תפלה ותורה

פרשת לך לך

וַיַּעְתֵּק מִשָּׁם הָהָרָה מִקֶּדֶם לְבֵית אֵל וַיֵּט אָהֳלֹה בֵּית אֵל מִיָּם וְהָעַי מִקֶּדֶם וַיִּבֶן שָׁם מִזְבֵּחַ לַה' וַיִּקְרָא בְּשֵׁם ה'[א].

ופירש ראב"ע: וטעם ויקרא בשם ד' - תפלה, או קריאת בני אדם לעבוד השם.

קריאה של תפלה

ראב"ע מביא שני פירושים ל"ויקרא בשם ה'"[ב], תפלה ותורה.

הפירוש הראשון הוא תפלה, התפלל לה', ולפי זה "ויקרא בשם ה'" הוא כמו "ויקרא אל ה". וכן תרגם אונקלוס "וצלי בשמא דה'", וכן מפרש רש"י ("ויבן שם מזבח – נתנבא שעתידין בניו להכשל שם על עון עכן והתפלל שם עליהם", תפלה ובקשת כפרה).

ומצאנו לשון קריאה בתפלה "קרוב ה' לכל קראיו"[ג] (והיא אחת מעשר לשונות התפלה), במיוחד זעקה בעת צרה – כמו בשמשון "ויצמא מאד ויקרא אל ה'... ועתה אמות בצמא... על כן קרא שמה עין הקורא"[ד] (קריאה מתוך מצוקה גדולה, פיקוח נפש, ושלא יהיה חילול השם), וכמו "בצר לי אקרא ה'"[ה], "קראתי שמך ה' מבור תחתיות"[ו]. אלא שיש קושי מסוים לפרש קריאה בשם ה' על תפלה (נאמר "קראתי שמך ה'" ולא "קראתי בשמך"), ולכן ראב"ע מביא את הפירוש השני. אך יש לפרש את הלשון קריאה בשם ה' כדברי חז"ל שהתפלה המקובלת היא כאשר יודעים לכוון בשם ה' ("'אשגבהו כי ידע שמי'... מפני מה מתפללין ישראל בעוה"ז ואינן נענין? על ידי שאינם יודעין בשם המפורש"[ז]).

הלשון "ויקרא בשם ה'" כתובה פעם נוספת בחזרת אברהם ממצרים, "אֶל מְקוֹם הַמִּזְבֵּחַ אֲשֶׁר עָשָׂה שָׁם בָּרִאשֹׁנָה וַיִּקְרָא שָׁם אַבְרָם בְּשֵׁם ה'"[ח], ושוב בפסוק "וַיִּטַּע אֶשֶׁל בִּבְאֵר שָׁבַע וַיִּקְרָא שָׁם בְּשֵׁם ה' אֵל עוֹלָם"[ט], ואצל יצחק "וַיִּבֶן שָׁם מִזְבֵּחַ וַיִּקְרָא בְּשֵׁם ה'"[י] – ובכולם תרגם אונקלוס "וצלי".

בקריאה בשם ה', הן אצל אברהם (בין בית אל ובין העי) והן אצל יצחק, מודגש הקשר למזבח. המזבח הוא מקום העבודה, ויחד אתו באה "עבודה שבלב זו תפלה". אלא שאצל אברהם כתוב "מזבח לה'" ואצל יצחק "מזבח" סתם, ובפנימיות: אצל אברהם יש התגלות, מתאים למדת החסד ("חסד לאברהם"), ואצל יצחק האלקות נסתרת, מתלבשת ונעלמת, מתאים למדת הדין-הגבורה המצמצמת.

קריאה של תורה

והפירוש השני: "ויקרא בשם ה'" היינו "קריאת בני אדם לעבוד השם". כלומר, לא קרא אל ה' אלא קרא אל בני האדם – פנה אליהם ועורר אותם להאמין בה' ולעבדו, קורא ומקרב (קרא-קרב הם שרשים קרובים), וממילא נפרש כך גם אצל יצחק שנאמר בו "ויקרא בשם ה'". לפי זה הלשון "ויקרא בשם ה'" מובנת היטב (מה שאין כן לפירוש הראשון), דהיינו שהוא פעל בקריאתו לפרסם את שם ה'.

וכן מפרש הרמב"ן "והנכון שהיה קורא בקול גדול שם לפני המזבח את שם ה', מודיע אותו ואלהותו לבני אדם", וממשיך לבאר שאברהם החל לעשות כך באור כשדים אבל לא רצו לשמוע אליו, וכשהגיע לארץ כנען, שבה הובטח "ואברכה מברכיך", אז "היה למוד ללמד ולפרסם האלהות". ובמדרש[יא] "ויקרא בשם ה', מלמד שהקריא שמו של הקדוש ברוך הוא בפי כל בריה. דבר אחר, ויקרא התחיל מגייר גרים ולהכניסם תחת כנפי השכינה", וכן יצחק אבינו היה מגייר גרים[יב].

זו פעולתו העצמית של אברהם אבינו, "אב המון גוים". ורמזים מובהקים: ויקרא = אברהם אבינו (ויקרא בשם הוי' במילוי = 7 פעמים אברהם[יג]). וכשחזר אברהם שוב לאותו מקום נאמר "ויקרא שם אברם בשם הוי'"[יד] = ויקרא ויקרא ויקרא ויקרא (ד פעמים אברהם אבינו)[טו].

ומה שהקריאה היתה אצל המזבח הוא מפני ששם מתקבצים בני אדם – אברהם ויצחק קראו לכולם לבוא אל המזבח ושם ילמדו דעת ה' (כמו "עמים הר יקראו"[טז] – קריאה היא התאספות[יז]).

אם כן, הקריאה היא לימוד, ולא לימוד לעצמו אלא לאחרים, "ללמוד ולפרסם" אלקות. הלימוד הוא תורה (כדברי חז"ל שמאברהם אבינו התחילו אלפיים שנות תורה), תורה לשון הוראה לאחרים, וכן התורה כולה היא שם ה', "ויקרא בשם ה'". וכן יש לשון קריאה בתורה (הן קריאה בספר התורה, והן קריאה בתורה שבעל פה), ואמנם יש קורא בתורה לעצמו אך עיקר הקריאה היא קריאה לאחרים. כשם שכאן הקריאה היא לאחרים לעשות תשובה (לגייר גיורים), כך הקורא בתורה הריהו קורא לשומעים לעשות תשובה, שהרי התורה "מתוקה מדבש ונפת צופים", "דרכיה דרכי נעם" – וכל השומע אותה ראוי להמשך אחריה (וכאילו התורה עצמה קוראת לו).

התורה של אברהם היא "תורת חסד", שפירושה "ללמוד על מנת ללמד", בהיות אברהם בעל מדת החסד, ולכן כשהוא קורא ועוסק בתורה הוא ודאי גם מלמד לאחרים. גם יצחק ירש את מדת החסד מאברהם (אע"פ שמדתו העיקרית היתה היראה), ואף הוא קרא בשם ה'. אך ביעקב לא נאמר שקרא בשם ה', ופירש הרמב"ן שליעקב היתה "קהלה גדולה נקראת עדת ישראל ונתפרסמה האמונה בהם" – עצם המציאות של ישראל היא היא פרסום אלקות לכל העמים.

בענין קריאה בתורה: מבואר בתניא[יח] שהלשון 'קורא בתורה' פירושה שהלומד תורה בזה הוא קורא אל ה', כבן הקורא לאביו לבוא אצלו, שהרי התורה היא שם ה', וזהו "קרוב ה' לכל קראיו לכל אשר יקראוהו באמת [אין אמת אלא תורה]".

תורה ותפלה יחד

יש לדייק ולחבר את שני הפירושים, והרי הראב"ע מביא את שניהם לומר ששניהם אמת (שלא כרש"י ורמב"ן שהכריעו כל אחד לפירוש אחר), אברהם קרא והתפלל לה' וקרא את בני האדם לעבודת ה'.

ראשית, לקרוא-להתפלל אל ה' באמת (פירוש א) הוא על ידי התורה (פירוש ב), כנ"ל בפירוש הפסוק "לכל אשר יקראוהו באמת" (וכן מה שנאמר שישראל קוראים ולא נענים מפני שאינם מכוונים בשם, יש לפרש שאינם עוסקים בתורה, "מסיר אזנו משמוע תורה גם תפלתו תועבה").

ועוד הקריאה במובן של לימוד (פירוש ב) היתה אצל המזבח שהוא מקום העבודה וממילא גם מקום התפלה, עבודה שבלב. כמו שהסנהדרין, מורי התורה, צריכים להיות סמוכים למזבח ("תשים סנהדרין אצל המזבח"), כך אברהם לימד תורה במקום העבודה.

ועוד, אברהם לא לימד רק 'אמונה מופשטת' בבורא, אלא גם כיצד לעבדו בקרבנות ותפלה. ועוד יש לפרש על דרך ההלכה שאדם צריך ללכת מבית הכנסת (תפלה) לבית המדרש (תורה), וכן מהתפלה אצל המזבח הולך אברהם ללמד תורה לכולם. וזהו סדר הפירושים בדברי הראב"ע: קודם תפלה ואחר כך תורה, מבית הכנסת לבית המדרש.

מלבד אצל אברהם ויצחק, הלשון קריאה בשם ה' נמצאת בשעת גילוי מדות הרחמים למשה רבינו "וַיֵּרֶד ה' בֶּעָנָן וַיִּתְיַצֵּב עִמּוֹ שָׁם וַיִּקְרָא בְשֵׁם ה'"[יט]. והנה לדעת רוב המפרשים שם הקורא הוא ה' ("ויקרא בשם", ומיהו הקורא "ה'"), כפירוש ראב"ע שם "הנה השם הוא הקורא והנה למדנו איך יקרא משה". אם כן הקריאה שם היא גם לימוד וגם תפלה – ה' קורא ומלמד את משה איך לקרוא ולהתפלל אליו! וכן יש לפרש אצל אברהם ויצחק, שהיו קוראים-מלמדים איך לקרוא-להתפלל לה', איך לעבוד את ה' בעבודה שבלב זו תפלה.

יותר מזה, בדרך החסידות ניתן לפרש שהכל דבר אחד ממש: בעצם תפלתו של אברהם הוא עורר את שומעיו להדבק בה', כמסופר על צדיקים גדולים (כמו רבי אהרן הגדול מקרלין ורבי לוי יצחק מברדיטשוב) שעל ידי התפלות שלהם בקול ובפרסום רב עוררו את שומעיהם לחזור בתשובה שלמה ולעבוד את השי"ת.

רמזים

שני הפירושים, תורה ותפלה, רמוזים במקום שבו נמצא אברהם, בין בית אל ובין העי: בית אל היינו מקום תפלה, ככתוב אצל יעקב בבית אל "אין זה כי אם בית אלהים [ופירש ראב"ע: שיתפלל אדם בו בשעת צרכו ותשמע תפלתו]", ו"בית אל מים" היינו "שכינה במערב". "והעי מקדם" – עי לשון עיון הלכה, מקדם רמז לתורה הקדומה עליה נאמר "קדם מפעליו מאז". רמז נוסף: ויקרא תורה = תורה חדשה ("תורה חדשה מאתי תצא"), תורה חדשה היא מכח התפלה המתחדשת תמיד, מתוך המציאות החדשה (שהרי אדם מתפלל על המתרחש היום)[כ].

הקריאה המפורטת ביותר של פרסום אלקות היא בפסוק "ויטע אשל בבאר שבע ויקרא שם בשם ה' אל עולם" ("בשם ה' אל עולם" היא 'הכותרת' שבחר הרמב"ם לכל ספריו כנודע), כאשר כאן האשל הוא מקום הקיבוץ, במקום המזבח (ולכן מתאים יותר לפרשו על לימוד ולא על תפלה, אע"פ שאונקלוס מתרגם גם שם "צלי"). אברהם לימד להכיר את ה' יחיד ומיוחד שהוא "אל עולם", שרק הוא יתברך קדמון ומלבדו הכל מחודש (כפירוש שעולם היינו לנצח, דהיינו שהוא לימד שה' יתברך קדמון ו"כל קדמון נצחי" אע"פ שלא כל נצחי קדמון[כא]). בלשון החסידות: אברהם מחנך ומקרב את הבריות להגיע לדרגה של אלקות בפשיטות ועולמות בהתחדשות ודוק.