בע"ה

כינוס ילדים ב אדר

ב אדר סז – רמת אביב

סיכום שיעור הרב יצחק גינזבורג שליט"א[1]

ערב טוב ילדים. אתמול היה ר"ח אדר – "משנכנס אדר מרבין בשמחה" – והיה יארצייט של צדיק. שבוע שעבר הזכרנו שאל הרבנית מנוחה רחל בא רבי מאד חשוב, ה"דברי יחזקאל" משינווא, הבן של הרבי מצאנז (רבי גדול וצדיק, ה"דברי חיים"). הדברי-יחזקאל היה בנו הגדול, והיה לו בן צעיר צדיק גדול – רבי ברוך מגארליץ (עיר בפולין בה הוא כיהן כרב ואדמו"ר). יש עליו כמה סיפורים מאד יפים שאפשר ללמוד מהם.

יש כמה סיפורים כאשר היה ילד קטן – היה ילד קטן ומאד מוכשר, עם חושים, שהרגיש דברים שאפילו אנשים מבוגרים לא מרגישים. היו לו חושים מאד עדינים. פעם היו חבורה של קצבים – שוחטים ומוכרי בשר. היה קצב אחד שקרא לילד זה, ילד קטן, ואמר לו שיש הרבה בהמות – תאמר לי איזה בהמה תצא כשרה ואיזה בהמה תצא טריפה. אי אפשר לראות לפני השחיטה – צריך לקנות את הבהמה, וזה עולה הרבה כסף, אז הוא קרא לילד ובקש שיאמר לו ב'חוש' שלו מה כשר ומה טרף. הילד אמר לו פרה זו כשרה ופרה שניה היא טריפה (חולה בפנים, לא יכולה לחיות), ותמיד היה קולע אל השערה, תמיד מכוון נכון למה שיתגלה אחרי השחיטה. אותו קצב מאד התעשר, כי ידע מראש איזה בהמה תהיה טרפה ואיזו בהמה תהיה כשרה, אז ידע מה לקנות ומה לא לקנות. התעשר יותר מכל שאר הקצבים, וחבריו ראו שיש לו מזל מיוחד – שמשהו בלתי מובן קורה. הם פשוט באו באיזה שלב ושאלו אותו איך הוא יודע, ואמרו שיש ילד קטן – הבן הצעיר של הרבי – שעל כל בהמה אומר לי אם טרף או כשר. עשו "ויצעקו", שזה ממש לא פייר – כולם לא יודעים, ומפסידים כסף, ורק אתה יודע. בכל אופן, זה התפרסם, והגיע לאוזניו של האבא, ה"דברי חיים" מצאנז. הוא קרא לבנו ושאל אותו איך הוא יודע, והבן ענה בתמימות – זה לא היה רוה"ק, לא אמר כאילו שהוא נביא, אלא חשב שזה מאד פשוט – שהסתכלתי איך הבהמה הולכת ברחוב, בהמה עם ראש מורם בשחצנות היא טריפה, ובהמה עם ראש כפוף וענוה היא כשרה. זה לא רוה"ק – רק אני מסתכל איך הבהמה הולכת.

זה סיפור מאד יפה. קודם כל, זה חוש תמים של ילד – אמנם שיש לו הרבה סיעתא דשמיא ונשמה מאד גבוהה וטהורה, כי הוא בן של צדיק, אך המוסר השכל מאד ברור. שמישהו שהולך עם ראש ומורם וקומה זקופה – בשחצנות, בגאוה (זה אפילו כתוב בשו"ע) – סימן שמשהו פנימי בנשמתו לא בסדר, שנפשית הוא לא בריא. מי שהולך עם ראש מושפל, בענוה, שפל-ברך – סימן שהוא יהודי כשר. זה סיפור מאד חשוב של רבי ברוך מגארליץ.

חוץ מזה, יש סיפורים שלפעמים היה רואה מלאכים. אנחנו לא רואים מלאכים – בדרך כלל, אולי יש ילדים שכן רואים – וכשהיה רואה מלאכים ראה מלאך גדול מהארץ עד השמים (מלאכים גדולים מאד). אבל גם אצל מלאכים – כמו בסיפור הקודם – יש מלאכים טובים, מלאכים שבאים לעזור לנו לעשות מצוות ולעזור לנו שלא נכשל וכו', אבל יש גם מלאכי חבלה, מלאכים לא טובים. איך הוא היה יודע? היה רואה מלאכים מאד גדולים, מהארץ עד לשמים, אבל כך היה אומר (ממש אותו דבר) – שאם מלאך הולך לאט לאט, בענוה, הוא מבין שזה מלאך שבא לעשות טוב למישהו מן השמים, כי יש לו ענוה ושפלות, ואם ראה מלאך מאד חזק ותקיף ואפילו קורע ושובר דברים מיד הבין שזה מלאך חבלה, מלאך רע.

המוסר השכל בין שני הסיפורים דומה – כמעט אותו דבר, שאם רואים מישהו שהולך בענוה ושפלות סימן שהוא טוב וכשר. אם לא – סימן שיש בעיה איתו.

סיפור שלישי של רבי ברוך מגארליץ: הוא היה הצעיר בין הבנים, והאח הגדול שהזכרנו לפני שבוע, השינאווער רב, היה הבכור. יש מצוה בתורה (שהרבי מזכיר במאמרים) שאח קטן צריך לכבד אח גדול – הוא מאד כיבד את אחיו, אבל ביחד עם זה היו לו הרבה חילוקי דעות איתו. הם לא הסכימו על כל דבר בעבודת ה', היו להם דרכים קצת שונות, ואעפ"כ מאד דאג לכבדו. פעם שאלו אותו מה ההבדל בינך, רבי ברוך, לאח הגדול, רבי יחזקאל. הוא ענה במשל: אחי הגדול, יחזקאל, אם הוא יבוא ויראה הר מאד גדול, שכולו רע, אבל הוא יבחין שבתוך ההר יש איזה אבן או נקודה טובה, אז הוא יעשה כל מאמץ שבעולם, במס"נ, להגיע לנקודה הטובה ולהוציא אותה מההר (אפילו שההר מליון פעמים יותר מהאבן הקטנה – פי מליון רע מטוב). אני, אם אני רואה הר שכולו טוב, אבל יש שם אבן אחת של רע, אז 'אני עושה כפרות עם כל ההר' – אני זורק את כל ההר הזה לפח.

צריך להבין –מדתו של אחיו מובנת, הוא רואה שהכל רע אבל יש נקודה טובה, אז צריך להצילה, אך איך אפשר להבין מדתו, שזורק דבר שכולו טוב בגלל שיש בפנים משהו רע. הוא זורק את הטוב? יש כמה סוגי צדיקים – וזה כתוב גם בתניא – שאחד הדברים שזה מבחן לגבי צדיק הכי גדול וגמור זה שהוא שונא את הרע בתכלית. זה שהוא רואה שהכל טוב, אבל יש שם קצת רע – זה סימן שהטוב הזה לא טוב אמיתי, לא טוב מוחלט. זה בדיוק כמו שכתוב בתניא ש"צדיק שאינו גמור" עדיין יש לו משהו רע – "צדיק ורע לו" – ואז 'זה לא זה'. הוא רוצה לומר, שאם יש עדיין קצת רע 'זה לא זה' – זה לא מה שה' רוצה. מדתו שלו היא מדה של צדיק גמור, שאפילו כשהכל טוב, אם יש טיפת רע הוא כבר לא צריך זאת בכלל.

ניתן דוגמה – היום, מי שלומד מדעים, יש כל מיני תאוריות. יש תאוריה שמסבירה כל מה שקורה בעולם נכון, חוץ מתופעה אחת. מה עושה פיזיקאי גדול עם תאוריה כזו? זורק את כל התאוריה לפח, כי אם זה לא מסביר הכל מאה אחוז נכון, סימן שהכל לא נכון, אפילו אם נדמה כנכון וטוב. אם משהו אחד לא בסדר – סימן שהכל לא בסדר, וצריך לחפש משהו הרבה יותר אמיתי.

דוגמה נוספת: יש סיפורים רבים מהם עולה כי כאשר מתגלה לאדם 'מגיד' מן השמים, ההבחנה אם הוא שייך לצד הקדושה או חלילה לסט"א נעשית באותו אופן. גם אם הוא מגלה לאדם סודות רבים ונפלאים, סודות אמיתיים, הרי שאם יש נקודה אחת בה מתברר שיש שקר או רוע (גילוי שקרי או הוראה נגד התורה ומצוותיה) – מתברר שיש לזרוק את כל גילויי ה'מגיד', וכולו שייך לסט"א. [באופן דומה, גם אצל אדמו"רים מצאנו סיפורים כי לסט"א יש פנקסים בהם הם מחפשים האם אחד מדברי אותו אדמו"ר רשום בהם, ואם כן – אפילו דיבור אחד – כבר יש להם איזו אחיזה בו וכיו"ב, אך אצל בני אנוש אין הדבר מעיד שהכל שקר ופסולת, אלא רק על כך שיש פגם במדרגה הכללית].

זו מדתו של רבי ברוך, ואפשר לקשר בין הדברים – אחד שיש לו מדה כזו, שצריך להיות הכל אמת, בלי נקודה אחת של שקר, גם יש לו חוש טבעי של הבחנה מילדותו בין טוב לרע, בין בהמה כשרה לטרפה, בין מלאך טוב למלאך חבלה. זה בגלל שהוא אמת מאה אחוז עד הסוף וטוב מאה אחוז עד הסוף. סימן שלהיות אמת עד הסוף זה כמו משה רבינו – "ותרא אותו כי טוב הוא" בהיות ש"משה אמת ותורתו אמת", והשבח שלו "והאיש משה ענו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה" (וממילא הוא מרגיש מיד מי ענו ומי לא ענו).

זכותו יגן עלינו ביחד עם כל עם ישראל, ונזכה עם כל הצדיקים שיבוא הרבי ונזכה לגאולה האמיתית והשלמה ע"י משיח צדקנו תיכף ומיד ממש.