בע"ה

התוועדות כ"ה אלול

כה אלול סו – חות גלעד

סיכום שיעור מפי הרב יצחק גינזבורג[1]

[(חִלקוּ ארק): "ארק" זה אותיות "קרא" – "ויקרא אלהים לאור יום", עם קצת "ארק" אפשר לקרוא לאור יום.]

היום יום ראשון של מעשה בראשית, ובשבת זה כבר ראש השנה – יום הששי של מעשה בראשית, אך בשנה זו הוא ראש השנה שחל להיות בשבת. לכן, כתוב שכאשר יש ראש השנה שחל להיות בשבת, כל השנה כולה היא שנה שבתית – שנה של עונג, שנה של "מעין עולם הבא", שנה של יחודים עליונים ותחתונים. כמו ששבת יום של יחוד, כך תהיה שנה של חתונות לכל מי שצריך, והעיקר זה החתונה הגדולה בין הקב"ה לעם ישראל – בע"ה בשנה הבאה עלינו לטובה.

לכן, בתור הכנה – כל יום בשנה זו הוא יום שבתי, וגם כל יום (חול) של השנה הוא הכנה לשבת שלמחרתו, כיום ששי בו כתוב "והכינו את אשר יביאו". מצוה להכין בערב שבת, "ומי שטרח בערב שבת יאכל בשבת" – צריך להיות כל יום תודעה של הכנה לשבת. לכן נלמד סימן בשלחן ערוך על הכנה לשבת – סימן ר"נ ("כי נר מצוה ותורה אור", "להדליק נר של שבת קדש") – שאחר כך אפשר ללמוד אותו יותר לעומק:

בשו"ע הגדול – קיצור של בית יוסף – זה סימן מאד קצר, אך בגלל אריכות המפרשים וכו' בשו"ע אדה"ז זה יוצא סימן מיוחד של ח סעיפים ושני "קונטרס אחרון" (שהשני משהו מיוחד – מקוה שתלמדו זאת אחר כך).

נאמר את הסוף: אנו אוהבים מאד לקחת נושאים, גם בנגלה של התורה וכל שכן בפנימיות התורה, ולסווג את הנושא לסעיפים ותת-סעיפים ואז לסדר את הענינים לפי הספירות העליונות, שהרי "מבשרי אחזה אלוה" (לא רק גוף הבשר, אלא גם לב הבשר) ומשקף בדיוק את העולמות העליונים (שנה שבתית כולה יחודים וזיווגים, וצריך לדעת שכל זיווג שנעשה למעלה צריך להעשות קודם כל בי – כדי לחולל למעלה – ולכן כל אחד צריך להכיר את כחות נפשו, שכנגד עשר ספירות; יודעים שיש כתר, על מודע, ואחר כך שלושה כחות של שכל, חב"ד, ושבע ספירות רגש, חג"ת נהי"ם המתחלקים למורגש ומוטבע, בהרגשת התפעלות הלב בחג"ת, כנגד האבות, ואחר כך רגש תוך כדי עשיה, כמו שכאשר אדם מתחיל לעשות משהו כל מיני הורמונים בגוף מתחילים להופיע ולפעול את פעולתם, וכך גם בנפש יש כחות מיוחדים שרק כשאדם עושה משהו בפועל – הולך לבנות ישוב, הולך להלחם בצבא – מתחילים לפעול, החל מנצח שהוא הכח לנצח במלחמה, השם הקדוש של נצח והוד הוא "צבאות", קשור ליציאה לצבא). כל נושא שהוא, בתורה וגם במדע – שצריך לטהר חולין עד שיהיו על טהרת הקדש – צריך לבנות פרצוף (זה עיקר ההתבוננות – בשביל לבנות איזה מודל, שמתוכו אני מתפעל וגם יוצא לפעול מתוכו משהו, שהרי תכלית הכל זה המעשה, "המעשה הוא העיקר"). כך נקח עשרה פרטים של הכנות לשבת ונעשה מהם פרצוף – שייך בפרט לימי ההכנה לראש השנה שחל בשבת.

יש לשים לב שאף שיום ראשון של ר"ה הוא יום ששי של מעשה בראשית, זה אף פעם לא יכול לצאת כך לפי הלוח שלנו – "לא אד"ו ראש". הכי קרוב שאפשרי כמו בשנה זו – שר"ה יוצא בשבת. לא יכול להיות שנה 'יום ששית' – שכולה הכנה – אלא שרק כאשר ראש השנה חל בשבת, כמו שכל יום שבת הוא גם ערב שבת. הכלל הוא שכל דבר חשוב – כל מה שאוהבים – צריך לעשות לו הכנה. הבעל שם טוב מחדש, כלל גדול בחסידות, שעיקר חיבת המצוה מתבטאת בהכנה למצוה – עיקר עבודת ה' זו ההכנה, בעוד המצוה נעשית בדרך ממילא וגילוי האור (המשוב) זה אחרי סיום המצוה. עיקר העבודה לפני – זה המבחן, אם אתה באמת אוהב את זה, אם אתה משקיע בזה. ה' מסתכל כמה אתה משקיע במצוה – זה עיקר עבודת ה' – והמצוה נעשית כאילו מעצמה. בשעת המצוה התחושה שה' נכנס והוא פועל, ואני לא עושה שום דבר – אני רק הכנתי. הגילוי אור רק אחרי – כשסיימתי ואפילו טפה הסחתי דעת. סיימתי, ואיני מחזיק טובה לעצמי – אדם נתן צדקה ולא נותן לעצמו טפיחת שכם, כי יודע שה' עשה זאת, ופונה הביתה – ותוך כדי שנסוג אחור מקבל גילוי אור. זה עיקר תורת הבעל שם טוב לגבי כל המצוות. אנו נדבר על הכנה למצוה – סימן ר"נ.

היות שרוצים להסביר את כל ההכנות השונות המוזכרות כאן – בשו"ע אדה"ז, ועוד מפרשים ואחרונים (עד ל"כף החיים", הקובץ הכי חשוב של האחרונים על השו"ע – אחרי אדה"ז יש ערוך השלחן, משנה ברורה, והאחרון בעל חשיבות גדולה זה כף החיים, המביא מנהגי הקבלה), שבכל אחד יש עוד כמה פרטים והכנות חשובות – אז נסביר לפי הסדר:

חכמה: מתחיל בסעיף ח: "יש לטעום מכל תבשיל ותבשיל". האחרונים מביאים על זה את לשון התפלה "טועמיה חיים זכו" – שצריך לטעום את השבת עוד בערב שבת. כמו בכל דבר, יש פשט ויש פנימיות – הפשט שצריך לטעום כל תבשיל בפני עצמו כדי לבדוק שהאוכל לאורח הכי חשוב בעולם (שבת המלכה) יצא הכי טוב. יש מי שכותב שלא צריך אפילו לבלוע את הטעימה – מספיק לטעום ולפלוט – כי כל הענין רק לראות אם האוכל יצא טוב (ואם לא יצא טוב עושים תיקון). על פי סוד כתוב שצריך לכתחילה לטעום את טעם השבת – שבת זה כמו העתיד, "עולם הבא", וצריך להכניס קצת עולם הבא לתוך סוף העולם הזה. כמו שהרבי אומר "לחיות עם משיח" – לטעום את העתיד. המצוה הזו אומרת שיש יכולת – וזה חידוש נפלא – שיהודי יכול לטעום את העתיד, להמשיך מהעתיד אל תוך ההוה, משבת קדש לתוך ערב שבת.

אפשר להסביר למה אדמו"ר הזקן לא מביא הפסוק "טועמיה חיים זכו", שמובא קודם, כי מתאים רק לפירוש הפנימי – לא כל כך מתאים לטעימה לשם תועלת, לדעת עם האוכל טוב (אפשר לדחוק, אך בפשט לא שייך) – "טועמיה חיים זכו" זה שייך לפנימיות, שצריך לטעום את השבת ולהמשיך חיים מהעתיד אל תוך ההוה, לחבר את סוף האלף הששי – התקופה שלנו – לאלף השביעי, ולהמשיך האלף השביעי, ימות המשיח ותחית המתים ועולם הבא, לתוך האלף הששי.

ידוע בסוד טנת"א שטעמים זה בחכמה (לפעמים טעם בדעת – "טוב טעם ודעת", אך השרש של הטעם עוד יותר גבוה מהראיה, שהיא חכמה) – זה עתיק שמאיר בפנימיות אבא, ואבא נקרא חיים ("החכמה תחיה בעליה", "ימותו ולא בחכמה"), והיינו ש"טועמיה חיים זכו" זה לזכות להמשכה מהטעמים הפנימים של החכמה ליום ו (בכלל שבת זה "מוחין דאבא").

- איך עושים זאת כל השבוע? כתוב שזה גם הענין שצריך להניח תפילין של רבינו תם – שייך לכולם – זה מוחין דאבא. בשבת לא מניחים תפילין, אך אם היו מניחים תפילין היו מניחים רק ר"ת, כי זו אותה בחינה. כשמניחים תפילין דר"ת ממשיכים בכל יום בשבוע מעין עולם הבא. –

יצא שלטעום את השבת, בפרט לפי הפירוש הפנימי, זה חכמה.

בינה: כתוב במפרשי השו"ע, בשערי תשובה (ועוד), שבערב שבת (אותיות תשב) צריך לעשות תשובה (מובא גם באגה"ת בתניא, ולכן מנהג בישיבות שבליל ששי יושבים ומתוועדים – עושים תשובה).

לתשובה יש גם ביטוי חיצוני גופני – להזיע בהכנות. בליל ששי יושבים ולומדים חסידות, מתבוננים ומתוועדים – תשובה ברוחניות. אך גם מה שעושים ביום ששי – שיוצאים בהשכמה (וכתוב בהלכה שאם אי אפשר לקנות מצרכי שבת אחרי התפלה צריך לעשות זאת לפני התפלה, על הבוקר – זו מצוה, ולא רשות, לעשות קניות הכי טובות לשבת) – זה תשובה, וכתוב שככל שאדם מזיע בהכנות לשבת כך מכפר על עצמו (ויש מי שאומר שזה כמו אפית מצות בחג הפסח, שידוע שזיעת אפית מצות מתקנת במיוחד את פגם הברית). יש הזדמנות בכל ערב שבת – להזיע בהכנות לשבת. השערי תשובה כותב שזיעה לפני שבת שוה לדמעות בכל השנה – שעליהם כתוב שכל השערים ננעלו חוץ משערי דמעה (שהם לשבים בתשובה אמיתית מכל הלב).

תשובה זו כנגד הבינה, כידוע כלל גדול בזהר שעבודת התשובה שייכת לבינה, וכלשון הפסוק "ולבבו יבין ושב ורפא לו" – שהתשובה על פי ההבנה (ולפי התשובה יש רפואה).

דעת: הכנה זו דווקא בכף החיים – מצוה על הבעל להיטיב את הנרות של אשתו. האשה מדליקה את הנרות – מ-ג המצוות המיוחדות של האשה, שיש לשאול עליה ולזרז עליה בערב שבת. "אשת חיל עטרת בעלה" – הדלקת הנרות של האשה זה אור הכתר – אך הבעל צריך להיטיב את הנרות. איך עושה זאת? מדליק ומכבה את הפתילות. כתוב שאם מדליקים ומכבים את הפתילה השלהבת עולה אחר כך יותר מאליה, יותר יפה. יש בזה פעולה כפולה – הדלקה וכיבוי (זה לעניננו – בבית המקדש הטבת הנרות רק לשים פתילות ושמן). יתכן שמישהו אחר מסדר את הנרות – האשה או בני הבית – והדבר המיוחד שהבעל עושה זה שבא ומדליק ומכבה.

הדלקה וכיבוי זה חסדים וגבורות של הדעת. יש בדעת שתי פעולות – פעולת אור ופעולת חשך, והחשך למען אור יותר טוב אחר כך. האור שיעלה אחר כך – אור הכתר.

חסד: חוזרים לראשית הסימן ועיקרו – שיש מצוה להכין, לצאת לשוק ולקנות מצרכי שבת, לעשות פעולות הכנה בתוך הבית. זה שיש מצוה להכין לשבת – שהמדד לחשיבות כל דבר היא ההכנה לפניו – לומדים מהפסוק "והכינו את אשר יביאו". ההבאה היתה על הבקר – "וילקטו בבקר בבקר" – כל אחד לקט את המן לפי צרכיו והביא הביתה, ואז החל להכין. מכאן לומדים חז"ל שההכנה – כמו ההבאה – צריכה להיות "בבקר בבקר". את התשובה התחילו מהלילה, אך על הבקר מתחילה ההכנה (שיש בה גם ביטוי גופני של תשובה, בזעה, כנ"ל) – ולכן כתוב בהמשך שאם צריך דווקא לקנות על הבוקר, שאז הכי טוב, זו מצוה ודוחים את התפלה (לא דוחים את זמן ק"ש ותפלה, אך דוחים לאחרי הקניות אם צריך). עצם ההכנה – המודעות של התכוננות למצות שבת וכבוד שבת – זה בחינת "זריזותיה דאברהם אבינו". חסד זה אברהם אבינו ולהתכונן – לתת לב ודעת – למשהו, זה המדד שאני אוהב את הדבר ומכבד אותו. ככל שאני אוהב אותו יותר כך אני משקיע בהכנה טובה יותר. כל הסימן הזה פותח במצות הכנה – זה שמו, הכנות לשבת. עיקר המוחין של להכין לשבת – בחינת חסד.

יש פה פרט מאד מענין בהכנה – כתוב שלא מספיק להכין פעם אחת: "לעולם ישכים [וישכם אברהם בבקר, בחינת אברהם אשר תקן תפלת הבקר – והוא ראש של הכנה, כדלקמן] אדם לטבוח ולהכין צרכי שבת בערב שבת בבקר ורמז לדבר שנאמר 'והיה ביום הששי והכינו את אשר יביאו', משמע לאלתר, שיביאו ומיד יכינו, וההבאה היתה בבקר שנאמר 'וילקטו אותו בבקר בבקר' [לכן צריך להתחיל בהכנה כמה שיותר מוקדם בבקר] ואף על פי שהכין בהשכמה מצוה שיוסיף גם בבין השמשות, ורמז לדבר שנאמר 'והיה משנה', כלומר שיכינו שנית".

יש גם מאחז"ל בסדר היום – שאדה"ז לא מביא, אך האחרונים מביאים – (בדרך כלל יודעים ש"אין 'והיה' אלא לשון שמחה", בעוד ש"אין 'ויהי' אלא לשון צער", אך כאן מאמר חז"ל מיוחד) "אין 'והיה' אלא לשון מיד", ולומדים זאת מהפסוק "והיה כי קם הפלשתי [גלית]". כשמוכיחים משהו מפסוק זה לא סתם – יש ודאי קשר לאותו ענין – מובן שבקימה בהשכמה יש איזה עימות עם הפלשתי. גלית קם ומאיים, אך דוד יותר זריז ממנו – לדוד יש שמחת חיים, עם כל מסירות נפשו ונכונותו למות. יש אצל דוד נשיאת הפכים – רבי נחמן כותב שכל מי שמזרע דוד, כולל הוא עצמו, הוא בכיין ואוהב לבכות, אך עם זה רואים גם מהכתובים שדוד מפזז ומכרכר, סופר שמח, הוא בדחנא דמלכא – נשיאת הפכים של בכיה וחדוה.

את זריזותו מקבל מאברהם אבינו. כאן "והיה ביום הששי... והיה משנה" – מכך חז"ל לומדים שצריך להכין שנית. שניהם "והיה" – מיד – אז אם כבר הכנתי מיד בבקר, מה יכול להיות המיד השני? "מיד" סמוך לשבת, עד שקורא לכך בין השמשות. איך אפשר להכין בין השמשות? על פי פשט – לעניננו – זה כבר שבת. יש שאומרים שהכוונה לפני, אך יש כאלו שאומרים בין השמשות ממש – להכניס ולהוציא וכו', דברים שמותר בין השמשות. כמו שה' נכנס לשבת על הרגע – שרק הוא יודע לכוון רגעיו – כך יש בחינה שצריך להכנס לשבת בהכנה מידית.

כמו שהכנה מבטאת אהבה וכבוד, מבטאת גם בטול – להתבטל לרצון ה'. יש שתי בחינות בטול – בטול היש לאין ובטול במציאות. ההכנה הראשונה זה בטול היש – שם באמת עיקר הזעה (בטול בגוף). ההכנה השניה – "והיה משנה" (גם אותיות נשמה) – זה בטול שמצד הנשמה, בטול במציאות. "והיה משנה" זה כבר שבת ממש – שבת לעומת ששת ימי החול זה בטול במציאות ביחס לבטול היש. בטול היא תכונת חכמה, לכאורה, וכאן מדברים על חסד. בספר יצירה כתוב שהחכמה מאירה בחסד – מתנת החכמה לחסד – וכשאדם עושה את שתי ההכנות לשבת חווה בחסד שלו, בחיבת הקדש שלו, את שני הבטולים שיורדים ומאירים בתוך החסד, בתוך האהבה שלו, מהחכמה שלמעלה מהחסד. זה עצם ההכנה – שעוד נחזור אליה לקמן.

גבורה: בין ההכנה הראשונה לבין המשך נושא ההכנה יש הפסק אצל אדמו"ר הזקן – שאין בשו"ע הרגיל – שיש בשביל הכנה לשבת למעט בלימוד התורה, ובפרט בלימוד התורה שאין לו קצבה (שקו"ט ישיבתית). זה נושא גדול – באריכות בביאור הלכה, ואכ"מ להשוות בין מסקנותיו לבין לשון הזהב של אדמו"ר הזקן – אך המסקנה שצריך למעט בלימוד התורה כדי להכין לשבת. זה מיעוט וצמצום אור – הכנות לשבת כל כך חשוב שממעטים באור התורה בשביל להכין לשבת. הדגש דווקא על אור התורה שאין לו קצבה – אור אין סוף. כשלומדים בישיבה, אם יש שיעור קצוב אין תחושה של אור אין סוף – דווקא כשנכנסים לישיבה, לתוך סוגיא עמוקה, ומתחילים להתפלפל בשקו"ט ושוכחים את הזמן, שוכחים שיש ארוחת צהרים וארוחת ערב (כך מן הראוי) – זו תורה שאין לה קצבה, זה לטעום אור אין סוף. דווקא את זה – הכי טוב, שיא התורה – צריך לצמצם בערב שבת. צמצום זה כנגד הגבורה.

תפארת: על התפארת יש את הקו"א האחרון שצריך ללמוד – ואנו נקצר. עיקר חידוש סימן זה איך אדמו"ר הזקן מסביר את הדין הבא, של התפארת, שכל אחד ואחד – גם חכם גדול מישראל – צריך לעשות משהו בגופו ממש בשביל לכבד את השבת. כך הרמב"ם כותב, ומבוסס על הגמרא בסוף מסכת שבת, שהחכמים הכי גדולים – כל אחד היה עושה משהו אחר לכבוד שבת. לא רק שמיעט בתורה, אלא פעל משהו בגופו ממש. מוסיפים שלא מספיק לדאוג להכנות – שגם לוקח זמן – אלא שאתה עצמך, גם כשאתה רב חשוב, רשכבה"ג, צריך לכבד את השבת, ואם אתה תחשוב שלא לכבודך לעשות דברים פשוטים אז דע לך שזה הכבוד הכי גדול שלך.

אדמו"ר הזקן אומר – מה שלא כתוב בשום מקום – שיש בכך שני דינים, ועל זה הקו"א הארוך: יש דין, שבעצם הידור מצוה, ש"מצוה בו יותר מבשלוחו" השייך לכל המצוות – זה לא חובה גמורה – וחוץ מזה יש דין מיוחד (לפי הרמב"ם) של חובה לעשות בגופו לכבוד שבת, מצוה לרדת מכבודך המדומה ובגופך תעשה משהו לכבוד שבת. מהעיון בתוך הרמב"ם משמע שלרמב"ם בכלל אין את הכלל של "מצוה בו יותר מבשלוחו" בשאר המצוות, כמבואר במ"א, ואז לפיו יש רק את החובה לעשות משהו – אפילו קטן – בעצמך ובגופך לכבוד שבת קדש. הכלל שאתה צריך לעשות בגופך – "תפארת גופא". תפארת קשורה לחסד – חסד הכנה בכלל, וכעת מוסיפים דין שאתה עצמך צריך לעשות בגופך, וזה כבודך ותפארתך. על זה כתוב "לכבוד ולתפארת" – שכבודך ותפארתך שתרד מדמיונך ותעשה משהו בגופך. החלוקה של אדה"ז לממד של הידור (כללי) ולממד של חובה (פרטית), זה בגלל שבתפארת יש שני צדדים – נטיה לחסד (חלק ההידור) ונטיה לגבורה (חלק החובה). האריז"ל אומר שהרמב"ם מצד הגבורה – מהפאה השמאלית של אדם הראשון – ולכן מתאים לעניננו שאצלו יהיה רק חלק החובה, ולא חלק ההידור.

נצח והוד: נו"ה תמיד יחד – "תרין פלגי גופא". נצח והוד זה כשעושים בפועל, "כליות יועצות" תוך כדי מעשה. בסימן זה כתוב – ואדה"ז מביא בצורה מיוחדת, שלא כתוב בשום ספר אחר, ומחלק לשנים – "טוב לומר בכל דבר שקונה שזהו לכבוד שבת, וכן טוב בכל דבר שעושה לחשוב שזה לכבוד שבת". מחלק לצווי דינים, שלא כתוב בשום מקום – שעל כל מה שקונים לומר "לכבוד שבת קדש" וכל מה שעושים לחשוב "לכבוד שבת קדש". מזכיר שיש כאלו שאומרים על כל מצוה "לשם יחוד", ואילו אדמו"ר הזקן אומר לומר זאת פעם אחת ביום, לפני התפלה, ואחר כך לחשוב על כך לפני כל מצוה (רשימו מהאמירה). כאן דומה לכך – בקניה לומר ובעשיה לחשוב. זה נו"ה, כי זו תודעה תוך כדי העשיה – "כליות יועצות" תוך כדי מעשה, זה מוחין של נו"ה. בראשונים רק כתוב "לכבוד שבת", אך כולנו נוהגים לומר "לכבוד שבת קדש" – ויש רמז מובא שזה ר"ת שקל. השקל הוא שקול – נו"ה זה מאזניים, משקל שקול. יש שקל באמירה ושקל במחשבה – נצח והוד. הכף החיים כותב שצריך לומר זאת כבר כשהולכים לשוק – בהליכה ברגלים, נו"ה.

יותר – קנין זה מצד הנצח. קנין ומשיכה וכו' – מצד "איהו בנצח" – ושם צריך לומר בפה מלא, בביטוי חיצוני שנשמע לאוזן. כשאני עושה אני צריך להודות – יכול להיות גם בדיבור, אך יכול להיות גם בלב, כשעל כל מעשה ומעשה להודות לה' במחשבה שבלב שאני עושה זאת לכבוד שבת קדש.

[כוונה מיוחדת להשנה: "לכבוד שבת קדש" אותו ר"ת ואותה גימטריא של "לשמוע קול שופר". כך בהכנות לשבת וכך באכילת שבת – שלא מזכיר, ואפשר לומר שזה עשיה שבתית – ממשיכים אותו תענוג עליון של השופר, שלא תוקעים בו, כמבואר בארוכה בחסידות.]

יסוד: סעיף ה – "יש להזהר להשחיז הסכין בכל ערב שבת, שנאמר 'והכינו את אשר יביאו' ובתיבת 'את' נרמז הסכין, מלשון 'לאתים ולמזמרות'". הסכין הוא בחינת את – "וכתתו חרבותם לאתים וגו'". לפי זה "בראשית ברא אלהים את" – שקוראים היום, יום ראשון למעשה בראשית – שדבר ראשון ברא את חפירה, או סכין, ומן הסתם השחיז אותו (כך זה נברא). וממשיך משהו עוד יותר נפלא – עוד רמז למצות השחזת הסכין בערב שבת – "ואומר 'וידעת כי שלום אהלך' ודרשו חכמים [דרוש לא ידוע, לעומת השני המפורסם, כדלקמן] זו השחזת סכין, כי אם קהה הברזל ולא יוכל לחתוך אין זה שלום בית".

השלחן ערוך הביא את שתי הדרשות, שכל אחת היא פלא בפני עצמה. הדרוש הרגיל על "וידעת כי שלום אהלך" – או שצריך לומר בערב שבת "עשרתם, ערבתם, הדליקו את הנר" או דין לפקוד את אשתו בשעה שיוצא לדרך. הדרוש הידוע ליחוד וזיווג בין איש ואשה – איך הגיע להשחזת הסכין בערב שבת? איך שלא יהיה, גם באופן סמלי פעולה זו – שכה חשובה, עד שתופסת סעיף גדול עם שני פסוקים – זה תיקון הברית.

לעניננו, אמרנו שכל התשובה וכל הזיעה של ערב שבת הכל מתקן את הברית, כמו אפית מצות לפני פסח, אך באופן מיוחד דבר זה של השחזת הסכין זה תיקון הברית, בשביל לאכול. גם בצבא, אם אמרנו שנו"ה זה צבאות – אז השחזת הסכין זה הכנת הנשק, שהכל יהיה תקין, כדי שאפשר לקיים אחר כך "ואכלת את כל הגוים". לגבי שבת האכילה זה אכילת סעודות שבת, אבל יש כאן הרבה סמליות – שלא נכנס לזה יותר – שהשחזת הסכין זו פעולה מאד חשובה, עצם הסמל של תיקון הברית בתור הכנה לשבת קדש.

מלכות: הכנה שלא כתובה בשו"ע אדה"ז, אך האחרונים מביאים כך ואדה"ז בסימן רסב – לפנות קורי עכביש שבבית. היו יכולים להיות מליון דברים לעשות בערב שבת, וזה שחז"ל מציינים כמה דברים בעצמו אומר "דרשני" – שאלו דברים מיוחדים. השל"ה הקדוש מביא זאת, וכף החיים מצטט את השל"ה ומוסיף מדיליה על פי כתבי האר"י – שהבית זה המלכות, האשה עצמה, ואם השחזת הסכין זה הכנה לתיקון הברית אז הדאגה שהבית יהיה פנוי מקורי עכביש זה הכנת האשה עצמה (ולכן זה כנגד המלכות).

האריז"ל כותב שקורי עכביש זו הקליפה שכנגד שלום בית. עיקר הזמן של שלום בית זה שבת – ו"נעוץ סופן בתחלתן", שהדלקת הנרות של האשה היא הכתר (והנרות הם עיקר השלום בית); מושג החוזר כאן בכתר, ביסוד ובמלכות – ולפני כן צריך להזהר מקליפת קורי עכביש, ה'אנטי' של השלום בית.

יתכן מאד שיש קורי עכביש גם בתוך הראש של אנשים – יכול להיות שמי שיושב בכנסת מלא קורי עכביש. עד שלא מפנים את קורי העכביש מהראש, מהבית, אין שלום בית. קורי עכביש זה מה שמפריע – כלל גדול. צריך לדעת, וכמו שמתייחסים לאויב בהתאם – שום קורי עכביש לא חף מפשע. צריך שהבית יהיה נקי מקורי עכביש – ארץ ישראל גם הבית שלנו (ומי שלומד לקו"מ יודע שארץ ישראל זה בחינת שבת – בכל תורה של רבי נחמן יש ארץ ישראל, שבת וראש השנה, ועל כל אחד ספר בפני עצמו; זה בא לידי ביטוי באופן מיוחד בראש השנה שחל בשבת ואנו בארץ ישראל – שלמות שלרבי נחמן עצמו לא היתה). צריך לפנות את הבית מקורי עכביש – ודי למבין (כאן אפשר לתת לדמיון לרוץ, יש הרבה קורי עכביש – ודאי שהזרים שיש כאן בגשמיות זה קורי עכביש, וכנראה שכל בתיהם מלאים בקורי עכביש. יש כל מיני קורי עכביש שצריך לפנות. צריך לדאוג שבפאות לא יהיו קורי עכביש – להתרחץ ולסרוק – וגם בזקן. בכל מיני מקומות יכולים להאחז קורי עכביש וצריך לדאוג לפנות אותם).

השלמה: מצוה לפנות קורי עכביש ר"ת עמלק – עליו כתוב "אשר קרך בדרך", לשון קורי עכביש. כך עמלק עובד, בפרט בדורנו – שם רשת קורי עכביש כדי לתפוס בה מישהו.