המשכת ישועות בתקיעות

ב. סיפור: המשכת ישועות בתקיעות

יש ניגון מאדמו"ר הזקן שלימד הרבי, אז בעצם הוא ניגון גם של אדמו"ר הזקן – בעל יום ההולדת של מחר בלילה, חי אלול – וגם של הרבי. "צמאה לך נפשי". ננגן אותו, ניגון געגועים. שה' יחדש עלינו שנה טובה ומתוקה בגשמיות וברוחניות, שיביא לנו את מלך המשיח.

סיפור מופלא שהתרחש בתקיעות של הרבי בראשית שנות הנשיאות

ערב טוב. נפתח הערב בסיפור של הרבי, סיפור של ראש השנה, סיפור שיכול להיות לכולנו כוונה טובה לפני תקיעת שופר:

פעם אחת, בשנים הראשונות של נשיאות הרבי, ביו"דים (בין קבלת הנשיאות בשנת תש"י לשנת תש"ך), התקשר יהודי אחד למשפחה שגרה בקראון-הייטס, אמר שהוא מאד-מאד רוצה להיות בראש השנה, ובפרט בתקיעות, אצל הרבי. לכן הוא מבקש מהם לארח אותו. המשפחה הסכימה בשמחה רבה שהוא יתארח אצלם. אותו יהודי הגיע בערב ראש השנה, ודבר ראשון אמר לבעל הבית, המארח, שהוא רוצה להיות בשורה הראשונה מול הרבי בתקיעות, ושאל אם הוא יכול לסדר לו את זה. בעל הבית הסביר לו שאין כזה דבר – יש מקומות קבועים, וגם מאד צפוף – ואם אתה רוצה להיות כמה שיותר קרוב תשכים על הבקר, ממש לפנות בקר, ותנסה לתפוס מקום כמה שיותר קרוב. כך היהודי עשה, השכים ביום הראשון של ר"ה בבקר, ותפס מקום הכי קרוב שהיה מסוגל אחרי הדחיפות, ושם הוא עומד דרוך כולו לקראת התקיעות של הרבי.

מגיע זמן התקיעות, הרבי יורד ונכנס לבית הכנסת, עם כמה שופרות, כמנהגו. בשיא הרצינות, אימת הקדש, הרבי מתחיל בפעם הראשונה "למנצח" – הפרק שאומרים שבע פעמים לפני התקיעות. היהודי הזה, שעומד פחות או יותר קרוב מול הרבי, נכנס לדבקות גדולה עם כוונה עצומה, ואומר יחד עם הרבי מילה במילה "למנצח". כך פעם שניה, שלישית, רביעית, חמישית, ששית, שביעית – אומרים את הפרק שבע פעמים, פרק מז בתהלים – והיהודי בשיא הכוונה שאי אפשר לתאר בכלל.

הרבי אומר את הברכה – שתי הברכות – על התקיעות, לוקח שופר אחד, הראשון שהוא בחר, ומנסה לתקוע – אבל לא יוצא שום קול, דום. הוא משתדל כמה זמן, והצבור מתחיל להיות מתוח, ואז הרבי מחליף שופר. הוא לוקח את השופר השני, מנסה לתקוע בו, וגם לא יוצא שום קול – כלום. הצבור עוד יותר נכנס למתח. הרבי לוקח את השופר השלישי, ואותו דבר – הוא משתדל לתקוע בשופר ולא יוצא שום קול בכלל. כולם כבר יוצאים מדעתם לגמרי.

כל הזמן היהודי הזה שעומד מול הרבי מכוון חזק בכוונה שלו. מה הוא מכוון? כל הסיפור נודע רק כמה שנים אחר כך. היהודי הזה נשוי תשע שנים ואין ילדים, והוא רצה להיות אצל הרבי בתקיעות כדי לכוון חזק מאד שבזכות התקיעות של הרבי, התפלות של הרבי, התעוררות רחמים רבים של הרבי, הוא יזכה לילד.

כך הוא מכוון, והצבור כולו מתוח, האויר כבר חשמל, מכך שהרבי מנסה לתקוע ולא מצליח. אז עם כל הכוונה של היהודי שבא באופן מיוחד, והמצוקה האישית שלו שנוגעת לו עד עצם הנפש, פתאום עולה בדעתו שאולי העובדה שאני מכוון כל כך חזק מול הרבי היא מה שמעכב ומפריע לתקיעות. אז הוא אומר לה' יתברך: 'אני מוותר על הבקשה האישית שלי, על ילד, לטובת עם ישראל, לטובת התקיעות של הרבי – שהרבי יתקע ואני מוותר על הבקשה שלי לגמרי'. באותו רגע שאמר כך במחשבתו הרבי לוקח את השופר ותוקע קולות צלולים במאה אחוז, כל סדר התקיעות. אחרי התקיעות היהודי יוצא מבית הכנסת ומתחיל לבכות, מוריד דמעות שליש – זה מה יש. אפשר כבר לנחש את ההמשך – בסוף השנה נולד לו בן זכר.

כעבור שנה-שנתים הוא הביא את הילד הקטן לעבור לפני הרבי לקבל כוס של ברכה. אחרי חגים הרבי מוזג לכולם כוס של ברכה, בסוף החג. הוא לא ספר את הסיפור לאף אחד בעולם, אף אחד לא ידע ממנו כלום. הוא עובר לפני הרבי לקבל את היין – גם מאד צפוף שם, ודוחפים את האנשים חזק, יש בדיוק רבע שניה לעבור ולקבל מהרבי יין. והנה, הרבי מצביע על הילד ושואל 'זה הילד של התקיעות?'. כשהוא שמע את זה הוא כל כך התרגש שהתינוק נפל לו מהידים – לא קרה לו שום דבר ב"ה, הוא חי וקים. בכל אופן, אחרי זה הוא כבר ספר את הסיפור לחסידים. מי שספר את הסיפור הזה לאחרונה הוא הבן של אותו מארח שאירח אותו באותו ראש השנה, כבר אדם מבוגר.

בקשת בני-חיי-מזוני בר"ה

בראש השנה אנחנו מבקשים שה' יחתום אותנו לשנה טובה ומתוקה בגשמיות וברוחניות, יברך את הכלל ואותנו בתוך הכלל, בבני חיי ומזוני רויחי, וכולהו רויחי. צריך גם חיים, גם בנים וגם מזונות – פרנסה טובה – והכל ברווח. את כל הדברים האלה, יש גם בגשמיות וגם ברוחניות – בני חיי ומזוני, והכל ברווח. מתי מבקשים בפרט את הבני, מתי מבקשים בפרט את החיי ומתי בפרט את המזוני?

תקיעה-שברים-תרועה – אברהם-יצחק-יעקב

יש בתקיעת שופר שלשה קולות – תקיעה, שברים, תרועה. תקיעה היא קול פשוט, צעקת הלב, שברים הם אנחה עמוקה מתוך הלב ("גנוחי גנח" בלשון חז"ל) ותרועה היא בכי, קולות קצרים ("ילולי יליל" בלשון חז"ל), פשוט לבכות בדמעות שליש. התקיעה היא גם לפעמים קריאה פשוטה לה'. יש את הקול הפשוט, את הגנוחי גנח ואת הילולי יליל, האנחה והבכיה, וצריך את כולם.

כתוב בכוונות – של האריז"ל ושל החסידות[ג] – שהכוונה הכי פשוטה היא לעורר זכות אבות, הזכות הכי גדולה שלנו. התקיעה היא כנגד אברהם אבינו, באה לעורר את זכותו, השברים כנגד יצחק והתרועה כנגד יעקב[ד]. במדות הלב אברהם יצחק ויעקב הם חג"ת, חסד-גבורה-תפארת, ובמקור הלב הם החב"ד – אברהם הוא החכמה, יצחק הבינה ויעקב הדעת. כשאומרים כל פעם בתפלה "אלהי אברהם אלהי יצחק ואלהי יעקב" – כל תפלה פותחים בזכות אבות, שמתפללים דווקא לאלקי האבות – כתוב ש"אלהי אברהם" היינו הפן המיוחד של אלקות שמתגלה לאברהם, החכמה שמתגלה לחסד, ו"אלהי יצחק" היינו הבינה ו"אלהי יעקב" הדעת.

יעקב-תרועה – ברכת ה"בני"

הקדמנו זאת לצורך הבנת אחד הפסוקים שאומרים מיד אחרי התקיעות – "אשרי העם יודעי תרועה הוי' באור פניך יהלכון". מכאן רואים שהתרועה דווקא נקראת דעת – "יודעי תרועה" – והיא כנגד יעקב אבינו. הדבר המיוחד ביעקב הוא ש"מטתו שלמה", הוא זכה לברכת "בני" בשלמות. אצל כל אחד מהאבות היתה ברכת "בני" באופן חלקי. ב"ה זכו, אך כמו שאברהם אבינו זכה ליצחק כך "יצא ממנו ישמעאל", פסולת, ויצחק זכה ליעקב אבל גם "יצא ממנו עשו", פסולת. מי שזכה לתכלית ברכת ה"בני" הוא יעקב אבינו, ש"מטתו שלמה", והוא כנגד התרועה.

התפלה על הבנים היא בכי, פשוטו כמשמעו, כמו בספור שספרנו. על יעקב דווקא, כשראה את רחל וצאן לבן (נשמות צאצאיו לעתיד), נאמר "וישא את קולו ויבך" – בנים הם בכי (סוד "ברא כרעא דאבוה [י]"). על משיח נאמר "בני אתה, אני היום ילידתיך" – פסוק בתחלת תהלים, פרק ב (שבתחלה היה המשך של פרק א[ה]) – שגם נולד בבכי (בזכות בכי הדורות על גלות השכינה).

בכלל, על גאולת הבנים (דהיינו לידת הבנים, סוד שם הלידה, "אהיה אשר אהיה", שהוא שם הגאולה) נאמר "בבכי יבֹאו", הבא בהמשך ל"הרה וילדת יחדו קהל גדול ישובו הנה". השופר הוא שפופרת, יסוד אמא, רחם האם, וכשתוקעים בשופר מולידים קול מתוך הרחם. את מי צריך להוליד? את נשמת מלך המשיח, עיקר ה"בני", "משיח אלהי יעקב".

שוב יעקב הוא בני, הוא בכי, הוא דעת. עיקר הקדושה הוא תכונת הדעת. הדעת אומרת לי שהעיקר הוא התפלה על הבנים, גם בגשמיות וגם ברוחניות. יעקב הוא בחיר האבות. בביטוי "בני חיי ומזוני" בנים קודמים אפילו לחיים, ובוודאי לפרנסה, למזוני.

אברהם-תקיעה ויצחק-שברים – חיי ומזוני

מתי מתפללים על חיים? יש פסוק מפורסם "אורך ימים בימינה בשמאלה עֹשר וכבוד". הפסוק נאמר על התורה הקדושה, אבל לומדים ממנו בכלל שהימים שייכים לקו ימין – ימים-ימין הולכים יחד – וכן האורך שייך לקו ימין, "חד אריך", אז אריכות ימים שייכת לימין. לעומת זאת, עושר וכבוד שייכים לשמאל, "מצפון [שמאל] זהב יאתה". בין האבות אברהם הוא הימין ויצחק הוא השמאל.

אם נקשר ונקביל לתקיעות, כמו שאמרנו, מתי מכוונים חיים טובים – גם בגשמיות וגם ברוחניות? בתקיעה (התפלה על בריאות, על חיים, היא קול פשוט, צעקה מקרב איש ולב עמוק, צעקת "הצילו!" – צליל התקיעה הפשוטה). קול התקיעה הפשוט הוא קול של חיים – שעם ישראל חי וקים, כל יהודי חי וקים, משיח חי וקים, דוד מלכא משיחא חי וקים.

מהם השברים? מתי אדם נשבר ומתאנח? אמרנו שאדם בוכה על בנים, ממה הוא מתאנח? שהוא עני מרוד, שאין לו פרנסה, שלא מצליח לפרנס את ביתו. לו קוראים מסכן בתנ"ך. הוא מסכן והוא "גנוחי גנח", מתאנח, נשבר לו. מה הפירוש של שרש שבר (שברים)? "כי יש שבר במצרים" – שבר הוא פרנסה, פרנסה טובה. אם אין פרנסה הוא נשבר, נשבר הלב, אבל בזכות השברים שמעוררים את זכות יצחק אבינו ממשיכים פרנסה טובה. מעוררים רחמים רבים וממשיכים פרנסה טובה לכל השנה. אם כן, מי שזקוק לפרנסה – עושר וכבוד, גם בגשמיות וגם ברוחניות, הכל מקביל בין הגשמיות והרוחניות – עיקר הכוונה בשברים.

יעקב הבחיר שבאבות – ברכת "בני" בראש הברכות

בתקיעות הולכים לפי סדר האבות – אברהם-יצחק-יעקב, חיי-מזוני-בני. אבל אליבא דאמת יעקב הוא "הבחיר שבאבות" (כמו ש"היכל הרצון", שכנגד התפארת, בחינת יעקב, הוא מעל ל"היכל אהבה", חסד-אברהם, ו"היכל הזכות", גבורה-יצחק), שעל כן הביטוי הרווח הוא "בני חיי ומזוני", בני בראש[ו].

אפילו העובדה שאברהם זכה להוליד את יצחק ויצחק את יעקב היא מכח התכללות יעקב בתוכם. על כך נאמר "יעקב אשר פדה את אברהם", וחז"ל מפרשים[ז] שאברהם ניצל מכבשן האש אליו השליך אותו נמרוד בזכות יעקב שעתיד להוולד ממנו. כך כל הזכויות, כל מה שקרה לאברהם, עד הדבר הכי טוב – שנולד לו ולשרה בן לעת זקנתם – הכל בזכות יעקב ממנו יצא העם היהודי, "מטתו שלמה". כמובן לידת יעקב ליצחק היא בזכות יעקב עצמו.

יעקב עצמו הוליד בזכות יוסף (בסוד "גופא ובריתא חשבינן חד" – כמו שיעקב הוא בעל בכי, גם, ועוד יותר, יוסף הצדיק), כפי שלומדים מהפסוק "אלה תֹלדות יעקב יוסף" – יוסף, גם לפני שהוא נולד, הוא הצנור הממשיך את כל תולדות יעקב (סוד הקו שהוא הצנור הכללי, לפני שמתחלק לצנורות פרטיים, כמבואר במאמר בע"ב שלמדנו השבוע). בכל אופן, זו הבחינה של יעקב-תרועה, "אשרי העם יודעי תרועה", שיודעים איך לבכות ולעורר את ברכת הבנים (על "ויברך [יעקב] את יוסף" פירשו המפרשים "ברכת הבנים"[ח]).

עד כאן זו רק תחלת ההתבוננות בסיפור המופלא מהרבי של אותו יהודי. ודאי הוא בכה כל אותן תשע שנים עד שבא, ובכה כל התקיעות, אבל עיקר הבכי הוא כאשר התפרץ בסוף – יצא מהכלים לגמרי – מכך שוותר על המבוקש הכי עצמי שלו לטובת עם ישראל.