1

בע"ה

סיכום בענין חידוש העולם לפי הרמב"ם

י' אייר ס"ח – טלפונית

המאמר שבע"ה יצא מזה יתחלק לשני חלקים (שלא מחולקים ברורות בסיכום, וצריך לחלק אחר כך): חלק אחד לפי השכל של הרמב"ם נטו – נגלה וחקירה – וחלק שני של פנימיות.

נעבור על הפרקים במו"נ שיש שם חומר רלוונטי לנו (אם כי הענין של חידוש העולם לעומת קדמות העולם – לבדוק שזו הלשון של אבן תבון – נזכר בעוד המון פרקים). להעתיק מהמקור:

ח"א פע"א: "זאת השאלה לא יגיעו אליה במופת חותך". שם מדגיש שיש שלשה עקרונות של האמונה בה' – ג' הראשונים מי"ג עקרים, אבל במורה ג' העקרונות לגבי ה' עצמו – מציאות אלו-ה, שהוא אחד, שהוא בלתי גשם ("אינו גוף ולא כח בגוף"). מדגיש ששלשת אלו יכולים להיות בשני האופנים – חשוב לו מאד ששאלת הקדמות לא תהיה תלויה בזה.

יש משפט, כנראה מפרק יותר מאוחר, שכמה שאומר שאין מופת חותך אומר "אבאר קצת ראיה על חידוש העולם" – חשוב לנו שכל הזמן הוא כן מנסה לצדד לצד החידוש ולהוכיח אותו לפחות קצת.

ח"ב פט"ז: כותב מאד חותך "העולם מחודש על דעת תורתנו" – פשיטא שעל דעת תורתנו העולם מחודש – וזה "מצד הנבואה אשר תבאר ענינים אשר אין כח העיון להגיע אליהם". אומר ש"יש קצת הרחקה [שלילה, פירכה] באמונת החידוש אבל יש הרחקה יותר גדולה ממנה באמונת הקדמות" – כלומר שאמונת הקדמות יותר מופרכת מאמונת החידוש.

ח"ב פ"ל: כותב שפירוש המלה "ברא" בתורה זה "המצאה מהעדר". רוצים להדגיש שזה מקביל לדברי הרמב"ן בתחלת התורה (אולי הרמב"ן אפילו מזכיר אותו, לעיי"ש).

ח"א פס"א: מדבר על שמות ה' ומסביר את פדר"א ש"עד שלא נברא העולם היה הוא ושמו בלבד", ואומר שרק שם הוי', שם העצם, היה לפני הבריאה. כל שאר השמות מתייחסים לפעולות ה' בבריאה ולכן הם מחודשים אחרי הבריאה (בלשון הקבלה והחסידות: רק שם הוי' לפנה"צ וכל שאר השמות מהרשימו שלאחר הצמצום, שרש הכלים).

בח"א יש (פרק שנקרא בתקליטור) "דרך רביעי": שם זה מה'חתירות' שלו להוכחת החידוש. בהיות שהבריאה זה הוות נפסדות יתבאר חידוש העולם.

ח"ב פ"ב: אומר שראית חידוש העולם זה תלוי בראית מציאות שכלים הנפרדים. זה שאוהב שכלים הנפרדים כי זה משמש לו מקור הראיה.

ח"ב פכ"א: הגלגלים התחייבו מהשכלים ומהם האלו-ה. השתלשלות העולמות משמשת לו מעין הוכחה לחידוש העולם (זה בלי העמקה).

עוד שם: אחת המטרות במאמר, זה שאנשים חושבים שמישהו אמר להם שהרמב"ם אמר שאם היו מוכיחים לי ההיפך הייתי מפרש את התורה ההיפך – זה משפט מסוכן, ועיקר הענין כאן להוציא מהמשמעות הלא-נכונה שזה דבר שמה בכך לשנות הפירוש לפי ההוכחה. לכן חשוב לראות שחידוש העולם נוגע בנפשו ממש של הרמב"ם. כותב "על הצד אשר מאמינים אנחנו, הנמשכים אחר משה רבינו" – הוא מאמין בחידוש העולם.

ח"ב פכ"ג: "לא תהיה תורה שלמה שלנו כשיחה בטלה שלהם".

ח"ב פכ"ה – זה העיקר (שאח"כ נסביר כפשוטו): זה פרק בו דווקא מוציא דברים מהפשט, כנגד הגשמה, ולגבי חידוש העולם דווקא לא מוציא מהפשט. מה ההבדל? מסביר שני דברים: לגבי הגשמה "שללנו במופת שאינו גוף", ופירשנו הכתובים בהתאם. אבל לגבי חידוש העולם אין מופת נגדי, וממילא ראוי לפרש כפשט. טעם שני: האמונה שה' בלתי גשם לא יסתור דבר מיסודי התורה, ולא יכזיב מאמר כל נביא, ואין בו אלא מה שיחשבו הפתאים שבזה כנגד הכתוב (שהם חושבים שזה כנגד הכתוב, ואינו כנגדו כמו שבארנו, אבל הוא כוונת הכתוב!), אבל לגבי אמונת הקדמות – מחלק בין אריסטו (שאומר שהקדמות מחויבת, וחוקי הטבע לא משתנים כלל ולא יצא חוץ ממנהגו), שסותר הדת מעיקרה (סותר כל התורה כולה, ואי אפשר לתרץ לפיו הכתובים באופן אחר), לאפלטון (שהשמים הווים ונפסדים), שלפיו היה אפשר בדיעבד הכי גדול להוציא את הכתובים ממשמעותם (אם היה ראיה, אבל גם לשיטה זו אין שום ראיה) – ואנו אין לנו אלא פשט הכתובים. עיקר חידוש הרמב"ם ווארט זה – שהגשמה מוציא מהפשט ובחידוש הולך חזק על הפשט – ובעיקר את זה נסביר לקמן.

ח"ב פכ"ז: האמנת חידוש התורה כולה בהכרח.

ח"ב פל"א: יום השבת קדש, הרביעי בעשה"ד, זה בשביל לקיים יסוד חידוש העולם. מופיע פעמיים בעשה"ד, עם טעם אחר – ביתרו "כי ששת ימים" ובואתחנן "כי עבד היית". הוא מסביר בקיצור שביתרו זה העמדת הדת האמיתי ובואתחנן זה העמדת חסדי האלו-ה עלינו. זה כלל מאד יפה, שיש ה' ויש היחס של ה' כלפינו, ולכן צריך לומר דין שבת פעמיים. צריך לומר שזה כלל שתופס לגבי כל עשה"ד פעמיים, וגם כלל שתופס ביחס בין כל החומשים הראשונים למשנה תורה.

ח"ג פי"ג: עיקר הראיה על חידוש העולם הוא שלכל נמצא יש תכלית, היינו כוונת מכוון, דבר המורה על התחדשות מחודש. זה בכלל, ידוע, שכל התורה כולה – כל היהדות – מבוסס על זה שיש תכלית, ואם יש לדבר תכלית סימן שהוא מחודש. סימן שלה' אין ראשית ואין תכלית (חוץ ממה ש"נתאוה", ועל תאוה אין קושיות).

ח"ג פל"ב: מאריך ביום השבת, שזה לחזק אמונת חידוש העולם.

ח"ג פמ"א: ממשיך לדבר על חומרת השבת וחידוש העולם, שזה חיוב סקילה. היינו – או שתאמין בחידוש העולם או שנסקול אותך (שזו המיתה הכי חמורה).

ההסבר העיקרי הוא הענין שקשור לח"ב פכ"ה – הרחקת ההגשמה וקירוב חידוש העולם. מענין שביד הוא כותב רק על הרחקת ההגשמה. בפרקים של מע"ב ומעשה מרכבה יש לו את הכללים הגדולים שקשורים אצלו לחידוש העולם. בכל אופן, אם רוצים להכנס לנפש של הרמב"ם, נאמר שזה אצלו עיקר החסדים והגבורות, מה שנקרא "שמאל דוחה וימין מקרבת". ה"שמאל דוחה" שלו זה הרחקת ההגשמה וה"ימין מקרבת" זה האמונה בחידוש העולם ובבריאה יש מאין. כלומר, בתוך התורה גופא, כשאדם לומד תורה, יש לו גם איזה "שמאל דוחה" – מקבל איזה רושם ראשוני ממה שלומד שצריך לגביו דווקא שמאל דוחה מתוך מוחין (כמו שאומר שיש לי מופת חותך שה' הוא לא גוף). שרש ה"ג שבדעת, ושרש "ימין מקרבת" זה ה"ח שבדעת – זה שרשי קין והבל לפי האריז"ל, שלע"ל קין יותר גדול מהבל. לפי סדר חז"ל קודם "שמאל דוחה" ואז "ימין מקרבת", ועל דרך "סור מרע [ואז, לפי הפשט] ועשה טוב", ועל דרך "שמי עם יה שס"ה, זכרי עם וה רמח", מל"ת קודם למ"ע, שרש ה"שמאל דוחה" במוחין ("תחת לראשי", קשור לראש) וה"ימין מקרבת" במדות ("וימינו תחבקני", סביב הגוף). גם אצל הרמב"ם, ברור שאף שחותר ומשתדל להביא ראיות על חידוש העולם, ראיותיו בנויות על זה שה' הוא לא גוף (וכל מה שהוא כן גוף הוא "הוה נפסד" וממילא הוא מחודש) – חייב להיות הסדר של "שמאל דוחה וימין מקרבת". "ימין מקרבת" זה "לך הוי' הגדלה" ו"שמאל דוחה" זה "והגבורה" – על הגדולה דרשו חז"ל שזה בריאת העולם ועל הגבורה שזה יצי"מ. כשאדם נתפס בהגשמה זה מצרים, ויצי"מ זה שחרור מההגשמה, הכל בדרך של הפשטה (הפשטה פנימית, התפשטות הגשמיות – בעיקר תנועה של "רצוא" בנפש, יש בזה קצת ממד של תהו, ואחר כך ה"שוב" זה קירוב חידוש העולם). קודם צריך יצי"מ ואחר כך אמונה בחידוש העולם. התורה נתנה "מפי הגבורה", וזה תירוץ יפה למה זה "אשר הוצאתיך מארמ"צ" ולא "אשר בראתי שמים וארץ". על ידי אמונה ביצי"מ ממילא מגיעים לדת האמת, קירוב האמונה בבריאת העולם. קודם צריך להיות קין ואז הבל – כפי סדר הלידה שלהם. חטאו של קין הוא כנראה הגשמה (כשהוא נולד חוה אמרה "קניתי איש את ה'", יש בזה ריח של הגשמה). עבודתו היא להתפשט מזה. לכן באמת הבל אמר לו "חלוץ" (וקין אמר לו "פרח") – תתפשט מהלבושים שלך (כל אחד בפנימיות התכוון לתקן את השני – "פרח" זה כנראה "רצוא", שהיה חסר להבל; קין צריך את הרצוא המתוקן, היה לו רצוא מקולקל, סילוק). עיקר ווארט שהתיקון של קין זה הרחקת ההגשמה והתיקון של הבל זה הגילוי של האמנת חידוש העולם. כך אפשר לומר ווארט מאד יפה לגבי מע"ב, שעליו דווקא כתוב "הכל הבל" – הבל, לא ממשי, בגלל שהוא מחודש והוא הוה נפסד (ב"ה הכל הבל, שזה אומר שהכל מחודש; לכן יש הכלל-הבל יסודות בטבלה המחזורית).

מה שצריך להדגיש: אפשר לקבל רושם מוטעה, שפשט זה רק אם לא הוכיחו משהו אחר. זו תודעה משובשת, שפשט זה לא עומק, ואם אין לך משהו אחר אומרים זאת. הווארט כאן שחידוש העולם לגבי הרמב"ם זה עמוק מכל עמוק – שכל כל כך עמוק שהשכל האנושי לא תופס זאת, ורק הנבואה יכולה. משה רבינו תופס זאת, וזה כתוב בפשט, אבל לא בגלל שהפשט זה משהו ילדותי (ההיפך הגמור).

זה שמנסה כן להוכיח במופת את חידוש העולם – קשור למה שאומרים שרצה לזכות לנבואה. כנראה יש כאן ווארט חזק שלהיות נביא קשור לכך שאתה רואה את חידוש העולם, זה השאר של הנבואה. אצל הרמב"ם זה ודאי המשך ישיר לשכל – שכל שהאנושי לא תופס, שכל יותר גבוה.

כמו שאמרנו שבמדות זה קשור לחסד – ה"ח שבדעת – כמובן גם שחידוש העולמות קשור לחכמה (כמו שיצי"מ קשור לבינה). חכמה זה "נוגע ואינו נוגע", החיה (בתפלה קודם הלימוד זה "דבקות הבורא"), שמה רואים את הנולד של חידוש העולם (שאצלנו זה צעד אחד אחרי הרמב"ם – זה תמידי – וגם אומרים שהזמן מחודש, אדה"ז מביא זאת בשם המגיד, ולא ברור מה דעת הרמב"ם בזה). שלשה ענינים לא קשורים: חידוש העולם, בריאה מתמדת, בריאת הזמן. החכמה מאין תמצא – חידוש העולם (אם חד-פעמי זה חיצוניות אבא, אם זה כל הזמן זה פנימיות אבא, אם הזמן עצמו נברא זה פנימיות אבא פנימיות עתיק). מכאן נסיק גם שמי שלא מאמין בחידוש העולם זה שהוא רק מבינה מנותקת מחכמה, כמו צרעת – אור אמא בלי אור אבא. הצרעת קשורה למחשבת סברת קדמות העולם, שזה בעצם הכל "מוציא [שם, לשון] רע" על תורת משה רבינו.

בכל אופן, אומרים שאם יש איזה קשר בין חידוש העולם למוחין דאבא וקדמות העולם מוחין דאמא צריך הסבר: גם לגבי זמן – זה שהאריז"ל יכול לשאול למה ה' השתהה עם הבריאה, ומה פשר לשונות חז"ל על דברים שקדמו לעולם, זה "סדר זמנים" כלשון חז"ל. השרש הקדושה של קדמות העולם זה "כי ממך הכל" – שיש להכל שרש קודם, לכל הפרטים בא"ס (כמו אצל ר"א) – ובסוף יתגלה שהיש הנברא משקף את היש האמיתי, ואפילו לפנה"צ יש שרש לכל הפרטים (בפרט מהרגע של עלית הרצון לכל הפרטים). מהקדמון הכל מפורט לגמרי, מ"שער בעצמו", אבל הכל נמצא כבר בעלית הרצון ("אחד"), וגם ביכולת ה' ("יחיד") הכל נמצא. בסודי סודות העולם קדמון כמו ה', כי הרי "כי ממך הכל". זה איזה שרש של פנימיות אמא פנימיות עתיק (גם גילוי של משיח). זה שרש של קין, שענינו קדמות (לעומת הבל-התחדשות). עלית הרצון זה כמו זרע האב, והשיעור בכח זה כמו הולד בתוך רחם האם.

רמזים:

הכי יפה – חדוש העולם = 469 = מספר המלים במעשה בראשית. ז"פ זין. סיום מע"ב (הגדולה) זה שבת.

חדוש העולם קדמות העולם (אבולעפיא גם עשה גימטריאות על רמב"ם לפי אבן תבון) = מה פעמים הוי'.

חדוש קדמות ר"ת חק. אם מקדימים קדמות זה קח – "ויקח קרח", גלגול קין, שלקח לעצמו מקח רע. "חק לישראל" זה קודם כל להשריש חזק בנפש אמונת החדוש, ואחר כך אפשר להתבונן בכך שאף שהכל נברא יש מאין בכל זאת "כי ממך הכל" ממש.

ח"ק חסידות-קבלה – חסידות יותר עוסקת בחידוש וקבלה זה יחסית קדמון (ביחס לחסידות, קבלה-קבל-לילה זה חשך ביחס לאור יום של החסידות, בו רואים את החידוש). הקבלה חוקרת למה ה' לא ברא את העולם קודם, ולפי האריז"ל "ברא" זה הבריא, תיקון התהו.

ז"פ חכמה (שבע החכמות שלו) = אריסטו חיב סקילה... בין ארבע מיתות בי"ד סקילה זה כנגד ה-י, כנגד מי שלא קרא ק"ש – אמונה בה' אחד שמשם בעצם נגזר חידוש העולם. א-ב של המדות זה אח"ס-בט"ע. אח"ס זה הצירוף הראשון – חסד, ממנו הבריאה – ר"ת אריסטו-חיב-סקילה.

הוי' אחד אינו גוף ולא כח בגוף = 351 (תוספת של לט על שיב, יב צרופי הוי') = הוי' במשולש. ההשתקפות של זה - שידיעה זו משתקפת בעולם – זה מה שמגלה את חידוש העולם. זה שבת, היהלום של הוי'. זה אומר שבשבת יש גם קומה נסתרת, חוץ מהעדות על חידוש העולם – הרי שבת זה "שמא דקוב"ה" – יש את החצי העליון, "ה' אחד אינו גוף ולא כח בגוף", והחצי התחתון של השתקפות ענין זה בחידוש העולם. בתוספת חדוש העולם = 820 (ואהבת וכו').

[אפשר להזכיר מהשפ"א ששבת חידוש העולם, ר"ח חידוש הזמן, מילה חידוש הנפש – והיונים מאמיני הקדמות רצו לבטל כל זה מאתנו]

השלמה: הווארט העיקרי היה "שמאל דוחה וימין מקרבת". צ"ל שזה לפי ערך – לפי שלילת ההגשמה כך חידוש העולם. הרמב"ם חשב ששלל הגשמה עד הקצה, לחם בחירוף נפש, אבל המהר"ל אמר שלומר שה' חכם זה הגשמה, שהוא וחכמתו אחד זה הגשמה (כמו שבתניא אומר שנכון באצילות, שם יש כלים). לפי"ז המהר"ל יותר מרחיק, וכנראה יותר מאמין בחידוש. זה לפי מה שאמרנו שיש ג' בחינות בחידוש – חידש פעם, הזמן מחודש, מחדש בכל רגע. צריך לראות אם לפי המהר"ל יש חידוש כל רגע (וגם את זה אפשר לפרש רק בחיצוניות, כמו שר"ה מסביר שפשט "דברך ניצב בשמים" זה שהשאירו שם). הבעש"ט עוד יתר שלל – שלילת השלילה, נשיאת הפכים (מהר"ל טוען שהרמב"ם לא עושה ה' קדוש, חסידות מסבירה שלקדוש-ברוך יש מקור שנקרא לו קה"ק, נשיאת הפכים של מקום ארון אינו מן המדה, ידעתיו-הייתיו בניחותא, לא רק קדושתי למעלה מקדושתכם של מהר"ל). אז גם חידוש העולם כל רגע במטי-ולא-מטי – באר"י זה בעקודים, אבל השרש של זה בקו עצמו, שפנימיותו (ה"חד נביעו" בבריש הורמנותא) זה התהוות הזמן. העולם מתהוה מחיצוניות הקו והזמן מפנימיות. בסוף השמאל דוחה גם את דחית עצמה, לכן הכל מתקבל כחסד. בסוף סו"מ עצמו ע"י וע"ט.

אחר כך הרב הסביר יותר מדויק: לפי המהר"ל – התהוות מתמדת (המשל של הצורף וחתיכת הכסף, שבתניא, זכור לי בוודאות מהמהר"ל – טרם מצאתי מהיכן). לפי חסידות נשיאת הפכים – יש גם צד של קדמות, כי ממך הכל.