לדעת כמו שה' יודע

אור ל-ג' סיון תשפ"ב – כפר חב"ד

התוועדות הכנה למתן תורה (ח"ב)

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

בע"ה

קיצור מהלך השיעור

לוז התוועדות ההכנה למתן תורה עסק בחידושו המיוחד של משה רבינו, "אשר ידעו הוי' פנים אל פנים", שהארה ממנו הוא מעניק לכל ישראל. לפי מאמרו של רבי אייזיק מהומיל מוסבר היחס בין ידיעת ה' את אברהם, שהוא "מרכבה" הבטלה לאלקות, לבין ידיעת ה' את משה, אשר יודע את עצמו כפי שה' יודע אותו. כל פעולות משה בעולם – מהאותות והמופתים ועד לנתינת הכח לעבודת ה' שלנו בכל הדורות – הן מכח אותה ידיעה. בהתבוננות כאן נשזרים מצד ה'השכלה' מושגים עמוקים של ידיעת ה' ומצד ה'עבודה' מושגים חדשים של בטול.

בטול בתורה

מה הגימטריא של תורה? אהבה פעמים בטול. בטול הוא פנימיות החכמה, עליה כתוב "אורייתא מחכמה נפקת"[ב]. כתוב[ג], קבלה של אדמו"ר הזקן מהרב המגיד, ש"אחד האמת" מתגלה דווקא בבטול של החכמה. עכשיו בספירת העמר, כשהתחלנו את שלשת ימי הגבלה, ספרנו את יום ה-בטול של העמר – 47 שוה בטול. מהו בקבלה המספר הזה? יחוד של שם הוי' ושם אהיה[ד], יחוד אבא ואמא עילאין בלשון הקבלה[ה]. שוב, זו לא סתם פנימיות החכמה, אלא יחוד אבא עילאה ואמא עילאה, ששניהם נכללים בתוך החכמה הכללית.

איפה המספר הזה רמוז בתורה? בפסוק שחותם את התורה. כמו ש"הכל הולך אחר הפתיחה"[ו], "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ", כך "הכל הולך אחר החיתום"[ז], "ולכל היד החזקה ולכל המורא הגדול אשר עשה משה לעיני כל ישראל". אחר כך "נעוץ סופן בתחלתן"[ח], "לעיני כל ישראל. בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ". בפסוק האחרון בתורה יש מז אותיות, אבל מה החלוקה? ב"ולכל היד החזקה ולכל המורא הגדול" הוי' אותיות וב"אשר עשה משה לעיני כל ישראל" אהיה אותיות – החלוקה של סוד המספר הזה בקבלה.

זו התכלית, החיתום של התורה, ואחר כך חוזרים ל"בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ", פסוק שיש כבר יחוד אותיות, יד-יד, "יד הגדולה" ו"יד החזקה". יחד ה"נעוץ סופן בתחלתן ותחלתן בסופן" הוא בטחון אותיות. אם כן, רמוזות שלש תכונות פנימיות של הספירות העליונות – בטול, יחוד ו-בטחון, שהן פנימיות החכמה, הדעת והנצח (בטחון הוא סוף קו ימין, המתחיל מהבטול של החכמה). כשמחברים בטול ל-יחוד מקבלים בטחון – גם רמז מאד יפה, שרמוז בתוך ה"נעוץ סופן בתחלתן". כתוב שה"נעוץ סופן בתחלתן" הוא תכונה עצמית – אולי נרחיב בענין אחר כך[ט], אבל כתוב שזו תכונה עצמית. אנחנו רוצים לקבל את התורה, צריך לקבל את הסוד, גם בנפש, של "נעוץ סופן בתחלתן ותחלתן בסופן", צריך לרוץ מסוף התורה עד תחלת התורה וצריך לשוב מתחלת התורה לסוף התורה.

לחיים לחיים.

נגנו "אלי אתה ואודך" (אדה"ז וצ"צ).

בטול היש ובטול בעצם

שוב, ההכנה הקרובה למתן תורה – התחלת ימי הגבלה – היא היום ה-מז לעומר, בטול בגימטריא, כי התורה היא חכמה ופנימיות החכמה היא בטול. המלה תורה עצמה שוה בטול כפול אהבה.

בדרך כלל בחסידות מוסבר שיש שני סוגי בטול – בטול היש ובטול במציאות[י], בטול של דוד המלך ובטול של משה רבינו[יא] – אבל לפעמים כתוב בחסידות[יב] במקום בטול במציאות ביטוי אחר, בטול בעצם. ככה אצל רבי אייזיק מהומיל[יג] יש בטול היש ויש בטול בעצם. בטול היש הוא הבטול של דעת תחתון, בה נתפס שאני למטה היש והמציאות שלמעלה היא האין, כאשר ראשית המציאות שלי היא ה"רצוא" שלי מיש לאין, שאחריה יש "שוב" – "רצוא ושוב" תמיד – זהו הזמן שלי, אני בתוך ממד הזמן (כנ"ל). אבל אצל משה רבינו, שהוא דעת עליון, הכל הפוך – הוא תופס שלמעלה היש האמתי ולמטה המציאות היא אין, שהרי "כולא קמיה כלא חשיב"[יד] – לכן הבטול שלו הוא בטול בעצם. אלה מושגים חשובים מאד – בטול היש של דעת תחתון לעומת בטול בעצם של דעת עליון.

נעשה גימטריא יפה: כמה שוה בטול היש, כמה שוה בטול בעצם וכמה הם ביחד? אם תעשו את החשבון תראו ש-בטול היש ועוד בטול בעצם שוים יחד בדיוק תורה (שעולה גם "רצוא ושוב" ו"גמילות חסדים", כנ"ל). התורה היא בטול היש פלוס בטול בעצם, הבטול של דעת תחתון והבטול של דעת עליון, הבטול של משה רבינו שנמצא בבחינת דעת עליון. אמרנו שהמלה תורה היא גם כפולה של בטול, בטול פעמים אהבה, וכעת רואים שהיא גם בטול היש וגם בטול בעצם. מה יוצא? שהמלים היש בעצם שוות יא פעמים בטול – שני ה-בטול כאן הם ה-ב של המלה אהבה, ב רבתי של "בראשית", שהיא האות העיקרית בשרש אהב, ושאר אותיות אהבה (ההגדרות של שתי בחינות הבטול) – פעמים בטול – הן היש-בעצם.

אברהם ומשה – בטול במציאות ובטול בעצם

יש שנים שהם עמודי התווך של כל התורה כולה, כמו שהרמב"ם מדגיש[טו] – אברהם אבינו ומשה רבינו, היהודי הראשון ומי שנותן לנו את התורה. רוב הדרושים בחסידות לגבי מתן תורה[טז] משווים בין תורת האבות, ש"אברהם קיים את כל התורה כולה עד שלא נתנה"[יז], ל"תורת משה". כידוע[יח], לא מקיימים מצוות בגלל דברים שכתובים בפירוש לפני מתן תורה – "פרו ורבו"[יט], ברית מילה[כ], גיד הנשה[כא] וכו' – אלא רק בגלל הצווי שהתחדש במתן תורה. כלומר, זהו ערך אחר לגמרי לאותן מצוות גופא – הבדל בין האבות למשה רבינו, בין אברהם למשה. בכל זאת, חייבים את האבות, חייבים קודם כל העבודה וכל התורשה שלנו – "מורשה קהלת יעקב"[כב], הגֵנים שלנו, הגשמיים וגם הרוחניים, כולם מהאבות. אנחנו, המציאות שלנו, היינו האבות.

מה מיוחד באבות, החל מאברהם אבינו? "האבות הן הן המרכבה"[כג]. מהי מרכבה? הביטוי שאמרנו קודם, עוד לפני שאמרנו שיש ביטוי "בטול בעצם", הביטוי שבדרך כלל מצטרף לבטול היש – בטול במציאות. בטול במציאות הוא בחינת מרכבה[כד], כמו שהמרכבה בטלה במציאות לגבי הרוכב, ומה שהרוכב מכוון ורוצה מתקיים אוטומטית בתוך המרכבה שלו – לא שהמרכבה צריכה לבטל את הישות שלה, היא בטלה במציאות. האם יש הבדל בין בטול במציאות (מדרגת המרכבה של האבות) לבטול בעצם (הביטוי שמתייחס למשה רבינו)? יש הבדל[כה]:

"כי ידעתיו" ו"אשר ידעו הוי' פנים אל פנים"

יש שנים שכתוב עליהם שה' ידע אותם – שני עמודי התווך שהזכרנו:

על אברהם אבינו כתוב "כי ידעתיו"[כו], לשון חבה[כז], לשון בחירה[כח]. הרי הקב"ה יודע את הכל, "בידיעת עצמו הוא יודע את כל הנמצאים"[כט], אבל יש ידיעה מיוחדת, שהיא חבה מיוחדת, ובחירה בעצם בדבר או מישהו מסוים. כך נאמר על אברהם אבינו, "כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך הוי' לעשות צדקה ומשפט למען הביא הוי' על אברהם את אשר דבר עליו". זהו פסוק הידיעה לגבי אברהם אבינו.

על מי עוד כתוב שה' ידע אותו? זהו סיום התורה, שלשת הפסוקים האחרונים של התורה הם הסיום[ל], והם באים לתאר את מהות משה רבינו נותן התורה. הסיום מתחיל מ"ולא קם נביא עוד בישראל כמשה אשר ידעו הוי' פנים אל פנים". חידוש נפלא, שכתוב פעמיים אצל משה רבינו – "ודבר הוי' עם משה פנים אל פנים כדבר איש אל רעהו"[לא], אבל עוד יותר עמוק הוא "אשר ידעו הוי' פנים אל פנים".

יש כאן רמז ששייך לשנה שלנו, תשפ"ב. אמרנו[לב] בתחלת השנה ש-תשפב שוה פעמיים ישועה, יהושע, אבל ישועה גם בגימטריא "פנים אל פנים", ובאמת כתוב אצל משה רבינו פעמיים "פנים אל פנים", "ודבר הוי' אל משה פנים אל פנים כדבר איש אל רעהו", והעיקר בסוף התורה, "אשר ידעו הוי' פנים אל פנים" – שנסביר כעת יותר. פעמיים "פנים אל פנים" עולה תשפ"ב – כוונה מיוחדת לשנה שלנו.

פעולות משה

צריך להתבונן ולהבין מה פירוש שה' יודע אותו פנים אל פנים. בכל אופן, מתוך ה"אשר ידעו הוי' פנים אל פנים" בא הפסוק הבא: "לכל האֹתֹת והמֹפתים" – בזכות שה' יודע את משה פנים אל פנים באים כל האותות והמופתים – "אשר שלחו הוי' לעשות בארץ מצרים לפרעה ולכל עבדיו ולכל ארצו". אז באה התכלית ממש – "ולכל היד החזקה ולכל המורא הגדול אשר עשה משה לעיני כל ישראל".

כתוב[לג] שהפסוק "אשר שלחו הוי' לכל האֹתֹת והמֹפתים" הוא עדיין בגדר שליחות מה', אבל הפסוק האחרון ממש, "ולכל היד וגו' אשר עשה משה", הוא שמשה עושה בעצמו, השליח והמשלח הם אחד ממש עד כדי כך שהפעולה מתייחסת לשליח, שמשה רבינו עצמו הוא העושה את "כל היד החזקה" ואת "כל המורא הגדול".

יש פירוש מאד עמוק בחסידות[לד], פירוש מפתיע (כמו שפתחנו), מה הם בעבודה אצלנו "היד החזקה" ו"המורא הגדול":

כתוב שאצלנו "היד החזקה" – שמשה רבינו עושה-מתקן לנו, מעניק לנו – היא הכח להתחזק תמיד, לא להתייאש מן התשובה. זהו הביטוי. לדעת, שכל יהודי ידע, ש"ישראל אף על פי שחטא ישראל הוא"[לה] ו"אין שום יאוש בעולם כלל"[לו]. זו "היד החזקה" שמשה עושה לנו, היכולת להתחזק לא להתייאש מן התשובה. מה הקשר? נשמע רחוק מאד, לכן זהו חידוש מפתיע, אבל כך כתוב.

מהו "המורא הגדול"? בהגדה של פסח כתוב "'מורא גדול' זה גילוי שכינה"[לז]. הוא כותב שהמורא הגדול בעבודה שלנו הוא הבטול – מורא מביא לידי בטול – הבטול המיוחד שכתוב בסוף פרשת ואתחנן, אחרי "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד"[לח], "כי אתם המעט מכל העמים"[לט], "שממעטים את עצמכם"[מ]. מתוך המורא הגדול, גילוי שכינה, בא הטבע היהודי למעט את עצמו.

שוב, שני פירושים לגמרי מחודשים, ש"היד החזקה" היינו להתחזק לא להתייאש מן התשובה ו"המורא הגדול" הוא "כי אתם המעט מכל העמים". שני אלה באים מכח משה רבינו, הוא נותן אותם "לעיני כל ישראל". כתוב שלא רק רואים את שני הדברים האלה אלא מפנימים אותם. מאין לו הכח הזה, גם הכח לשליחות לחולל את האותות והמופתים בארץ מצרים, ועוד יותר הכח למה שהוא עושה לנו, היד החזקה והמורא הגדול? הכל בא מתחלת שלישית הפסוקים, ממה ש"ידעו הוי' פנים אל פנים".

"פנים אל פנים" – לדעת כמו שה' יודע

מי יודע את משה פנים אל פנים? ה' – "אשר ידעו הוי' פנים אל פנים". ה"פנים" הראשונות כאן הן הפנים של ה' – הקב"ה מסתכל על משה רבינו ומתייחס אליו בבחינת פנים. ה"פנים" השניות, כמו "כמים הפנים לפנים"[מא], הן הפנים של משה רבינו. ה' רואה את הפנים-הפנימיות-העצם של משה רבינו – כך הוא מתייחס אליו, כך הוא מתחבר אליו, בפנים שלו. אבל מה לגבי משה רבינו? אי אפשר לומר שמשה רבינו רואה את הפנים של ה', כי הפסוק במפורש אומר "ופני לא יראו"[מב], אז מה המשמעות שמשה רבינו גם "פנים אל פנים" אל הקב"ה?

הווארטכה הוא על דרך פירוש אדמו"ר הזקן[מג] לפסוק השבח העצום למשה רבינו, שרק הוא "ותמֻנת הוי' יביט"[מד] – הרי "ופני לא יראו", אז איך "ותמֻנת הוי' יביט"? אומר אדמו"ר הזקן שמשה רבינו זכה להביט על המציאות מתוך העינים של הקב"ה. מלמעלה רואים שלמעלה היש האמתי ולמטה האין, והיות שמשה רבינו בדרגת בטול בעצם – כמו שהתחלנו להסביר – הוא רואה את המציאות כמו שה' רואה את המציאות.

עיקר הווארט שלנו הערב שמתן תורה, חג שבועות ו"זמן מתן תורתנו", הוא שאנחנו נזכה לבחינת פנים. ידוע האיחול והברכה המסורתית של חג שבועות, "קבלת התורה בשמחה ובפנימיות" – צריך להיות שמחים בתורה, שהיא "חדוותא דקוב"ה", לשמוח יחד עם הקב"ה, אבל התכלית ממש היא פנימיות. מהי פנימיות? לראות את הפנים של כל דבר.

לכל דבר יש פנים ואחור. מה הוא האחור ומה הן הפנים? האחור הוא האופן בו הדבר במציאות מרגיש את עצמו ליש. הרגשת היש את עצמו היא האחור שלו, חשוב מאד לדעת. מהן הפנים – שלי, שלך, של כל דבר? הפנים שלי הן איך שהקב"ה רואה אותי, שככלל האדם לא מסוגל להכיר זאת כלל. בשביל להכיר איך ה' רואה אותי צריך להיות בעינים של ה', צריך להיות בידיעה של ה', מה ש"בידיעת עצמו יודע את כל הנמצאים". מי נמצא בדרגה כזו של דעת עליון ממש? דעת עליון היא הדעת של העליון, הקב"ה. אם בידיעת עצמו הוא יודע את כל הנמצאים, והרי "הוא ודעתו אחד"[מה], אז בעצם הוא יודע את עצמו. אם כן, מה הן הפנים של כל דבר? איך שה' מצייר את הדבר. גם קשור למה ש"אסתכל באורייתא וברא עלמא" – איך הדבר נמצא בתורה הקדומה ממש. אלו הפנים שלו. מה הן הפנים שמשה רבינו רואה כאשר ה' יודע אותו "פנים אל פנים"? מה היחוד, הפלא, של משה רבינו? ראית הפנים היא ראית עצמו כפי שהקב"ה רואה אותו, כפי שהקב"ה מצייר אותו. כתוב שרק הוא זכה לדרגה הזו – אין עוד מישהו באותה דרגה.

אברהם ומשה – לחיות כמו שה' יודע ולדעת כמו שה' יודע

נחזור: מה בין משה רבינו לאברהם אבינו? על שניהם כתובה ידיעה – "כי ידעתיו" ו"אשר ידעו הוי' פנים אל פנים". כתוב שאברהם אבינו, כמו שאמרנו קודם, הוא מרכבה – בטול במציאות. כתוב בחסידות[מו], משהו מפתיע, שמשה רבינו אינו בבחינת מרכבה. לא כתוב בשום מקום שמשה רבינו הוא מרכבה. הוא יותר ממרכבה? הוא פחות ממרכבה? קודם כל צריך לדעת שמשה רבינו הוא לא מרכבה לה' – דווקא האבות, בעיקר אברהם אבינו, הם מרכבה. על הפסוק "והאיש משה ענו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה"[מז] זו שאלה אם יותר מהאבות או פחות[מח]. בדרך כלל מובא שיש מעלה באבות שאין במשה רבינו. מצד שני, יש ודאי מעלה במשה רבינו שאין באבות.

שוב, בשניהם כתוב שה' ידע אותם, אבל אצל משה כתוב שה' ידע אותו "פנים אל פנים" – החידוש ב"אשר ידעו הוי'" הוא ה"פנים אל פנים". אברהם אבינו, שהוא מרכבה, שה' יודע אותו בבחינת מרכבה, הוא בטול במציאות. מה הכוונה בטול במציאות? הוא לא מרגיש את המציאות של עצמו כלל – לא מרגיש את עצמו. זו מדרגה גבוהה מאד. המדרגה הזו, שהוא לא מרגיש את עצמו – אני עושה משהו ולא מרגיש שאני עושה כלום, לא מרגיש את המציאות שלי – היא בחינת מרכבה שיש לאברהם אבינו, יצחק ויעקב, ש"אין קורין אבות אלא לשלשה, אברהם, יצחק ויעקב".

לעומת זאת, וזהו חידוש גדול, משה רבינו כן מרגיש את עצמו – אבל הוא לא מרגיש את האחור שלו, את המציאות הנבראת שלו. לאברהם אבינו אין 'אני', זו בחינת מרכבה, ואילו למשה רבינו יש 'אני'. משה רבינו מרגיש את עצמו – אבל הוא מרגיש את עצמו כמו שהקב"ה יודע אותו ורואה אותו. לכך קוראים "פנים אל פנים" – שהוא מרגיש את הפנימיות של עצמו. משה מקבל את התורה וגם נותן לנו את התורה, שהיא יכולת או הארה להרגיש את הבטול בעצם של איך שה' יודע אותי. אצל אברהם "כי ידעתיו", ה' יודע אותו, אבל לא שאברהם יודע את עצמו כמו שה' יודע אותו. שוב, ה' יודע את הכל, אבל יש ידיעה מיוחדת של חבה ובחירה באחד, איך שה' יודע אותו – כך ה' יודע את אברהם, שבעצמו לא יודע את עצמו. אבל משה רבינו יודע את עצמו כמו שה' יודע אותו (לא מרכבה), "תמֻנת הוי' יביט" ביחס לעצמו. זהו דבר גדול ביותר.

רמזי הפסוקים

אם הזכרנו את שני הפסוקים של הידיעה, של שני עמודי התווך של התורה, אברהם אבינו ומשה רבינו, נתבונן רגע במבנה שלהם:

בפסוק "כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך הוי' לעשות צדקה ומשפט למען הביא הוי' על אברהם את אשר דבר עליו" יש כה מלים ו-צד אותיות (תכתבו ותספרו). בפסוק של משה רבינו, "ולא קם נביא עוד בישראל כמשה אשר ידעו הוי' פנים אל פנים" יש יב מלים ו-מג אותיות.

קודם נחשוב, הכי פשוט, על מספרי המלים – כה ו-זה, שתי דרגות של נבואה. נבואת כל הנביאים היא "כה אמר הוי'" אבל "מוסיף עליהם משה רבינו שנתנבא ב'זה הדבר אשר צוה הוי''"[מט]. אברהם אבינו הוא הנביא הראשון[נ] ו"כי ידעתיו" נותן לו את הכח לנבואה – נבואת "כה"[נא], בחינת מרכבה, בטול במציאות, אך לא בטול בעצם. שוב, יש לנו בטול היש – העבודה של כולנו, לבטל את הישות שלנו. יש את הבחינה של מרכבה, שהיא בטול במציאות. אבל יש את הבחינה של משה רבינו, "אשר ידעו הוי' פנים אל פנים", שהיא בטול בעצם. עיקר מתן תורה הוא לתת לנו לטעום, להרגיש, את המציאות של בטול בעצם. אברהם אבינו הוא שרש "כה", הנבואה בכלל. גם משה רבינו בתחלת דרכו התבטא ב"כה אמר הוי'"[נב], "כחצות הלילה"[נג], אבל משה רבינו מוסיף עליו את נבואת "זה", ה-זה מלים של הפסוק "ולא קם נביא עוד בישראל". כמה הם שני הפסוקים יחד? יחידה, 37 מלים, כה ו-זה[נד].

עכשיו האותיות – צד ו-מג. אם נחבר את אותיות שני הפסוקים האלה נקבל את המספר שהוא בעצם בן הזוג העיקרי, החשוב ביותר, של לז (יחידה) – בדיוק מאה יותר, 137. בשני הפסוקים האלה יש 37 מלים ו-137 אותיות. מהו היחוד הזה, 37 ו-137? סוד העקדה. אמרנו[נה] ש-תשפב עולה עקדת יצחק. מהו סוד העקדה? שיצחק בן 37 ואברהם בן 137 (קבלה וכו')[נו].

עד כאן רמז מאד יפה בחיבור שני הפסוקים "כי ידעתיו" ו"אשר ידעו הוי' פנים אל פנים".

ידיעת ה' "בגוונא אחרא"

עיקר מה שאמרנו עכשיו הוא הגדר של פנים, שבכל דבר יש פנים. מה המטרה של מתן תורה? לראות את הפנים של כל דבר. הפנים של כל דבר הם איך שה' רואה אותו, איך שהדבר נמצא בתוך הקב"ה, בידיעת עצמו של הקב"ה, שידיעת עצמו היא גם הוא עצמו. זו נשיאת הפכים, ה' הוא אחדות פשוטה, לא מתחלק, אבל הוא יודע בידיעת עצמו כל פרט ופרט, אין ספור פרטים – ה' יודע כל בפרט בתוך עצמו, ידיעה שהיא עצמו. אלה הפנים האמתיות של כל דבר, ובמיוחד לגבי עצמי – כשאדם מתבונן לגבי עצמו, אליבא דנפשיה. הביטוי בזהר הוא שה' יודע דברים "בגוונא אחרא"[נז] – ה' רואה אותי בגוונא אחרא מאיך שאני מרגיש את עצמי, באופן אחר לגמרי. אלה הפנים – הוא רואה את הפנים שלי, אני לא רואה את הפנים שלי.

אפשר לדרוש ווארט, שכל אחד ואחד יכול לומר "ופני לא יראו" – מי אני ומה אני באמת לאמתו איני יודע, אני לא רואה. אפילו הבעל שם טוב, בעל ההילולא של חג שבועות, אמר בסוף ימיו שלא ידעתי מי אני ובשביל מה אני עד רגע ההסתלקות. כמו אצל משה רבינו, שדווקא בהסתלקות הוא משיג את שער הנון[נח], שהוא גם הפנים. כך כל אחד בעצם נמצא בבחינת אחור, במודעות שלו, אבל מתן תורה הוא לתת לנו את הפנים, את ה"פנים אל פנים" – "פנים בפנים דבר הוי' עמכם בהר מתוך האש"[נט]. מתוך ה"פנים אל פנים" עושים אותות ומופתים, מתוך ה"פנים אל פנים" עושים תשובה אמתית, שהיא "היד החזקה", וגם ממעטים את עצמנו לגמרי, "אתם המעט מכל העמים", והכל "לעיני כל ישראל". אז מתגלה שה"בראשית" היא לא חכמה תתאה, אלא ראשית דרכו של הקב"ה, כמו שמיד נסביר, "הוי' קנני ראשית דרכו קדם מפעליו מאז"[ס].

לחיים לחיים.

יש לנו ניגון על הפרק של הרבי – איני יודע אם כולם מכירים, ניגון פשוט – "אשא עיני אל ההרים".

'בקיצור' – תובנות ונקודות 'עבודה':

• שלשת ימי הגבלה מתחילים ביום ה-מז – יום ה-בטול, עיקר ההכנה למתן תורה.
• בפסוק החותם את התורה יש בטול אותיות – תכלית התורה – בפסוק הפותח את התורה יש יחוד אותיות וביחד בטחון אותיות.
• מדרגת דוד המלך היא בטול היש, מדרגת אברהם אבינו בטול במציאות ומדרגת משה רבינו בטול בעצם.
• תורה היא בטול היש ועוד בטול בעצם.
• קיום התורה הוא רק בשל המצוות למשה – אך היסוד הוא הגֵנים הגשמיים והרוחניים מהאבות.
• ה' יודע את אברהם ואת משה – שני עמודי התווך של התורה.
• "היד החזקה" שעושה לנו משה רבינו היא הכח להתחזק תמיד – לא להתייאש מהתשובה.
• "המורא הגדול" שעושה לנו משה רבינו הוא הכח למעט את עצמנו.
• בידיעה "פנים אל פנים" יודע משה את עצמו כפי שה' יודע אותו – בבחינת פנים.
• פנימיות היא ראית הפנים של כל דבר – ראייתו כפי שהוא בעיני ה'.
• אברהם חי בבחינת מרכבה ("בטול במציאות") – כפי שה' יודע אותו (אך הוא ללא מודעות עצמית כלל).
• משה אינו מרכבה, כי הוא יודע את עצמו, אך הוא יודע את עצמו כפי שה' יודע אותו ("בטול בעצם").
• אברהם הוא שרש נבואת "כה" ומשה הוא נבואת "זה".
• מטרת מתן תורה היא ידיעת כל פרט כפי שהוא בידיעת ה' את עצמו – ידיעה "בגוונא אחרא".