הרבי ר׳ זושא (תשע"ד)

ב. הרבי ר׳ זושא: "ומשביע לכל חי רצון" – תיקון התענוג והרצון

ה"מזל גובר" של החתונה – הילולת הרבי ר' זושא

נעבור לתאריך החתונה, שהוא בהשגחה פרטית – ראש חדש שבט, אך בעצם החופה היתה כבר אור לב' שבט. ב' שבט הוא יום ההילולא של אחד מגדולי החסידות, החבר הכי טוב של אדמו"ר הזקן, הרבי ר' זושא מהאניפוליא. היות שאנחנו כעת ב"דא היא סעודתא דדוד מלכא משיחא" צריך לספר סיפורי צדיקים מתלמידי הבעל שם טוב, ויום החתונה הוא המזל שלכם – חתונה היא כמו לידה שניה[1], ויום ההולדת שלכם, ה"מזל גובר" שלכם לכל החיים, קשור לרבי ר' זושא.

קודם כל, ידוע שהוא והחבר שלו – רבי לייב הכהן – הם השנים שהיו חברותא עם אדמו"ר הזקן, ולכן הוא בקש משניהם דווקא שיכתבו הסכמות על ספר התניא קדישא. בהסכמה הרבי ר' זושא חותם את שמו – משולם זוסיל. יש עוד הסכמות שהוא כתב לעוד ספרים קדושים, כמו מאור עינים ועוד כמה ספרים קדושים, וככלל הוא חותם את השם שלו ככה – משולם זוסיל. דברנו כמה פעמים על כך שחשבון החתימה שלו שוה תענוג. קודם אמרנו שאתם תענוג-רצון, ורבי זושא – שהוא המזל של החתונה שלכם – עולה תענוג. המספר הזה הוא גם מספר מושלם, 23 (חיה-חדוה) ברבוע.

מה שנעשה הערב – שוב, מלוה מלכה מצוה לספר סיפורים – נספר כמה סיפורים עליו וכמה ווארטים שהוא אמר.

"ומשביע לכל חי רצון" – ה' נותן רצון

היות שהוא תענוג, נתחיל עם ווארט שהוא אומר לגבי רצון, ובתוכו ניתן לחבר את התענוג והרצון – חבור שלכם, החתן והכלה. הוא מפרש את הפסוק שאומרים שלש פעמים בכל יום ב"אשרי", ובגללו גופא חז"ל בחרו לומר את הפרק הזה שלש פעמים בכל יום, והוא פסוק שגם צריכים לכוון אותו כאשר אומרים אותו – "פותח את ידך ומשביע לכל חי רצון".

רבי זושא אמר כזה ווארט – בדרך כלל הוא דבר על עצמו הרבה, זושא כך וזושא כך, דבר על עצמו בגוף שלישי, וכאן אמר – 'זושא לא רוצה לאכול בכלל, אין לו שום רצון לאכול, אבל הקב"ה "משביע לכל חי רצון" שירצה לאכול, כי הוא חייב לאכול כדי להתקיים'. ככה הוא פירש את הפסוק הזה.

למה אין לו רצון לאכול? כי הוא תענוג – תענוג עצמי, מעין עולם הבא, הכל מושלם, משולם. הוא משולם זוסיל – זיס זה מתוק והוא מתיקות בשלמות, כולו תענוג. הוא צריך לאכול? לא, אין שום רצון לאכול. בכל אופן, הקב"ה ברא אותו נשמה בגוף, צריך לקיים את הגוף ולגמול חסד עם הגוף, כמו שהלל הזקן אמר שהוא הולך לגמול חסד עם העלובה, עם הגוף, כמובא גם בספר התניא – לכן הקב"ה "משביע לכל חי רצון".

"צדיק אֹכל לשֹבע נפשו" – שובע-תענוג ורצון

זה קשור גם לכך שהחתונה היתה ב-א' שבט (אז כתבו את הכתובה וכך כתוב בהזמנה, רק שלמעשה אח"כ החופה היתה ב-ב') – ר"ח שבט כולל את כל החדש, שהחוש שלו הוא חוש האכילה (שפנימיותו תענוג), מתאים במיוחד לווארט הזה.

כל חדש הקב"ה בורא עם אות מבין אותיות האלף-בית, וחדש שבט נברא באות צ – לכן הוא חדש שמתקשרים לצדיק, כמו ב-י' שבט שמתקשרים לרבי. מה הקשר בין הצדיק לחוש האכילה? כתוב "צדיק אֹכל לשֹבע נפשו".

אם נחזור לפסוק של אשרי, שאומרים שלש פעמים ביום, "פותח את ידך ומשביע לכל חי רצון" – הוא אומר שה' משביע-נותן לך רצון לאכול. קודם חייבים להשביע, לשון שובע, שהוא כבר תענוג. זה מזכיר לנו את פתיחת התניא, "משביעין אותו", שכתוב שפירושו נותנים לו כחות בשובע כדי שיוכל לקיים את השבועה.

אם כן, "משביע לכל חי רצון" הוא גם רצון לאכול וגם רצון שהוא יהיה צדיק שאוכל לשובע נפשו. כלומר, התענוג נמצא בתוך השובע. "משביע לכל חי רצון" – הוא נותן לו גם תענוג קדוש וגם רצון קדוש (שיודע בדיוק כמה צריך לאכול ולא יותר – הרי הוא לא רוצה מצד עצמו – וה' נותן לו רצון בדיוק לפי הבירורים שהוא צריך לברר).

פרנסה בגשמיות וברוחניות

ידוע בקבלה שצריך לכוון את סופי התיבות "פותח את ידיך" – שם קדוש, חתך, החותך חיים לכל חי, שהוא שם הפרנסה. חתן וכלה שמתחתנים צריכים פרנסה – לא רק בגשמיות (גם בגשמיות, כמובן) אלא גם (ובעיקר) ברוחניות. השם של הפרנסה יוצא מסופי התיבות, וכתוב בהמשך לאותה כוונה בקבלה שהמלה "ומשביע" שוה בגימטריא בדיוק חתך. כלומר, יש שם פעמיים אותו רמז – בסופי תיבות ואחר כך בגימטריא. השובע ברוחניות וגם בגשמיות, שאדם זוכה לשובע – "ומשביע לכל חי רצון", "שֹבע שמחות את פניך".

עד כאן ווארט אחד מהרבי ר' זושא מה לכוון כשאומרים "ומשביע לכל חי רצון", שאני מצד עצמי לא רוצה לאכול, לא רוצה כלום – רק אותך בעצמך – אבל היות שצריכים להתקיים בעולם, לאכול, וכל מה שעושים בעולם, להתחתן ולהקים בית וכו', אז הקב"ה נותן רצון. "ומשביע לכל חי רצון" – תענוג בשובע עם הרצון, ויחוד תענוג-רצון הוא אתם.

בין ווארט לווארט אפשר לנגן, שלא נתעייף ואדרבא שנתעורר.