפשוט שלמעלה מטעם ודעת. הדלוג השני מאור אין סוף לרשימה וקו ואצילות בכלל הוא בכח המחשבה (מה״השערה״ שבאור אין סוף ל״מחשבה קדומה דא״ק״) לצמצם את אור הכתר בכללות, אור אין סוף, ולהביאו בסוד האצילות — חכמה בכלל (״אבא מקנן באצילות״ ו״יסוד אבא ארוך ומסתיים ביסוד ז״א״ כמו שהארת הקו מתלבשת עד יסוד ז״א). הדלוג השלישי הוא בסוד הדבור (גלוי מחוץ לעצמו) — מלכות דאצילות — להוות להחיות ולקיים עולמות בי״ע (וכן הקו הוא סוד הקול שמאיר מנקודת הרשימו — כח הדבור — והדבור הראשון, ״בראשית נמי מאמר הוא״, הוא א״ק — אדם דבריאה, כמבואר במאמר ד״ה ״בריש הורמנותא דמלכא״ לר״ה ז״ל עיי״ש). והם בסוד ״כל אשר חפץ הוי׳ עשה״, ״כלם בחכמה עשית״, ״בדבר הוי׳ שמים נעשו״, כמבואר במ״א.

רצון מחשבה דבור עולה בראשית, סוד כללות הדלוגים מעצמותו ית׳ עד לסוף עולם העשיה הגשמית — ״לתקן עולם במלכות שדי״.

ו. טעם הבריאה

״שוקיו עמודי שש״, זה העולם שנשתוקק הקדוש ברוך הוא לבראו, כמו שנאמר ״ועלי תשוקתו״[שמט]

א

״עולם״ הוא מלשון ״העלם״. סוד הבריאה הוא ההשתוקקות ״לבראו״ כלומר ״לגלותו״ (״ברא״ הוא לשון ״גלוי״ בלשון חז״ל, וקרוב ללשון ״בר״ בארמית, שפרושו ״חוץ״, כלומר היציאה לחוץ. וכן ״בר״ הוא לשון ״בן״ — התגלות עצמות האב מחוצה לו. שני פרושים אלה הם כנגד בריאת העולם בכלל, ובריאת נשמות ישראל המתלבשות בגופים בפרט — בחינת ״בנים אתם להוי׳ אלקיכם״. וזהו ״בראשית ברא וגו׳״ — ״ברא שית ברא וגו׳״. ״שית״ הוא סוד ״שת״ בן אדם הראשון, שבו מאיר ה־י שבשם, חכמה עילאה, עצמות ומהות האב. ואחר כך: ״ברא אלקים את השמים ואת הארץ״ — בריאת העולם בכלל. ועל כן דרשו חז״ל ״בראשית — בשביל ישראל שנקראו ראשית״, כלומר ששרשם ב״ראשית חכמה״ — עצמות ומהות האב) — ״גלוי ההעלם״.

ב

תשוקה, רצון (שלמעלה מדעת האדם) וכתר עליון — הכל אחד. בענין הרצון יש שני מאמרים סותרים זה את זה, לכאורה. מאמר אחד אומר ״טעם כמוס לרצון״, כלומר שיש טעם כמוס ונעלם שמחמתו מתעורר ברצון לברוא. מאמר שני אומר ״אין טעם לרצון״ כלל, שעצם הרצון לברוא הוא למעלה מטעם ודעת לגמרי.

מבואר בדא״ח שסוד ״טעם כמוס לרצון״ הוא ב״מוחא סתימאה״ שבכתר — חכמה שבפרצוף אריך אנפין — שבו מתלבש (כנשמה בגוף) הגבורה של פרצוף עתיק יומין. סוד ״אין טעם לרצון״ הוא ב״גלגלתא״ שבכתר — כתר דאריך אנפין — שבו מתלבש החסד דעתיק יומין.

והנה ב״טעם״ יש שני פרושים: א. ״טעם״ מלשון ״טוב טעם ודעת למדני״, שהוא ענין טעם המתלבש בשכל; ב. ״טעם״ מלשון ״טעמו וראו כי טוב הוי׳״, שהוא ענין טעם וענג, טעם מתוק לחֵך הנשמה האלקית, שכל חושיה הם חושים אלקיים.

״אין בטוב למעלה מענג״ — בחינת ״אהבה בתענוגים״ — החסד דעתיק יומין שמתלבש בגלגלתא דאריך אנפין, בסוד ״אֵין טעם לרצון״ — כלומר ״אַין טעם לרצון״ (כידוע מהבש״ט זי״ע שבכל מאמר שבו תיבת ״אֵין״ יש לפרש ״אל תקרי אֵין אלא אַין״. וכן פרש: ״אין מזל לישראל״, שהאַין האלקי הוא המזל העליון ה״נוזל״ ומשפיע אור וחיות לנשמות ישראל. והוא סוד ה״מזל־עליון״ שב־יג מדות הרחמים — ״נצר חסד״ — שבו מאיר ספירת החסד שבפרצוף הגלגלתא, כמבואר בכתבי האריז״ל, שפנימיותה היינו החסד דעתיק יומין, ״רישא דאַיִן״ — ״אהבה בתענוגים״ וד״ל), שסוד ה״אַיִן״ הוא הענג העליון, ״טעם״ מלשון טעם וענג (ומה ש״אֵין טעם לרצון״, כפשוטו, היינו ״טעם״ מלשון טעם המתלבש בשכל).

במדת האהבה שנולדה בלב, על פי טעם ודעת ההתבוננות באלקות, נאמר ״יש מי שאוהב״. האהבה היא בבחינת ״יש״ מורגש. מה שאין כן מקור ה״אהבה בתענוגים״ שבכתר עליון הוא עצם האין האלקי — ״רישא דאַיִן״. מבואר בדא״ח שענג אלקי וענג גשמי (או ״רוחני״, הנפרד מהיחוד האמיתי באלקים חיים) הם שני הפכים ממש. טבע הענג הגשמי הוא התפשטות ה״יש״ הנברא, שמזה גופא מתענג, בהרגשת עצמו ביותר. מה שאין כן טבע הענג האלהי הוא מבטול ה״יש״ בתכלית, שכל מה שהוא ״אַיִן״ ביותר, חסר כל הרגשת עצמו כיש נפרד מאחדותו יתברך ח״ו, מתענג יותר.

הגבורה דעתיק יומין מצמצם, כביכול (כנודע שאין כאן ״גבורה״ ממש במובן של צמצום והסתר גמור, שהרי ״לית שמאלא בהאי עתיקא, כולא ימינא״, אלא שהוא ענין ההתגברות להמשיך את ה״בלי גבול״ ב״גבול״, כמבואר בדא״ח), את בחינת ״אין טעם לרצון״ להביאו לכלל ״טעם כמוס לרצון״, טעם המתלבש ב״שכל הנעלם מכל רעיון״ שבמוחא סתימאה דאריך אנפין.

בין שתי בחינות הנ״ל של ״אין טעם לרצון״ ו״טעם כמוס לרצון״ יש ״ממוצע״ המחברן, סוד הדעת של עתיק יומין (שבכלל ״רישא דלא אתידע״), המאירה ב״אוירא״ שבין הגלגלתא למוחא סתימאה של אריך אנפין. שרש כל ״ממוצע המחבר״ שני הפכים יחד הוא למעלה משתי הבחינות שמחבר, שהרי על מנת לחברן עליו לכלול בעצמו את שתיהן כאחת, והוא סוד ה״דעת״ בכל מקום, שכולל חסדים וגבורות יחד (ולמעלה יותר כולל חכמה ובינה יחד, שהן שרש ההעלם והגלוי שבעצמות — רדל״א — ממש כדלקמן וד״ל).

דעת זו אינה בגדר שאלת ״למה״, אלא בסוד ההתקשרות העצמית לאמת המוחלט — ״ככה״ (שהוא שם קדוש כנודע בסוד ״אשרי העם שככה לו״, בחינת ״אשרי העם יודעי תרועה״, ״תרועה״ מלשון ״רעוא״ שפרושו ״רצון״ בארמית, והיינו ידיעת טעם הרצון בבחינת ככה, ר״ת ״כתר כל הכתרים״, שהוא הארת רדל״א, כנודע ממורנו הבעש״טזי״ע. כתר כל הכתרים הוא סוד אלף אורות הניתנים למשה, ואלף הוא סוד נשמת ישראל בעל שם טוב, ישראל בגימט׳ ״עשה עמנו״ ו״בעל שם טוב״ בגימט׳ ״אות לטובה״. ה״אות״ — ״אור קדמון״ — היא ידיעת הככה וד״ל). שרש דעת זו של רדל״א הוא ברדל״א הכללי, כביכול, שלפני הצמצום הראשון, בחינת ״יחיד״ בלשון החסידות — ״העלם העצמי של אור בעצמות המאור ב״ה״ — שהוא ״נמנע הנמנעות״ ו״נושא הפכים״ באמת.

ג

בדעת זו קיים השרש לארבעה טעמים בפרט בסוד בריאת העולם, כנגד ארבע אותיות שם הוי׳ ב״ה:

א. ״נתאוה הקדוש ברוך הוא להיות לו דירה בתחתונים״. תאוה הוא סוד בית, סוד בראשית (״בחוכמא״) — בית אשר — תכלית הכונה של דירה בתחתונים. ״בחכמה יבנה בית״, שהבית בכלל, וה״דירה בתחתונים״ בפרט (בחינת ״הוי׳ בחכמה יסד ארץ״, ״ארץ״ היינו בחינת ״תחתונים״, ונוסדה על ידי בחי׳ חכמה דוקא), הוא גלוי עצם חכמת המתכנן ובונה ״בית זבול לו״, המקום הראוי להשראת שכינתו וגלוי עצמותו — בחינת ״עיקר (עצמות) שכינה בתחתונים היתה״.

תאוה — בית עולה ״נצר חסד״, סוד ״המזל־עליון״ — ״נחל נובע מקור חכמה״ — בסוד ״אבא יונק ממזל השמיני״ (״נצר חסד״ הוא התקון השמיני של יג תקוני דיקנא — יג מדות הרחמים). וכן דירה עולה ג פעמים חכמה, כנגד שרש חב״ד שבחכמה גופא, כמו שנאמר ״בחכמה יבנה בית, ובתבונה יתכונן, ובדעת חדרים ימלאו וגו׳״ — סוד ג קוצין שב־י של שם הוי׳ ב״ה.

ב. ״בגין דישתמודעון ליה״ (״כדי שיכירו אותו״). הכרה ותודעה הוא ענין ההבנה והשגה שבשכל הנברא, והוא סוד שרש הכלים — ״גרמוהי״ — שבבינה שבעצמות, כביכול — ה עילאה שבשם הוי׳ ב״ה.

ג. ״טבע הטוב להטיב״. זוהי ההתעוררות שבלב העליון, עצם הטוב שבעצמותו יתברך כביכול — ו שבשם הוי׳ ב״ה.

ד. ״אין מלך בלא עם״. גלוי המלכות בפרט — ה תתאה שבשם הוי׳ שבעצמות כביכול — תלוי במציאות ה״עם״ — נבראים נפרדים (מצד דעתם — ״דעת תחתון״) מאחדותו יתברך (שאין ״מלך״ על בנים ושרים וכדומה, אלא על ״עם״ דוקא: ״עם מלשון עוממות שהם דברים נפרדים וזרים ורחוקים ממעלת המלך״, בחינת ״תחתונים״, כנ״ל בטעם הראשון של ״נתאוה וכו׳״ (שהרי ״נעוץ סופן בתחלתן״ דוקא, ולכן שני טעמים אלה דוקא נכתבו בספר התניא קדישא: ״נתאוה וכו׳״ בח״א פרק לו, ו״אין מלך וכו׳״ בח״ב פרק ז. רק שבטעם הראשון עיקר ה״תחתונים״ הוא היות ״כלי״ — ״דירה״ — לגלוי עצמותו יתברך, ובטעם האחרון עיקר ענין ה״עם״ הוא היותו נפרד וכו׳ ממעלת המלך. אך בפנימיות הרי אין מלך, בשר ודם, על חיות ובהמות וכו׳, שאינם ״כלים״ לקבל מלכותו כלל, וכך ה״עם״ דוקא — עולם סוד עם לו — תכליתו להיות ״כלי״ לדירת עצמותו יתברך, בתחתונים דוקא וד״ל. הטעם ״בגין וכו׳״ הוא בזהר — זהרא דאמא עילאה, והטעם ד״טבע הטוב להטיב״ הוא בספה״ק הממשיכים ומגלים את סודות הזהר למטה — סוד ו שבשם וד״ל).

ד

ארבעה טעמים הנ״ל, בארבע מלים, הם: דירה, הכרה, טוב, מלכות — בגימט׳ לז פעמים הוי׳ ב״ה. והנה ב״אוירא״, שבו מאירה הדעת דרדל״א (שרש הטעמים הנ״ל), מאיר שם סג (כמבואר בכתבי האריז״ל): יוד הי ואו הי, ששרשו הוא הוי׳ ומלויו הוא וד י או י בגימט׳ לז. נמצאנו למדים שסוד ארבעה טעמים הנ״ל הוא סוד הכאת השרש והמלוי של שם סג שבאוירא. והוא סוד ״לעולם הוי׳ דברך נצב בשמים״. ״שמים״ אלו היינו סוד ה״אוירא״. ״לעולם״ היינו סוד ההתעוררות לבריאת העולם. הטעם מתחלק לארבעה טעמים בפרט, ב״סוד הוי׳ ליראיו״. ״דבר״ הוא כמו ״שברא״ (״ד״ בארמית הוא כמו ״ש״ בעברית, ו״בר״ הוא שרש ״ברא״ כנ״ל), היינו הטעם לבריאה (ובסוד ״עשרת הדברים״ שהם הפנימיות של ״עשרה מאמרות״, שבהם נברא העולם, כמבואר בדא״ח). ״נצב״ הוא סוד עצם הדעת (בחינת ״אמת ויציב״ וד״ל) דרדל״א שמאירה ״בשמים״ — ״אוירא״ כנ״ל.

ה

והנה ״גלוי ההעלם״ (״בריאת העולם״ כנ״ל) הראשון הוא הנקרא ״שעשועים עצמיים״ — ״שעשועי המלך בעצמותו״ — שהוא גלוי אור העצמי יתברך, המאיר לעצמו, כביכול, בסוד ״ישמח הוי׳ במעשיו״, בגלוי ״יכולתו״ הפשוטה, ״הכל יכול״ לעשות כל חפצו (בחינת ״מעשיו״ העצמיים) כמבואר בדא״ח. העצמות ממש הוא בבחינת ״נמנע הנמנעות״ ו״נושא הפכים״ בעצם כנ״ל, שלגביו, כביכול, העלם וגלוי הם אחד ממש. שרש ההעלם שבעצמותו יתברך, שבו, כביכול, ״העלם העצמי של אור במאור״, הוא הנקרא ״יחיד״ בלשון החסידות. גלוי ההעלם הוא סוד ה״שעשועים״ כנ״ל. השעשועים (בחינת ״הבן יקיר לי אפרים אם ילד שעשועים״) הם מעבודת הצדיקים (״ועמך כלם צדיקים״) ״לעתיד לבא״, בהכרה פנימית (״בגין דישתמודעון ליה״) ובבחינת ״דירה בתחתונים״ להתגלות עצמותו יתברך, כביכול (בחינת ״בית ישראל״, ״ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם״, ״׳בתוכו׳ לא נאמר, אלא ׳בתוכם׳״ דוקא).

שרש שני הטעמים של ״טבע הטוב להטיב״, ו״אין מלך בלא עם״ הם בסוד ה״זיו״ הכלול ובטל בעצם האור. התגלות זיו זה — התעוררות הרצון הפשוט להטיב ורצון ומחשבת ״אנא אמלוך״ (שני הטעמים הנ״ל) — הוא הנקרא ״אחד״ בלשון החסידות — בחינת ״התפשטות״ (זיו מן העצם כנודע) ״אור אין סוף״ ב״ה (וכנודע ששם ״אין סוף״ קאי על מדרגה זו של ״התפשטות״, מה שאין כן למעלה מזה, למעלה מבחינת ״התפשטות״ כביכול, אינו צודק שם ״אין סוף״ כלל, שהרי פרוש ״אין סוף״ הוא ש״אין סוף להתפשטותו״). לאחר ״התפשטות״ זו נעשה ״השערה״, כביכול — ״שיער בעצמו בכח כל מה לעתיד להיות בפועל״. ״השערה״ זו היא כהשערת המלך על מי למלוך ואיך להנהיג את המלוכה. מדרגה זו נקרא ״קדמון״ בלשון החסידות, וסוד ״עולם המלבוש״ (מהפסוק ״עוטה אור כשלמה״) בכתבי האריז״ל.

ו

העצמות ממש הוא ״על דרך׳ כתר עליון, כביכול, ביחס אל שתי המדרגות של העלם וגלוי שכלולים בו כאחד, שהם ״על דרך״ חכמה (חכמה — כח מה, כח נעלם בעצם) ובינה (מקום השעשועים, בחינת ״לעתיד לבא״ כנודע), כביכול. ה״התפשטות״ וה״השערה״ הן ״על דרך״ חסד (״התפשטות״ אור אל הזולת, בסוד ״אחד היה אברהם״ כנודע) וגבורה (הגבלת ההתפשטות על פי מדת הדין שמשער את האיכות והכמות של כל ״כלי״ בפרט, כמה יוכל לקבל את אורו יתברך בבחינת חיות פנימית וכו׳), כביכול.

ז

אחר כך בא סוד הצמצום הראשון, השארת ה״רשימו״ מהאור הראשון, והמשכת ה״קו וחוט״ משרש התפארת, מדת הרחמים שלאחר התגלות מדת הדין, שבאין סוף ב״ה כביכול, כמבואר בכתבי האריז״ל. שלב זה, בכללותו, נקרא ״אין״, שסוד עצם הצמצום הוא ״כניסת המאור במקום האור״ (שרש התפארת בפנימיות הכתר) ומרומז באות א של תבת ״אין״ — סוד מציאות ״אלופו של עולם״ בכל אתר ואתר (״לית אתר פנוי מיניה״). ״נקודת הרשימו״ שנשאר במקום הצמצום מרומז בנקודת אות ה־י של תבת ״אין״. המשכת הקו מרומז ב־ן פשוטה של תבת ״אין״, כמובן. וכן שלש אותיות ״אין״ מרמזות לכח״ב של פרצוף ״אדם קדמון״ (״אדם קדמון״ נוטריקון אדון כל, כביכול, ואדון סוד התגלות אין, כמבואר בספה״ק): א בכתר דא״ק, י בחכמה דא״ק, ו־ן פשוטה ב־נ שערי בינה דא״ק — ״מחשבה הקדומה״ דא״ק. כח״ב דא״ק (פנימיות א״ק) — הוא ה״אין האמיתי״ ביחס לארבעה עולמות אבי״ע. הז״ת דא״ק (חצוניות א״ק) הם ה״יש האמיתי״ ביחס לאבי״ע (אצילות הוא בחינת ״אין של היש הנברא״, ובי״ע הם בסוד ״יש מאין״), ונכללו בסוד ה״אין״, שהרי כללות א״ק הוא על דרך הכתר הכללי שלאחר הצמצום הראשון (ובחינת ״עטרת תפארת״ ביחס לכללות כל המדרגות שמעצמותו יתברך ממש כביכול), כאשר אבי״ע הם בסוד ד אותיות הוי׳ ב״ה בפרט, שם הוי׳ של השתלשלות העולמות כנודע. הכתר, שהוא הרצון הנעלם ביחס לכל מה שמתגלה ממנו, מכונה תמיד בשם ״אין״ כנודע.

מסוד ה״אין״ נאצלו ונבראו ארבעה עולמות: אצילות, בריאה, יצירה, עשיה, שהם ״על דרך״ נצח הוד יסוד מלכות, בחינת המעשה ופועל ממש (בסוד ״כלם בחכמה עשית״, שה״חכמה״ נחשבת לעשיה ממש, והיינו כללות עולם האצילות, בחינת חכמה בכלל, וכנודע ש״אבא מקנן באצילות״; וביחס לבי״ע, בבחינת המעשה גופא, הוא ״על דרך״ הנצח (שהרי הוא ״עולם התקון״ שקיים לנצח למעלה מהזמן הנברא) ביחס להוד יסוד מלכות. ״בינה״ (בריאה) עד הוד אתפשטת״. ״יוצר אור״ ״כי טוב״ בסוד ״אמרו צדיק כי טוב״, שהוא צדיק יסוד עולם. גלוי מלכותו יתברך הוא בעולם העשיה התחתון דוקא — ״והיה הוי׳ למלך על כל הארץ״ דוקא).

ח

נמצאנו למדים שכללות תהליך הבריאה — סוד מעשה בראשית — ״דומה״ לסוד ״עשר ספירות בלימה״ (ששרשן הוא ארבע אותיות שם הוי׳ ב״ה כנודע) על דרך זה:

ט

והנה עצמות, העלם, גלוי, התפשטות, השערה, אין, אצילות, בריאה, יצירה, עשיה עולה א פעמים ח בחזקת ד (ד אלפים ו־צו, שבסוד ה״עגול״ עולה מאה — י ברבוע) — סוד ״הוי׳ אחד״ — והוא סוד ״מעשה מרכבה״, אמיתית הגלוי של ״דירה בתחתונים״, איך שהכל אחד ממש (והוא אדם חוה, שבשלוב הם אחד ומה וד״ל, ברבוע כללי — סוד יחודם באמת — ״והיו לבשר אחד״; כאשר ה־ד מדרגות שכנגד ד אותיות שם הוי׳ ב״ה בפרט: העלם גלוי אין עשיה עולות י פעמים אדם חוה — שלמות התגלותם בכל עשר כחות הנפש שבהם כנודע — ובסוד ״שמש הוי׳״ וד״ל).

י

סוד הטעמים הנ״ל הוא בארבע מדרגות הראשונות — עצמות, העלם, גלוי, התפשטות — כמבואר לעיל, שסודם הוא ב אלפים, בסוד ב רבתי של תבת ״בראשית״, שבה מרומז טעם הבריאה (סוד ״בית אשר״ כנ״ל).

יא

עולמות אבי״ע, בסוד נהי״ם כנ״ל, הם סוד ״שוקיו״ בפסוק הנ״ל ״שוקיו עמודי שש״, והם ארבע מדרגות שעליהן עומדות שש מדרגות. וזהו עמק הסוד של ״׳שוקיו עמודי שש׳ (שהרי על פי פשוטו ״שש״ מרמז לששת ימי בראשית, כנגד ו״ק דז״א מחסד עד יסוד, ואומרו ״זהו העולם״ קאי על תבת ״שש״ ודו״ק) — זהו העולם (״שוקיו״ — אבי״ע כנגד נהי״ם כנ״ל) שנשתוקק (כלומר ש״נשתוקק״ לבחינת ״שוקיו״, על דרך ״לזאת תקרא אשה כי מאיש לקחה זאת״, ״לשון נופל על לשון״ וד״ל) הקדוש ברוך הוא לבראו, כמו שנאמר ׳ועלי תשוקתו׳ (סוד ״ו עלי״, היינו ״שש״ שמעל לבחינת נוקבא — ד עולמות — בחינת ״שוקיו״ כנ״ל)״.

יב

סוד תבת ״תשוקה״ הוא מלשון ״דב שוקק״, דב ר״ת דירה בתחתונים. דב שוקק עולה שמינית של כללות המדרגות הנ״ל מעצמות עד עשיה (והיינו ממוצע כלם, כאשר עצמות העלם גלוי נחשבים למדרגה אחת, שהרי כללותם הוא בסוד ״יחיד״ שלמעלה מ״אחד״ ו״קדמון״. וכן עולים יחד שרש, בסוד ״והיית אך שמח״: ״והיית״ — עצמות; ״אך״ — העלם; ״שמח״ — גלוי, שהרי השמחה העצמית היא שרש הכל, והיא המדרגה השמינית כנודע וד״ל. מהשרש יוצא התפשטות שעולה ״שלם וחצי״ לגבי השרש וד״ל); וכן עולה דבקות (אותיות דב שוקק ממש ע״י חלוק ת לשק) אמיתית באנכי מי שאנכי, עצמותו יתברך, שהוא ״נמנע הנמנעות״ ו״נושא הפכים״ של ״אין טעם לרצון״ כלל וכלל ו״טעם כמוס לרצון״ כנ״ל.

ז. אורות וכלים

א

בדרך כלל יש שלשה עולמות המתחדשים תמיד מהאין האלהי, המאיר באצילות, ליש, והם: בריאה, יצירה, עשיה (בדרך פרט כתוב ״ועלמות אין מספר״, ״אל תקרי ׳עלמות׳ אלא ׳עולמות׳״), וכל אחד כלול מכולם. בכלליות יותר הם כנגד שלש בחינות הכוללות את כל המציאות: אור מקיף, אור פנימי, כלי.

העשיה היא בחינת כלי, בחינת חצוניות, כאשר החיות והאור הוא מוסתר ונעלם לגמרי בבחינת הכלי המסתירו ומגבילו. בעולם העשיה הנשמות (שמקורן בבריאה כדלקמן) מתלבשות בגופים, והגוף הוא בחינת כלי המסתיר על אור הנשמה, עד שמציאות הנשמה אינה נראית כלל, רק חצוניות הגוף.

היצירה היא בחינת אור פנימי כמ״ש ״יוצר אור״. האור הוא בבחינת גלוי והכלי הוא בבחינת בטול לגבי האור הפנימי שבתוכו. עולם היצירה הוא עולם המלאכים (וכן בכל עולם ועולם, המלאכים שבו הם בחינת ה״יצירה״ שבו). המלאך הוא בעל חמר, רק שהחמר הוא רוחני מאד ואינו מסתיר על הצורה הפנימית שבו, אלא, אדרבה, החמר הוא בבחינת בטול לגבי הצורה. ״יצירה״ הוא מלשון ״צורה״ — האור הפנימי שמתגלה בו.

הבריאה היא בחינת אור מקיף, אור שאינו נתפס בכלי כלל, ולכן אינו מתגלה כלל (שהרי כל התגלות הוא על ידי כלים דוקא), רק נשאר בבחינת העלם ומקיף. על כן נקרא ״חשך״ כמ״ש ״ובורא חשך״, שרב אורו וטובו אינו מתגלה לזולת כלל. עולם הבריאה הוא עולם הנשמות ללא גופים כלל (שהרי זהו ההבדל בין נשמות למלאכים, שלנשמות, בשרשן, אין להן חמר כלל, מה שאין כן במלאכים שיש להם חומר דק ורוחני של יסודות האש והרוח הרוחניים, כמ״ש ״עושה מלאכיו רוחות, משרתיו אש לוהט״).

ב

למעלה משלש המדרגות הכלליות הנ״ל יש עצמות האלהות שממנו הכל, ובאמת לאמתו הוא הכל והכל הוא.

ג

עצמות, אור מקיף, אור פנימי, כלי עולה אלף וחמש מאות, שהוא שם הוי׳ ב״ה בהכאת אותיותיו (י פעמים ה פעמים ו פעמים ה), בסוד ״אך טוב לישראל״ (כאשר ה־א ד״אך״ עולה אלף וה־ך ד״אך״ עולה חמש מאות במספר גדול דמנצפ״ך כפולות כידוע) — כללות עשרת הדברות מ־א ד״אנכי״ ועד ל־ך ד״לרעך״. כאשר נכתוב כלים בלשון רבים (על שם הרבוי שבעולם העשיה) יעלה הכל ישראל (כאשר ה־א דישראל עולה אלף) — ״אך טוב לישראל״ (״טוב ל״ אותיות בטול, פנימיות החכמה — ״הוי׳ בחכמה יסד ארץ״ — ״כלם בחכמה עשית״ וד״ל). כאשר ״ויחן שם ישראל״ — ״כלם כאיש אחד בלב אחד״ — כלי אחד — מתגלה שישראל והוי׳ ב״ה הכל אחד — ״אתה הראת לדעת ...אין עוד מלבדו״ וד״ל.

עצמות, אור מקיף, אור פנימי עולה אמת (כאשר ה־א דאמת עולה אלף).

הכלי הוא בחינת אמונה, בסוד ״אמת ואמונה כל זאת״ (״כל זאת״ הוא שרש ה״כלי״ שנקרא ״זאת״, בסוד ״בזאת יבא אהרן אל הקדש״, ש״הקדש״ הוא האור האלהי, ועיקרו בחינת העצמות ממש — ״קדש״ בלי ו כדלקמן, שמתגלה בבחינת ״זאת״ שהוא כלי הקדושה, בטול והנחת עצמותו) — ״איהו אמת ואיהי אמונה״.

ד

שני האורות הם בחינת ״אהבה רבה״ ב־ה עילאה שבשם ו״אהבת עולם״ ב־ו שבשם, בסוד ״ואהבת״ בגימט׳ פעמיים אור, וכידוע שארבע אותיות הוי׳ ב״ה הן כנגד ״דחילו ורחימו ורחימו ודחילו״. ״דחילו עילאה״ הוא סוד ״ירא בשת״ (״בראשית״) מפני עצמות אלהותו ית׳. ״דחילו תתאה״ הוא סוד ה״רקיע״ שעל גבי חיות הקדש, בחינת יראת מלכותו ית׳ אשר בכל משלה (״משלה״ אותיות ״שמלה״ ולבוש הגוף, שתחלת יצירתו מכונה בשם ״רקיע״). וזהו שעצמות, אור מקיף, אור פנימי, כלי עולה בראשית, אור, רקיע של מעשה בראשית (כח״ב דמע״ב, שהרי ״׳בראשית׳ נמי מאמר הוא״ בסוד הכתר הנעלם, ו״יהי אור״ ״יהי רקיע״ הם בסוד ״תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין״ — חו״ב דמע״ב. על פי המבואר כאן מתגלה שהכח״ב — ״היכל קדש קדשים״ — כולל את שלמות ההתהוות שע״י שם הוי׳ ב״ה, כאשר שרש ה־י הוא בכתר (מוחא סתימאה — כח המשכיל), שרש אותיות הו באור החכמה ושרש ה תתאה ברקיע הבינה — ״כאמה כבתה״ וד״ל), ר״ת ״באר מים חיים״ — שם הוי׳ ב״ה שהוא ״מקור מים חיים״ (עיין שער ״מקור מים חיים״).

שתי הבחינות ״דחילו עילאה״ ו״דחילו תתאה״ (סוד ״אבא יסד ברתא״) — עצמות כלי — עולה לו במספר משולש (סכום כל המספרים מ־א עד לו) שהוא ו ברבוע, סוד בנין הגוף, ולכן צרוף אותיותיו הוא ״כל עצמותי תאמרנה הוי׳ מי כמוך וגו׳״. הבטול שבחומר הגוף הוא ענין היראה — ״יראת הוי׳ לחיים״ — ועל כן עולה ״הן יראת ה׳ היא חכמה וגו׳״ — ״הן״ סוד ״כלה״, מלכות, יראה תתאה, ו״יראת״ סוד ״תורה מחכמה נפקת״, יראה עילאה (וכן ״היא״ — יראה תתאה; ״חכמה״ — יראה עילאה). וכן עולה ו פעמים ״פלא״ שבתנ״ך, שהפלא הוא סוד חבור הנשמה בגוף, בחינת כלי, בכח העצמות (כפרוש ״ומפליא לעשות״ כנודע).

ה

והנה ״בריאה, יצירה, עשיה״ הם ״ראש, תוך, סוף״. ״סוף״ הוא מלשון ״סף״, שפרושו ״כלי״. ״תוך״ הוא ענין אור פנימי שמאיר ב״תוך״ הכלי, והכלי בטל אליו ואינו מסתירו כלל, עד שה״תוך״, שהוא הצורה הפנימית, מתגלה כמו שהוא. הראש הוא למעלה מהגוף לגמרי, בחינת מקיף אליו, כמבואר בדא״ח. בו מאיר השכל — ״אור המאיר לעצמו״ — בחינת הנשמות שבעולם הבריאה, שעיקרן שכל אלהי, כלומר תחושות ישירות (ראיה ושמיעה וכו׳) באור אין סוף ב״ה — ״אחד האמת״.

העצמות הוא סוד ה״תחלה״ שלפני ה״ראש״, בסוד ״נעוץ סופן בתחלתן״ ו״סוף מעשה במחשבה תחלה״ — הקשר שבין עצמות לכלי כנ״ל — ״כל עצמותי״ — גלוי העצמות ממש על ידי עבודת הנשמות שבגופים בעולם העשיה התחתון דוקא (בסוד ״אף עשיתיו״, ש״אף״ מפסיק בין ״יצרתיו״ ל״עשיתיו״, אך מרמז לאפשרות גלוי העצמות — ״אף״ בגימט׳ ״אנכי מי שאנכי״ — בבחינת עשיה דוקא, והוא על ידי למוד התורה וקיום המצות ב״אף״ — צער גלות השכינה — התלבשות הנשמה בגוף — כמו שדרשו חז״ל על הפסוק ״אף חכמתי עמדה לי״).

ו

והנה גלוי העצמות נקרא ״אנכי״ (״הוי׳ אלקיך וגו׳״ — תחלת עשרת הדברות). הנשמה בשרשה נקראת ״ישראל״ — אותיות ״לי ראש״ — בחינת ראש כנ״ל. כלל כל המלאכים שבעולם היצירה הוא המלאך ״מטטרון״ (ש״שמו כשם רבו״ — מטטרון בגימט׳ שדי. בכתבי האריז״ל מובא שיוצא משם הוי׳ ב״ה על דרך זה: ה־י של שם הוי׳ ב״ה מתחלק ל־זג: ז ברבוע עולה מט וג ברבוע עולה ט. הוה ברבוע עולה רון. וזהו מטטרון — יחוד נח אהרן — חן נראה, שהוא חנוך — חן הוי׳ ב״ה וד״ל) — ״שרו של עולם״. הארת הנשמה שמתלבשת בגוף נקראת יעקב — י עקב (הגוף נקרא ״עקב״ לגבי הארת הנשמה המתלבשת בו, המכונה כאן בסוד נקודת ה־י של יעקב. ועוד י״ל שחבור הנשמה בגוף נקרא ״עקב״, וחבור זה הוא בכח העצמות, המפליא לעשות — י שבשם כנ״ל וד״ל).

ז

אנכי ישראל מטטרון יעקב עולה ״שמע ישראל הוי׳ אלהינו הוי׳ אחד׳ (אנכי הוא אחד ברבוע פרטי, ו״אלהינו״, לשון רבים, מרמז לשתי הבחינות תוך וסוף — מטטרון יעקב — צורה וחמר, שעולים יחד ״מלכות שמים״, שהוא אל במספר משולש, סכום כל המספרים מ־א עד אל, וכן הוא פעמיים רמח אברים שבאדם, רמח מצות רמח אברים דמלכא — ו שבשם — סוד הצורה, ברמח אברי החמר, שזהו סוד ״אלהינו״ וד״ל). והנה ״שמע ישראל הוי׳ אלהינו הוי׳ אחד״ עולה ״אחד יחיד ומיוחד״ (כאשר ה־א דאחד עולה אלף). יחוד שתי המערכות הנ״ל שכנגד אותיות הוי׳ ב״ה: עצמות, אור מקיף, אור פנימי, כלי; אנכי, ישראל, מטטרון, יעקב עולה כב פעמים אחד יחיד ומיוחד — גלוי היחוד השלם על ידי כב אותיות התורה ששרשן בעצמות ממש (בסוד ״עצם הנפש מלאה אותיות״). ב״עגול״ (אלפים לאחדים בסוד — ״איכה ירדף אחד אלף״) עולה כתר עליון, כללות כל ארבע המדרגות שכנגד ארבע אותיות שם הוי׳ ב״ה. וכן עולה אהוה (טוב) פעמים ״הוי׳ אלקינו הוי׳״ (סוד ״אני ראשון ואני אחרון ומבלעדי אין אלקים״ — ״עד שלא נברא העולם״, ״משנברא העולם״, ״לעתיד לבא״, שהכל הוא מעצם הטוב ב״ה ו״טבע הטוב להטיב״ — ״והנה טוב מאד״ — ״כל מה דעביד רחמנא לטב עביד״, עד שמתגלה לעין כל ש״גם זו לטובה״ — טוב בהכאה (ט פעמים ו פעמים ב) — על ידי ה״צדיק יסוד עולם״ — ״אמרו צדיק כי טוב״ — שמגלה את ״האור כי טוב״, אור מקיף ואור פנימי בכלי המזוכך בתכלית בכח העצמות. כשם שעצם מציאות הכלי הוא בכח העצמות דוקא כנ״ל, כן זכוך הכלי בתכלית להיות ״מכון לשבתך עולמים״ בגלוי שלמות האור, אור מקיף ואור פנימי גם יחד, ועד להשראת עצמותו יתברך, הוא בכח העצמות דוקא וד״ל).

ח

והנה תקון כל הבחינות — ראש תוך סוף הנ״ל — תלוי במעשה האדם למטה. על ידי מצות מעשיות נתקן בחינת הכלי, בסוד ״סוף מעשה״ כנ״ל. במעשה יש שלשה קוים: ״תורה, עבודה, גמילות חסדים״. ״גמילות חסדים״ הוא עיקר ה״עשיה שבעשיה״ — ״סוף שבסוף״. למוד תורה בפה (״עקימת שפתיו הוי מעשה״) ובהשגה פנימית הוא בחינה ״יצירה שבעשיה״ — ״תוך שבסוף״. עבודת הקרבן, בכליון הגוף ונפש הבהמית לגמרי, וכן עבודת התפלה, שנתקנה במקומה, היא בחינת ה״בריאה שבעשיה״ — ״ראש שבסוף״ (והיא המשכת בחינת ״בכל מאדך״ שמצד שרש הנשמה האלקית, כדלקמן, גם בנפש הטבעית). עצם ה״קבלת עֹל מלכות שמים״ שבכל מעשה המצות, נובע מעצמות הנפש האלקית — ״חלק אלוה ממעל ממש״ — בבטול כל רצונה לבעל הרצון העליון ב״ה, והוא בחינת ״עצמות שבכלי״ — ״אצילות שבעשיה״ — ״תחלה שבסוף״, בסוד ״נעוץ סופן בתחלתן ותחלתן בסופן״ ו״סוף מעשה במחשבה תחלה״ כנ״ל. וכן איתא בזהר: ״עשיה לעילא״. נמצא שבעשיה יש שלמות שם הוי׳ ב״ה:

ט

על ידי אהבה ויראה בפנימיות הלב נתקן בחינת ה״אור פנימי״, שהוא הצורה שבתוך החמר, מדרגת המלאכים שבעולם היצירה, שעבודתם לשי״ת היא בדחילו ורחימו כנודע (מחנה מיכאל באהבה ומחנה גבריאל ביראה וכו׳). וזהו בשתי המדרגות של ״בכל לבבך ובכל נפשך״, שתי המדרגות של אור פנימי בלב ונפש.

ועוד יש מצות שהכונה מעכבת בהן, כמו בפסוק ראשון של קריאת שמע. מצות אלו הן בחינת ״עשיה שביצירה״ — ״סוף שבתוך״. אהבת ״בכל לבבך׳ היא בחינת ״יצירה שביצירה״ — ״תוך שבתוך״. אהבת ״בכל נפשך״ היא בחינת ״בריאה שביצירה״ — ״ראש שבתוך״. והנה דרז״ל ״׳בכל נפשך׳ — אפילו הוא נוטל את נפשך״, וכאשר בא לנסיון בפועל ממש (שבעצם הוא בחינת ״עשיה לעילא״ בעבודה שבבחינת עולם היצירה וד״ל) אזי מתגלה בחינת ה״תחלה — עצמות — שבתוך״ — ״אצילות שביצירה״. נמצא שגם ביצירה, כונה פנימית בלב, יש שלמות שם הוי׳ ב״ה (אלא שעיקר גלוי עצמות הוי׳ ב״ה הוא בעשיה דוקא).

י

על ידי האהבה שבבחינת האורות המקיפים של שרש הנשמה — ״בכל מאדך״ (שלמעלה מן הטעם לגמרי) — נתקן בחינת ה״ראש״ — ״אור מקיף״ — של עולם הבריאה. והנה בפרטיות יש גם כאן ארבע מדרגות כנגד ארבע אותיות שם הוי׳ ב״ה שבבריאה. חז״ל דרשו ״׳בכל מאדך׳ — בכל ממונך״ (שרש מצות הצדקה — כללות כל המצות־מעשיות, כמבואר בדא״ח) — בחינת ״עשיה שבבריאה״ — ״סוף שבראש״. עוד דרשו ״׳בכל מאדך׳ — בכל מדה ומדה שהוא מודד לך הוי מודה לו במאד מאד״ — בחינת ״יצירה שבבריאה״ — ״תוך שבראש״. וזהו בחי׳ ״שמחים ביסורים״ כאשר היסורים הם קלים מיסורי מות ה״י (כאן בחינת ה״מאד״, שלמעלה מן הטעם לגמרי, הוא ענין ״הוי מודה לו במאד מאד״, עבודת ההודאה שמצד שרש הנשמה על מדה טובה וכו׳ כאחת). אך אמרו חז״ל שיש יסורים שקשים הרבה ממות (בחינת ״אפילו הוא נוטל את נפשך״ כנ״ל), והנכונות והמסירות (מסירות ה״מאד״ ממש) בכח לקבלם הוא בא משרש הנשמה בבחינת ״בריאה שבבריאה״ — ״ראש שבראש״. כאשר בא לו הנסיון בפועל ממש (״עשיה לעילא״ כנ״ל) הרי הוא בחינת ״אצילות שבבריאה״ — ״תחלה שבראש״ (כנ״ל בענין ״בכל נפשך״):

יא

שלשה ה״תקונים״ הנ״ל הם בבחינת ״העלאת מ״ן״ (״אתערותא דלתתא״ שע״י ״אתערותא דלעילא״ לעורר את ה״אתערותא דלתתא״, שהוא ע״י נשמת משה רבנו, רעיא מהימנא, שרועה את ״שלשה עדרי צאן״ דבי״ע להמשיך בהם את הדעת העליון לומר ״קדוש״, כדלקמן) לעצמות האלהות ששורה באצילות העליונה (בסוד אמירת ״קדושה משולשת״ — ״קדוש קדוש קדוש״), להמשיך משם גלוי עצמות האלהות למטה (שנקרא ״קדש״ בלי ו, והופך את ״שלשת העדרים״ ד״קדוש קדוש קדוש״ לעדר אחד — ״עדר הרחלים״. המשכה זו היא גם כן ע״י משה רעיא מהימנא), בסוד ״דירה בתחתונים״. נמצא שבכללות כל העולמות — ״סוד הוי׳ ליראיו״ — הוא כזה:

יב

בסוד ״לשון הקדש״, ג פעמים ״קדוש״ הנ״ל הן בסוד ג אותיות השרש של כל תבה — ״ראש תוך סוף״. כאשר מצטרפות יחד נמשך ״אור העולה על כולנה״, שהוא המובן והגלוי האמיתי של אותו הדבר שמכונה (וחי וקים) בשם זה. על כן נקראת ״לשון הקדש״, שעל ידה מתגלה בחינת העצמות ממש — ״קדש״ בלי ו — השוה ומשוה קטן וגדול, שהרי הוא הכל והכל הוא — ״אין עוד מלבדו״. ״שלשה עדרי צאן״ (נשמות דבי״ע) נעשים אחד ממש. הדוגמא העיקרית להנ״ל היא בתבת ״אמת״, כאשר ג אותיותיה הן בסוד ״ראש תוך סוף״ של כז—זך אתוון דאורייתא (כאשר מנצפ״ך הכפולות מסודרות כל אחת במקומה, ״הפשוטה״ ליד ״הכפופה״, אזי ה־א היא האות הראשונה; ה־מ פתוחה היא האות ה־יד — ״תוך׳ זך; ה־ת היא האות ה־זך). אך בהצטרפן יחד מתגלה האמת לאמתו, בחינת הקדש העליון — ״הוי׳ אלקים אמת״ ב״ה, ו״אמת הוי׳ לעולם״ — בהשואה אחת ממש בכל העולמות.

ח. יחיד הוא ויודע הכל

א

בספרי המקובל רבי אברהם אבולאפיא זצ״ל מובא הרמז וההתבוננות ששם הוי׳ ב״ה הוא ר״ת: יחיד הוא ויודע הכל.

ב

יחיד: ״אור אין סוף ב״ה אינו מתיחד אפילו בעולם האצילות אלא על ידי התלבשותו תחלה בספירת החכמה, והיינו משום שאין סוף ב״ה הוא אחד האמת שהוא לבדו הוא ואין זולתו וזו היא מדרגת החכמה״ (תניא פרק לה, בשם הרב המגיד נ״ע).

״אחד האמת שהוא לבדו הוא ואין זולתו״ זהו בחינת ״יחיד״, ״וזו היא מדרגת החכמה״ — י שבשם ב״ה.

אחד בהכאה (א פעמים ח פעמים ד) עולה יחיד — ״אחד האמת״.

בחכמה יש לב נתיבות, כמנין יחיד. לב נתיבות אלו מתחלקות ל־י ספירות ו־כב אותיות — י יחד, אותיות יחיד. האותיות מתחלקות, בסוד יחד, ל־י יחידות (י — עשר — נחשבת ליחידה, בסוד ״עשר ולא תשע״, שבשרשה, הספירה העשירית — מלכות — מיוחדת באחדות האצילות — ״רשות היחיד״), ח עשרות (מ־כ עד צ, בסוד כהן צדק — כללות נשמות ישראל, שהרי היחידות הן בסוד ״אלהות״, העשרות בסוד ״נשמות״ והמאות בסוד ״עולמות״), ו־ד מאות (קרשת; הק נחשבת ל״מאה״ — ״עולמות״ — בסוד״רגליה יורדות מות״, שרגל ה־ק יורדת להחיות את העולמות הנפרדים מאחדותו יתברך. ״ומשם יפרד והיה לארבעה ראשים״. כנגד ד מאות קרשת).

״יחד שבטי ישראל״. שרש האותיות הוא סוד טפת זרע האב — חכמה — בסוד ״וישכב במקום ההוא״, ודרשו בזהר — ״יש כב״. וכן שרש הספירות הוא ב־י אורות המאירים בטפת החכמה (שהרי האותיות הן שרש הכלים כנודע). וזהו יחיד — י יחד — לב נתיבות חכמה.

ג

הוא: ״ועבד הלוי הוא״, ומפרש בזהר שעבודת הלוי היא בבחינת ״לארמא קלא״ בשירה וזמרה — בחינת ״העלאה״ שבקו שמאל של הספירות העליונות. עבודה זו מגיעה עד מקום הנסתר — ה עילאה שבשם — בינה עילאה, הנקרא הוא — לשון נסתר.

הוא בהכאה עולה ל — ״מגדל הפורח באויר״ באמא כנודע. והוא סוד ״ביום ההוא — יהיה״.

כאשר יחיד מתיחד בהוא, בסוד ״תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין״, עולה יחודם מד, שהוא ״חי הוי׳״ — ב פעמים כב אותיות ב״אבא״ וב״אמא״, וכן כל בחינת ״חי״ הוא בחי׳ מוחין עליונים של יה שבשם.

ד

ויודע: שרש ה־ו שבשם הוא בדעת המתפשט בלב. בכתבי האריז״ל ״דעת״ זו נקראת ״נשמת זעיר אנפין״, ולכן כל מדה ומדה שבלב נקראת ״דעה״ (לשון הרמב״ם ז״ל ב״הלכות דעות״).

״ידיעת״ הכל מתיחסת לבריאת העולם, בבחינת ״אור המאיר לזולתו״. מה שאין כן ״יחיד הוא״ הוא למעלה מכל שייכות לעולמות הנבראים, בבחינת ״אור המאיר לעצמו״ (רק שנקרא ״הוא״ על שם נשמת העובד שנמצא בתוך הבריאה, אלא שבאמת הוא ״חלק אלוק ממעל ממש״ — ״חלק בורא שנעשה נברא״ וד״ל). ידיעת הבורא הוא בבחינת אור מקיף ה״סובב כל עלמין״. לגבי העולמות הנבראים ה־ו שבשם היא בסוד ״סובב כל עלמין״. (כמבואר בשער ״אור אין סוף״ עיי״ש). וכן מבואר בכתבי האריז״ל ששבירת המדות ב״עולם הנקודים״ — ״עולם התהו״ — התחילה מספירת הדעת, ועל כן תקון המדות כולן תלויה בהחדרת דעת הקדש בהן, בסוד ״ובדעת חדרים ימלאו״ (חדר הוא ר״ת חסד דין רחמים — עיקרי המדות).

ה

הכל: המלכות היא שרש ״הכל״ (אותיות ״כלה״ — מלכות, כנסת ישראל, ה״כלה״ של שיר השירים), ״כח הפועל בנפעל״, וכל דבר נברא ונוצר ונעשה חקוק וקשור בשרשו העליון שבמלכות שמים — ה תתאה שבשם. המלכות, דוקא, יורדת להוות את העולמות התחתונים בי״ע, להחיותם ולקיימם תמיד, בסוד ״מלכותך מלכות כל עולמים״. הכל עולה סכום המספרים מ־א עד י — ״סופא דכל דרגין״; ו״נעוץ סופן בתחלתן״ ב־י של יחיד — שרש עשר ספירות כנ״ל.

ו

ב״יחיד הוא ויודע הכל״ יש יה אותיות. הכל עולה בגימט׳ יה פעמים אחד, כלומר שהממוצע של כל אות עולה אחד, הכל בסוד ״הוי׳ אחד״. והוא עולה ה פעמים ״הוי׳ אחד״, שהוא ג פעמים אדני ב״ה.

״יחיד הוא ו״ עולה נ, בסוד נ שערי בינה, שהרי שער הנון הוא בסוד היחוד הנעלם של אבא ואמא (״יחיד הוא״) על ידי שרש הדעת — ו שבשם — בסוד ״אם אין דעת אין בינה ואם אין בינה אין דעת״. ״יודע הכל״ עולה סכום ה־יג — אחד — אותיות מ־א עד מ (סוד יג מדות הרחמים, מקור ההשגחה הפרטית, פנימיות החיות של כל העולמות. והוא סוד השם הקדוש: קמה — שם העמדת המלך — ה תתאה שבשם — על ידי שלמות גלוי הדעת ביסוד, סוד ״והנה קמה אלמתי״ כמבואר בדא״ח). נמצא שסוד יחיד הוא ויודע הכל הוא אמן (מ־א עד מ ו־ן, היינו מ־א עד נ; וכן בסוד ״נאם הוי׳״), שהוא סכום כל המספרים מ־א עד יג — אחד, לרמז שכללות ״הנסתרות״ (יה שבשם — ״אור המאיר לעצמו״ כנ״ל) — ״יחיד הוא״ — מאירה גם ב״נגלות״, בסוד ההשגחה הפרטית — ״ויודע הכל״ (ע״י ו החבור כנ״ל, בחינת ״דעת״ מלשון התקשרות והתחברות כנודע).

והוא סוד סכום המספרים בטענת אברהם אבינו עליו השלום עם הקדוש ברוך הוא בתפלתו עבור אנשי סדום — אולי ימצאו: נ, מה, מ, ל, כ, י צדיקים בתוך העיר (מה הוא סכום כל המספרים מ־א עד ט. נמצא שכללות מספרי טענתו היא סכום כל האותיות מ־א עד נ כנ״ל). אברהם אבינו ע״ה היה הראשון לפרסם אלקותו יתברך בעולם, כמ״ש ״ויקרא שם בשם הוי׳ אל עולם״, בסוד ״יחיד הוא ויודע הכל״, שהוא ״הדן יחידי לבאי עולם״, ומרחם בדין ממקור הרחמים והחסדים האמיתיים, שהוא ״יחיד״ ממש, בסוד ״פנימיות אבא (״אב הרחמן״) פנימיות עתיק (״אב הרחמים״ הפשוטים שבבחינת אין סוף ממש)״.

״יחיד הוא ויודע הכל״ עולה הוי׳ ב״ה ו־אחד ברבוע כללי, הכל בסוד ״הוי׳ אחד״.

״יחיד הוא ויוד״ עולה ע, עד ע של ״ויודע״, והן ב עינים, בסוד ״תמיד עיני הוי׳ אלקיך בה (המשכת אור העינים ב־ה תתאה שבשם — ארץ ישראל) מרשית השנה ועד אחרית שנה״.

ז

במספר סדורי יודע עולה לו, בסוד ״אלה״ — ו פעמים ו מדות שבלב. הכל עולה כח, בסוד ״כח מעשיו״ של מעשה בראשית. ויודע הכל עולה ע, ועם מד של יחיד הוא, הוא סוד מדע, כללות ספר מדע של הרמב״ם ז״ל הפותח: ״יסוד היסודות ועמוד החכמות״ ר״ת הוי׳ ב״ה.

במספר קטן יחיד הוא עולה הוי׳ ב״ה. יודע הכל עולה כח, בסוד ״הוא הנתן לך כח לעשות חיל״, לידת וה מהוא — אמא עילאה. יחיד הוא ויודע הכל עולה ס, אות ה־יה בסדר הא־ב.

במספר קטן מספרי של כל תבה ותבה עולה הכל יה (סוד יה אותיות — יה פעמים אחד כנ״ל), ובמספר קטן מספרי אחרון של כללות המשפט עולה הכל ו, שהכל נכלל ב־ו שבשם, כנודע.

קצה, קיד, ס, יה, ו עולה ב פעמים קצה — יה פעמים הוי׳ ב״ה — בסוד ״בטחו בהוי׳ עדי עד כי ביה הוי׳ צור עולמים״. והוא ג פעמים עין, בסוד ״עין הוי׳ אל יראיו״, ו״עיני הוי׳ אל צדיקים״. והוא ״שמן משחת קדש״ — ״שמן וקטרת ישמח לב״ — לב משיח, שהוא ״אוהב שלום״, גלוי ״השמים שמים להוי׳״ ב״ה, בבחינת ״והארץ נתן לבני אדם״, להמשיך ״כימי השמים על הארץ״, בהגלות נגלות תקון הכל בסוד ״יחיד הוא ויודע הכל״.

ח

במספר קדמי יחיד עולה יוסף, בסוד ״יסוד אבא ארוך ומסתיים ביסוד ז״א״. הוא עולה הבל — מלוי שם סג שבבינה. ויודע עולה ו פע׳ חסד — ״יומם יצוה הוי׳ חסדו״ — ״יומא דאזיל עם כולהו יומין״. הכל עולה יחיד הוא ויודע הכל — כללות הכל במלכות כנ״ל. יחיד הוא עולה טפטפיה — שם המחשבה ב־יה — ״תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין״. יודע עולה תהו (שבירת הדעת כנ״ל), ותקונו ע״י ו החבור ששרשו בדעת עליון כנ״ל. יחיד הוא ויודע עו׳ כה ברבוע כללי — ה בחזקת ד. יחיד הוא ויודע הכל עולה סכום כל המספרים מ־א עד מ (ע״ד מ במספר קדמי כנ״ל) — ״ואהבת לרעך כמוך״ — כללות הכל בהעבודה של ״יחד שבטי ישראל״ — ״הוי׳ בחכמה יסד ארץ״ — ״אבא יסד ברתא״ — דוד בן ישי מלך ישראל חי וקים.

ט

י פעמים יחיד; ה פעמים הוא; ו פעמים ויודע; ה פעמים הכל עולה ״יהי אור״, כאשר ה־א של אור עולה אלף בסוד ״האלף לך שלמה״, אלף אורות שנמסרו למשה (אותיות שלמה) בשעת מתן תורה — ״תורה אור״. והוא סוד ד מלויי שם הוי׳ ב״ה: עב, סג, מה, בן:

כאשר ה־א שב־ואו דשם סג עולה אלף, שהוא סוד אלף אורות המתגלים למשה בשעת מתן תורה מפנימיות סג דא״ק (משא״כ שם עב הוא סוד ההעלם העצמי של אור במאור ב״ה, בבחינת יחיד ממש) מבחינת ״הוא״, בסוד ״עד שלא נברא העולם היה הוא ושמו הגדול בלבד״, שהוא עצם האור. ה״ידיעה״ היא בסוד שם מה החדש שיוצא ממצח הרצון של אדם קדמון, ו״הכל״ בסוד שם בן, שענינו בנין כל העולמות כלם.

ט. אותיות הוי׳ בלשון הקדש וסוד הידיעה והבחירה

א

״ה־י על שם המחשבה נאמרה״ (פרוש רש״י ז״ל על הפסוק ״אז ישיר משה וגו׳״ שעלה במחשבתו ו״אמר לו לבו שישיר וכן עשה״, בסוד ״כלם בחכמה עשית״, וחכמה — כח מה — היא מדרגת משה רבינו ע״ה שאמר ״ונחנו מה״ וד״ל).

שתי ההי״ן בשמוש לשון הקדש: ״ה השאלה״ ו״ה הידיעה״. ה השאלה היא ה עילאה שבשם — ״דקיימא לשאלה״ (הקדמת ספר הדהר). ה הידיעה היא ה תתאה שבשם — ״עלמא דאתגליא״ הידוע לכל — ״מלכותך מלכות כל עולמים״.

ה־ו הוא ״ו החבור״ (וכן ״ו ההפוך״ מעבר לעתיד ומעתיד לעבר הוא המחבר ונושא שני ההפכים של עבר ועתיד גם יחד).

ב

מחשבה שאלה ידיעה חבור — ר״ת משיח — לפי הצרוף יההו, שהוא הצרוף של סדר הפרשיות בתפלין דרבינו תם (״קדש וגו׳״ כנגד חכמה — י שבשם; ״והיה כי יביאך וגו׳״ כנגד בינה — ה עילאה שבשם; ״והיה אם שמע וגו׳״ כנגד ה גבורות שבדעת, שרש בנין המלכות — ה תתאה שבשם; ״שמע ישראל וגו׳״ כנגד ה חסדים שבדעת, שרש בנין ז״א — ו שבשם). בסדר זה ״הויות באמצע״ — שתי הפרשיות שמתחילות בתבת ״והיה״ הן באמצע, בין ״קדש״ ל״שמע״. חז״ל דרשו ש״והיה״ הוא לשון שמחה, ועל כן על ידי סמיכות שתי הההין שבשם מתמתקת ה־ה תתאה בתכלית, בסוד שם אגלא שיוצא מר״ת ״אתה גבור לעולם אדני״ (שם אדני ב״ה הוא במלכות — ה תתאה שבשם) כאשר עולה ביסוד אמא, סוד הטבילה ב״מקוה ישראל הוי׳ מושיע וגו׳״ והופך לאלד — השם העשירי של עב שמות הקדושים. ידוע בכתבי האריז״ל שתפלין של ר״ת הם בסוד המשכת מוחין דאבא — בטול במציאות (שפועל שמחה ״מהעולם ועד העולם״ וד״ל) — ובהם תלוי סוד ביאת המשיח (אותיות ישמח). מהמחשבה הנעלמה יתגלו השאלה והידיעה כאחד, ואזי ו החבור — ״בריח התיכון המבריח מן הקצה אל הקצה״ — יחבר יחד כל קצוות תבל ברוחניות ובגשמיות, וכן בעולם שנה (ו ההפוך כנ״ל) נפש.

ג

מחשבה שאלה חבור ידיעה (לפי הצרוף הפשוט י־ה־ו־ה ב״ה — סדר הפרשיות בתפלין של רש״י, מוחין דאמא. אמא היא בחי׳ ״אם הבנים שמחה״, אך בירידת וצמצום אור השמחה מעולם לעולם וכו׳. משא״כ בגלוי הבטול האמיתי, מוחין דאבא, השמחה העליונה מתגלה, בפנימיות, מהעולם ועד העולם בהשואה אחת כנ״ל) עולה בגימט׳ ״קול הוי׳ חצב להבות אש״, כאשר ״בהגיגי תבער אש״. והוא סוד ״משמרת הוי׳״ — ״חומת אש סביב״ — מסביב לבית המקדש — בית הוי׳ ב״ה — כאשר סוד שמושו בלשון הקדש שומרו ומקיפו, וכן מגלהו לכל סטרא דקדושה (בסוד חשמל — חש מל — כדלקמן). ״קול הוי׳״ הוא שרש הדבור בלשון הקדש, הנמשך מלמעלה למטה. ״בהגיגי תבער אש״ הוא שרש הדבור בלשון הקדש, בנשמה האלהית המלובשת בגוף, מלמטה למעלה, וכהמשך הפסוק — ״דברתי בלשוני״.

נמצא שפנימיות סוד לשון הקדש (שם הוי׳ ב״ה) היא היכלת האלהית שניתנה לעם ישראל לגלות, בבטוי והבעה מוחשית, את מחשבת הלב הפנימית והנעלמת (י שבשם) — בחינת ״לך אמר לבי״. גלוי זה הוא ע״י חבור השאלה והידיעה כאחד, הנסתר והנגלה, בהכרה ש״הנסתרות להוי׳ אלקינו, והנגלות לנו ולבנינו וגו׳״.

ד

והנה לשון הקדש הוא סוד ״חשמל״ — ״חש״ ״מל״ (״חש״ לסט״א ו״מל״ לסטרא דקדושה כנ״ל). ידוע ממורנו הבעש״ט זי״ע שסוד ה״מל״ של ״חשמל״, בעבודה, הוא ענין ה״המתקה״, בחינת ״מי ימלל גבורות הוי׳״ — להמתיק כל הגבורות והדינים בשרשם העליון. וזהו שמחשבה שאלה חבור ידיעה, סוד הוי׳ ב״ה (שם הרחמים, הממתיק את הדין) בלשון הקדש (״משמרתו״ כנ״ל) עולה ״מתוק לנפש״ — ר״ת מל דחשמל כנ״ל.

והנה ״פתח דבריך יאיר״ ו״מתוק האור״ כאשר הוא ״מול״ (מלשון מל כמבואר בדא״ח) העינים. וזהו שסוד הוי׳ הנ״ל עולה ״שאו מרום עיניכם וראו״ — ר״ת ״שמעו דבר הוי׳״ — בחינת מל, מתוק לנפש.

ה

והנה ״חבור״ הוא אותיות ״בוחר״, והוא סוד מציאות כח הבחירה החפשית בנשמות ישראל בעצם, עד כדי היכלת להפוך את העבר לעתיד כו׳, בסוד תשובה שלמה מאהבה רבה ש״זדונות נעשו לו כזכיות״ ממש. ״בוחר״ זה הוא למעלה מה״ידיעה״ בסדר תפלין של רש״י, ולמטה מה״ידיעה״ בסדר תפלין של ר״ת. בשניהם יחוד הבחירה והידיעה (״הכל צפוי והרשות נתונה״) בא מהשאלה ״מי ברא אלה״ (המשך הפסוק ״שאו מרום עיניכם וראו״ הנ״ל, שעל פסוק זה נאמר בזהר ״מי דקיימא לשאלה״ כנ״ל) אותיות ״ברא אלקים״ — טוב (אהוה — ר״ת את השמים ואת הארץ — אותיות הוי׳ ב״ה במספר קטן) ברבוע כללי — בסוד ״נעוץ סופן בתחלתן״ — ״וירא אלקים את כל אשר עשה והנה טוב מאד״. דרשו חז״ל: ״טוב״ — חיים, ״מאד״ — מות, סוד הבחירה — ״ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב ואת המות וגו׳... ובחרת בחיים״. ״טוב״ הוא הצדיק — ״ועמך כלם צדיקים״ — כמ״ש ״אמרו צדיק כי טוב״ (״אמרו״ סוד המחשבה הנעלמת בפנימיות רעותא דלבא, בחינת ״לך אמר לבי״ כנ״ל). ״צדיקים במיתתן נקראו חיים״, שהוא ״טוב מאד״ באמת, ושאלתו התמידית ״מי ברא אלה״ היא שרש היחוד של כח הבחירה החפשית שבו והכרת הידיעה האלהית המוחלטת (וכמבואר בדא״ח שהבריאה יש מאין ואפס המוחלט מורה על עצמותו יתברך דוקא — ״נמנע הנמנעות״ וד״ל). שאלתו זו עולה במחשבה הנעלמת של נקודת לבבו — ״רעותא דלבא״ — ששם הבחירה והידיעה הן אחד ממש (בסוד ״אחד האמת״ ששורה בחכמה), בסוד ״אם רץ לבך״ (״בינה—לבא״, ״דקיימא לשאלה״) ״שוב לאחד״ (״אחד האמת״ ששורה בחכמה, אך מתגלה למטה דוקא) לאחד את הבחירה והידיעה במדרגות וה שבשם — ״והנגלות לנו ולבנינו״ כנ״ל. כל זה הוא סוד חקיקת שרש לשון הקדש בנפש כל ישראל.

ו

חבור — אותיות בוחר — מתיחס ל־ו שבשם, שהרי עיקר הבחירה החפשית שייך לתקון המדות שבלב. תקון המדות הוא על ידי התכללותן זו בזו, כמו בכוונת ספירת העמר: ״חסד שבחסד״, ״גבורה שבחסד״ וכו׳, ״חסד שבגבורה״ וכו׳. התכללות זו, שתלויה בכח הבוחר, היא סוד החבור שבאות ו שבשם (ומרומז ג״כ בפסוק ״מי ברא אלה״ שאלה עולה ו פעמים ו, התכללות השלמה של ו מדות שבלב זו בזו, וכן מי עולה ז פעמים ז עם הכולל — שער הנון דבינה — שכולל מט ימי הספירה, התכללות ז מדות, בהצטרף המלכות, זו בזו).

ז

שרש החבור הוא ב״עטרא דחסדים״ שבדעת, ושרש הידיעה ב״עטרא דגבורות״ שבדעת כנ״ל. בסוד ״עשרה עמקים״ של ספר יצירה (לפי סדר האריז״ל) מכונים תרין עטרין אלה בלשון ״עמק טוב״ ו״עמק רע״, בסוד ״עץ הדעת טוב ורע״ (טוב הוא סוד שם אהוה כנ״ל, שם הדעת בכלל, והחסדים שבה בפרט. ״רע״ מתחלף ב״דע״ אך ה־ר ד״רע״ חסרה ״נקודת הבטול״ — ה־י שמתגלה בראש הימני של ציור האות ד, שאיננה מופיעה בציור האות ר. והיינו ביאוש ח״ו מאפשרות הבחירה החפשית, כדעת (רעת) אומות העולם, שאין להם דעת פנימית, אזי מתעלמת ״נקודת הבטול״ שבגבורות שבדעת, הכרת הידיעה האלהית, שהרי הבטול שבהכרה זו תלויה בבחירת האדם. אזי יורד האדם מדחי אל דחי ר״ל בדעת הרע — הרגשת מציאות עצמו הנפרדת מאחדות האלקות).

והנה תמורת טוב ברע ורע בטוב הוא ג״כ בסוד השאלה ״מי ברא אלה״ (חושבנא דדין כחושבנא דדין). בכח ההתבוננות בשאלה זו, בעומקא דלבא באמת (העולה עד למחשבה הנעלמת — ״לך אמר לבי״ כנ״ל) מתקן את חטא עץ הדעת (שרש הרגשת עצמו כנ״ל) ומגלה שרש תרין עטרין שבדעת הנ״ל בתכלית הקדושה — סוד ״טוב מאד״ כנ״ל. תקון זה הוא ענין שלמות הדבור (כנודע שסוד התרין עטרין שבדעת הם ״דעה ודבור״) בלשון הקדש כאשר ״שכינה מדברת מתוך גרונו של משה״ (ירידת הידיעה ב״רע״, הוא סוד צער גלות השכינה) — ידיעה (״שכינה״) בבחירה (״דת משה וישראל״) על ידי ״דעת משה״ שב״גרונו של משה״ — סוד ״מצוה גוררת מצוה״ — חבור בכח הבוחר, שתרגומו ״אתרעי״, שבכחו להפוך את הרע ל״טוב מאד״ כנ״ל וד״ל.

ח

והנה מבואר ברב דרושי דא״ח שהידיעה האלהית היא בבחינת מקיף הרחוק, אור הסובב כל עלמין, ולכן אינה מכריחה את הבחירה בבחינת אור וחיות הממלא כל עלמין. כאן מבואר שהידיעה היא במלכות, ״שכינה״, מקור הממלא כל עלמין. אך הענין הוא ששרש המלכות הוא ברדל״א, שבו גלוי העצמות שלמעלה מסובב וממלא, ובכחו להמשיך את אור הסובב באור הממלא, שהוא סוד גלוי השגחה פרטית לעין כל (בקדושה, שאינה סותרת את הבחירה כלל אלא אדרבה הבחירה מקיימת גלוי ההשגחה כנ״ל, אך בנפילת בחינה זו על ידי כח המדמה של הרגשת עצמו, נדמה שהכל מוכרח מצד הטבע, גזירת המלכות, והוא סוד צער גלות השכינה כנ״ל וד״ל). והנה מובנו הפשוט של ״ידיעה״ בבטוי ״ה הידיעה״, הוא דבר הידוע לכל, אך לפי הפרוש הנ״ל שבה מרומז סוד הידיעה העליונה, היינו לומר שמציאות הידיעה העליונה ידועה לנו כביכול, והיא ידועה לנו, במוחש ממש, על ידי גלוי השגחה פרטית. גלוי זה הוא מבחינת ״מלכותך מלכות כל עולמים״, שרש ופנימיות האור הממלא כל עלמין, כאשר מאיר בו מאור הסובב כל עלמין, בכח רדל״א הנעלם שהוא השרש האמיתי של המלכות — ״שכינת עזו״ יתברך וד״ל.

י. הוי׳ בחכמה

א

בחכמה ישנן ארבע מדרגות כלליות כנגד ארבע אותיות שם הוי׳ ב״ה. שתי המדרגות העליונות הן בסוד ״הנסתרות להוי׳ אלקינו״ באור אין סוף ב״ה שלפני הצמצום הראשון (כולל לפעמים, אדם קדמון שנקרא ״קדמון״ על שם התקשרותו לאור אין סוף, אור קדמון שלפני הצמצום, כמו שיתבאר לקמן), ונקראו ״חכמה עילאה״ ו״חכמה תתאה״ של תורה. שתי המדרגות התחתונות הן בסוד ״והנגלות לנו ולבנינו״ באור האצילות שלאחר הצמצום, ונקראו ״חכמה עילאה״ ו״חכמה תתאה״ של השתלשלות העולמות. חלוקת כל חכמה כוללת (של תורה ושל השתלשלות) לשתים מרומזת בתבת ״בראשית״ — ״ב ראשית״, ו״ראשית״ היא חכמה, כמ״ש ״ראשית חכמה יראת ה׳״, שנקראת ״ראשית״ היותה ״ראשית הגלוי״, כמ״ש ״והחכמה מאין תמצא״.

ב

״חכמה עילאה״ של תורה היא בחינת ״ואהיה שעשועים״ — ״שעשועים העצמיים״ — ״שעשועי המלך בעצמותו״. השעשועים הם ״אור המאיר לעצמו״ בלבד, קודם עלית הרצון לבריאת העולמות, כביכול (אלא שממנו נמשכו התעוררות הרצון להטיב ומחשבת ״אנא אמלוך״, כמו שיתבאר לקמן).

על ״חכמה תתאה״ של תורה נאמר ״אסתכל באורייתא וברא עלמא״, מה שה׳ יתברך ״שיער בעצמו בכח כל מה שעתיד להיות בפועל״. בלשון ספר הזהר בחינה זו נקראת ״גליף גליפו בטהירו עילאה״ (״חקק חקיקה בטוהר העליון״ — אור אין סוף ב״ה שלפני הצמצום), ״אותיות החקיקה״ (שאין להן שום ״מציאות נמצאת״ ח״ו, אלא בטלות ונכללות בתכלית בפשיטות האחדות של אור האין סוף ב״ה) של ״רלא שערים״ (רלא צרופי ב אותיות של הא־ב, ובכל צרוף ״פנים ואחור״ — אב בא וכו׳ — לפי החשבון: כב פעמים כא חלקי ב) שבספר יצירה. בלשון תלמידי האריז״ל בחינה זו נקראת מלבוש (חשמל — אור פני אל) עליון, שעליו נאמר ״עוטה אור כשלמה״. ה״גליפו״ הוא באור אין סוף ״המאיר לזולתו״ (לפני כל מציאות ״זולתו״, כמובן) כביכול, לאחר עלית הרצון הפשוט להטיב בבריאת העולמות וכו׳.

ג

בחי׳ ה״אין״ של פנימיות החכמה בעולם האצילות היא הנקראת ״חכמה עילאה״ של השתלשלות. ממנה נמשך, דרך הספירות והפרצופים של עולם האצילות, אור החכמה ליסוד ארץ (״הוי׳ בחכמה יסד ארץ״) — מלכות דאצילות. כלומר לבנות את פרצוף ״הדבור העליון״ של מעשה בראשית ברבוי אותיות וצרופים עד אין קץ ותכלית. בחינה זו נקראת ״חכמה תתאה״ של השתלשלות, שעיקרה במלכות דאצילות.

ד

כתוב ״חכמות בחוץ תרונה״, כלומר ש־ב חכמות, ״חכמה עילאה״ ו״חכמה תתאה״, מתחברות ונמשכות להתלבש ״בחוץ״ בבחינת ״תרונה״. יש לפרש פסוק זה בשני אופנים. כאשר נפרש ״חכמות״ כ״חכמה עילאה״ ו״חכמה תתאה״ של השתלשלות, ההתלבשות היא בבחינת ״דבר הוי׳״ של ״עשרה מאמרות״ של מעשה בראשית בהתהוות העולמות התחתונים, בריאה יצירה ועשיה, וכל אשר בהם. כאשר נפרש ״חכמות״ כ״חכמה עילאה״ ו״חכמה תתאה״ של תורה, ההתלבשות היא גם כן ״בחוץ״, כלומר בהשתלשלות העולמות, אך לא להוותם אלא לבררם ולתקנם שיהיו בסוד ״דירה בתחתונים״ לגלוי אחדותו האמיתית ב״ה. ברור זה והגלוי שבא על ידו נקרא ״תרונה״, והוא בכח ״עשרת הדברות״ של מתן תורה לעם ישראל. ״עשרת הדברות״ מתלבשים ב״עשרה מאמרות״, ועל ידם בכל העולמות הנבראים, לבררם ולתקנם כנ״ל, וכמבואר בזהר ובדא״ח.

ה

והנה יש לכוון ארבע מדרגות הנ״ל כנגד ארבע אותיות חכמה. סוד ה־ח שמחובר מ־ו ו־ז (לפי כתב האריז״ל) על ידי ״חטוטרת״ דקה, מרמז ל״מטי ולא מטי״, אור ״נוגע ואינו נוגע״, שאינו מתישב לגמרי בכלי אלא תמיד ״מרחף״ בתנועה פנימית של ״רצוא ושוב״ — בעלוי אחר עלוי בתוך עצמו, עד אין סוף. זהו פרוש תבת ״שעשועים״ — ״חכמה עילאה״ של תורה — פעמיים ״שע״ מלשון ״וישע הוי׳ וגו׳״ שהוא לשון הפנה. ״שע״ אחד הוא בבחינת ״רצוא״ מלמטה למעלה ו״שע״ שני בבחינת ״שוב״ מלמעלה למטה (ועל כן ב״שע״ השני יש ו — ״שוע״, בחינת המשכה מלמעלה למטה), וחוזר חלילה תמיד.

כ מרמזת לכתר עליון כמבואר בספה״ק. הכתר לגבי כללות ההשתלשלות הוא המחשבה הקדומה של השערת כל מעשה בראשית בכח, בחינת ״חכמה תתאה״ של תורה כנ״ל.

מ מרמזת למים העליונים — ״חכמה עילאה״ של עולם האצילות — בחינת ה״אין״ האלקי, כח הממשיך, כמים, ממדרגה למדרגה בסדר ההשתלשלות, ומחברן יחד.

ה מרמזת ל״דבור העליון״, שמקורו ב־ה מוצאות הפה — מלכות דאצילות. וכן אות ה־ה נקראת ״אתא קלילא דלית בה מששא״, ״מבטא ההבל ומקור החומר וגוף האותיות טרם התחלקותן לכב״ (אגרת הקדש ה).

ו

זהו סוד ״הוי׳ בחכמה — יסד ארץ״. ״הוי׳ בחכמה״ עולה ״מאין״, בסוד ״והחכמה מאין תמצא״. ״יסד ארץ״ עולה שסה, כנגד שסה מצות לא תעשה שבתורה, שהן כנגד שסה ימות שנת החמה ו־שסה גידים שבגוף. שסה עולה ה פעמים חכמה. הוי׳ בחכמה עולה חך חכמה. נמצא הכל עולה חך, כנגד ב המדרגות הנסתרות של תורה, ושש פעמים חכמה, כנגד ששת ימי ״בראשית״ (ותרגום ירושלמי: ״בחוכמא״) — ״ברא שית״ — כמ״ש ״כלם בחכמה עשית״.

על שתי המדרגות העליונות לבד (מדרגה השביעית, כנגד יום השבת קדש, שסודו יה שבשם לבד, כנודע, ו״כל השביעין חביבין״) נאמר ״חכלילי עינים מיין״, ודרז״ל ״כל חך הטועם אומר לי לי״, בחינת ״טעמי תורה״ — ״יינה של תורה״.

ז

חכמה היא כח מה — כח ה״מהות״ של כל דבר. וכן ״והחכמה מאין תמצא״ — בחינת ה״מציאות״ האמיתית של כל דבר. והנה שתי בחינות אלו של מהות ומציאות שישנן בכל דבר ודבר מתכללות אחת בשניה, בבחינת ״שתים שהן ארבע״: מהות המהות; מציאות המהות; מהות המציאות; מציאות המציאות.

״מהות המהות״ הוא ענין היכלת הפשוטה שיש בעצמות ממש לפעול כל דבר, בחינת ״כל יכול וכוללם יחד״. כאשר יכלת פשוטה זו מתגלה לעצמו כביכול, מתמלא בשעשועים עצמיים. שרש יכולת זו הוא החכמה הגנוזה בהעלם עצמותו כביכול, בבחינת ״יחיד״ ממש.

״מציאות המהות״ הוא כאשר עולה ברצונו הפשוט לפעול ביכלת הנ״ל כביכול. אזי ״גליף גליפו בטהירו עילאה״ כנ״ל, ונעשה ״השערה בכח״ — ״שיער בעצמו בכח כל מה שעתיד להיות בפועל״. בחינת ״בכח״ זו מוכנה לבא לידי פועל על ידי הצמצום וכו׳. עם היות בחינה זו בסוד ״מציאות המהות״, אין לה עדיין שום ״מציאות נמצאת״, ונכללת ובטלה בתכלית בפשיטות האחדות כנ״ל. שתי בחינות הנ״ל הן כנגד יה שבשם — ״תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין״ — ״הנסתרות להוי׳ אלקינו״ לפני הצמצום הראשון.

״מהות המציאות״ הוא עצם ה״אין״ של החכמה המהוה את כל המציאות. ה״אין״ הוא כח הממשיך ממדרגה למדרגה בסדר ההשתלשלות ושרשו בפנימיות הקו של אור אין סוף ב״ה, שבקע לתוך החלל, מקום פנוי, שנוצר על ידי הצמצום הראשון. ״המשכה״ הוא סוד ה־ו שבשם, וכל ״המשכה״ בקדושה היא על ידי ״אין״, ונקרא ״מזל״ מלשון ״נוזל״ (ששרשו בקו הנ״ל), בסוד ״אַיִן מזל לישראל״.

״מציאות המציאות״ הוא ״כח הפועל בנפעל״, בסוד צרופי אותיות הדבור של עשרה מאמרות של מעשה בראשית, כאשר כח המצרף הוא ״חכמה תתאה״ של השתלשלות כנ״ל, בחינת ה תתאה שבשם.

ח

יכלת כח אין פעל עולה זך ברבוע, בסוד ״שמן זית זך״, סוד החכמה שנקרא ״שמן משחת קדש״.

יכלת כח (סוד הס״ת: יכלת כח אין פעל) עולה ח פעמים אין (כאשר כל ח הוא בבחינת ״מקיף״ ואין סוף כנודע), וגלוי האין שבפנימיות הקו וכו׳ מתוך יחוד או״א עילאין של יכלת כח כנ״ל הוא בסוד התשיעי, מקור האור הפנימי, ששרשו בעצמות ממש, בסוד ״ז״א בעתיקא אחיד ותליא״ וד״ל. ה״פעל״ הוא בסוד העשירי, והוא אין—מעט, שרש כנס״י, בחינת ״כי אתם המעט מכל העמים״ ״שממעטים את עצמכם״ בכח ה״אין״ שבנפש האלקית (ששרשה בחכמה עילאה כנודע, והעשירי הוא ״קדש להוי׳״, בסוד ״סוף מעשה במחשבה תחלה״).

הר״ת: יכלת כח אין פעל עולות אלף — פלא, סוד החכמה, כמו שיתבאר לקמן בעזה״י, וכמ״ש ״אאלפך חכמה״.

יכלת כח הוא פתח — נקודת החכמה, בסוד ״פותח את ידך״, א״ת ״ידך״ אלא ״יודיך״ — י שבשם ב״ה — בחינת חכמה, שהיא ה״פתיחה״ וראשית כל גלוי.

אין פעל (עין פלא) הוא סוד אמר, ר״ת אור מים רקיע, סוד המשכת הטפה ממח האב — חכמה — כנודע, להוות כל מציאות בפועל — ״המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית״ — על ידי ״יום ליום יביע אמר״; ״יביע״ בבחינת ״נחל נבע מקור חכמה״.

זך ברבוע כנ״ל עולה ט במעוקב ו־ג בחזקת ו. שרש החכמה נקרא גלם, חמר פשוט בלי כל צורה, וכל גלם הוא גימל (בסוד ג נקודות שבציור אות ה־י: קוצא, גזעא, שבילא). ״חזקת ו״ היא סוד ״בראשית״ — ״ברא שית״ (״בחוכמא״) וד״ל.

ט

והנה, כאשר נתבונן בהתבוננות פרטית בארבע המדרגות הכלליות של החכמה הנ״ל, בכל אחת מארבע מדרגות הנ״ל כלולות כולן, שהרי ״הוי׳ בחכמה״ בכל בחינת חכמה, בכלל ובפרט.

בבחינת ״יכלת״, חכמה עילאה של תורה, ה־י שבה היא החכמה שבעשר ספירות הגנוזות בבחינת ״העלם העצמי של אור במאור״, הנקרא ״יחיד״ בלשון החסידות.

כאשר העלם זה מתגלה לעצמו, כביכול, אזי משתעשע בשעשועים עצמיים מגלוי יכלתו הבלי גבול. זוהי בחינת ה־ה עילאה שבסוד ה״יכלת״, שעליה נאמר ״ישמח הוי׳ במעשיו״, כלומר בגלוי יכלתו הבלי גבול — ״מעשיו״ שבעצמותו ממש, כביכול, כמבואר בדא״ח.

ה־ו שב״יכלת״ היא המשכת התעוררות הרצון הפשוט להטיב לברואיו במעשה בראשית.

ה־ה תתאה היא ״מחשבת אנא אמלוך״ לצורך קיום העולמות והשתלשלות החיות שבהם.

ה־י היא בבחינת ״יכלת שביכלת״. ה־ה — ״כח שביכלת״. ה־ו — ״אין שביכלת״. ה־ה ״פעל שביכלת״. ב־הוה הנ״ל הכונה היא לבחינת החכמה שבעשר ספירות הגנוזות בכל מדרגה (כמבואר לעיל לגבי ה־י).

י

בבחינת ״כח״, חכמה תתאה של תורה, ה־י הוא סוד החכמה שב״מלבוש״ העליון — ״השערה בכח״ כנ״ל.

ה־ה עילאה הוא סוד החכמה שב״אויר קדמון״, שנתגלה על ידי ״קפול״ המלבוש, כאשר החצי התחתון שבו עלה מאחורי החצי העליון שבו (כמבואר בספר עמק המלך, ושאר ספרי ר׳ ישראל סרוג זצ״ל, תלמיד האריז״ל, ותלמידיו).

ה־ו הוא סוד החכמה של ״אדם קדמאה סתימאה״ (כמבואר בספרים הנ״ל).

ה־ה תתאה הוא סוד החכמה של אדם קדמון שלאחר הצמצום הראשון, המבואר בעץ חיים (ושאר ספרי רבינו חיים וויטל, תלמידו המובהק של האריז״ל, והוא ז״ל לא גלה הסודות שלפני הצמצום הראשון כנודע).

המלבוש הוא סוד ״יכלת שבכח״. ב״אויר קדמון״ מתגלה הרושם של המלבוש והוא בסוד ״כח שבכח״. ב״אדם קדמאה סתימאה״ הפעל הוא בבחינת ״אין״ עדיין, המשכה וממוצע בין בחינת ״כח״ לבחינת ״פֹעל״ ממש באדם קדמון שלאחר הצמצום. אדם קדמאה סתימאה הוא ״אין שבכח״ ואדם קדמון הוא ״פעל שבכח״ (בחינת מחשבה קדומה, בפעל, שבה כל העולמות הנאצלים ונבראים כו׳ נסקרים בסקירה אחת, כביכול).

יא

בבחינת ״אין״, חכמה עילאה של השתלשלות, ה־י, ״יכלת שבאין״, הוא סוד החכמה שבעצם הגלגלת, ״פרצוף הגלגלתא״, שהוא הכח ההיולי שבמקור הרצון של עולם האצילות להיות מקור למקור לחכמה (״מקור חכמה״ הוא ״כח המשכיל״ — חכמה שבכתר). כל רצון הוא מרוצת הנפש להתלבש בעשרה כחות, ועל כן כל עשרת הכחות גנוזים ברצון. נמצא שבחינת החכמה הגנוזה בעצמיות הרצון היא מרוצת הנפש והמשכתה להתלבש בכח המשכיל.

ה־ה עילאה, ״כח שבאין״, הוא סוד חכמה סתימאה שבכתר — ״כח המשכיל״ כנ״ל.

ה־ו, ״אין שבאין״, הוא סוד ה״מזל העליון״ שב״דיקנא קדישא״ של הכתר (ה״זקן״ של הכתר הוא משל בקבלה לצמצום השפע מהמח הסתום שבכתר להאיר במח החכמה הגלויה) — ״נצר חסד״ — המשכת הכח להשכיל מכח המשכיל הכללי לחכמה הגלויה (סוד ״אין מזל לישראל״, כנודע ממורנו הבעש״ט זי״ע), בסוד ״נחל (ר״ת ״נצר חסד לאלפים״) נבע מקור חכמה (כלומר המשכת ״מקור חכמה״ הכללי לחכמה הגלויה)״.

ה־ה תתאה, ״פעל שבאין״, הוא סוד הגלוי הפנימי של ״הוי׳ אחד״ — ״אחד האמת״ — בחכמה עילאה שבעולם האצילות.

יב

בבחינת ״פעל״, חכמה תתאה של השתלשלות, ה״הוי׳״ שבו הוא סוד ה״הוי׳״ בעולם האצילות בכלל, כאשר חצוניות ה״חכמה עילאה״ נמשכת מבחינת היסוד ומלכות שבחכמה — י שבשם — עד לבחינת החכמה שבפנימיות המלכות — ה תתאה שבשם — דרך הבינה ומדות הלב — הו שבשם — כנודע. יסוד ומלכות שבחכמה הם בחינת ״יכלת שבפעל״; בבינה נעשה ״כח שבפעל״: דרך מדות הלב נמשך ״אין שבפעל״, ועד לגלוי החכמה תתאה במלכות לצרף אותיות הדבור — ״פעל שבפעל״.

יג

שש עשרה המדרגות הפרטיות הנ״ל מרומזות בסוד תבת משיח במספר קטן:

ה־מ עולה ד כנגד ד מדרגות של ״יכלת״ (ה־מ, מלשון מים, מרמזת לחכמה עילאה כנ״ל בפרוש תבת ״חכמה״, אלא שכאן מרמזת לחכמה עילאה של תורה, ושם לחכמה עילאה של השתלשלות כנ״ל. כאן הוא בסוד מ ימי מתן תורה, ושם בסוד מ ימי המבול — ״מי נח״ — שבאו לטהר את הארץ — השתלשלות. בעמק, ה־מ של חכמה עילאה של תורה היא כנגד ״אין שביכלת״ בפרט — רצון הפשוט להטיב — ״תורת חסד״, גלוי עצם הטוב שבעצמותו יתברך ממש, מקור תורתו של משיח וד״ל).

ה־שי עולה ד כנגד ד מדרגות של ״כח״ (בסוד ״יובילו שי למורא״ שהוא מלך המשיח). ה־ש נחלקת מה־י בסוד הצמצום הראשון שבין ג מדרגות ״מלבוש״, ״אויר קדמון״, ״אדם קדמאה סתימאה״ ל״אדם קדמון״ כנ״ל. אותיות משי הן שמי — ״זה שמי לעלם״ (״שמי עם יה — שסה״, בחינת יה שבשם) — בסוד החכמה של תורה.

ה־ח מרמזת ל־ח מדרגות בחכמה של השתלשלות, בחינות ״אין״ ו״פעל״ כנ״ל, כנגד אותיות מה בתבת חכמה כנ״ל, בסוד ״ונחנו מה״ (שהרי אין ה־ה אות שרשית בשרש ״חכם״ אלא נוספת ל־מ בסוף) שנחשבות כאחד.

על ידי מלך המשיח תתגלה כללות ושלמות החכמה מבחינת כח המצרף את האותיות של מעשה בראשית (חכמת בצלאל במלאכת המשכן, כנודע) עד לחכמה הנעלמה בבחינת יחיד ממש, בסוד ״הנה ישכיל עבדי ירום ונשא וגבה מאד״.

יד

והנה בכל מקום שיש שש עשרה מדרגות כנ״ל, השש עשרה נכללות בעשר, בסוד ״שיר פשוט״ (כאשר ה־ד העליונות נכללות ב־א, שהרי הכל אחדות פשוטה ממש קודם בחינת ה״השערה בכח״, כביכול): ״שיר כפול״ (כאשר ה־ד השניות שבבחינת ״כח״ נכללות ב־ב בסוד ג שלפני הצמצום ו־א שלאחר הצמצום כנ״ל); ״שיר משולש״ (כאשר החכמה שבפרצוף הגלגלתא וכח המשכיל נחשבים לאחד, שהרי שניהם בבחינת ״פלא״, כמבואר בחסידות — שכל מופלא ונעלם מכל רעיון — משא״כ המזל העליון, שהוא בסוד ״אלף״, שמאלף וממשיך מבחינת פלא לבחינת גלוי נקודת היוד בחכמה עילאה, כמ״ש ״אאלפך חכמה״, והחכמה עילאה היא בבחינת יוד. פלא אלף יוד ר״ת ״פותח את ידך״ — ״א״ת ׳ידך׳ אלא ׳יודיך׳״ כנודע וד״ל); ״שיר מרובע״ (הוי׳ דאצילות כנ״ל).

נמצא שב״עשר ספירות״ החכמה בכללותה, הג״ר (ג ראשונות — כתר חכמה בינה שבה) הן כנגד חכמה של תורה (בסוד ״שעשועים יום יום״ — ״אלפיים שנה קדמה תורה לעולם״ — ״אלפיים״ כנגד ״אאלפך חכמה״ ״אאלפך בינה״, והכתר עולה על גביהן ליחדן, והוא למעלה מכל בחינת זמן לגמרי, שהרי שרשו בבחינת יחיד ממש כנ״ל וד״ל), בחינת יה שבחכמה בכלל כנ״ל, והז״ת (ז תחתונות — חסד גבורה תפארת נצח הוד יסוד מלכות שבה) הן כנגד חכמה של השתלשלות (שבעת ימי בראשית), בחינת וה שבחכמה בכלל כנ״ל.

טו

והנה ג פעמים חכמה עולה טהרה, בסוד טהירו עילאה שלפני הצמצום וטהירו תתאה של אדם קדמון, שהכל הוא בסוד חכמה של תורה. ו־ז פעמים חכמה עולה תקוה, בסוד ״פתח תקוה״ שבהשתלשלות העולמות כולם לבא לתקונם הכללי על ידי החכמה, בסוד ״חכמות בחוץ תרונה״ כנ״ל.

במספר סדורי טהרה עולה טל — ג פעמים אחד (ששורה בחכמה) — ותקוה עולה בן — ד פעמים אחד. ביחד עולות פאי כנ״ל, שהוא שלוב הוי׳ אדני — יחוד ח״ע וח״ת.

והנה טהרה תקוה בהכאה פרטית דמספר סדורי (ט פעמים כב (ת במספר סדורי) וכו׳) עולה ו פעמים חכמה, לרמז לשש בחינות הנותרות כנ״ל (א בבחינת ״אין״; ב בבחינת ״כח״; ג בבחינת ״יכלת״ כנ״ל), וכן לרמז שה־י הנ״ל נכללו ב־ו, כאשר ה־ד של ״חכמה תתאה״ יתעלו ויוכללו בשרשן, בסוד עלית בן בסג, ״פעל״ ב״כח״ לעתיד לבא, בסוד ״בראשית״ — בחוכמא״ — ״ברא שית״. והוא ב פעמים טהרה — יחוד הכל בסוד טהירו עילאה וטהירו תתאה כנ״ל ״למהוי אחד באחד״, בסוד ״מי יתן טהור מטמא לא אחד״, כאשר ״כלו הפך לבן טהור הוא״, בתקון העולם בשלמות בקרוב ממש, אכי״ר.

יא. שש אשות הן

תנו רבנן: שש אשות הן — ״יש אוכלת ואינה שותה; ויש שותה ואינה אוכלת; ויש אוכלת ושותה; ויש אוכלת לחין כיבשין; ויש אש דוחה אש; ויש אש אוכלת אש. אש אוכלת ואינה שותה — הא דידן (אש גשמית). שותה ואינה אוכלת — דחולין (מן הקדחת שהוא כאש וצמא למים ואינו חפץ לאכול — רש״י). אוכלת ושותה — דאליהו (שאכלה הבשר ושתת המים — רבינו חננאל), דכתיב ״ואת המים אשר בתעלה לחכה״. אוכלת לחין כיבשין — דמערכה (אש שירדה מן השמים על גבי המזבח החצון שבבית המקדש בימי שלמה). יש אש דוחה אש (ממקומה להלן — רש״י) — דגבריאל (שירד להציל חנניה מישאל ועזריה שצינן את הכבשן מבפנים והקדיח מבחוץ לשרוף את זורקיהן לתוכו — רש״י). ויש אש אוכלת אש — דשכינה, דאמר מר הושיט אצבעו ביניהם ושרפן (כתות של מלאכים שאמרו לפניו ״מה אנוש כי תזכרנו״ בעת שבא לבראות האדם — רש״י ורבינו חננאל).[שנ]

א

״אש דידן״ היא האש שבעולם העשיה.

״אש דחולין״, ברוחניות, היא בחינת ״חולת אהבה אני״ — אש האהבה שבעולם היצירה (״ו ספיראן מקננין ביצירה״, ועיקרן אהבה, בחינת ״יומא דאזיל עם כולהו יומין״).

״אש דאליהו״ היתה בהר הכרמל, על גבי במה שמחוץ לבית המקדש, בשעת אסור הבמות (על פי הוראת שעה, בסוד ״חיי שעה — תפלה״ — תפלת אליהו, שנענה לעת מנחה וד״ל), בסוד עולם ה״בריאה״ מלשון ״יציאה לבר״.

בית המקדש הוא בסוד עולם התקון — עולם האצילות — רשות היחיד (בחינת ״ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם״), והאש שירדה מן השמים על גבי המערכה — ״אש דמערכה״ — היא מעולם האצילות.

״אש דגבריאל״ היא בסוד ״אדם קדמון״ (בסוד ״האיש לבוש הבדים״ שעם גבריאל עולה אל ברבוע. הוא מתלבש בכל העולמות אבי״ע) שלמעלה מן האצילות. בו טמון הכח להאציל ולהפריש מעצמו את האצילות העליונה בסוד ״אש דוחה אש״. האצילות הראשונה שיוצאת ממנו — מפי א״ק — נקראת ״עקודים״ — ״מפי הגבורה״ (שרש גבריאל בגבורה דא״ק).

הקו של אור אין סוף ב״ה שבוקע אל תוך החלל הפנוי, שנוצר על ידי הצמצום הראשון, בבחינת ״ממלא כל עלמין״, נקרא ״שכינה״ (על שם ששוכן בתחתונים), כמבואר בדא״ח. עיקר אור הקו מגיע עד סוף עולם האצילות, כמבואר בכתבי האריז״ל. כאשר ״מושיט אצבעו״ למטה בעולמות הרוחניים בי״ע, להאיר בהם הארה נוספת מאור הקו — שעיקר ענינו (בפנימיותו) הוא התכללות והתאחדות הכל — שורף ומכלה את בחינת המציאות הנפרדת שבהם (שהרי עולמות בי״ע הם ״טורי דפרודא״, משא״כ עולם האצילות שכולו אחדות אלקות). ״הושיט אצבעו ביניהם ושרפן״ ר״ת צרוף אוהב, שבא משרש מדת האהבה וההתכללות באחד, בחינת ״ימין מקרבת״. משא״כ ב״אש דגבריאל״, שהיא בחינת ״שמאל דוחה״ (וזהו שאצבע הוא סוד מלוי שם אהוה: אלף הי ויו הי, מלוי יודי״ן, בחינת עב וחכמה שבו כדלקמן, ואהוה הוא סוד שם הטוב — ״חסדים שבדעת״ — מקור האהבה והתקשרות הכל באחד וד״ל).