"יראת הוי' היא אוצרו"

מוצאי כ"ה כסלו תשפ"ה – כפ"ח

הקלטה להתוועדות חנוכה בצפת (ח"ב)

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

קיצור מהלך השיעור

אחת ההוראות-למעשה מהתוועדות י"ט כסלו המשמחת והמרוממת היתה קיום התוועדויות מיוחדות בחגי ישראל בערי-הקדש המקבילות לחגים לפי הספירות, החל מהתוועדות חנוכה בעיר צפת – שניהם מכוונים כנגד ספירת הנצח. לכבוד ההתוועדות הזו הקליט הרב שיעור מיוחד, על הסוגיא של תורה ויראת שמים במסכת שבת, מתוך הקישור של לשון חז"ל "צפית לישועה" לעיר הקדש צפת (קישור שהובלט יותר בהתוועדות שהתקיימה בצפת ופחות בגרסה המודפסת של השיעור). בפרק א נלמדת הסוגיא, על שתי הדרשות שבה לפסוק "והיה אמונת עתיך", עם ביאורים והרחבות (וגם הצעה לתירוץ מחודש לקושית התוספות). בפרק ב החידוש העיקרי של השיעור – העמקה בששה גוונים של יראה (והסבר כיצד הם רמוזים בסוגיא). זהו שיעור יסודי כדי לקיים "אז תבין יראת הוי'" – להעמיק ביראה, שהיא הבסיס לכל עבודת ה', לימוד התורה וקיום המצוות.

א. תורה ויראה

נלמד היום סוגיא במסכת שבת[ב], שדורשת את הפסוק "וְהָיָה אֱמוּנַת עִתֶּיךָ חֹסֶן יְשׁוּעֹת חָכְמַת וָדָעַת יִרְאַת הוי' הִיא אוֹצָרוֹ"[ג]. הסוגיא נמצאת לא הרבה אחרי הסוגיא של חנוכה[ד], החג בו אנחנו נמצאים, וננסה להתבונן דרכה גם בקשר המיוחד שאמרנו[ה] שיש בין חג החנוכה (המכוון בין חגי השנה כנגד הנצח) והעיר צפת (המכוונת כנגד הנצח, "עומק רום"[ו]).

הפסוק מופיע בנבואת ישעיהו, בתוך הנבואות שלו על חזקיהו ונס הצלתו מסנחריב[ז]. רוב המפרשים מחלקים באופנים שונים את הדברים המנויים בפסוק בין הטובה עצמה למה שגורם לה או שומר עליה[ח], וחז"ל דורשים, בשתי דרשות שונות, את "אמונת עתיך חסן ישועֹת חכמת ודעת" כרצף אחד של ששה דברים, שמולו עומדת בפני עצמה יראת ה' (מתאים לחלוקת הפסוק לפי הטעמים).

ששה סדרי משנה

הדרשה הראשונה היא של ריש לקיש – מחשובי אמוראי ארץ ישראל בדור הראשון, אב-טיפוס של בעל-תשובה – המפרש את שש המלים כנגד ששה סדרי משנה (כסדרם[ט]), כללות התורה שבעל פה[י]:

אמר ריש לקיש מאי דכתיב "והיה אמונת עתיך חוסן ישועות חכמת ודעת וגו'"?

"אמונת" זה סדר זרעים

רש"י מפרש שסומכים על אמונת עובד האדמה שהוא מפריש תרומות ומעשרות כהלכה (מה שנקרא היום אמינות) ותוספות מפרשים לפי הירושלמי "שמאמין בחי העולמים וזורע", הגרעין נרקב בקרקע אך הזורע מאמין בה' שמתוך כך תהיה צמיחה רבה.

"עתיך" זה סדר מועד

"עתיך" הם זמני האדם, מעגל השנה המשתנה, בו צריך לקיים את המצוות הנוגעות לזמנים – שבת ומועד. יש כאן גם רמז ל-כח העתים העוברים על האדם[יא], שינויים-מצבים שונים, שהמשותף להם הוא שבכולם צריכים ללמוד תורה.

"חסן" זה סדר נשים

אחד מפירושי "חֹסן" בתנ"ך הוא נחלה-ירושה[יב], וכדי שה"חֹסן" לא יעבור לשרש אחר על האדם לשאת אשה ולהוליד ילדים-יורשים.

"ישועות" זה סדר נזיקין

חז"ל אומרים[יג] שמי שרוצה להיות חסיד יעסוק בנזיקין – הסדר המלמד את האדם להזהר מלהזיק לזולת בגופו או בממונו וממילא מלהתחייב בתשלום. מי שנזהר כדבעי מלהזיק לחברו מושיע את החבר וגם נושע בעצמו (בסוד "צדיק ונושע הוא"[יד] שנאמר על מלך המשיח). כפי שנראה בהמשך, דווקא ה"ישועֹת" קשורות לחנוכה, בו מדליקים נרות "על התשועות וכו'".

״חכמת" זה סדר קדשים

כשרות הקדשים תלויה במחשבה הנכונה בעת ההקרבה ובשמירה ממחשבות שיכולות לפגל או לפסול את הקרבן (לעתים אפילו בלא-מודע). לכן יש בסדר קדשים חכמה אלקית עמוקה ונבדלת מכל החכמות שבעולם, בסוד "קדש מלה בגרמיה"[טו] (האמור על ספירת החכמה). אדמו"ר הזקן אומר[טז] שמי שלא יכול לדעת בעל-פה את כל התורה ילמד לכל לראש את סדר קדשים, וגדולי ישראל – דוגמת החפץ-חיים – התמסרו ללימוד סדר קדשים כהכנה לגאולה.

"ודעת" זה סדר טהרות

הפסוק הוא בסדר עולה, ו"דעת" – המבטאת רגישות ותשומת-לב לזולת[יז] – עמוקה מהחכמה[יח]. מכל סדר טהרות יש תלמוד בבלי רק על מסכת נדה, מצות הטהרה העיקרית הנוהגת בזמן הזה, המאפשרת את הקיום כהלכה של "והאדם ידע את חוה אשתו"[יט] – דעת במובן של התקשרות והתחברות, הדורשת טהרה[כ].

אחרי דרשת שש המלים כנגד ששה סדרי משנה מסיים ריש לקיש:

ואפילו הכי "יראת ה' היא אוצרו".

הסגולה המיוחדת, הדבר החביב ביותר על הקב"ה – גם יותר מששה סדרי משנה – הוא יראת ה'. המפרשים מדגישים[כא] שמובנה של יראת ה' כאן הוא קיום מצוות – היינו שהלימוד יהיה על מנת לעשות. תכלית הבריאה היא "לעשות לו יתברך דירה בתחתונים"[כב], ולשם כך אי אפשר להסתפק בלימוד התורה (המועיל בעיקרו לנשמה, ופחות למציאות העולם התחתונה[כג]) – צריך יראת ה' שתגרום לקיום הדברים במציאות בפועל ממש.

יש שמדמים[כד] את המבנה של ריש לקיש למנורת בית המקדש (בה התרחש נס השמן של חנוכה). ששה קנים, שלשה מימין ושלשה משמאל, כנגד ששה סדרי משנה (של "תורה אור"[כה]) – המאירים כולם כנגד הנר האמצעי, "יראת הוי' היא אוצרו", כאשר הכל צריך להבטל ולהכלל ביראת ה' (ה"נר מצוה", כנ"ל במשמעות היראה). מי שלומד תורה ללא יראת שמים – לימודו לא שוה כלום[כו]. כלומר, ביחס בין תורה ליראה – משקלה של היראה גובר.

במבנה הספירות, כתוב בפירוש[כז] שששה סדרי משנה מכוונים כנגד ו קצוות של נוקבא דז"א (בחלוקה למורגש ומוטבע, זמ"ן-נק"ט), כנגד הזכר, ויראה שייכת במובהק למלכות-הנוקבא, "אשה יראת הוי'"[כח] (בחלוקה הזו סדר נזיקין הוא כנגד הנצח, הספירה של חג החנוכה והעיר צפת, כנ"ל). לפי זה, השאלה היא בעצם האם העיקר הוא האיש או האשה, כאשר ריש לקיש נוקט שהעיקר הוא האשה-היראה ביחס לאיש-התורה[כט] – האיש הוא האמצעי והאשה היא התכלית (אכן, האשה היא גם הסבה לתורה – בנים תלמידי חכמים נולדים וגדלים לאשה המתפללת עליהם בכלל, ובפרט בהדלקת נרות שבת[ל]). מי שאומר בהמשך הסוגיא שה' ברא את העולם עבור היראה, כדלקמן, אומר שה' 'התאהב' ב"אשה יראת הוי'" וברא עבורה את העולם.

שש שאלות

הדרשה הבאה של אותו פסוק היא של רבא – האמורא החשוב ביותר להלכה בדור הרביעי של אמוראי בבל – שדורש את הפסוק על סדרה בת שש שאלות שנשאל האדם כשמכניסים אותו לדין אחרי מאה ועשרים[לא]:

אמר רבא בשעה שמכניסין אדם לדין אומרים לו:

נשאת ונתת באמונה?

לפי רבא, השאלה הראשונה, כנגד "אמונת", היא האם האדם קיים בעצמו "מדבר שקר תרחק"[לב] והיה כן, אמתי ונאמן בעסקיו.

קבעת עתים לתורה?

שאלת "עתיך" היא האם האדם – העוסק בדרך ארץ[לג] (נושא ונותן באמונה) – קבע עתים ללימוד תורה ביום ובלילה[לד] (לכן נאמר "עתים" לשון רבים[לה]). גם כאן, "עתיך" רומז לכל כח העתים, כל מצבי החיים, שבכולם צריך האדם לעסוק בתורה[לו].

עסקת בפריה ורביה?

שאלת "חֹסן", הנוגעת להעמדת בנים-יורשים (כנ"ל), היא האם האדם התעסק – לא באופן סתמי, אלא כעסק העיקרי ביותר בחייו[לז] – במצות פריה ורביה.

צפית לישועה?

שאלת "ישועֹת" הכי מתחברת כאן לפשט – האם בכל רגע בחיים צפית לישועה? המפרשים מסבירים[לח] שגאולה יכולה להיות תהליך, אבל ישועה היא מידית – "ישועת ה' כהרף עין"[לט] – ולכך צריך לצפות. לא שתבוא גאולה בעתיד, אלא שתבוא ישועה עכשיו. הרבי מליובאוויטש הוא הדוגמה הכי מובהקת – בעצמו, וכפי שהוא תבע מכל אחד ואחת – לחיים של צפיה מתמדת לישועה ברגע זה, ועשיה שכולה חדורה בצפיה הזו למשיח[מ]. כתוב[מא] שיש קשר בין המושג צפיה למושג צִפוי – כאשר מצפים לישועה עושים איזה צִפוי לישועה, לבוש שמאפשר לה לרדת למציאות ולהתממש ברגע הזה. האדם צריך לעסוק בתורה ובמצוות מתוך אמונה שבכך גופא הוא מצפה לישועה ומחיש אותה[מב] (כלומר, להפוך את הצפיה הסבילה לצפיה פעילה, "מבצע משיח")[מג]. בכל מעשיו בהוה על האדם לִצְפות את השאלה שצפויה לו לאחר מאה ועשרים, ולראות שיכול לענות עליה בחיוב (בנביאים הנביא נקרא צופה, הרואה את הסכנה המתקרבת ומזהיר מפניה, ומי שלא שומע לו דמו בראשו[מד]). כמו שעוד נרחיב, יש קשר בין שאלת "צפית לישועה" לסוד של עיר הקדש צפת.

פלפלת בחכמה?

אחרי שאלת "קבעת עתים לתורה?", שנוגעת בעיקר למי שעוסק בדרך ארץ וצריך גם לקבוע עתים לתורה, מגיעות שאלות שנוגעות להעמקה בתורה[מה]. צריך להבין מהו הפלפול הרצוי בתורה – כנודע שהיו גדולי ישראל רבים שהתנגדו לשיטת הפלפול שנהגה במשך מאות שנים בעם ישראל[מו] – אך בכל אופן רואים את חשיבות הפלפול בתורה. הפלפול הוא ה'פלפל' שנותן טעם בלימוד, ובעזרתו מקיימים "בראתי יצר הרע – בראתי לו תורה תבלין"[מז]. יש המפרשים[מח] "פלפלת" מלשון פלא – על ידי הפלפול זוכים להגיע ל"שכל מופלא"[מט] (הנתיב הראשון ב-לב נתיבות חכמה, "נתיב לא ידעו עיט"[נ]), כפי שאנו מתפללים "גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך"[נא].

הבנת דבר מתוך דבר?

השאלה האחרונה, שאלת "ודעת", היא על הבנת דבר מתוך דבר בלימוד. רש"י בחומש כותב[נב] שהבנת דבר מתוך דבר היא תבונה ודעת היא רוח הקדש, אך כאן בפסוק אין בינה, והדעת מתפרשת כהבנת דבר מתוך דבר[נג]. המשנה אומרת "אם אין דעת אין בינה, אם אין בינה אין דעת"[נד]. בחסידות מוסברים הביטויים הללו במשנה כשלבים שונים – כך "אם אין יראה אין חכמה, אם אין חכמה אין יראה" הוא התקדמות מיראה תתאה לחכמה ומחכמה ליראה עילאה[נה]. גם כאן, יש שתי בחינות דעת (כרמוז בפסוק "אל דעות הוי'"[נו]) – דעת שהיא כח ריכוז והעמקה[נז] ודעת שהיא רוח הקדש. בלי דעת במובן של ריכוז והתקשרות בדבר הנלמד אי אפשר להגיע להבנת דבר מתוך דבר של הבינה, ובלי הבנת דבר מתוך דבר – עד להבנת דבר גדול ונסתר מתוך דבר קטן וגלוי (המתפרש בחסידות על הבנת הסובב כל עלמין מתוך הממלא כל עלמין[נח]) – הלומד לא יזכה לעולם לדעת של רוח הקדש.

עד כאן שש השאלות שהאדם נשאל בדינו[נט], אותן דורש רבא מחלקו הראשון של הפסוק.

תכלית היראה

לסיום דורש רבא את סיום הפסוק:

ואפילו הכי אי יראת ה' היא אוצרו אין אי לא לא

ריש לקיש הסתפק בקביעה החיובית "ואפילו הכי 'יראת ה' היא אוצרו'", אבל רבא אומר בחיוב ובשלילה, "מכלל הן אתה שומע לאו"[ס], ומוסיף גם משל:

משל לאדם שאמר לשלוחו העלה לי כור חיטין לעלייה הלך והעלה לו. אמר לו עירבת לי בהן קב חומטון? אמר לו לאו. אמר לו מוטב אם לא העליתה. תנא דבי רבי ישמעאל מערב אדם קב חומטון בכור של תבואה ואינו חושש.

כדי לשמור על החטים מותר ואפילו חובה לערב בהן קב חומטון, חומר משמר ("ארץ מלחה, ומשמרת את הפירות מהתליע"[סא]), ולכן אין אונאה בכך שמוכרים כור תבואה שכולל בעצם קב חומטון (הקב הוא 1 חלקי 180 מהכור). באותו אופן, אומר רבא, משמשת יראת שמים (שצריכה להיות עם שפלות, מדת ארץ-אדמה) לשמר את לימוד התורה – ובלעדיה 'חבל' על כל התשובות החיוביות לשאלות הקודמות.

למרות הדמיון לדרשת ריש לקיש, נראה שאצל ריש לקיש היראה עצמה חשובה מהתורה, כתכלית בפני עצמה, ואילו אצל רבא עם כל חשיבות היראה היא רק משמשת כחומר משמר ("חומטון"[סב]) לדברים שהוזכרו קודם, שהם התכלית[סג] (ואף אם יש מעלה ל"שומר" על הנשמר, דוגמת מקיפים דאמא השומרים את הז"א[סד], הרי הנשמר הוא התכלית – השליה השומרת את הולד משמשת עד ללידה, ואחר כך היא נזרקת).

תורה ויראה

ואכן, כל המשך הסוגיא[סה] כאן דן ביחסים בין תורה ליראה[סו], מה פנימי ממה ומה חשוב ממה, עם רצף של דימויים – רבה בר רב הונא מדמה את תורה ויראת שמים למפתחות פנימיים ומפתחות חיצוניים (כלומר, היראה חיצונית לתורה, אבל היא תנאי הכרחי); רבי ינאי מדמה אותן לשער הדירה ולדירה (כאשר התורה היא החיצונית, השער, והיראה היא הדירה עצמה); רב יהודה אומר שה' ברא את העולם כדי שייראו מפניו (כאשר למרות חכמתו, ככינויו "שיננא"[סז], הוא מחשיב יותר את היראה) – ובסיום הסוגיא חולקים רבי סימון ורבי אלעזר האם עיקר הכבוד למישהו הוא בהיותו "דחיל חטאין" או "בר אוריין" (והסוגיא מסיימת בכך שרבי אלעזר הוא הוא שמעדיף את היראה, כמאמרו "אין לקב"ה בעולמו אלא יראת שמים בלבד", ויש תחושה שדבריו הם גם מסקנת הגמרא לסוגיא כולה)[סח].

התוספות מקשים על דברי רבא, לפיהם השאלה הראשונה בדינו של אדם היא "נשאת ונתת באמונה?", ממאמרו של רב המנונא "אין תחילת דינו של אדם אלא על דברי תורה"[סט]. התוספות עצמם מתרצים בשני אופנים – או שכל שש השאלות ה'פרטיות' של רבא באות לאחר שאלה כללית מקדימה על דברי תורה[ע] (מה שפחות מסתבר בפשט לשונו של רבא), או שאדם נשאל כסדר דברי רבא, אבל בהכרעת הדין, שכר ועונש, האדם נידון קודם כל על דברי תורה[עא]. יש עוד תירוצים רבים ומגוונים[עב] מדוע שאלת "נשאת ונתת באמונה" היא הקדמה הכרחית לשאלת "קבעת עתים לתורה", ומכיון שכך היא חלק מתחלת דינו של אדם על דברי תורה.

רבים[עג], ובראשם הגר"א[עד], מחברים בין מאמרי ריש לקיש ורבא ואומרים שבעצם שש השאלות של רבא הן גופא הדיון על העיסוק בששה סדרי משנה – "נשאת ונתת באמונה" היינו בלימוד סדר זרעים (כדי לשאת ולתת באמונה יש צורך בידיעה מסוימת בתורה, ובפרט נדרש סדר זרעים בשביל העבודה העיקרית בימי קדם, עבודת האדמה בארץ ישראל); "קבעת עתים לתורה" בלימוד סדר מועד (כשה"עתים לתורה" המיוחדים הם מועדים בהם יש לעסוק בהלכות פסח בפסח וכו'[עה]); "עסקת בפריה ורביה" בלימוד סדר נשים; "צפית לישועה" בלימוד סדר נזיקין (כאשר הדיין המציל-מושיע עשוק מיד עושקו פועל ישועה באתערותא דלתתא כסגולה לכך שה' יפעל ישועה באתערותא דלעילא); "פלפלת בחכמה" בלימוד סדר קדשים (עיסוק של המשיח, "פלא יועץ"[עו], הלומד כדי לבנות מקדש); "הבנת דבר מתוך דבר" בלימוד סדר טהרות.

אך אפשר גם לתרץ שהשאלה על מה ראשית דינו של אדם – על דברי תורה עצמם או על משא ומתן באמונה, הנובע מיראת חטא – תלויה בשאלת-היסוד של הסוגיא, מה העיקר, תורה או יראה (מתוך הנחה שהכלל "אין מחלוקת במציאות"[עז] נוגע רק למציאות העולם הזה, אך בנוגע לעולם הבא, שעיקרו הוא מהות – ומסברא ניתן היה לחשוב אפילו שיש בו מסלולים שונים לאנשים שונים – יש מקום למחלוקת). כנראה שלפי רב המנונא העיקר הוא התורה, ועליה נידון האדם בתחלה, ואילו רבא נמצא יותר קרוב ליראה – כחלק מרצף הדעות בסוגיא דנן, שמסתיימת ביראה, כנ"ל – ולכן אומר שסדר הדין הוא אחר ושאלת לימוד התורה היא רק השניה.

ב. שש יראות

שש אמונות

בדרשת ריש לקיש שש המלים בפסוק הן ששה סדרי משנה – ששה חלקים של התורה. לפי מי שמחבר בין שתי הדרשות, על לימוד ששת החלקים הללו של התורה האדם עתיד להשאל בדינו. אמנם, יש מי שמפרש[עח] את ששת הסדרים גופא על ששה עיקרי אמונה שודאי שהאדם נידון עליהם, משום "שמי שאינו מאמין בהם אינו בכלל יהודי" (אך גם האמונה בכל ששת העיקרים הללו אינה מספיקה, ואחריהם נזקק האדם גם ליראה[עט], המביאה לקיום תורה ומצוות בפועל, שהרי מצד האמונה בלבד יתכן גם ש"גנבא אפום מחתרתא רחמנא קריא"[פ], כידוע[פא]):

"'אמונת' זה סדר זרעים" היינו האמונה באחדות ה', שמתבטא בקריאת שמע בה פותח הסדר (וכן כמה ממצוות סדר זה דוגמת פאה וכלאים, מבטאות את אמונת היחוד).

"'עתיך' זה סדר מועד" היינו האמונה בחידוש העולם, עליו מעידה שבת קדש – בה פותח סדר מועד – כאשר כל המועדים שבעקבותיה, זכר לנסים ולטובות שעשה לנו ה', מעידים על השגחת ה' (גם עצם השביתה ממעשה בשבת ובמועדים באה מתוך תודעת השגחה פרטית, שמעכבת את האדם מהתערבות במעשי ה', כמסופר[פב] על הבעל שם טוב שהזהיר מהזזת דבר או קטיפת עלה וכיו"ב ללא סבה). בחסידות מודגש[פג] שיש להאמין לא רק בחידוש העולם בבריאתו, אלא בהתחדשות מתמדת, "המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית"[פד] – האמונה ביחוד ה' היא ב"אני הוי' לא שניתי"[פה] והאמונה בהתחדשות הבריאה היא אמונה בכך שה' מחדש-משנה בכל רגע את מעשה בראשית (ובסגנון השגור לאחרונה, אלו בחינות ה"חפצא" וה"גברא" של הקב"ה, כביכול[פו]). ההתחדשות התמידית מתבטאת במעגל הזמן ופועלת התחדשות ושינוי גם אצל האדם וגם בתורה שהוא לומד (עד ל"תורה חדשה מאתי תצא"[פז] של משיח).

"'חֹסן' זה סדר נשים" היינו האמונה בנצחיות הנשמה – החל ממסכת יבמות, שמדגישה את השארות הנפש והדאגה שיהיה לה מקום בעולם, וכלה בכללות הנושא של העמדת בנים (ותלמידים) כדי להנציח את האדם בעולם.

"'ישועֹת' זה סדר נזיקין" היינו האמונה במשיח – "צפית לישועה" באופן הכי מפורש. ארבעה אבות נזיקין הם סוד ארבע המלכויות שמזיקות לישראל (כאשר השם נזיקין רומז לכך שאנו הניזוקין, ולא המזיקין), וההעמקה בעיון בנזיקין – המלמדת כיצד למנוע את הנזק וכיצד להציל עשוק מיד עושקו – מוציאה אותנו מהשעבוד לאבות הנזיקין. המחלוקת לגבי "מבעה"[פח] – האם הוא אדם, כפי שלומד רב מהפסוק "אם תבעיון בעיו"[פט], או שן, כפי שלומד שמואל מהפסוק "איך נחפשו עשו נבעו מצפֻניו"[צ] – רומזת למחלוקת האם הגאולה תלויה בעבודת האדם, בבקשה ותפלה ("תבעיון בעיו"), או שבבוא עת קץ יתבטל עשו והגאולה תבוא מאליה[צא]. גם "הבער" רומז לחורבן בית המקדש ולבניתו מחדש, "כי אתה הוי' באש הצתה ובאש אתה עתיד לבנותה"[צב]. המסכתות שבסוף הסדר רומזות לחזרת הסנהדרין בגאולה.

"'חכמת' זה סדר קדשים" היינו האמונה שה' יודע מחשבות, דבר המתבטא בכוונה לשמה בקרבנות ובמחשבות המפגלות או הפוסלות (כנ"ל).

"'ודעת' זה סדר טהרות" היינו האמונה בתיקון השלם, בו יתקיים "ואת רוח הטֻמאה אעביר מן הארץ"[צג]. התיקון הזה בא אחרי ביאת המשיח, בתחית המתים (אותה זיהה לעתים הרבי מליובאוויטש עם התקופה השניה, הנסית, של ימות המשיח[צד], אך עכ"פ זהו שלב שבאין-ערוך לעצם ביאת המשיח והאמונה בה). בשלב זה מלך המשיח, המלך התשיעי שמושל בעולם כולו, מוסר את המלכות לה' יתברך, המלך העשירי[צה], ומתגלה כי "אני ראשון ואני אחרון ומבלעדי אין אלהים"[צו].

הכל יראה

בהשראת הפירוש שכל ששת סדרי משנה הם בעצם מדרגות שונות של אמונה, מתבקש להציע עוד פירוש. כמו שהוזכר, כל הסוגיא מבטאת את ה'מתח' בין החשיבות של התורה ושל היראה. הפשט של דרשת ריש לקיש הוא שכל מה שכתוב בפסוק הוא תורה, ששה סדרי משנה, ויש מפרשים שגם שש השאלות ששואלים את האדם בדינו מתייחסות בעצם גם הן לששה סדרי משנה (כנ"ל). באותו אופן, אפשר לפרש את הכל על הקוטב השני של הסוגיא – שכל ששת הסדרים הם בעצם מדרגות שונות של יראה (ובהתאמה, מן הסתם, גם כל שש השאלות נוגעות ליראה).

לפי הפירוש הזה, שסיום הפסוק, "יראת הוי' היא אוצרו", לא רק מכריע את הכף ביחס למפורט בחלקו הראשון, אלא מושווה למה שכתוב בו וכולל אותו. האוצר לא רק שומר את כל מה שנמצא בתוכו, כמו השליה את הולד, אלא מקיף וכולל אותו. אוצר הוא לשון צרור, וכמו ש"צרור החיים"[צז] אינו רק דבר שמקיף את החיים ושומר אותם, אלא הוא החיים עצמם, כך גם האוצר של היראה – "יראת הוי' לחיים"[צח] – כולל את כל מה שבתוכו. היראה היא המניע הפנימי והחוט המחבר של כל ששת הדברים, שאפשר לזהותם כפרטים-גוונים שונים של יראה, וגם כל שש השאלות ששואלים את האדם בדינו, המקיפות את כל סדר חיי האדם[צט], עוסקות בעצם ביראת ה' שהיא עיקר החיים.

ושני רמזים חשובים הנותנים לכך השראה: המלה יראה עצמה היא כפולה של שש – שש בחזקת שלש, כמדות לוחות הברית (ששה טפחים באורך, ברוחב ובעומק)[ק], שנתנו לנו במתן תורה "מפי הגבורה [בגימטריא יראה]"[קא], "באימה וביראה וברתת ובזיע"[קב] – לכן מתבקש לומר שיש ששה גוונים של יראה (כאשר ו"פ יראה כבר עולה שש בחזקת ארבע, לו ברבוע, מספר שיש בו ריבוי רמזים[קג]). ועוד, הביטוי "צפית לישועה" – בו התמקדנו, בהקשר של התוועדות חנוכה בצפת – עולה בעצמו יראת שמים (1001).

אם כן, יש כאן הזמנה 'לעשות סדר' במדרגות של היראה ולמצוא שש מדרגות המכוונות כנגד ששת הסדרים:

זרעים: יראת המלכות

היראה הבסיסית, יראה תתאה (המכוונת כנגד ה תתאה שבשם[קד]), נקראת בחסידות "יראת המלכות". להבדיל מיראת הענש, שהיא היראה מהרצועה, יראת המלכות היא היראה מפני המלך עצמו (שבידיו להמית ולהחיות)[קה]. על האדם לצייר לפניו את המלך, לקבל את עול מלכותו, ולהתיירא מהמצב ההפוך, בו הוא לא מקבל את עול המלכות וממילא אין לו 'תעודת זהות', אין לו קיום, במדינתו של המלך. כאשר מדובר במלך מלכי המלכים הקב"ה ה'מדינה' היא הבריאה כולה, כמובן.

היראה הזו שייכת ל"'אמונת' זה סדר זרעים", הפותח בקריאת שמע, שענינה הוא קבלת עול מלכות שמים[קו] (וכרמז הידוע[קז] – "שמע" ר"ת עול מלכות שמים). קבלת עול מלכות שמים היא הקבלה להיות אזרח נאמן למלך – "אמונת" לשון נאמנות (כפירוש רש"י שהובא לעיל), המתבטאת ב"נשאת ונתת באמונה". הנאמנות הזו שייכת לכל סדר זרעים, הכולל את המצוות התלויות בארץ ישראל – ארץ המלכות, "פלטין של מלך"[קח], בה נכרת מלכות ה' והשגחתו הפרטית "מרשית השנה [ראש השנה, שעיקר העבודה בו הוא המלכת ה'] ועד אחרית שנה"[קט].

מועד: יראת חטא

בסיום הסוגיא דנן בעל היראה נקרא "דחיל חטאין" – ירא חטא. בחסידות מוסבר שיראת חטא היא גוון מיוחד של יראה – הכרה שהחטא גורם לפגם (חטא לשון חסרון[קי]) וניתוק הקשר עם ה'[קיא]. זו בעצם יראה מניתוק קשר האהבה עם ה' – המוגדרת בספר התניא[קיב] כיראה הכלולה באהבה – והיא הכנף המשלימה את ה"תרין גדפין", האהבה והיראה, בהן פורחת עבודת ה' לעילא[קיג]. את הכנף הימנית, כנף האהבה המבטאת תשוקה להתקרב לה'[קיד], משלימה-מאזנת הכנף השמאלית, כנף היראה, כנף של יראת חטא החוששת מניתוק הקשר. היראה הפנימית הזו מתבטאת ביראת חטא במובנה הפשוט – חשש מעבירה וזהירות גדולה לצאת ידי חובה במצוות, מה שנקרא 'פרומקייט' (ומתבטא לפעמים אפילו ב'נערווין'...).

היראה הזו שייכת לסדר מועד. הסדר פותח במצות שבת, המצוה הראשונה והעיקרית של כל התורה[קטו], כאשר שמירת שבת כהלכתה, על כל פרטיה ודקדוקיה, היא כללות המצוות המעשיות[קטז] וכללות תחושת יראת חטא[קיז]. בהמשך, בכל מועדי השנה יש מצוות מיוחדות שמעוררות אצל יראי-חטא זהירות יתרה – שמירה ממשהו חמץ בפסח, עם כל ההידורים והחומרות, דקדוק בכשרות ארבעת המינים, יציאה ידי חובה בתקיעות שופר, במקרא מגילה ובהדלקת נרות חנוכה וכו' וכו'. המועדים במשך השנה מספקים הזדמנויות להשאר מתוחים בעבודת ה', ומגלים שעבור היהודי דווקא המתח הזה הוא מקור של שמחה. היהודי – באופן לא לגמרי שפוי... – שמח ו'חוגג' בכל הדקדוקים, החומרות וההידורים (ואפילו ה'נערווין' הנלווים אליהם).

נשים: רגישות

כפי שהוסבר פעמים רבות[קיח], המלה המתאימה במיוחד בדורנו ליראה היא רגישות. בעוד שאהבה יכולה 'לבלוע' את הזולת, או לתת לו בלי להתחשב באופן בו מתקבלים הדברים[קיט], היראה רגישה למציאותו הנפרדת של הזולת ולכך שהשפע מתיישב אצלו באופן טוב, מועיל ומשמח עבורו. התפרצות הרגש של הלב היא בעיקרה אהבה, אבל דקות רגשית ('הרגש') שייכת ליראה. רגישות היא דעת פנימית, המבינה היטב ללבו של הזולת (באופן של "מבין דבר מתוך דבר", ואפילו עם טפת "רוח הקדש", במושגים שהוזכרו לעיל), נענית לבקשותיו, וכמובן נזהרת מכל פגיעה בו.

כיראה, הרגישות היא היראה מלפגוע בזולת. בעוד יראת חטא, הפחד מניתוק קשר האהבה, היא היראה מהתוצאה של הפגיעה, ואילו הרגישות היא היראה מפעולת הפגיעה עצמה. ככל שהקשר עם הזולת טוב וחשוב יותר כך נדרשת רגישות גבוהה יותר וזהירות מלפגוע, משום שהפגיעה איננה ענין אובייקטיבי אלא פגיעה מכך שהפוגע לא היה רגיש דיו אלי (ובכך נבדלת יראה זו מהחשש להזיק, שיתבאר ביראה הבאה, העוסק בנזק אובייקטיבי).

הרגישות שייכת לסדר נשים, הסדר העוסק בקשר המתוקן בין איש לאשה, בו הכי נדרשת הרגישות בין בני הזוג. כך, חז"ל מזהירים מאד את האדם מאונאת אשתו, "שאונאתה קרובה ודמעתה מצויה"[קכ] – האשה רגישה בטבעה[קכא] ועל בעלה להתאים את עצמו ברגישותו אליה. מסתבר שה"חֹסן", העיסוק בפריה ורביה והעמדת דורות ישרים מבורכים, תכלית הקשר, קשור ליראה הזו – הפוריות תלויה ברגישות[קכב].

נזיקין: יראת הענש

יראה עיקרית נוספות שמוזכרת במקומות רבים היא יראת הענש. כפי שכבר נרמז, בהקשר של יראת המלכות, בחב"ד לא אוהבים את יראת הענש ומסבירים[קכג] שהיא כלל לא שייכת לתחום הקדושה אלא רק לקליפת נגה, שהרי היא דאגת האדם לטובת עצמו (מתוך מודעות עצמית), ראוי להשתמש בה רק בלית ברירה, כשאין עצה אחרת להמנע מעבירה. אמנם, בכל ספרי החסידות הכללית – כולל בספר פרי הארץ[קכד] – לא מבטלים את יראת הענש, אלא אומרים שהיא היראה הבסיסית ממנה יש להתחיל לעבוד את ה'.

אפשר היה להסביר שאכן מדובר ביראת הענש השייכת לקליפת נגה, אלא שעליה יש לומר "ואֹרח צדיקים כאור נגה הולך ואור עד נכון היום"[קכה] – נגה שמתוכו מגיעים לתודעה אלקית. אבל, באופן עמוק יותר, יראת הענש אינה רק היראה של האדם שיענש, אלא גם יראה שלא יגרום במעשיו לענש שיזיק גם לזולת (והזולת שיש להזהר מלהזיק לו מתחיל כבר מגופו של האדם, "כי אין לאדם רשות על גופו כלל להכותו ולא לביישו ולא לצערו בשום צער"[קכו]). הרי כאשר אדם עושה עבירה אחת הוא יכול להכריע את כל העולם כולו לכף חובה[קכז] ולהביא ענש לעולם. רבי נחמן אומר ש"אם אתה מאמין שיכולים לקלקל תאמין שיכולים לתקן"[קכח], והקלקול עלול לגעת לא רק באדם עצמו אלא לקלקל את הצבור כולו – ויש לחשוש ולהזהר מכך. יראת ענש שכזו איננה ענין אגואיסטי אלא ענין אלטרואיסטי מובהק.

היראה הזו היא בעצם יראה מלהזיק, והיא שייכת כמובן לסדר נזיקין. על האדם להרגיש שהוא "מועד לעולם" ולרסן את ה'מזיק' שבתוכו, שלא יגרום בחטאיו נזק לזולתו (וגם לא לעצמו).

קדשים-טהרות: יראת הרוממות ויראת בשת

היראה העליונה, יראה עילאה, נקראת לעתים יראת הרוממות ולעתים יראת-בשת. יש מקומות בהם משמע שזו אותה יראה ממש[קכט], אך על פי פשט מדובר על שתי חוויות-יראה שונות, שני פנים של היראה העליונה:

יראת הרוממות היא הרגשת ההפלאה והרוממות של ה', הגורמת ממילא לבטול במציאות של האדם. הרוממות מתייחסת לה' ואילו הבושה – "למען תהיה יראת הוי' על פניכם לבלתי תחטאו"[קל], "איזו היא יראה שהיא על הפנים? הוי אומר זו בושה"[קלא] – מתייחסת לאדם (שהוא ירא-בשת). ההתבוננות השלמה היא ברוממות א-ל ובשפלות האדם[קלב], כאשר הראשונה גורמת ליראת הרוממות והשניה ליראת בשת. בסגנון אחר, יראת הרוממות נוגעת יותר ל'חפצא', ה' הנורא, ויראת בשת יותר ל'גברא', האדם הירא (בסוד יחוד יראה-נורא אודותיו לימד מורנו הבעל שם טוב[קלג]).

הדימוי שלנו ליראת-בשת הוא שהאדם חווה את עצמו כנקודה שחורה על סדין לבן ובוהק – יראת הרוממות נובעת מהסתכלות על הסדין ויראת בשת מהסתכלות על הנקודה השחורה, שגורמת לחוות בושה עד כדי התאיינות (בטול במציאות של יראה עילאה, כנ"ל).

יראת הרוממות שייכת לסדר קדשים. עצם המושג קדש, "קדש מלה בגרמיה", מבטא רוממות. גם שאלת "פלפלת בחכמה", המכוונת כנגדו, היא מלשון הפלאה – תכלית הפלפול האמתי היא להרגיש את ההפלאה שבסוגיא, שמשקפת את הרוממות של נותן התורה.

יראת בשת שייכת לסדר טהרות. חווית טומאה (הניגוד של הטהרה) גורמת לאדם בושה, שעל כן חלק מכפרת המצורע היא "וטמא טמא יקרא"[קלד] – כשאומרים לאדם 'אתה טמא' מביישים אותו[קלה] (לעומת הקביעה 'אתה חול' – הניגוד של קדש – שאין בה בושה). בטהרה יש גם מובן של סימן טהרה[קלו], וסימן הטהרה העיקרי של יהודים שעמדו רגלי אבותיהם בהר סיני הוא היותם ביישנים[קלז]. שאלת "הבנת דבר מתוך דבר" (שכנגד סדר טהרות) מכוונת את האדם להסתכל בראי ולהבין טוב-טוב את פחיתותו. כפי שהוזכר, המסכת העיקרית מסדר טהרות הנוהגת בזמן הזה היא מסכת נדה (שרק עליה יש תלמוד בבלי) – טהרת האשה, שהיא "כלה נאה וחסודה"[קלח] ("חסודה" במובן של בעלת-בושה).

המבנה הפנימי

שש המלים "אמונת עתיך חסן ישועֹת חכמת ודעת" מתחלקות לשלשה זוגות, שלשה ביטויים של שתי מלים[קלט] – "אמונת עתיך", "חסן ישועֹת" ו"חכמת ודעת" (ביטוי 'משונה', שיש בו ת שנראית כסמיכות במלה "חכמת" אבל אחר כך ו החיבור, אבל בכל אופן ברור שזהו צמד מושגים הבאים ביחד). בסדרי המשנה, זרעים-מועד הם זוג סדרים שאינם 'ישיבתיים', אבל הם נלמדים גם בזמן הזה; נשים-נזיקין הם הסדרים ה'ישיבתיים' בהם עיקר העיון בזמן הזה; וקדשים-טהרות הם זוג סדרים שנושאיהם כמעט לא נלמדים בזמן הזה.

הצמדים הללו בולטים במיוחד בהקבלה ליראות: יראת המלכות (שראשיתה קריאת שמע) ויראת החטא (המתבטאת בקיום בהידור של כל המצוות), שכנגד זרעים-מועד, הן צמד מובהק בסדר של "קבלו מלכותי ואחר כך קבלו גזרותי"[קמ]. הרגישות שלא לפגוע ברגש, שכנגד סדר נשים, ויראת הענש, שלא להזיק, שכנגד סדר נזיקין, גם הן צמד של פעולה (הפגיעה הסובייקטיבית) ותוצאה (הפגיעה האובייקטיבית). יראת הרוממות ויראת בשת, כנגד קדשים-טהרות, הן במובהק שני צדדים של אותה יראה, יראה עילאה.

ובהקבלה לספירות: יראת הרוממות ויראת בשת – שני הגוונים ביראה עילאה – שייכות לספירת החכמה[קמא] (ושרשן בגבורה דעתיק המלובשת במוחא סתימאה דאריך, מקור החכמה). הגבורה דז"א – סתם גבורה בסדר הספירות – היא יראת חטא (הגבורה-היראה עומדת מול החסד-האהבה, היא היראה מניתוק חבלי עבותות האהבה והכנף המאזנת-משלימה את כנף האהבה, כנ"ל). יראת המלכות שייכת לספירת המלכות, כמובן, ויראת הענש היא ירידת המלכות לעולמות התחתונים (כאשר נוכחות ה' עצמו נסתרת, ורואים רק את התוצאות של הנהגתו את המציאות בשכר וענש). הרגישות שייכת לספירת הדעת – ההרגש הפנימי מה באמת עלול לפגוע בזולת (שבלעדיו, עם כל הרצון שלא לפגוע ולקלקל, בסוף האדם מוצא את עצמו מקלקל ומקולקל).

ולסיכום:

עד כאן. שתהיה התוועדות שמחה ופוריה בצפת עיר הקדש!