אמת ושקר בחויה המיסטית

בע"ה

ג' כסלו תשנ"ד – ירושלים

חיפושי האדם אחר אמת או חוויות

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

קיצור מהלך השיעור

בכנס "משמעות הקבלה בחיי האדם המודרני", שנערך בג' כסלו תשנ"ד באוניברסיטה העברית בירושלים, השתתף הרב בפאנל עם פרופסור משה אידל ומיכה אנקורי, בו דנו המשתתפים בענינים יסודיים בקבלה. הבאנו מדבריהם רק את הנצרך להבנת דברי הרב, בהערות במקומם המתאים.

בחלק הראשון של השיעור שלפנינו, נפרשת הרצאת הרב על היחסים של אמת ושקר בעבודת האדם: בחיפוש האדם אחר ה' קיימות שתי אפשרויות: חיפוש אמתי אחר ה' או חיפוש אחר חויה אישית. הראשונה היא אמת והשניה שקר.

בחלק השני, מדגים הרב ארבע רמות של שקר שיכולות להיות נחלת האדם בחיפושו אחר ה': עיסוק באמצעים פיזיים וטכניים להשיג קרבת ה', חיפוש אחר חויה רגשית של אהבת ה' או יראתו וכיו"ב, חיפוש אחר תיקון שלימות הנפש, והתמסרות לצמאון שהאדם חווה כלפי ה'. בנוסף, הרב מציין שישנה גם מערכת רמות שונות של חיקוי, כשהדקה ביותר היא חיקוי האדם את עצמו, את שורש נשמתו.

החלק השלישי.

בחלק השלישי מתקיים דיון (דברי הדוברים האחרים ושאלות הקהל מובאות בתמצית בתחילתו). הנושא נסוב סביב השאלה מי נצב במרכז החיפוש – אני או ה'? על הציר זה מתגלה רצוא ושוב בין תודעת "אין עוד" ל"אין עוד מלבדו", בין התפיסה ש"ה' הוא הכל" לבין "הכל הוא ה'", בין שלילת המציאות והתמקדות בה' לבין ההופעה הספונטאנית של האדם כמרכז. הדברים נוגעים בשאלת הזהות בין ה' והאדם ובשאלת יכולת האדם לצאת מעצמו, לפנות מה'אני' אל ה'אתה'.

בחלק הרביעי עוסק הרב בפרדוקסים הקיימים בין ריבוי לאחדות: בין הריבוי שבאלקים לאחדותיות שבהוי', בין אינסופיות העולמות והספירות למודל המקובע של ארבעה עולמות, בין ריבוי הדעות והנפשות בישראל לבין פרסום אלקות אחדותית כהמשך ל'אחד היה אברהם' ובין הריבוי שב"אלו ואלו דברי אלקים חיים", לבין האחדות שב"דבר הוי' זו הלכה" פסוקה אחת.

א.    לחפש את ה' באמת

מה שלא אמת הוא שקר

שם[ב] השיחה שלנו הוא 'אמת ושקר לענין החויה המיסטית'. נפתח בסיפור של הבעל שם טוב, זו סגולה להרבה דברים טובים. מספרים שבתקופת הבעל שם טוב היה איש נודע בצדקותו, מפורסם, שעליו התבטא הבעל שם טוב בפני התלמידים שלו, שאיש זה משחקים עליו בעולם התמורות. היה צדיק מפורסם, והבעל שם טוב אמר לתלמידים פעם על ה'צדיק' הזה, במירכאות, שצוחקים עליו בעולם התמורות. למה? בגלל שהוא עובד את ה' באמת, מתבודד, עושה כל מיני דברים, אולי תרגילים-טכניקות ומשיג מעלות רמות ברוחניות, אבל יש לו פניה אחת. בדברים שהוא עושה, יש לו קצת חיפוש של רוח הקודש, הוא שואף ורוצה בכך, שתחול עליו. הוא עושה את כל המצוות במאה אחוזים, הוא אוהב ישראל, גומל חסד, אבל בזה שיש לו טיפה של חיפוש רוח הקודש (הוא מוטעה).

מה זה באמת עולם התמורות? שנותנים לו דימוי של הדבר שהוא מחפש, כדי להטעות אותו. כאשר מצליחים להטעות אותו, שהוא משיג את מה שמחפש – צוחקים עליו.

הסיפור הזה הוא בעצם דוגמא של הרבה מאוד סיפורים דווקא מהבעל שם טוב, שמאפיינים מאוד את החידוש של החסידות ביחס לכל המקובלים של התקופה וגם של הדורות שקדמו אליו. פַּן חדש של עבודת ה' לשם שמים, עד כמה עמוק המושג 'לשמה'. אם יש אפילו שמץ קטן שלא לשמה, כולל כל מיני מניעים נפשיים שהיה בהחלט אפשר לדון אותם לשמה, שהם בסדר גמור – הבעל שם טוב אומר שטיפה-שמץ שלא לשמה מקלקל את כל העסק. עד כדי כך, שממש צוחקים ממנו, מהמפורסם הזה, הצדיק המקובל הבעל רוח הקודש הגדול. בלשון נין הבעל שם טוב, רבי נחמן, "מפורסם של שקר"[ג].

זה כלל הדברים, שאם הדבר לא אמת – הוא שקר ואמת אינה דבר פשוט, "הוי' אלקים אמת"[ד]. הוזכר קודם[ה] ואנחנו בוודאי נרחיב את הדיבור, אודות השם המפורש. השם המפורש הוא אמת לאמיתו. שוב, או שזה אמת או שזה שקר, דמיון שווא.

הכסיל מחפש חויה במקום אמת

המלה העיקרית כאן, שגם שמענו קודם, ואנחנו נפַתֵּח אותה – היא המלה 'חויה', experience. מלה חדשה, סימן שכבר יש סימן שאלה על המלה הזו, זו לא עברית. סיפרו לי שגורדון המציא את המלה הזו. בספרות החסידית בדרך כלל המלה במקום חויה היא התפעלות. יש התבודדות, יש התבוננות ויש התפעלות.

הפסוק אומר בספר משלי "לא יחפוץ כסיל בתבונה כי אם בהתגלות לבו"[ו]. הכסיל לא מחפש את עצם התבונה, הוא רק מחפש "התגלות לבו". מה זו "התגלות לבו"? Turn-on [להידלק], trip [טיול], חויה אישית. בחסידות, ובמיוחד בחסידות חב"ד, המסר של הפסוק הזה מהווה את הבסיס של כל עבודת ה' האמתית – או שאדם מחפש את עצם האמת לאמתו או שהוא מחפש חויה.

כמו שהוזכר, אין אמת כשם הוי', שם המפורש הוא ודאי ה-אמת. הכהן הגדול בקדש הקדשים הוא באמת בממד אחר לגמרי מאשר הקדש ומה שמחוץ לקדש, כל מה שסובב. בלשון החסידות הוא 'באין ערוך'. ודאי מוסכם שמבחינה נפשית העסק בשם המפורש הוא באין ערוך יותר מאשר כל עסק אחר ביהדות. אבל שוב, אם האדם מחפש את החויה שבדברים, במובן המקובל היום, כמו שאמרתי בלועזית, trip, turn-on, כל הגוונים הללו של חויה, על כך כתוב שיכול להידמות לעצמו וגם להידמות לזולתו כחכם מחוכם, אבל באמת הוא הכסיל.

כתוב[ז] שכסיל בעברית בתנ"ך הוא לא טיפש. כסיל הוא כמו גולם, הוא כמעט חכם, או להיפך, אחד שנדמה שהוא חכם מאוד, אבל בעצם הוא כסיל. אותו כסיל שחושב שהוא חכם החכמים וגם אחרים מחזיקים ממנו כחכם גדול מאוד. מה ההבחנה של כסיל זה? שהוא עושה כל מיני פעולות, כולל התבוננות עמוקה, אולי כל סוגי התרגילים שעוזרים להתבוננות הזו לפעול, הוא עושה את הכל, אבל הוא לא מחפש את עצם האמת, את עצם התבונה, רק הוא רוצה, יש לו מניע כל הזמן (או במודע או בתת מודע, שלא ביודעין) של "התגלות לבו".

הפסוק במשלי הוא פסוק היסוד של עבודת ההתבוננות – "לא יחפוץ כסיל". מיהו הכסיל הזה? אחד חכם מאוד שמתעסק – כך מסבירים – בחיפוש רוח הקודש, נקרא לזה, אבל הוא לא מחפש את האמת שיש כאן.

יש כאן איזו אמת, שאמת היא ה' עצמו, נקרא לזה אובייקט, הקב"ה, יש פה משהו-מישהו. בסופו של דבר אני והקב"ה אולי אותו הדבר[ח], אבל היהדות לא מתחילה מנקודת המוצא שהקב"ה הוא אני. יתכן שבסוף יתגלה שבאמת זה אותו הדבר. בכל אופן תחילת הדרך היא שאני מחפש את ה' – "בכל לבי דרשתיך"[ט]. כל התנ"ך הוא בלשון נוכח, "שפכי כמים לבך נוכח פני א-דני"[י], 'אתה'.

יש אחד שבאמת מתמסר ומשליך את עצמו על ה'אתה' הזה, הקב"ה, וכשהוא מתבונן ומשתמש ומחפש בשכל שחונן בו, "אתה חונן לאדם דעת"[יא], השכל הוא כלי לחפש (השכל הוא גם כן לב, מה שכתוב "בכל לבי דרשתיך" זו דרישת "עין החכמה שבלב"[יב]). או שהוא מחפש את ה', או שהוא מחפש – במירכאות – 'חויה אישית'. "לא יחפוץ כסיל בתבונה כי אם בהתגלות לבו", זה הפסוק.

ב.    ארבע רמות של שקר

דמיון הקליפה לפרי

קיבלנו רשות מהמנחה שכל אחד ידבר בשפתו הוא, לפי המקצוע שלו, אז שפתי אני היא בדרך של דרוש קבלי, אז נרשה לעצמנו לדבר בשפה שלנו. הכלל הוא, שהשקר עכשיו יהיה אבן הבוחן לאמת, האמת היא 'לא-שקר', כלומר שנבחין-נלמד את האמת בדרך השלילה, כמו ידיעת השלילה אצל הרמב"ם.

היות שאנחנו מוגבלים בזמן, נאמר זאת בקיצור. בעצם אני רוצה לומר שני רעיונות, הרעיון הבא ועוד אחד. רוב הדברים שיבואו להלן מבוססים על קונטרס ההתפעלות של אדמו"ר האמצעי, למי שמכיר, בנו של בעל התניא.

אנחנו נדרוש שבשקר זה יש ארבע רמות, כנגד הקליפות. מהו שקר? דימוי שקרי, קליפה. בכל עולם (מהו עולם? רמה של מודעות. ידוע שיש בקבלה ארבעה עולמות – אצילות, בריאה, יצירה, עשיה), שהוא רמה אחרת, ממד אחר של מודעות. יש פרי, פנימיות, אמת, ויש קליפה. הקליפה דומה במדת מה לפרי. ככל שהפרי יותר גבוה, ככל שהעולם יותר גבוה, הקליפה יותר מתדמה לפרי וקשה להבחין ביניהם. עד כדי כך שעולם התמורות, כחות התמורה, יכולים להחליף לך את הפרי בקליפה ולצחוק ממך.

מהו שקר? שאדם מרמה את עצמו. דווקא בחיפושים הרוחניים האלו הכי מסוכן שהאדם ירמה את עצמו. בין החסידים כשהיו רוצים לסכם-לתמצת את כל החסידות, את כל ספר התניא – ספר היסוד של החסידות – במשפט אחד, המשפט היה "זיין ניט קיין נאר". אל תהיה טיפש, אל תהיה רמאי, אל תרמה את עצמך. זו כל החסידות במלה אחת. ביחס למה? אל תרמה את עצמך ביחס לעצמך.

עשיה – תרגילים ותנועות גופניות

למדרגה הכי נמוכה של עבודה שקרית, של רמאות עצמית, הרמאות הכי גמורה, קוראים 'אש זרה', או 'פולחן עצמי' והיא כאשר האדם עושה כל מיני תרגילים או תנועות גופניות על ענינים כדי לחמם את עצמו, בפירוש ככה מסבירים אותה. הרי בהתלהבות יש משום חימום, אם האדם רוצה מאוד להתלהב והוא עושה בכוונה כל מיני דברים ופעולות ותנועות גופניות כדי להתחמם, מה שיוצא בסוף הוא אש זרה, ומי שעובד באש הזרה הזאת עובד את עצמו. זה פולחן עצמי, זו הטעות-המדרגה שמכוונת הכי נמוך, כנגד עולם העשיה של הקדושה. זאת המדרגה הכי נמוכה של שקר והוא הכי גס.

יצירה – חיפוש חויה רגשית

הרמה שמעל לחימום הזה, לאש הזרה, היא מה שהזכרנו קודם ככלל, אבל בעצם הוא מהווה פרט, והוא חיפוש חויה. מהי חויה? אהבה, יראה, מדה מסויימת, התרגשות, התפעלות. התפעלות מתייחסת בפרט למדות הלב, לרגש שבלב. האדם רוצה להרגיש אהבה. ככל שעולים מדרגה, השקר נעשה יותר ויותר דק, יותר ויותר נדמה שיש בו צדק, שהוא 'בסדר', אבל בעצם הוא לא בסדר.

כאן האדם הפסיכי בא לאדם, הוא עצמו בא לעצמו, "אני צריך לאהוב", "אני לא אוהב", "אין יותר טוב מאהבה" ה', אהבת האדם, אז צריך להתבונן בשביל לאהוב. כל הזמן אני חושב על 'מתי אני כבר אוהַב?', 'מתי אני כבר ארגיש את האהבה עולה מהלב?'.

השקר שיש בחיפוש האהבה או היראה, הפחד, ההתבטלות או מה שלא יהיה, זו הקליפה שכנגד עולם היצירה בקבלה. פנימיות עולם היצירה היא המדות האמיתיות והמתוקנות. האהבה היראה המתוקנות וכל שאר שבע מדות הלב.

בריאה – לתקן את עצמי

יותר גבוה מזה היא קליפת עולם הבריאה. הקליפה בעולם הבריאה היא שהאדם מחפש את תיקון הנפש של עצמו. כל אחד עושה חשבון נפש, "ידע אינש בנפשיה"[יג], כל אחד מכיר בעצמו עד כמה הוא לא מתוקן. אם הוא יהודי חרדי, במיוחד אחד שעוסק במוסר, לפני שהולך לישון הוא עובר על היום, לפני סוף השנה הוא עובר על השנה, ומוצא שהוא פגום. יש כל מיני פגמים, יותר קלים ויותר חמורים, הוא לא בסדר.

הדבר הכי הכי ראשוני וחשוב ואמיתי הוא, לכאורה, שהאדם צריך לדאוג לתקן את עצמו. כל מה שהוא עושה, כל ההשתדלות, בין בתחום המצוות בין בתחום ההתבודדות וההתבוננות, העסק המיסטי-הקבלי שלו – הוא חושב כל הזמן שבכך הוא מתקן את נפשו, ושזה הדבר בו הוא מצוּוה. "אדם קרוב אצל עצמו"[יד], קודם כל "קשוט עצמך"[טו]. יש בזה המון הצדקה לכאורה, שהוא צריך לדאוג לעצמו, לתקן את עצמו.

הקליפה כאן היא קליפה שכלית, היא לא קליפה רגשית. ההצדקה לעיסוק בכך היא שהאדם אכן צריך לעשות כל מיני פעולות רוחניות כדי לתקן את נשמתו, שהיא גם מגולגלת מן הסתם, והוא גם ירד לעולם הזה עם המון מטען של פגמים שצריך לתקן. כל ההסתכלות הזאת על עצמו והדאגה לתקן את עצמו היא הקליפה של עולם השכל, שהוא עולם הבריאה.

אצילות – לרוות נפשו הצמאה

אחר כך יש את הקליפה הכי דקה, שמכוונת כנגד האצילות. על האצילות כתוב[טז] בלשון קבלת האריז"ל "לא יגורך רע"[יז]. לכן הקליפה הזו לא יכולה להימצא ממש מול הקדושה שבעולם האצילות, היות ובה "לא יגורך רע", אבל היא קיימת ויורדת לראש עולם הבריאה, ושם היא בכל זאת מהווה קליפה ומחסום בפני הגישה והכניסה לקדושת האצילות.

מהי הקליפה? הביטוי הוא "לרוות נפשו הצמאה"[יח]. במקום שיעשה הכל "כברא דאשתדל בתר אבוי ואִמֵיה"[יט], כמו בן שמסור עד כדי מסירות נפש להציל-לפדות את אביו ואת אמו – במקום זה נפשו צמֵאה לה'. בלשון אחרת: "איזהו חסיד המתחסד עם קונו – עם קן דיליה"[כ], עם הקֵן שלו, "ליחדא קודשא בריך הוא ושכינתיה"[כא] בתחתונים. שכל מה שעושה הוא כדי לייחד את הקדוש ברוך הוא, הסובב, השכינה, עם אור הממלא כל עלמין בתחתונים. במקום שזה יהיה כל מעינו ותו לא מידי – נפשו צמֵאה לה'.

הצמאון הזה הוא אמתי באמת, "צָמאה לך נפשי, כמה לך בשרי, בארץ ציה ועיף בלי מים"[כב]. הוא צמא לה', צמא לקדושה, צמא לשם המפורש, צמא לסודות. יש הרבה הרבה סיפורים של גדולי הצדיקים-המקובלים, שכל מה שדחף אותם הוא צמאון על-רציונאלי לגמרי, עד כדי מוכנות לסכן את החיים שלו – כמו ששמענו קודם – לסכן את החיים הרוחניים שלו ואת החיים הגשמיים שלו, להסתכן לגמרי, מרוב הצמאון לה'. אבל אם עיקר העבודה היא רק לרוות את הצמאון זו הקליפה שכנגד עולם האצילות.

עד כאן בקיצור הכי נמרץ, הסברתי ארבע מדרגות כנגד העולמות, של קליפה ודימוי שקרי, כל אחד יותר דק מזה שלפניו.

הנושא השני: לחקות את שורש נשמתך

הנושא השני שאני לא אפרט אותו, רק אולי אומַר אותו אם ישאר לנו זמן, הוא נושא שנקרא חיקוי.

יש מאמר חז"ל מפורסם[כג] שהבעל שם טוב גם מאוד אהב לפרש[כד] – "הרבה עשו כרשב"י ולא עלתה בידם". הרבה אנשים ניסו – לפי פירוש הבעל שם טוב – לחקות את דרכו של הרשב"י, ולא עלתה בידם, בגלל החיקוי. ברגע שיש טכניקות, יש סכנה חמורה מאוד של חיקוי. שאם מישהו עשה ככה והצליח אני אעשה כמותו וגם אצליח. על כך כתוב "הרבה עשו כרשב"י ולא עלתה בידם".

גם פה יש הרבה הרבה רמות של חיקוי, דק למעלה מדק. אם נקפוץ לדקויות הכי דקות בחיקוי, יש לפעמים אפילו שהאדם מחקה את שורש נשמתו הוא, מחקה את עצמו, וכל עוד שהאדם לא יגיע לעבודה כזאת שהוא אפילו לא מחקה את עצמו, ולא את שורש נשמתו – הוא לא הגיע לעבודה אמיתית.

עד כאן.

ג.     מי באמצע, אני או ה'?

יציאת האדם מעצמו אל ה'אתה'

לקוצר הזמן.. [עכשיו יש זמן. עברנו את הקטע הראשון של עשרים דקות ועכשיו יש זמן.]

מה ששכחנו אולי לומר בדברים הקודמים הוא לא שפוסלים – חלילה – את החויה או את האלקים רק שאומרים כמו במשפט שהמנחה ציטט מהדברים הקודמים.

את 'האלקים שבי' אפשר לגלות – בלשון הקבלה – בדרך השוב. יש פסוק שאומר "והחיות רצוא ושוב כמראה הבזק"[כה]. גם בדברים הראשונים ששמענו ממיכה, וזה מה שבעצם האיר הרגע את הפסוק "מבשרי אחזה אלו-ה"[כו], זה בדיוק נדמה לי מה שאמר. הוא אמר שהאדם לומד קשה מאוד לדעת. הוא ציטט את קאנט, האם אני רואה את המציאות החיצונית או שאני רואה בעצם את עצמי, היות שזה מאוד תואם את המציאות החיצונית. בעצם זה בדיוק מה שהפסוק אומר – "מבשרי", אין לאדם מוצָא חוץ מבשרי אני, עם כל צלם האלקים – גם המגושם – של איברי הגוף שלי.

אם כי שהחסידות דואגת לפרש את "בשרי" על לב הבשר, על התכונות הנפשיות של האדם, שבוודאי יש להם מוצא, והוא מתחיל מבשרי אל האלקים.

דרך אגב, מה שאמרת[כז] לגבי האדם ("מבשרי אחזה אלו-ה"), הכל היה בסדר חוץ מהסוף לפי עניות דעתי. בסוף אמרת שהאדם מתפלל לעצמו וזה בכלל לא נכון, כמו שאמרנו קודם, שהמלה העיקרית של התפילה היא 'אתה', וכתוב בפירוש שכל התפילה כולה במלה אחת היא רק 'אתה', ה"ברוך אתה". זה לא 'אני', זה 'אתה'! יש אני, ויש אתה, ויש הוא. התפילה היא 'אתה', "ברוך אתה".

'ה' הוא הכל' קודם ל'הכל הוא ה''

אחר כך, מה שהתכוַונּו שהאדם יכול בסוף לגלות את האלקים בעצמו, אם היינו רוצים להאריך בזה היה אפשר לומר שבסוף אפשר גם לראות את האלקים בכל דבר שבעולם. הרי לפי שיטת הבעל שם טוב והחסידות ה' הוא הכל והכל הוא ה'. רק איך אפשר להגיע לידי כך, להכרה שהכל הוא ה'? רק כשקודם ה' הוא הכל.

מה ההבדל בין זה לזה? זה הווארט, "ג-ט איז אלץ, אלץ איז ג-ט"[כח], "ה' הוא הכל, הכל הוא ה'", ובכפל לשון דוקא. כנראה שהיתה כוונה מכוּונת לשלול את דעתו של שפינוזה. זה לא פנתאיזם. וההבדל בין הפנתאיזם לבין האמת הוא בכפל הלשון – ה' הוא הכל והכל הוא ה'.

רצוא מ'אין עוד', ושוב ל'אין עוד מלבדו'

מה זה אומר? שקודם צריך להרגיש ש"אין עוד מלבדו", פשוטו כמשמעו. ה' הוא הכל, הוא כל מה שישנו, אין שום דבר בעולם חוץ ממנו, כולל אני. אני לא קיים וגם העולם לא קיים, שום דבר לא קיים רק ה' קיים. זה נקרא ה'רצוא', לפי לשונו של ר' אייזיק מהומיל, מגדולי החסידים, המשכיל הגדול של חב"ד.

הוא אומר שיש רצוא ושוב בעצם הנשמה. אותו דבר שהזכרת הוא חשוב מאוד, "ויפח באפיו נשמת חיים, ויהי האדם לנפש חיה"[כט]. "נשמת חיים", שהיא באמת "חלק אלו-ה ממעל ממש"[ל] והיא השוכנת כבוד בתוך האדם הישראלי, אותו 'חלק' חי, "נשמת חיים".

מהי הגדרת החיים? חיים הם דופק. דופק בקבלה הוא רצוא ושוב. מהו הרצוא ושוב, הדופק העצמי של הנפש האלקית הזו, ה"ויפח באפיו נשמת חיים"? ה'רצוא' שלו לצאת מעצמו הוא באמת לשלול את כל המציאות כולה, ש"אין עוד מלבדו", אין שום דבר בעולם רק ה', לא שהכל ממדים שונים של אלקות – אֵין. אבל זה גם לא כמו שאומרים בהודו. לא שהכל הוא אַין, אלא "אין עוד מלבדו"[לא]. הכל אַיִן, אלא שאין זה הוא ישנו, הוא היש האמיתי. אחר כך יש 'שוב' והוא אומר שהכל הוא ה'.

כך מבחינים בחסידות בין שני הפסוקים. יש פסוק אחד שאומר "אין עוד מלבדו", והפסוק המקביל אומר "אין עוד"[לב]. הפסוק הראשון אומר "אתה הראת לדעת כי ה' הוא האלקים אין עוד מלבדו", והפסוק שבא אחריו אומר "וידעת היום והשבת אל לבבך כי ה הוא האלקים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד". בפסוק הקודם לא מוזכר שום דבר, שום מציאות, כאן כתוב "בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד", לא "אין עוד מלבדו" אלא "אין עוד", כלומר שזה עצמו, ה' הוא האלקים. כתוב שהרצוא ושוב בעצם הנפש הוא בין "אין עוד מלבדו" לבין "אין עוד". זו הנשמה האלקית, זו האלקות שבתוך האדם.

מגיעים לה' כשלא מחפשים אותו

החויה חשובה מאוד. מה שהמנחה אמר לגבי קונטרס ההתפעלות, אולי צריך ללמוד אותו עוד פעם, השאלה אם למדו "מאה פעמים ואחד"[לג] את הקונטרס. אבל אם ילמדו אותו עוד פעם בטוחני, שאפילו בלי לקרוא את הקונטרס, אלא רק כשיסתכלו בהקדמה של אותו קונטרס, יראו שהוא אומר שם שכל תכלית האדם היא החויה. אבל הדרך היחידה להגיע לחויה הזו היא רק ב"דרך הארוכה והקצרה" (כמו משפט המפתח של התניא[לד]), רק בכך שאתה לא מחפש אותו – אז אתה בסוף מגיע אליו בדרך ממילא, ספונטנית.

ב'ממלא' וב'רצוא' ההתמקדות היא בה'

נסכם את ההשקפה לגבי הדברים ששמענו מפי הפרופסור אידל: האלקים נמצא במרכז העולם שלי. כל מעיינות החשיבה שלי (ובטוחני שכל המקובלים יודו בכך פה אחד), במחשבה-בממד הרציונאלי של האדם – הכל הוא מול האלקים (אם זה אמת, אם זה לא שקר). ה'אני' הוא התופעה הספונטנית שקורית מעצמה, ובאותו רגע שהדבר קורה מעצמו האדם באמת באמצע.

מה ההבדל בין זה לזה? בשכל-בחשיבה, כל מה שמחושב אצלי – הוא מול ה', ואני פתאום מתגלה, אבל זה חייב להיות ספונטני. וזה מה שהוא כותב, תכלית הכוונה היא שהאלקות תתגלה בי, אבל באופן ספונטני, בדרך ממילא ומאליו. אם הדבר לא כך הוא שקר. אם אני מחפש את זה – הוא שקר. אבל לא לשלול ולפסול את זה.

במילים אחרות, כל החשיבה שלי בנויה על מערכת של אורות וכלים, שבלשון הקבלה קוראים לה 'ממלא כל עלמין', שמתאים את עצמו לפי השכל-הכלי, יכולת הקליטה של כל מדרגה ומדרגה.

יש מחלוקת בחז"ל[לה] האם העולם נברא מהנקודה האמצעית או שהעולם נברא מהצדדים, זה בחז"ל. בקבלה, ה'אמצע' פרושו האפשרות להסתכל על האמצע. זו נקודת-מוקד של מחשבה, של שכל. זו מערכת שנקראת 'ממלא כל עלמין' וכל החשיבה, וגם פשט קיום המצוות של כל ה'אשר קדשנו במצוותיו' מול המקדש העליון, מול האלקים – הכל כלפי הפְּנים.

הספונטניות של (הופעת) האדם (במרכז, היא) באותו רגע שהאדם עובר לחויה האמתית, אם הוא זוכה. והוא בטוח יזכה אם הוא יעשה זאת נכון. בסוף גם אפילו לא נשלול תרגילים.

שלילת הטכניקות קודמת לקבלתן

מאמר המוסגר: מדברים על טכניקות. בכלל, הדרך האמתית היא "שמאל דוחה וימין מקרבת"[לו]. אם אני לא מתייחס קודם ב"שמאל דוחה" ושולל את כל הענין – בסוף הוא לא יהיה אמת, הוא יהיה שקר. וככל שיש יותר פיתוי לאמץ מיד את הדבר הזה – כך צריך לדחות אותו יותר, להשפיל אותו יותר.

גם הימצאות הנפש האלקית בי היא רק על רקע של נפש בהמית. כמו ששמענו קודם, זה העיתון ברחוב והפאב. ללא השפלות שנוצרת מכך שאני מכיר את עצמי כאחד שהולך לפאב, ושזוהי הנפש הראשונה שלי, וזהו ה'אני' – אין שום רקע אמתי לגילוי "הנפש השנית בישראל"[לז] שהיא "חלק אלוק ממעל ממש" והיא "נשמת חיים", כמו הפסוק שאמרת, "ויפח באפיו נשמת חיים", מ"מאן דנפח מתוכיה נפח".

ב'ממלא' ה' באמצע, ב'סובב' ה' הרקע

לאחר ה"שמאל דוחה" יש בסוף "ימין מקרבת". "ימין מקרבת" קורה ספונטנית ואז העולם-האלקים בצד ואני באמצע.

הבעיה הפילוסופית ששמענו קודם, מי באמצע, היא בעצם שתי נקודות מבט שבלשון הקבלה נקראו 'ממלא כל עלמין' או 'סובב כל עלמין'. 'ממלא כל עלמין' היינו שה' באמצע. יש איזה צינור שיורד וה' בתוכו, וכל העולמות הם מסביב לאותו צינור. כולם מסתכלים ומקבלים חיות מאותו הצינור הפנימי.

אבל יש 'סובב כל עלמין'. 'סובב כל עלמין' יותר גבוה באין סוף מה'ממלא כל עלמין'. הוא אין סוף האמתי והוא בורא את העולם, כלומר אותי, מהצד – הוא נשאר בצד ואני באמצע. לא שחלילה הוא אינו כאן, אלא שהוא בצדדים, מסביב. הוא הרקע ואני באמצע.

ב'סובב' וב'שוב' האדם מופיע ספונטנית במרכז

אותו מבט, שהוא מסביב ואני באמצע, יכול להתגלות נפשית אצל האדם רק ספונטנית בדרך ה'שוב'. בדרך ה'רצוא' אני רק חייב לרוץ אליו, "בכל קראנו אליו"[לח], "אליו ולא למדותיו"[לט], לא לשום דבר – לא ספירות, לא עולמות ולא שום דבר (ידוע שהיו הרבה שהתנגדו לקבלה, שהספירות הן איזה מין ממוצע מפסיק, איזו 'עבודה זרה').

הכלי אולי היחיד שיכול לבטא את ה"אליו" ממש הוא רק השם המפורש, שהוא שם העצם. לכן באמת אבולעפיה אומר ש'ידיעת השם' היא ממד אחר לגמרי מאשר קבלת הספירות. הספירות הן לאחר הצמצום ואילו השם המפורש הוא לפני הצמצום, בלשון הקבלה.

סיכום: ב'רצוא' חייב לשלול מה שלא ה'

לסיכום: ה'רצוא' של הנפש הוא "אין עוד מלבדו", והוא חייב לשלול את כל הטכניקות, את כל התרגילים ואת כל החיפושים. כמו מה ששמענו קודם לגבי רפואה, בגנות המחשבה ש"הקבלה תפתור לי את בעיות הנפש שלי". השלילה בדרך ה'רצוא' נכונה. גם הרמב"ם למשל כותב כך[מ], אסור להשתמש בתורה כרפואה, התורה היא לא רפואת הגוף, זו ממש 'עבודה זרה' אצל הרמב"ם. להשתמש בתורה בשביל אינטרס אישי של רפואה הוא פספוס גמור מהי התורה. אבל גם הרמב"ם הוא חד-פני, פן אחד.

אם כן, בדרך ה'רצוא', ה'ממלא כל עלמין', השכל, מול ה' – התנועה היא רק אל ה' וכל הדברים הטובים קורים ספונטנית. עד כדי כך שאפילו ה' עצמו מוציא את עצמו מכאן כדי לשים אותך באמצע, כדי שהוא יהיה אתה ואתה תהיה הוא.

ד.    הריבוי שבאלקים מתכנס אל האחדות שבהוי'

כל אחד והאלקות שלו

טוב[מא], נתחיל מפסוק האמונה שלנו, שאנחנו בני ישראל מצהירים פעמיים בכל יום – "שמע ישראל הוי' אלקינו הוי' אחד"[מב]. ברור גם לכל העולם שיהודי הוא אחד שמאמין באלקים אחד, זה פשיטא שבפשיטא. רק מה, מה הפרדוקס בפסוק הזה? "הוי' אלקינו הוי' אחד". אפילו המפרשים שואלים[מג], למה צריך להיות כתוב פעמיים הוי', למה לא מספיק 'הוי'-אלקינו-אחד'?

מה שהוזכר קודם, ש'אלקים' נגזר בלשון רבים, זה נכון, אבל בכל זאת, כתוב "בראשית ברא אלקים"[מד], ולא בראשית בראו אלקים. אם כי שיש כמה יוצאים מהכלל בתנ"ך, "אלקים קדושים"[מה] וכו', אבל חז"ל אומרים[מו] שתמיד מחזירים את ה'אלקים' – שנגזר בלשון רבים – ללשון יחיד.

מה זאת אומרת? שבאמת יש 'אלקים'. כלפי האנשים המשמעות היא שכל אחד עם האלקות שמתגלה בו. זהו ה'ממלא כל עלמין', "כל חדא וחדא לפום שיעורא דיליה, לפום מה דמשער בליביה"[מז]. הפסוק אומר באשת חיל "נודע בשערים בעלה"[מח], והזהר מפרש – מה הכוונה שנודע בשערים בעלה? שהבעל – דימוי ששמענו קודם – הוא הקדוש ברוך הוא, והוא "נודע בשערים" – "כל חדא וחדא לפום שיעורא דיליה". "שערים" היינו יכולת השערה, איך הוא מסוגל לשער את האלקות.

הכח להמציא את הריבוי נמצא באחדות

עוד דבר שפשיטא אצלנו: יש תפלה שמקורה מתיקוני הזהר[מט], 'פתח אליהו', שכל אחד מתפלל. שם כתוב "לית מחשבה תפיסא בך כלל". רבי נחמן ביטא זאת בצורה עממית, ש'אני לא רוצה אלקים כזה שאני אבין אותו'[נ]. כמו שאמרנו קודם, אלקים שאני מבין אותו לא שווה לי כלום, בגלל שהוא מצומצם לגמרי. הוא ודאי לא אלקים אם אני מבין אותו. או כמו ששמענו קודם, מי שאומר שיש אמת ודאי לא מתיימר לומר שאצלי האמת או כל האמת.

המגמה של היהדות ברורה, והיא שלא להתעלם מן הריבוי. כך הוא גם לגבי הביטוי 'אין סוף' ששמענו. מה זה 'אין סוף' – הרבה או אחד? אם כשאומרים 'אין סוף' מתכוונים לקדוש ברוך הוא, בוודאי זו תהיה תפיסה מאוד מאוד נחותה לפרש את 'אין סוף' בלשון רבים – בקבלה בוודאי – ובוודאי לא לשון רבים. זהו אור אחד יחיד ומיוחד.

אמנם, יש ביטוי "ספירות אין סוף"[נא], "עולמות אין סוף"[נב]. בחיצוניות, בהאצלת האצילות מהאין סוף, האחד, יש גם 'אין סוף' רבים. אז ודאי שיש גם כן נשיאת הפכים, שהכח להמציא 'אין סוף' ריבוי נמצא בתוך ה'אין סוף' האחד יחיד ומיוחד. זה בעצם מה שאנחנו אומרים, ש"הוי' אלקינו" בלשון רבים הוא "כל חדא וחדא לפום שיעורא דיליה", "נודע בשערים בעלה", אבל אותו ה' הוא-הוא "הוי' אחד", אחד יחיד ומיוחד.

ריבוי הגוונים בישראל מתכנס אל האחדות שבפרסום אלקות

הפלא, אפשר לומר, ששמענו ממיכה קודם, הוא שיש בין הגדולים יותר הסכמה מאשר מחלוקת, וזה ודאי ראוי מאוד לציון. כלומר שהכרעת הכף היא לצד האחדות. נאמר את זה בלשון הקבלה: התפארת, שהיא באמצע ונקראת בשמה על שם התכללות ריבוי גוונים, נוטה לחסד שהוא אחד.

ריבוי הגוונים שיש ב"תפארת ישראל"[נג] נוטה לחסד. יש הרבה גוונים, כל אחד עם הגוון שלו, אחרת זה לא יפה. דבר שאין לו הרבה גוונים אינו יפה, לא תמונה יפה. עם ישראל בלי הרבה שבטים לא יפה. צריך להיות הרבה גוונים בדבר, אבל הכל נוטה לחסד, התפארת נוטה לחסד. החסד הוא אחד, "אחד היה אברהם"[נד], "כי אחד קראתיו"[נה], הוא הראשון שגילה את ה"הוי' אחד" לעולם כולו.

בקיצור, לגבי עם ישראל הקושיה היא קושיה טובה מאוד. אם אני אומר שהכל הוא ה', אז מה הסגולה המיוחדת של עם ישראל? במלים הכי פשוטות: מה שיש ביהודי שאין בגוי ולא בשום דבר אחר, שהוא הקטליסט, או 'השליח' נקרא לו, של האלקים – "ממלכת כהנים וגוי קדוש"[נו], לגלות את האמת הזאת לעולם. זה פשוט מאוד. רק בו יש ניצוץ כזה, שהוא קיבל שליחות-כח מאלקים לגלות לעולם שיש אלקים, כמו אברהם אבינו. אברהם הלך ופרסם את האלקות בעולם, "את הנפש אשר עשו בחרן"[נז]. וזה נכון גם היום ממש, עד לתקופה המודרנית, שהתפקיד שלנו הוא לגלות את האלקים-אלקינו, שהוא גם רבים אחד.

פירוש הפשט איך יש 'אין סוף עולמות'

עוד נקודה אחת לגבי ריבוי ואחדות: יש ריבוי עד אין סוף, שהוא עדיין בכלל סכֶמה, מודל סופי גמור. אותו מקובל אמר שלכל אחד יש פירוש אחר לתורה, בגלל שיש אין סוף עולמות, וכל אחד משתייך לעולם אחר. על פי פשט, אם ישאלו אותו בכוונה, האם יש ריבוי עולמות או רק ארבעה עולמות? 99 אחוז שהוא יסביר שיש ארבעה עולמות ולא טוען אחרת מהאריז"ל או מאף אחד אחר. הוא יאמר שיש בדיוק ארבעה עולמות – אצילות, בריאה, יצירה, עשיה – רק שיש 'סוד ההתכללות', כמבואר באריכות רבה מאוד אצל האר"י הקדוש ואצל הבאים אחריו (במיוחד הרש"ש, שנחשב המקובל הכי גדול אחרי האריז"ל). 'סוד ההתכללות' הוא שיש התכללות עד אין סוף. כלומר, יש כתר של עולם האצילות, ויש חכמה, ויש חכמה שבכתר, ויש כתר שבחכמה שבכתר, ויש גבורה שבתפארת שבנצח שבהוד שבכתר שבחכמה של עולם הבריאה, וכך הלאה.

כלומר, הפשט של ריבוי עד אין סוף הוא לא שאין מודל. להיפך, בגלל השכלול שלו. ככל שהמודל המוגבל משוכלל יותר, כך הוא מפואר יותר בריבוי פנים שונות. לא שזה ההסבר היחיד של אין סוף עולמות, אלא זהו ההסבר הפשוט של אין סוף עולמות. הפשט הוא מה שאמרתי עכשיו, וזה בוודאי מה שאותו מקובל התכוון.

הפירוש השני ל'אין סוף עולמות'

הפירוש היותר עמוק של ה'אין סוף עולמות', הוא שיש באמת בפוטנציה עולמות אפשריים, וזה מה שפרופסור אידל התכוון. המושג עולמות אפשריים שאינם קיימים במציאות. שוב, זה מודל, אבל שמקובל אצלנו מהאריז"ל, שאנחנו מעמידים שאליו "נגלו האלהים"[נח] ("נגלו" לשון רבים, עוד פסוק שכתוב "אלהים" בלשון רבים). הוא אומר[נט] שיש אין סוף עולמות שיושבים בגולגלתא של אריך אנפין בעולם האצילות. דוגמא. בעצם זה ומשפט מהזהר[ס] שהוא מסביר אותו, וגם בחסידות מסבירים אותו[סא] כמו שזה מוסבר, למי שמעמיק ומבין. אותם אין סוף עולמות שבגולגלתא של אריך אנפין, שהם משהו מאוד-מאוד מסוים בתוך המודל המוגבל, הכוונה מציאויות אפשריות, בדוגמת המושג ששמענו קודם 'עולמות אפשריים'. יותר גבוה מ'אין סוף עולמות' שבגולגלתא, יש גם 'ספירות אין סוף', לפני הצמצום הראשון.

האריז"ל הוא שער הכולל לריבוי הגוונים שבישראל

הציטוט שהבאתי עכשיו הוא מתוך קבלת האריז"ל, אבל כמו שמיכה אמר קודם, זה בגלל שאני מאמין בו. אני לא מאמין שאני מבין אותו. גם אדמו"ר הזקן בעל התניא, שמי כמוהו, כשמצטט מהאריז"ל כותב[סב], אל תחשדוני שאני בעצמי מבין את דברי האריז"ל. בכל זאת, זהו המודל שאנחנו מקבלים גם מכל שאר הקדמונים שלפני התגלות הזהר, שהם אבולעפיה ועמיתיו; וכל מה שבא אחר כך, גם החסידות היא נשמה, הבאה להכניס-להחדיר חיות בתוך הקבלת האריז"ל.

הפלא הכי גדול הוא שהקבלה הזאת באמת התקבלה על כולם – אני אומר את זה אפילו יותר חזק ממיכה קודם – ללא יוצא מן הכלל. קבלת האריז"ל עם הנשמה שלו, שהיא החסידות, התקבלה על כל עם ישראל, וזהו סימן שיש פה 'שער הכולל'. האריז"ל בעצמו התבטא ואמר שאני 'שער הכולל'. יש י"ב שערים, כנגד כל שבט, יש גיוון בעם ישראל, גיוון בנשמות, ריבוי עד אין סוף, בגלל עקרון ההתכללות, לא בגלל שוני.

עצם ההבנה ההדדית – סימן לאחדות

עוד ווארט אחד מאוד-מאוד יפה: הפלא הכי גדול מכל מה שאמרתְ, "נצחוני בני"[סג] וכל מה ששמעתי ממך, שאת זה לא יבין האדם המודרני אף פעם, שהשמים מבינים את הארץ, הארץ מבינה את השמים ויש דו שיח ביניהם. בית שמאי מבינים את בית הלל, וחלילה וחס זה לא שקר, לא זה ולא זה – "אלו ואלו דברי אלקים חיים"[סד], זה לא הוי'. "דבר הוי' זו הלכה"[סה], הלכה היא אחת, כך כתוב.

ההבדל בין "דברי אלקים חיים" לבין פסק הלכה, הוא ש"דבר הוי' זו הלכה" – ה' אחד, אבל "דברי אלקים חיים" הם "נודע בשערים בעלה", "כל חדא וחדא לפום שיעורא דיליה", וכל אחד אמת בדרגת אלקים. הפלא הוא שמדברים באותה שפה.

מהו האדם המודרני? הוא לא מבין אותי ואני לא מבין אותו בכלל, יש נתק בינינו. זה שמדברים באותה שפה ומבינים אחד את השני הוא סימן שהכל אחד. זו הדוגמא הכי טובה איך לראות ולהתבונן שיש אחדות מעל לריבוי, שכל אחד אומר משהו אחר, אבל עצם הדבר שמבינים אחד את השני הוא סימן שהכל בתוך אחדות זהו "שמע ישראל הוי' אלקינו הוי' אחד".