דבקות של בעלי תשובה

כ"ח ניסן תשפ"ב – כפר חב"ד

שידור להתוועדות הילולת רמ"מ מויטבסק

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

קיצור מהלך השיעור

א. מלחמת כיבוש הארץ – עבודת בעלי תשובה

שלום לכולם, לכבוד היארצייט של הויטבסקער ב-א' אייר, ב' דר"ח אייר, שהשנה כבר 234 שנים מההסתלקות שלו – הסימן הוא ט"פ שם הוי' – ולפי המסורת שלנו אנחנו כל שנה בטבריה אצלו. השנה אנחנו נעשה שיעור לכבודו שאני מקווה יראו אותו, ישתתפו אתנו, ביום היארצייט. כל שנה אנחנו לומדים משהו מתוך פרי הארץ, בדרך כלל משהו שקשור לספירת העומר[ב] או לפרשת השבוע[ג], אבל היות שעשינו זאת כמה וכמה פעמים – חשבתי שהשנה גם נקח מפרי הארץ, אבל לאו דווקא צמוד לפרשת שבוע.

מלחמת רשות ומלחמת חובה

נקח מאמר יפה, המאמר השני של פרשת כי תצא[ד], לקראת סוף התורה – "כי תצא למלחמה על אֹיביך ונתנו הוי' אלהיך בידך ושבית ושביו. וראית בשביה אשת יפת תאר וחשקת בה ולקחת לך לאשה"[ה]. הוא מתחיל את הסבר הפסוקים מדברי רש"י, שכותב בשם חז"ל[ו] ש"במלחמת הרשות הכתוב מדבר". יש שתי מלחמות – יש מלחמת רשות ויש מלחמת חובה[ז] – שבכל אחת העבודה היא אחרת: .

מלחמת חובה היא מלחמה על ארץ ישראל, לרשת את שבעת העממים, הכנעני וכו'. הווארט הראשון שלו שעל מלחמת חובה של כיבוש הארץ כתוב "לא תחיה כל נשמה"[ח] – צריך לחסל את הקליפות שיש כאן בארץ, שהן הקליפות הכי קשות שיש בעולם בכלל[ט], בצורה טוטאלית לגמרי, "לא תחיה כל נשמה" ו"החרם תחרימם"[י] – מה שאין כן במלחמת הרשות.

למלך יש רשות לצאת מגבולות הארץ כדי לכבוש שטחים חדשים, כיבוש שיש בו גם קידוש ה' וגם קידוש שמו של מלך ישראל בעצמו[יא], והתורה נתנה לו רשות לעשות זאת, אף על פי שכמובן יש בכך סכנה. שם הדין הפוך, כמו שכתוב בפסוק הראשון "ושבית שביו" – לא צריך להרוג את כולם, אלא אפשר לשבות את שביו, ועוד יותר, כמו שהתורה ממשיכה, יש גם אפשרות ל"וראית בשביה אשת יפת תאר". אמנם לא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע[יב], אבל הדבר מותר, ואם הוא מותר ועושים אותו – כמו שדוד המלך קיים בפועל[יג] – ודאי יש בכך גם מצוה, מצוה של "בכל דרכיך דעהו"[יד]. בלשון הקבלה והחסידות, כאן יש ענין דווקא להעלות ניצוצות קדושים שהיו שבויים אצל הגוים. שוב, לא לחסל רק לתקן – "ושבית שביו", "וראית בשביה". אפילו שיש כאן ממד של יצר הרע – זהו המקום, בו התורה נותנת הזדמנות-פז לתקן ולהעלות לקדושה.

אם כן, במלחמת רשות יש דגש אחר לגמרי – התכלית של מלחמת הרשות היא להעלות ניצוצות, עבודת הבירורים. לעומת זאת במלחמת חובה, שלכאורה הרבה יותר מצוה, כיבוש הארץ, אין עבודת הבירורים[טו].

"נסתיימה עבודת הבירורים"

ההבחנה בין שתי המלחמות מזכירה את הווארט של הרבי "נסתיימה עבודת הבירורים"[טז], שיש לנו הרבה מאד פירושים עליו[יז]. מתחלת התורה הזו יוצא שברגע שעוברים בעבודה הפנימית – שעוד נסביר אותה – ממלחמת רשות למלחמת חובה אז "נסתיימה עבודת הבירורים". עבודת הבירורים – עד הבירור העיקרי של אשת יפת תאר, שרש הנשמה שהיתה שבויה בידי החיצונים[יח] – היא רק במלחמת הרשות.

זאת אומרת שכאשר מגיעים לרשת את הארץ, תכלית הכוונה של יציאת מצרים ומתן תורה – ענין שכן שייך לתקופה שלנו, בימים שבין פסח לשבועות – התכלית היא דווקא לא בירורים, אלא "לא תחיה כל נשמה", חובה שיהיה פה מקום טהור. באמת, לא קיימו זאת כדבעי – יהושע קצת, או הרבה, התרשל בקיום מצוה זו[יט]. הוא השאיר גוים, וכל הצרות שלנו, מאז ועד עצם היום הזה, הן כי לא קיימו את הדין של מלחמת חובה[כ] – לטהר את הארץ לגמרי, לא לברר בירורים אלא לטהר על ידי קיום הדין "לא תחיה כל נשמה". זהו הווארט הראשון.

עבודת צדיקים ועבודת בעלי תשובה

איך הוא מסביר זאת בעבודת ה' של כל אחד מאתנו? פשוט מאד, הוא מסביר שיש שתי בחינות של עבודת ה' – עבודת הצדיקים ועבודת בעלי התשובה. החלוקה בין צדיק לבעל תשובה היא נושא גדול וכללי בכל החסידות, כל חסידות חב"ד. אין בתורה הזו שלו את דמות הבינוני של התניא, אבל כן יש את שתי הדמויות העיקריות שהן תמיד בהשוואה אחת לשניה – הצדיק הגמור ובעל התשובה.

גם חז"ל משווים בין שתי הדמויות. הוא מביא מיד בהתחלה את המחלוקת בין רבי יוחנן ורבי אבהו מי יותר גדול[כא]. לפי דעת רבי יוחנן "עין לא ראתה אלהים זולתך"[כב] נאמר דווקא על הצדיקים, שיותר גדולים מבעלי התשובה – בבעלי תשובה כן יש השגה, אבל על הצדיקים הגמורים כתוב "עין לא ראתה אלהים זולתך יעשה למחכה לו". רבי אבהו חולק, אומר את המשפט המפורסם – שהרמב"ם מביא[כג], וממילא פוסק כאן הלכה כרבי אבהו במקום רבי יוחנן, התלמיד במקום הרב, חידוש גדול[כד] (כי הם בדורות הראשונים, לא ב"בתראי"[כה]) – "במקום שבעלי תשובה עומדין אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד שם". כלומר, שבעל תשובה יותר נעלה מהצדיק הגמור – ההיפך מדעת רבו, רבי יוחנן. היות שככה מקובל לפסוק ולצטט, ש"במקום שבעלי תשובה עומדין אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד", צריך ללכת עם הדעה הזו, עם הרוח הזו.

הוא מסביר במושגים שדברנו עכשיו, שזהו ההבדל בין מלחמת רשות למלחמת חובה. בעצם, העבודה הפנימית של הצדיק היא מלחמת רשות – עבודת הבירורים, "וראית בשביה אשת יפת תאר". אז כמה ש"דברה תורה כנגד יצר הרע", לפי ההסבר שלו הדיבור כנגד יצר הרע נאמר לצדיק שיש בכוחו להעלות ולתקן את היצר הרע ו"להוציא יקר מזולל"[כו]. זהו עיקר העבודה של הצדיק. אצל הבעש"ט[כז] ושאר תלמידיו[כח] קוראים לעבודה זו "העלאת המדות". הקדמנו שאין כאן את גדר הבינוני שבתניא. לפי התניא[כט] הבינוני לא עוסק בהעלאת המדות, כי הוא כבול וקשור לתאוות שלו. הצדיק משוחרר יחסית, ואם באה לו תאוה זהו סימן מהשמים שיש לו עבודה להעלות את המדה. אם באה לו אהבה זרה – סימן שהוא צריך להעלות את האהבה לעבודת ה' יתברך. אותו דבר, אם באה לו יראה זרה, חיצונית, הוא צריך להעלות אותה לעבודת ה'. זו בעצם הוראת-צוואת אבי הבעש"ט, לא לפחד משום דבר בעולם חוץ מהקב"ה[ל], וזו בכלל עבודת הצדיק, העלאת המדות. הנושא הזה יהיה קשור לסוף התורה כאן בפרי הארץ, כפי שעוד נראה בע"ה. לעומת זאת, בעל התשובה לא עוסק בהעלאת המדות, ובכך הוא באמת דומה לבינוני. כאן החידוש שבעל תשובה הרבה יותר גבוה, לא רק מהבינוני אלא גם מהצדיק הגמור, והעבודה שלו היא העבודה של מלחמת חובה.

צדיק ובעל תשובה – בחירה וידיעה

אפשר להסביר זאת גם באמצעות מושגים שהוא לא כותב, ההבדל בין צמד מושגים ידוע שדברנו עליהם הרבה בזמן האחרון[לא] – ידיעה ובחירה. גם כאן יש שאלה וחקירה עמוקה בחסידות מה יותר גדול – בחירה חפשית או ידיעת ה'.

העיסוק של הצדיק הגמור במלחמת הרשות, בהעלאת המדות, הוא בבחירתו. הוא עובד את ה' בבחירה החפשית שלו. אנחנו מאמינים שיש בחירה חפשית[לב]. אחרת, כמו שהרמב"ם כותב[לג], אין טעם לשכר ועונש. מי בראש של בחירה חפשית ושכר ועונש? הצדיק. זו מלחמת הרשות, העלאת המדות. הרב המגיד ממעזריטש נ"ע מסביר[לד] שדווקא הצדיק צריך לומר "אפשי, ומה אעשה ואבי שבשמים גזר עלי"[לה]. זו בחירה, אפשי, אבל אני בוחר לא לעשות את ה"אפשי" הזה.

לעומת זאת, בעל תשובה צריך לומר "אי אפשי" (עיקר החידוש של הרב המגיד בענין). הפירוש הפנימי לענין הוא שבעל תשובה נמצא בראש שבסופו של דבר הכל ידיעת ה', כמו באיז'ביצא. לכן, בזכות ה'ראש' של הידיעה, יתגלה שגם כל החטאים שהוא 'הצליח' לעשות במשך חייו הם בידיעת ה', הכל ה' עשה[לו] – זו הזכות הכי גדולה בשבילו, בסופו של דבר. יתגלה שהוא בסדר גמור, כי הידיעה יותר מהבחירה. עוד פעם, יוצא כאן מההסבר שמלחמת חובה היא כניסה לראש של איז'ביצא, שהעיקר, האמת הצרופה, האמת לאמתה, הוא ידיעה. הכל ידיעה בסופו של דבר, לכן אני יכול וצריך לומר "אי אפשי" כאשר אני חוזר בתשובה – אני כבר לא רוצה, אין לי יותר בחירה. "אי אפשי" הכוונה שאין לי בחירה בכלל, האיסור 'לא שייך' – לא שייך לי בעצם. ה"אי אפשי" אינו הבחירה שלי, אלא הידיעה של ה' ש"אי אפשי".

בעצם, חברנו את עיקר הווארט שלו בתורה עם בחירה וידיעה ועם הווארט של המגיד לגבי אפשי ואי-אפשי. זו הנקודה העיקרית כאן של התורה.

אין השגה בבעלי תשובה

עבודת הצדיק פחות או יותר מובנת כאן – שמענו על העלאת המדות, שהיא מה שהצדיק עושה. אבל אם מישהו נמצא בידיעה, לא בבחירה, יש לו עבודה בכלל? איפה הבעל-תשובה נמצא כאן? הוא לא בדיוק הבינוני של התניא, ולפי רבי אבהו הוא גם למעלה מהצדיק – בצדיק יש איזו השגה, אבל במקום שבעלי תשובה עומדים אין השגה בכלל, הם הרבה-הרבה-הרבה למעלה מהצדיק. הצדיק לא יכול לעמוד שם – מה הכוונה? לא יכול להשיג מהי בכלל המדרגה הזו של בעל תשובה. זהו גם דבר מאד רלוונטי היום, שאפשר לומר בפשטות, אפילו בלי עומק, שהצדיקים – אלו שהתחנכו על טהרת הקדש מעודם – אין להם בדיוק השגה בבעלי תשובה, מה מניע את הבעל-תשובה ואיפה הוא נמצא בכלל.

לפני כך וכך שנים חדשנו 'ווארט' ש"בעלי-תשובה ישתלטו על המדינה"[לז]. לפי התורה הזו בפרי הארץ יוצא שדווקא בעל תשובה הוא הלוחם מלחמת חובה, המלחמה לכיבוש הארץ. זו גם סבה טובה שלומדים זאת עכשיו, בחדש אייר, החדש של תיקון המדינה[לח]. יצא לנו עכשיו שמלחמת חובה היא בעצם ידיעה, ראש של ידיעה מוחלטת של הקב"ה, לא של בחירה שלי, שהוא עבודת הצדיק, מלחמת הרשות, העלאת המדות. צריך כמובן לפתח את הענין ולהעמיק בו.

ב. סוד הדבקות

דבקות בעלי התשובה – חזרה ללפני החטא

השאלה שלנו, שהיא עכשיו עיקר הווארט של כל התורה כאן של הויטבסקער, היא איך נגדיר את עבודת בעל-תשובה. מה הגדר של עבודת בעל תשובה לאור כל מה שאמרנו עכשיו על מלחמת חובה? אם גדר עבודת הצדיק הוא העלאת המדות, מה הדבר המקביל שמאפיין ומגדיר את הדרגה של בעל תשובה?

מלת המפתח של הכל כאן היא מלת המפתח של כל החסידות בכלל, ותיכף נסביר שבעצם בתורה הזו הוא מקדים להגדיר מהי חסידות חב"ד, רק במלים טפה אחרות. הווארט כאן הוא המלה "דבקות"[לט]. בעל תשובה אמתי הוא הזוכה לדבקות בה' יתברך. הדבקות שייכת לבעל תשובה, לא לצדיק. הצדיק העוסק בבירורים – הוא צדיק גמור, אבל הדבוק בעצם הוא בעל תשובה. לכן נבין טוב למה קראנו לעבודת בעלי-התשובה ידיעה – דעת היא דבקות.

הדבוק בעצם בה' הוא דווקא בעל התשובה, הלוחם מלחמת חובה של ארץ ישראל, הוא שצריך בסופו של דבר לתקן את המדינה, "בעלי תשובה ישתלטו על המדינה". דווקא בעלי תשובה, אלו שאף אחד לא משיג אותם – הצדיקים ודאי לא משיגים אותם, וגם השאר לא משיגים אותם – בעלי התשובה עליהם אמר רבי אבהו שבמקום שלהם צדיקים גמורים לא יכולים לעמוד, "עין לא ראתה אלהים זולתך".

הוא גם מסביר כאן באריכות בתורה שזהו סוד "יין המשומר בענביו מששת ימי בראשית"[מ] – מדרגת אדם הראשון לפני החטא, שדווקא בעל התשובה מגיע אליה. כתוב "עשה האלהים את האדם ישר והמה בקשו חִשבֹנות רבים"[מא], זהו חטא אדם הראשון, אבל בעל תשובה אמתי מגיע למדרגה שלפני החטא, כמו שאמרנו קודם שבידיעה אין חטא, "גאט איז אלץ, אלץ איז גאט"[מב] ('ה' הוא הכל – הכל הוא ה''). על המדרגה הזו, שלפני החטא, כתוב גם "אני אמרתי אלהים אתם ובני עליון כלכם"[מג] (ורק מצד החטא "אכן כאדם תמותון וכאחד השרים תפלו"[מד]), ובמדרגת "אלהים" זו מתגלה כי כל החטא היה בידיעת ה', בסוד "נורא עלילה על בני אדם"[מה].

זהו גם הסוד שדברנו לאחרונה[מו] על "ברוך המקום" בהגדה של פסח, "הוא מקומו של עולם ואין העולם מקומו"[מז]. אמרנו[מח] שמקום גם לשון מקים, "מקימי מעפר דל מאשפות ירים אביון"[מט]. לא הסברנו שגם לשון קיום – יש חיות ויש קיום, "דוד מלך ישראל חי וקים"[נ]. הצדיק "חי" אבל בעל תשובה הוא "קיים" – "חי" הוא פנימי, "חי" הוא בחירה, אבל "קיים", מה שמקיים את הכל, הוא מקיף, הוא המקום, לא התורה שהיא בחירה – המדרגה הזו היא למעלה מהתורה[נא]. כאלה בעלי תשובה הם שישתלטו על המדינה, יתקנו את המדינה, יביאו שמחה וששון ותענוג אלקי אמיתי למדינה.

דבקות בלתי מושגת

שוב, המלה כאן היא דבקות. הוא מסביר שדבקות היא דבר שאי אפשר להסביר אותו בכלל – אין מלים, אין דיבור, אין שפה בשביל דבקות. גם בספר התניא יש כמה פעמים שאדמו"ר הזקן כותב[נב] שאת הדבר הזה איני יכול להסביר במילים. כאן הוא מניח יסוד גדול, שבעבודת הצדיק יש השגה, אפשר קצת להבין אותה – אמנם "כל חדא וחדא לפום שיעורא דיליה"[נג], אבל יש בה השגה – ואילו את עבודת בעלי תשובה, שהיא בעצם ידיעה מוחלטת, אמתית, שלמה, אי אפשר להבין ולהסביר בכלל. גם בעל התשובה בינו לבין עצמו לא יכול להסביר מהי דבקות.

איך בכל אופן הוא אומר מהי דבקות? הוא אומר שדבקות היא מה שהענף נמשך אחרי השרש או מה שהחלק נמשך ונכלל בתוך הכל. גם מזכיר את היסוד של הבעל שם טוב ש"התופס בחלק מן העצם תופס בכולו"[נד] ואת מה שאדמו"ר הזקן מדגיש בפרק ב בתניא ש"נפש השנית בישראל היא חלק אלוק ממעל ממש" – החלק דבוק בכל. מהו החלק ומהו הכל? מהו הענף ומהו השרש? הכוסף הטבעי והעצמי של הנשמה לה' – זו הדבקות, זהו ענין הדבקות[נה]. שוב, אי אפשר להסביר זאת.

בעל תשובה וצדיק – אור המאיר לעצמו ואור המאיר לזולתו

במושגים של אדמו"ר האמצעי ושל רבי הלל מפאריטש, שהוא כמובן לא משתמש בהם, דבקות היא כולה "אור המאיר לעצמו", עד כדי כך שגם ה"עצמו" לא יכול להסביר לעצמו את האור שמאיר לעצמו. לעומת זאת, הצדיק הוא לא "אור המאיר לעצמו" אלא "אור המאיר לזולתו" דווקא[נו].

כמו שתיכף נסביר, כאשר רבי יוחנן אומר שהצדיק למעלה מבעל תשובה הוא ודאי מדבר על בעל תשובה במדרגה אחרת. אבל, בכל אופן, בעל פרי הארץ מסביר שהעולם זקוק לעבודת הצדיק, שממשיך שפע ברכה ומקיים את העולם הגשמי ואחרת העולם היה חוזר לתהו ובהו. אם כולם היו בעלי תשובה, ולא היו צדיקים, אוי ואבוי לעולם – לא היה מי שימשיך למציאות שפע וברכה, "ברכות לראש צדיק"[נז].

אהבה ואמונה

אם כן, עד כאן למדנו שסוד עבודת הצדיק נקרא העלאת המדות. מה הן מדות בקבלה? ו קצוות – חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד. עיקר המדות הוא אהבה ויראה[נח], וביניהן העיקר הוא האהבה – החסד שנקרא "יומא דאזיל עם כולהו יומין"[נט]. היראה נמשכת אחרי האהבה, וכמו שמוסבר בתניא[ס] גם יראה היא מצות עשה, והרי הכח המניע של כל מצוות עשה הוא אהבה – לכן העיקר הוא האהבה. אף על פי שמוסבר בתניא^{נז???מקושרת} שהיסוד הוא יראה – כך מלמטה, אבל מצד הקב"ה, המצוה, העיקר הוא אהבה, "יומם יצוה הוי' חסדו"[סא].

על איזו אהבה מדובר? כאן מגיעים לעוד כלל גדול בדבריו: יש בפרקי אבות "אהבה שהיא תלויה בדבר" ויש "אהבה שאינה תלויה בדבר"[סב]. יוצא כאן שהאהבה של הצדיק היא "אהבה התלויה בדבר". העלאת המדות "תלויה בדבר" לא מתוקן שנופל בראש של הצדיק – הוא צריך לומר שאם אוהבים דבר גשמי שכלה ונפסד כל שכן וק"ו צריך לאהוב את חיי החיים ב"ה, חיים אמתיים ונצחיים, הטוב האמתי, התענוג האמתי. אם כן, לאהבה של הצדיק יש טעם – הסבר למה הוא אוהב. הטעם נקרא "אהבה התלויה בדבר" שאם "בטל דבר – בטלה האהבה".

מה לגבי הדבקות של בעל תשובה? הדבקות של בעל תשובה היא גם סוג של אהבה, אבל אהבה אחרת לגמרי – "אהבה שאינה תלויה בדבר", אהבה בלי טעם. הוא כותב שזו אהבה בלי טעם וריח. הדבקות, שהיא הכוסף העצמי, המשיכה העצמית להיות אחד, חלק אחד עם הכל וענף עם השרש וכו' – כמו שהוא כותב – היא אהבה עילאה, שבעצם יותר נכון לקרוא לה אמונה. אמונה היא למעלה מטעם ודעת לגמרי, השכל לא תופס את האמונה בכלל.

"על מנת שלא לקבל פרס"

המושגים "אהבה שהיא תלויה בדבר" ו"אהבה שאינה תלויה בדבר" קשורים לעוד צמד מושגים בפרקי אבות – עבודה "על מנת לקבל פרס" ועבודה "שלא על מנת לקבל פרס"[סג] (או, למעלה מכך, "על מנת שלא לקבל פרס"[סד]). הצדיק, שמושגי השכר והענש התלויים בבחירה תופסים אצלו מקום, עובד "על מנת לקבל פרס" – הוא נכון לקבל פרוסה-חלק[סה] מהשלמות – אך בעל תשובה לא מוכן להסתפק בפרס חלקי, הוא רוצה את הכל (כמשיכת החלק אל השלם, הענף אל השרש, כנ"ל).

אם כן, בעל התשובה הזה הוא הפקח האמתי, שאומר "אנא נסיב מלכא"[סו], מתוך תודעת "מי לי בשמים ועמך לא חפצתי בארץ"[סז] של רצון בה' בלבד ואי-נכונות להסתפק בשום דבר פחות מכך (כפירוש אדמו"ר הזקן[סח]). עבודת הבירורים והעלאת המדות היא עיסוק בחלק, כיבוש חלקי נוסף בכל פעם, אך בכיבוש הארץ, וכך גם בתיקון המדינה, לא ניתן להסתפק בחלק – הוא צריך להעשות מתוך תודעת שלמות[סט].

במובן הזה של תשובה, תנועת התשובה האמתית היא תנועת החסידות (כידוע[ע] שאדמו"ר הזקן רצה לקרוא לחסידים בעלי תשובה). המחשה לתנועה הזו של בעל תשובה יש בכל הסיפורים בהם הבעל שם טוב – או מי מתלמידיו אחריו – מוותר על העולם הבא שלו, מוותר על הפרס בשמחה בשביל דבקות בשלמות. על העבודה המסורה הזו נאמר "ונקדשתי בתוך בני ישראל"[עא] (המצוה התמידית שתשאר לעתיד לבוא[עב]) – מצוה שנאמרה בלשון נפעל משום שהיא נעשית בדרך ממילא[עג], בידיעה האלוקית ללא בחירת האדם. כמו שהוזכר, בעל תשובה חוזר לדבקות במצב שלפני החטא – בעלי התשובה האמתיים ביותר הם הצדיקים הגדולים ביותר בחסידות, עליהם מסופר שנשמותיהם כלל לא היו בחטא אדם הראשון[עד].

ג. דבקות, מוחין ומדות

דבקות – מוחין בעצם

כשאני אומר שהשכל לא תופס את האמונה בכלל, כלומר שאין לו טעם ואין הסבר ואין מלים, אני בעצם מדבר על השכל השייך למדות. שכל אמתי, מה שבלשון חב"ד נקרא מוחין בעצם, הוא גופא הדבקות. זה יהיה הווארט העיקרי כאן.

שוב, דבקות היא סוג של דעת – "והאדם ידע"[עה], "ודבק באשתו"[עו]. דבקות היא דעת, אבל יש בה גם בינה. הוא מסביר בסוף התורה שהדבקות נקראת "מגדל הפורח באויר"[עז], סוד עמוק בקבלה שהוא פנימיות אמא[עח]. כתוב בפרקי אבות "אם אין דעת אין בינה, אם אין בינה אין דעת"[עט]. ידועה[פ] הגימטריא היפה ש-דעת ועוד בינה עולה ישראל, לי-ראש[פא] – עיקר גדר ישראל הוא הדעת והבינה שלו.

במדרגות שהוא מתאר בתורה זו הוא לא מתרגם לספירות. הוא מדבר על העלאת המדות של הצדיק הגמור לעומת דבקות בלתי ניתנת להסבר. שוב, זהו עיקר הווארט שלו, שאיני יכול להבין בכלל מהי דבקות, אף אחד לא יכול להבין מהי דבקות. לכאורה לא חב"דניק, אבל בסופו של דבר זהו השפיץ של חב"ד.

הדבקות הזו היא מצד אחד "מגדל הפורח באויר", היחוד הפנימי של דעת ובינה. מה לגבי חכמה? באותה משנה בפרקי אבות כתוב "אם אין חכמה אין יראה, אם אין יראה אין חכמה". החכמה, כמבואר בספר התניא[פב] דווקא, שייכת לאמונה. ספר התניא כתוב "מפי ספרים ומפי סופרים" – בעל ההילולא שלנו עצמו, הרב-חבר של אדמו"ר הזקן, הוא אחד ממקורות התניא[פג], הוא אחד ה"סופרים" כאן. אחד מיסודות ספר התניא הוא שהאמונה הפשוטה, מקור מסירות הנפש של היהודי, הוא החכמה. בתניא האמונה היא פנימיות אבא – "פנימיות אבא פנימיות עתיק"[פד]. הוא לא כותב זאת בפירוש, אבל כך יוצא גם כאן.

הוא כן כותב פעם אחת שאמונה ודבקות הן יחד, שתיהן למעלה מהשכל. חשוב מאד להבין שידיעת ה' היא אמונה. במושגים בהם השתמשנו קודם, ידיעה ובחירה, בחירה היא לא אמונה. בחירה נתפסת בשכל שלנו – מובן שיש לי בחירה ולכן יש שכר ועונש, כנ"ל מדברי הרמב"ם. אמנם לפי הרמב"ם שכר ועונש הם אחד מ-יג עיקרי האמונה[פה], אבל זו לא בדיוק אמונה – אפשר להבין בשכל ש"במדה שאדם מודד בה מודדים לו"[פו], זו תגובה מתבקשת שלא דורשת אמונה. אמונה היא דבקות אמתית.

שוב, מה היחס ביניהן? האמונה היא החכמה, "פנימיות אבא", שבפרקי אבות היינו "אם אין חכמה אין יראה אם אין יראה אין חכמה". הדבקות היא הבינה והדעת יחד – יחוד הדעת העליון, "דעת הנעלם" בלשון הקבלה, ו"המגדל הפורח באויר", אמא עילאה – "אם אין דעת אין בינה, אם אין בינה אין דעת"[פז]. יש רמז יפה שאמונה ודבקות הולכות יחד והן חב"ד: אמונה-דבקות שוה בדיוק חכמה-בינה-דעת! ידוע[פח] ש-חכמה בינה ודעת – עם ו החיבור – עולה כתר. בתורה הזו ה-ו נקראת ו ההמשכה, מקור הקו, מקור התפארת שמחברת ימין ושמאל, אהבה ויראה.

מצוה בארבעה עולמות

שוב, בתניא האמונה-החכמה היא מקור מסירות הנפש. בתורה הזו בפרי הארץ מוסבר שעל ידי מסירות נפש האדם מגיע במצוות שהוא מקיים לעולם האצילות. כמאמר מוסגר, עולה כאן שיש לקיים את המצוה בכל הרמות, כאשר בכל מצוה ומצוה יש ארבעה עולמות אבי"ע. יש בענין כמה וכמה תורות של הבעל שם טוב[פט], כמו "חכם לב יקח מצות"[צ] – שם מדובר רק על שתי רמות במצוה, וכאן מדבר על ארבע רמות כנגד אבי"ע:

קיום המצוה במעשה, בפועל, הוא עולם העשיה.

כשהאדם עולה ומקיים את המצוה בתור שליח של הקב"ה, שנקרא מלאך, הוא נכנס לעולם המלאכים – עולם היצירה בכלל[צא]. שם כל מצוה שלו היא בעצם מלאך – כל מצוה מהווה מלאך[צב] וגם הוא בעצמו בבחינת מלאך בזמן קיום המצוה.

למעלה מכך האדם עולם לדרגת עולם הבריאה, שנקרא עולם הכסא[צג]. הוא משתמש כאן במלים מאד טעונות משמעות. שם חקוקה דמות דיוקנו של יעקב אבינו[צד] – דמות דיוקנו של שרש נשמות עם ישראל בכלל, אך דווקא בבחינת יעקב (המדות) ולא ישראל (הדבקות, הדעת והבינה). במדרגה הזו, המצוה שלו היא בעצם חלק מציור כסא הכבוד. כל מצוה היא חלק מהכסא של הקב"ה, זהו קיום המצוה בעולם הבריאה.

עולם האצילות הוא התכלית העיקרית אליה צריך להגיע. לשם מגיע קיום המצוה כחלק מהשכינה, שאפשרי רק על ידי מסירות נפש. כאשר יש מסירות נפש מוחלטת של היהודי לקב"ה, המצווה, בקיום המצוה שלו, ורק אז, המצוות שלו עולות עד עולם האצילות – המקור האמתי שלהן.

עד כאן מאמר מוסגר, יפה מאד, של ארבעת העולמות שיש בכל מצוה. צריך לשאוף בקיום המצוות לעלות מעשיה עד לשכינה. שוב, יש עשיה-מלאכים-כסא-שכינה[צה]. אך הכל עדיין במסגרת עבודת הצדיק, כמו שנסביר.

"סור מרע ועשה טוב" – ידיעת השלילה וידיעת החיוב

יש עוד כלל גדול שהוא כותב כאן, שמתקשר עם הכל:

הפסוק אומר "סור מרע ועשה טוב"[צו] – מצוות לא-תעשה ומצוות עשה. ההמשך הוא "בקש שלום ורדפהו", אבל את החלק האחרון הוא לא דורש כאן. בדרך כלל "סור מרע" פחות מ"עשה טוב" – קודם צריך לקיים מצוות לא-תעשה, מתוך יראה, ואחר כך מגיעים למצוות עשה, מתוך אהבה. זהו הסדר הרגיל[צז]. גם הוא עצמו כותב כמה פעמים[צח] ש"סור מרע" למטה מ"עשה טוב". גם אנחנו דברנו כמה פעמים[צט] על "סור מרע" לעומת "עשה טוב" – מה תכלית בריאת העולם? מה ה' רוצה מאתנו? פשיטא אצלנו שה' רוצה "עשה טוב", משהו חיובי, לא משהו שלילי. אבל כאן הוא כותב אחרת, כלל גדול.

אם נחזור למושגים ידיעה ובחירה, איזה עוד צמד של מושגים – שגם דובר עליו לאחרונה הרבה מאד – יכול להיות קשור לכל סוד הדבקות שהוא מסביר לנו (שבסופו של דבר נקרא "יין המשומר בענביו מששת ימי בראשית")? עבודת הצדיק היא "עשה טוב", עבודת הבירורים, העלאת המדות, "ושבית שביו, וראית בשביה אשת יפת תאר", השפעה וברכה לכל העולמות על ידי ה"צדיק יסוד עולם"[ק], "אמרו צדיק כי טוב כי פרי מעלליהם יאכלו". מה לגבי בעל תשובה? זהו אחד החידושים הגדולים בתורה הזו, שבעל תשובה הוא "סור מרע", אבל לא ה"סור מרע" שלמטה מ"עשה טוב" אלא "סור מרע" שלמעלה מ"עשה טוב".

על ה"סור מרע" הגבוה כתוב[קא] "'שמי' עם י-ה – שסה", למעלה מ"'זכרי' עם וה – רמח". הצדיק הוא "זכרי", דבר הנתפס בשכל, שעם ו-ה – "והנגלֹת לנו ולבנינו"[קב] – עולה רמח, מצוות של "עשה טוב". אבל בעל תשובה הוא המוחין בעצם, האמונה והדבקות שאי אפשר להסביר במילים בכלל, שהסברנו שהן החב"ד האמתי, אדמו"ר הזקן האמתי, התניא האמתי.

מה הצמד השני, חוץ מידיעה ובחירה? בתוך המושג ידיעה גופא יש ידיעת השלילה לעומת ידיעת החיוב[קג]. יוצא מהתורה הזו שהצדיק, שהוא בעצם הבחירה, בתוך תחום הידיעה גופא הוא בידיעת החיוב. כלומר, יש דברים שהוא מבין, שהוא יודע – יש לו השגה. לצדיק יש השגה באלקות, אבל לבעל תשובה אין. נשמע כמו משפט חב"די – לבעל תשובה אין השגה באלקות! כל חב"ד היא העבודה והדרישה שתהיה השגה באלקות, אבל לבעל תשובה אמתי אין שום השגה – כולו "סור מרע".

מה הן שתי המדרגות של "סור מרע"? יש שאדם נתפס בקליפות, והוא צריך להתנתק מהקליפות שעד כה הוא הזין במעשיו הלא-טובים[קד]. זהו "סור מרע" שלמטה מ"עשה טוב" – לא בעל תשובה בדבקות, אלא בעל תשובה שבדרך להיות צדיק, אם יזכה. כאן לא מדובר בבעל תשובה, שאינו הבעל-תשובה של רבי אבהו, אלא הבעל-תשובה של רבי יוחנן. בעל התשובה כאן הוא הבעל-תשובה של רבי אבהו. ה"מקום שצדיקים גמורים לא יכולים לעמוד בו" הוא ידיעת השלילה – שרש הרמב"ם – שהרבה למעלה מידיעת החיוב. מידיעת החיוב באה הבחירה של האדם, שבוחר ב"עשה טוב", אבל מידיעת השלילה באה המדרגה של הידיעה, של ה"סור מרע" העליון.

אם כן, יש פה עוד הסבר עמוק ל"סור מרע ועשה טוב" וה"סור מרע" המיוחד של הבעל-תשובה לפי התורה הזו.

לעלות מעל הפחד

נדלג לסיום של התורה הזו, ואחר כך נחזור להשלים עם כמה רמזים חשובים. הסיום הוא על הפסוק שאומרים בכל חדש אלול, עד הושענא-רבה, "לדוד הוי' אורי וישעי ממי אירא הוי' מעוז חיי ממי אפחד"[קה]. הוא מסביר מה ההבדל בין "אורי וישעי" ל"מעוז חיי" ובעיקר מה ההבדל בין יראה לפחד. יש הרבה הסברים – גם ברש"י[קו], גם בתניא[קז]. בכל הספרים הקדושים מדובר על ההבדל בין יראה לפחד. רש"י אומר שאחד מרחוק ואחד מקרוב. יש עוד הרבה הסברים, וכדאי גם לרשום כמה מהם. כדאי גם להסתכל בהסבר של המלבי"ם (על הפסוק), שאומר שיראה היא מדבר ידוע ופחד הוא מדבר בלתי-ידוע.ד

כאן יש הסבר מקורי לגמרי וחשוב מאד: יראה היא מדבר שממשמש ובא אבל תתכן הסרתו. האדם רואה איזו סכנה, אבל יתכן, גם על דרך הטבע, שהסכנה הזו תתבטל. לדוגמה, עכשיו יש מלחמה בין רוסיה לאוקראינה – זה מאד מסוכן, יכולים להיות כל מיני דברים הכי לא טובים, אבל גם יתכן שיסתדר ואפילו שיתהפך. זו יראה – שאני ירא מדבר לא טוב שממשמש ובא, אבל לא בטוח, על דרך הטבע, שהוא באמת יבוא. עד כאן הבנתי, אבל עיקר החידוש שלו הוא מהו פחד. הוא כותב שפחד הוא מדבר שעל דרך הטבע לא יכול להמנע, אי אפשר להסיר אותו – דבר שבטוח שיבוא על פי טבע, מה שנקרא מצב בלתי-הפיך, שאין מנוס מהפחד. אם יש כזה דבר שאתה פוחד ממנו – איך אפשר לומר "לא אפחד"?! זהו השפיץ של התורה הזו, שבשביל צדיק אכן אין מנוס, אין פתרון לפחד. כתוב "פחדו בציון חטאים"[קח] (ביטוי ששוה חטא ברבוע, הכל חטא אחד גדול ברבוע) – אין מנוס, אין תשובה. הוא מסביר שפחד היינו מצבו של אדם שבעצם מיואש מיכולת התשובה שלו, הוא מכיר את עצמו. הפחד הוא מהתוצאה הבלתי רצויה שלא יכולה להמנע על דרך הטבע.

"אורי וישעי" שוה תריג – זהו רמז לכללות מצוות התורה. ב"אורי וישעי" יש תקוה, תקוה שהענין יתהפך לטובה, גם על דרך הטבע – שהאדם יעשה תשובה ושה' יסלח לו, "כי עמך הסליחה למען תורא"[קט]. כך הוא מסביר את הפסוק – יראה הולכת יחד עם אפשרות הסליחה על ידי התשובה. אבל מפחד – אין מנוס. אז איך בכל אופן כתוב "הוי' מעוז חיי ממי אפחד"?! שוב, זהו סיום התורה כאן. התשובה היא ש"מעוז חיי" אינו "אורי וישעי" – "מעוז חיי" הוא כמו "מגדל עז שם הוי' בו ירוץ צדיק ונשגב"[קי], עז הוא מגדל[קיא]. זהו אותו "מגדל הפורח באויר", סוד הדבקות האלקית של בעל תשובה. מי שנמצא בדבקות אמתית הוא בעצם למעלה מהטבע, ואם הוא למעלה מהטבע הוא למעלה מהמדות – לא עוסק בהעלאת המדות, אין לו עסק במדות בכלל, אין לו עסק במלחמת הרשות אלא רק במלחמת חובה שאין בה בירורים – וגם פחד אין לו. למעלה מהטבע, בדבקות, גם במצב הבלתי-הפיך ובמצב המיואש, עד לאותו אחד שנמצא בתכלית היאוש – יש תקוה! זהו חידוש עצום בו הוא חותם את התורה שלו.

אנחנו בימים שבין פסח לפסח שני – בפסח ראשון, אותו עושים הצדיקים, מרגישים ש"הוי' אורי וישעי ממי אירא", אך בפסח שני, שהמסר שלו הוא ש"אין אבוד"[קיב], פסח של בעלי תשובה, מרגישים ש"הוי' מעוז חיי ממי אפחד".

אמרנו כאן את עיקרי הנקודות של התורה, שהיא דוגמה יפהפיה של מהלך החשיבה של בעל ההילולא. הרי המגיד הסמיך אותו להיות הרבי הבא, להנהיג את עדת החסידים. רואים כאן, כמו שכל שאר צדיקי הדור הרגישו, שהוא באמת הרבי של הדור – והסגנון שלו לגמרי מיוחד ועמוק מכל עמוק.

ד. מבנים ורמזים

חזרת בעל התשובה למציאות

נסיים את הלימוד בכמה רמזים: אמרנו שיש עבודה של העלאת המדות. דברנו לאחרונה[קיג] על מאמר חז"ל "נשבע הקב"ה שלא יכנס בירושלים של מעלה עד שלא יכנס בירושלים של מטה"[קיד], שרבי לוי יצחק דורש אותו[קטו] על הפסוק "כי עד צדק ישוב משפט ואחריו כל ישרי לב". לפי התורה הזו, יוצא שקודם באמת צריך להיות צדיק, "עשה טוב", זו מדרגת "ירושלים של מטה", "עד צדק ישוב משפט". רק אחר כך מתקיים "ואחריו כל ישרי לב", מגיעים ל"ירושלים של מעלה", הדבקות של בעל התשובה האמתי, ה"סור מרע" שמעל "ועשה טוב", כמו ידיעת השלילה שמעל ידיעת החיוב על פי פשט.

בכל זאת, בסופו של דבר, מאד קשה לומר שתכלית הכל היא "סור מרע", כמו שאנחנו מדברים על הרמב"ם לעומת רבי חסדאי, שזו בדיוק המחלוקת ביניהם – מה התכלית, השלילה או החיוב? גם כאן, אם מדייקים בין השורות, רואים שבסופו של דבר גם אותו בעל תשובה – שאי אפשר להשיג, והוא עצמו לא יכול להסביר מהי הדבקות שלו, הבינה ודעת שלו, ה"מגדל הפורח באויר" – צריך לפעול משהו במציאות, להפוך להיות משהו חיובי, לא רק משהו שלילי. גם ה"סור מרע" צריך להתחבר עם ה"עשה טוב". איפה רואים זאת? מה שהרבי אומר[קטז] שגם הבעל-תשובה בסוף יהיה צדיק, "ועמך כֻלם צדיקים"[קיז], אבל זהו צדיק בדרגה אחרת לגמרי, כמו המושגים של "בן שנעשה עבד" ואחר כך שוב "בן שנעשה עבד שנעשה בן"[קיח], בחינת משיח.

אמונה-דבקות-מדות-מלכות

בכל אופן, יצא לנו ש"ירושלים של מטה" זו עבודת הצדיק ואילו "ירושלים של מעלה" היינו עבודת בעל-התשובה. "ירושלים של מעלה" היא מלחמת חובה ו"ירושלים של מטה" היא מלחמת רשות יחסית, "כי תצא למלחמה על אֹיביך", "אשת יפת תאר". אבל אמרנו עוד משהו, שעצם החב"ד היינו אמונה-דבקות, אלה המוחין בעצם, האין, "מאין יבא עזרי"[קיט]. לעומת זאת, העלאת המדות היא יחסית יש, יש מאין – מדות. אבל במדות יש עוד משהו. אמרנו שהשכל בתורה הזו הוא שכל של המדות, לא שכל של דבקות. בשכל של מדות יש מילים, ככה הוא מסביר. מה הן המילים? המלכות.

אם נחזור ל"בעלי תשובה ישתלטו על המדינה", תיקון המלכות, תיקון המדינה, עוד פעם רואים שבסופו של דבר בעל תשובה יתקן את המדינה – הוא במקום של שלילה, של ידיעה מוחלטת, שאי אפשר להשיג אותו בכלל, לא הוא ולא אחרים, אבל הוא יתקן את המדינה. זו הנקודה שאמרנו, שבסופו של דבר גם הופך לחיוב – מלחמת חובה הופכת לחיוב הכי חיובי, התיקון השלם, באמת המשיח שאנחנו מחכים לבואו.

אם כן, יש כאן י-ה-ו-ה – אמונה-דבקות-מדות-מלכות. זהו מבנה אחד שיש בתורה הזו. ה-וה הן מדות ומלכות, רק שעיקר עבודת הצדיק הוא העלאת המדות – להעלות את המדות לשרשן, את האהבה לשרשה, ויש בהעלאה הזו טעם. זו אהבה על פי טעם, שנקראת "אהבה התלויה בדבר". יש בתורה הזו מושג יפה, שיש ימין-שמאל-אמצע. לאמצע הוא קורא המשכה, אות ו. עצם ה"עשה טוב" הוא הימין, העלאת המדה לשרש היא השמאל – "ימין ושמאל תפרוצי", הוא מסביר שעיקר ה"תפרוצי", "בן פרצי", המשיח, בא מהשמאל. אבל גם אחרי החזרה והעליה מהמדות לדבקות, מכח ה"שמאל תפרוצי", בסוף צריך להיות המשכה – ה-ו. כמו שכתוב בחסידות[קכ] שפנימיות הקו היא תפארת הנעלם שבעצמות אין סוף ב"ה. בתורה כאן יש שלשה דברים – ימין, שמאל, המשכה[קכא]. אלו המלים של המחבר.

שוב יש לנו אמונה-דבקות, שהן "ירושלים של מעלה", "כל ישרי לב", עבודת בעל התשובה, מלחמת חובה, ויש לנו מדות-מלכות, שהן "ירושלים של מטה", "עד צדק ישוב משפט", עבודת הצדיק, מלחמת הרשות. אם עושים את החשבון של ארבע המלים האלה שכנגד י-ה-ו-ה, אמונה-דבקות-מדות-מלכות, מקבלים 1560 – 60 פעמים הוי', י"פ יוסף. העיקר הוא החלוקה היפהפיה כאן: כתוב "הוי' בחכמה יסד ארץ", שלפי ההסבר שלנו היינו אמונה-מלכות – אין מלים לאמונה, אבל דווקא בסוף תהיינה מלים, ה"תורה חדשה"[קכב] של מלך המשיח. כשאני מחבר אמונה-מלכות אני מקבל כג (חיה) פעמים הוי'. כשאני מחבר את ה"כונן שמים [תפארת, מדות] בתבונה [מגדל פורח באויר, דבקות]", דבקות-מדות, אני מקבל לז (יחידה) פעמים הוי'. כלומר, ה-60 פעמים הוי' מתחלקות ל-חיה פעמים הוי' ו-יחידה פעמים הוי'. חיה-יחידה הן חתך הזהב של המספר 60, כידוע[קכג], וכאן החלוקה היא שתי כפולות של שם הוי'.

עד כאן מבנה אחד של התורה עם רמז אחד יפה.

יחוד שתי העבודות

רמז שני מאד יפה שיוצא מהתורה הזו: יש "סור מרע" ויש "עשה טוב". הביטוי "סור מרע" הוא ריבוע, 24 ברבוע, והביטוי "עשה טוב" הוא רבוע כפול של 14. הוא כותב ש"עשה טוב" היינו צדיק גמור ו"סור מרע" הוא בעל תשובה. נעשה יחד את הגימטריא הזו: "עשה טוב" (392) ועוד צדיק גמור (453, כמו מלך המשיח) עולים 845, 5 פעמים 13 ברבוע. גם "סור מרע" (576) ועוד בעל תשובה (815) שוה כפולת 13 – 1391, 107 פעמים 13.

כמה הכל יחד? למרבית הפלא, אם תחבר הכל יחד – "סור מרע", בעל תשובה, "עשה טוב", צדיק גמור[קכד] – תקבל 2236, הוי' פעמים אלהים, פעמיים "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד"[קכה], שהן בסוד "יחודא עילאה" ו"יחודא תתאה", על דרך "ירושלים של מעלה" ו"ירושלים של מטה". כאן עבודת הצדיק היא יחסית יחודא תתאה, "עשה טוב" וצדיק גמור, ואילו עבודת הבעל-תשובה, "סור מרע", היא יחודא עילאה. בתניא[קכו], לפי הזהר[קכז], יחודא תתאה הוא "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד" ויחודא עילאה הוא קריאת שמע, אבל כאן שתי המדרגות של יחודא עילאה ויחודא תתאה הן, יחסית, קריאת שמע של בקר ושל ערב – הכל בתוך יחודא עילאה. קודם היה 60 פעמים הוי' וכאן הכל עולה 86 פעמים הוי' – ההפרש הוא הוי' פעמים הוי', הוי' ברבוע.

נעשה עוד גימטריא יפה: כמה שוה מלחמת חובה ועוד מלחמת רשות? גם כפולה של 13. ביחד 13 פעמים שם קנא, "חן חן לה"[קכח]. קנא הוא המספר הראשוני ה-לז ו-לז הראשוני ה-13. זהו חיבור שתי המלחמות – מלחמת הבעל-תשובה ומלחמת הצדיק-גמור.

להגיע לדבקות בימי ספירת העמר

אם נחזור, בכל אופן, לימים האלה, ימי ספירת העומר – מה העבודה של ספירת העומר? על פי פשט עבודת ספירת העומר היא להיות בעל תשובה. שוב, כמו שאמרנו קודם, יש בעל תשובה של רבי יוחנן, שלמטה מהצדיק – בעל תשובה שנמצא עדיין בתוך הרע וצריך להתנתק ממנו, זהו ה"סור מרע" שלו. אבל יש בעל תשובה אמתי – בעל תשובה במדרגת השמחה, הכח הפנימי של חדש איר[קכט], "אני הוי' רפאך"[קל] – שבשרש מנותק בעצם מהרע. ה"סור מרע" שלו הוא מוחלט, ודווקא "סור מרע" מוחלט הוא הדבקות והאמונה. בכל אופן, כדי להיות אדם השלם צריך אמונה-דבקות-מדות וגם מלכות (המשלימה גם היא את ה-מ של אדם).

אם כבר, נאמר עוד רמז יפהפה: הוא אומר שעיקר סוד הדבקות הוא המצב של אדם הראשון לפני החטא, שנקרא "יין [סוד] המשֻמר בענביו מששת ימי בראשית". גם הביטוי הזה עולה כפולת שם הוי' ב"ה, ולא סתם כפולת שם הוי' אלא אהבה פעמים יראה (2808). לכאורה, הוא אמר שאהבה ויראה הן מדות, בכלל לא מדרגת הדבקות של בעל תשובה, אבל הוא כותב שיש אהבה ויראה של דבקות, שהן ללא כל טעם מודע – "אהבה שאינה תלויה בדבר" כלל וכלל שהיא גופא הדבקות. יש כמה מאמרים של הרבי הקודם שמסביר[קלא] שדבקות היא אהבה. זו ה"אהבה שאינה תלויה בדבר" שהוא כותב עליה, ולא אהבה של מדות והעלאת המדות של הצדיק. כפל הוא זיווג[קלב], וכאן יש כפל-זיווג אמתי בין הימין והשמאל, אהבה פעמים יראה, "יין המשמר בענביו מששת ימי בראשית".

עד כאן דברנו במקיף על התורה היפהפיה הזו של בעל ההילולא של א' אייר, זכותו יגן עלינו ועל כל ישראל אמן. שנזכה להיות בעלי תשובה כמו שהוא מסביר, וגם שיהיה סוד ההמשכה. שנזכה לביאת גואל צדק תיכף ומיד ממש – התגלות מלך המשיח.

'בקיצור' – תובנות ונקודות 'עבודה':

• במלחמת רשות ניתן לשבות שבי, לברר ניצוצות, אך במלחמת חובה יש לטהר את הארץ לחלוטין.
• כל הצרות מאז כיבוש הארץ הוא בשל ההתרשלות בטיהור הארץ המוחלט.
• "נסתיימה עבודת הבירורים" היינו המעבר ממלחמת רשות למלחמת חובה.
• מלחמת רשות היא עבודת הצדיקים ומלחמת חובה היא עבודת בעלי התשובה.
• עבודת הצדיק היא סוד הבחירה (עבודה וקבלת שכר) ועבודת בעל התשובה סוד הידיעה (גילוי שגם חטאיו היו בידיעת ה').
• לצדיקים שהתחנכו על טהרת הקדש אין שום השגה במניעיהם ועבודת של בעלי התשובה.
• "בעלי התשובה ישתלטו על המדינה" – כיבוש הארץ ותיקון המדינה תלויים במלחמת חובה, עבודת בעלי התשובה.
• עבודת התשובה היא דבקות שאין בה השגה – חזרה למצב שלפני החטא.
• דבקות היא "אור המאיר לעצמו" שאינו מוסבר אף לעצמו.
• עבודת הצדיק היא "אור המאיר לזולתו" – המשכת ברכה לעולם כולו.
• בעבודת האדם יש להגיע מיראה לאהבה אך מצד ה' העיקר הוא האהבה.
• עבודת הצדיק היא "אהבה התלויה בדבר" (אהבה על פי טעם ודעת) ועבודת בעל התשובה היא "אהבה שאינה תלויה בדבר" (אמונה שלמעלה מטעם ודעת).
• אמונה ודבקות הן מוחין בעצם – האמונה היא חכמה והדבקות בינה ודעת.
• כל מצוה יש לקיים בארבעה עולמות – במעשה בפועל (עשיה), בתודעת מלאך (יצירה), כחלק מדיוקן יעקב החקוק בכסא (בריאה), במסירות נפש על השכינה (אצילות).
• יש "סור מרע" שלמטה מ"עשה טוב" ויש "סור מרע" שהוא ידיעת השלילה שלמעלה מידיעת החיוב.
• "לא אירא" היינו כשיש אפשרות להנצל ו"ממי אפחד" היינו גם במצבים בלתי-הפיכים.
• תכלית מלחמת החובה של בעלי תשובה היא להגיע לחיוב – תיקון המדינה בשלמות.
• עבודת ספירת העומר היא להגיע לדבקות.
• אדם השלם כולל אמונה-דבקות-מדות וגם מלכות.